סי' יא - באור מלאכה שאינה צריכה לגופה · מלאכה שאצל"ג להבנת רוב ככל הראשונים
הנה רוב ככל הראשונים הרשב"א והריטב"א שבת (צד.), הרמב"ן בחידושיו לשבת (צד:), בעל המאור (על דף קו.), ר"ח שבת (קה:), המאירי שבת צג (בד"ה המשנה השישית), הר"ן בחידושיו לשבת צד., רב ניסים גאון ע"ה (שבת יב:), רש"י (עיין לקמן בסי' יג), הרמב"ם פ"א הל' ז מהל' שבת (כעין איך דדייק בו הכפות תמרים סוכה לג:), ורבנו פרחיה (הובא בספר שיטת הקדמונים (שבת, על דף כט:). ונראה דהוא (רבנו פרחיה) סובר כך, ממה דכתב דהמכבה נר מפני גויים נחשב מלאכה שאצל"ג, כי עשה את מלאכת הכיבוי כמעשה של סילוק, דאם היה סובר כהתוס', אז היה צריך לכתוב דנחשב אצל"ג, כי לא עשה את מלאכת הכיבוי בשביל אותו הצורך שהוא כעין שעשו בשבילו במשכן, ולקמן יבואר בע"ה. (נכתב גם בעזרת ש"ס שוטנשטין). , סוברים, דהפטור לר"ש במלאכה שאצל"ג הוא מצד דזה לא נחשב מחשבת. והיינו ממה דהתורה כתבה (בשמות לה, לג) גבי מלאכות המשכן "לעשות בכל מלאכת מחשבת". ומלאכות שבת נלמדו מהמשכן (עיין חגיגה י ברש"י דבריש עמוד ב', ועיין נמי בברייתא דבשבת (מט:) דכתבה וז"ל, "אין חייבים אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן וכו'". ע"כ. ובבב"ק (דף ב.), איתא בזה הלשון, "הך דהוה במשכן חשיבא קרי ליה אב וכו'". ). וגם לר' יהודה וגם לר' שמעון יש דין מחשבת עיין ברש"י ד"ה לעולם כר' יהודה סבירא ליה (דבשבת לא:). . ולהבנת רוב הראשונים הם נחלקו אם מלאכה שאצל"ג בכלל מחשבת היא או לא, דר"ש סובר דהיא אינה בכלל מחשבת ולכן פטור עליה, ור' יהודה סובר שהיא בכלל וחייב ולקמן בע"ה נבאר דר"י ותוס' הרא"ש סוברים דר' יהודה ור"ש לא נחלקו אם מלאכה שאצל"ג בכלל מחשבת היא או לא, וסוברים דלר"ש הפטור בזה הוא מצד זה דזה לא דומה למשכן. . ועיין בתרגום שתירגם "מלאכת מחשבת" עבידת אומנון (מלאכת אומן הובא בש"ס שוטנשטין, וכן הביאו שם את דברי רש"י (דבביצה יג:) ד"ה אלא מאי אית לך למימר דכתב וז"ל, "מלאכת מחשבת שהיא מלאכת אומנות אסרה תורה וכו'". עכ"ל. ).
ורוב הראשונים למדו דר"ש סובר דמלאכה שלא נעשתה לצורך גופה, שלא הינתה את עושיה בהנאה זו (שהיא גופה, כדלקמן), היא נחשבת מלאכה שאצל"ג.
ולהבנת הדברים חשבתי להקדים הקדמה קצרה והיא, דצורך פירושו חיסרון כך שמעתי בשם הרב הגאון ר' יהודה לייב שטיינמן שליט"א. , והנאה זה השלמת החיסרון כך שמעתי מהרב יחיאל יעקובזון שליט"א. והוא הוסיף לומר דלעולם האדם לא יהנה ממשהו שלא היה חסר לו. דהנאה זה השלמת חיסרון, ואפשר ליצור החיסרון ע"י הדמיון. ואכהמ"ל. . ורוב הראשונים סוברים, דמלאכה שלא השלימה את הצורך, בהנאה שהיא גופה, היא הנחשבת מלאכה שאצל"ג. וגופה זה השבח (ההנאה) שהיא אמורה להפיק, כגון, האוכל הטחון מהטחינה, המבושל מהבישול, וכדו' כ"כ הנת"ש (סימן כג). ובכסף משנה פ"א הל' ז', הגדיר את גוף המלאכה כתכליתה. וזה אותה ההגדרה. . וז"ל הריטב"א בחידושיו לשבת (צד.), "פוטר היה ר' שמעון אף במוציא את המת לקוברו. פי' כי אע"פ שיש בו צורך המת וגם יש בזה מצוה, אפ"ה מלאכה שאינה צריכה [ל]גופה חשיבא כיון שאין לו לזה הנאה בהוצאה וקבורה זו, והנאתו אינה אלא מניעת הטומאה שהוא מונע מביתו, ודכוותה צידת נחש כדי שלא ישכנו חשיבא מלאכה שאינה צריכה לגופה כיון שאינו נהנה בעיקר הצידה ואין הנאתו אלא (חלוק) [סלוק] נזק, וכן במכבה את הנר כחס על השמן או על הפתילה או על הכלים שיש בהם דליקה, ואין הנאתו בגופו של כיבוי אלא שנהנה לסלק נזק על ידי כיבוי זה, אלא כשמתכבה לעשות בפחם שהוא נהנה בפחם עצמו בכיבוי זה. וא"ת א"כ תופר יריעה שנפל בה דרנא שלא יהא חייב שהרי אינו צריך לגופה של תפירה וכו'. י"ל דהתם דנפל דרנא בה מיהת מלאכה הצריכה לגופה היא כי נהנה הוא באותה תפירה מיהת, הא למה זה דומה לתולש מן המחובר, כי אע"פ שהוא אינו צריך שיהא מחובר וברצונו לא יהא מחובר עכשיו מ"מ כיון שהוא מחובר צריך הוא (לתלותו) [לתלשו] ונהנה הוא בתלישה עצמה. ואפי' בקוצר נהי דאינו צריכה מיד עד שיבא לידי אוכל כיון שזה תיקו' לאוכל בשעת האוכל יש הנאה בגופו של קצירה ממש, ולא אמרו צריך ואינו צריך לגופו אלא צריך ואינה צריכה לגופה והוא מן הטעם שאמרנו. וכזה מפורש בספר המאור לרז"ה ז"ל". עכ"ל וכ"כ הרשב"א שם.
ולענ"ד ביאור שלהי דברי הריטב"א הוא, דלא משנה אם בסך - הכל נהנה מהמלאכה או לא, אלא אם נהנה מגופה או לא. וז"א דאם נוצרה לאדם בעיה כל שהיא שתיקונה זה מלאכה, ואחרי שתיקנה רק חזר למצב שהיה קודם שתיקנה, אז אע"פ דבסה"כ לא נהנה מהמלאכה הנאה חיובית יותר מבראשונה, מ"מ מכיון דנהנה מגופה חייב.
ובענין מה דמשמע מלשון חידושי הריטב"א לשבת (מב: עי"ש), דגוף המלאכה תלוי בכוונת עשיתה, עיין לקמן בסי' הבא בהגהה כ. . וז"ל הרמב"ן (בחידושיו לשבת צד:), "פי' מלאכה שא"צ לגופה כגון מוציא את המת אפי' לקוברו שאין לו הנאה בהוצאתו ולא בקבורתו, אבל ההנאה היא הטומאה שהוא מונע ממנו. וכן צידת נחש כדי שלא ישכנו נקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה שאינו אלא מניעת הזק, ואין ההנאה והצורך בגופה של מלאכה. וכן כבוי הפתילה והגחלים לעולם מלאכה שאצ"ל חוץ מפתילה שלא הבהבה שהוא צריך להדליקה ולכבותה, והכיבוי הוא התיקון בעצמו, וכן במכבה את הגחלים לפחמין. אבל התופר ביריעה שנפל בה דרנא אע"פ שברצונו לא היתה נופלת שם דרנא ולא יבוא לעולם לידי אותה מלאכה, כיון שנפלה שם מ"מ צריך הוא לגופה של תפירה ונהנה בה. וכאן טעו אנשים ולכך כתבתיה". עכ"ל. ועיין דממה דכתב גבי צידת הנחש שלא ישכנו דהמלאכה בזה נחשבת אצל"ג "דאין ההנאה והצורך בגופה של מלאכה", משמע, דבשביל שהמלאכה תחשב צריכה לגופה צריך שיעשה מתוך הצורך בהנאת גופה, דאז היא תהנה אותו בהנאה זו, כמשנ"ת. ולקמן בסימן הבא, נבאר, דאם הינתה אותו בהנאת גופה, אז הגם שלא עשאה מתוך צורך זה בכגון המכבה את הנר בגלל דחס על הפתילה ונח"ל בהבהובה, (דבהמשנה דבשבת כט:). , היא נחשבת צריכה לגופה, וחייב עליה וראיתי דהיראים [סימן רעד, הובא גם בספר שיטות קמאי על דף לא.], הגדיר את גוף המלאכה בדבר הגורם לה להקרות מלאכה, ולענ"ד נראה דזה ככל רוב הראשונים, דשבח המלאכה (הנאתה) גורמת לה להקרות מלאכה. ואל תתמה על זה, דהריטב"א בחידושיו לשבת (מב. ד"ה למימרא דשמואל וכו') גם הגדיר את גוף המלאכה כך, ובחידושיו לשבת (צד.) הגדיר ככל שאר רוב הראשונים. .