אור ברסלב
מחשבת כהן סי' ט - בשיטת הרשב"א בשם הירושלמי בענין דשא"מ › בדעת הש"ג בגדר של פ"ר

מחשבת כהן

סי' ט - בשיטת הרשב"א בשם הירושלמי בענין דשא"מ · בדעת הש"ג בגדר של פ"ר

בהבנת השלטי גיבורים ברשב"א

הש"ג כתב בהמשך דבריו שהבאנו לעיל את הלה"ז, "ואני כתבתי בחדושי דכל מעשה שאפשר לעשות זולת הפ"ר אז אפי' עביד אותו מעשה אפי' בפ"ר שרי כי לא מתכוין לעשות בפ"ר והארכתי שם ומדברי הרשב"א סיוע גדול לדברי כי ק"ו הם דברי מדבריו". עכ"ל.

וראיתי שני ביאורים בדברי הש"ג הנ"ל, ואלו הם:

ביאור א- מרכבת המשנה ועוד מרכה"מ נמצא בפ"א מהל' שבת הל' א, וכ"כ גם בישועות יעקב (סי' שטז ס"ק ה), הובאו ביבי"א (חלק ד סי' לה ס"ק יג), עי"ש שהביא עוד אחרונים דס"ל הכי. , למדו בהבנת הש"ג, דכל מעשה שאפשר להגיע לתכליתו הסופית בלי שהאיסור ייעשה, אפילו אם כרגע עושה אותו באופן שהאיסור ייעשה בודאות גמורה מותר, כי זה נחשב דשא"מ בלא פ"ר. שרק באופן שא"א להגיע לתכלית הסופית ז"א תכליתו הרחוקה, כגון האכלת הגדי בהתולש עולשין להאכילו. והתכלית הקרובה בזה היא שהעולשין יהיו תלושים. (נכתב בעזרת הנת"ש). בלי עשית האיסור, זה נחשב פ"ר.

ביאור ב- החוט שני שבת כרך א-ב, בקונטרס מ"מ דשם, (סי' ט). למד בהבנת הש"ג, דכל מעשה שאפשר לעשותו בשני אופנים, שבאחד מהם זה פ"ר להאיסור ובשני לא, מותר לעשותו בלי לדקדק לעשות דווקא באופן שזה לא פ"ר ועיין שלביאור זה, פירוש מה שכתב הש"ג, "כי לא מתכוין לעשות בפ"ר", זה, שמותר בתנאי שלא יתכוין לעשות באופן שזה פ"ר להאיסור. ולביאור הראשון שמעתי שהפירוש זה, שמותר בתנאי שלא יתכוין להאיסור. ודו"ק שלא קשה דזה מילתא דפשיטא, דהרי הרשב"א המובא לעיל בהש"ג, ס"ל דמותר אפילו במתכיון ממש, באופנים מסוימים כנ"ל.

ומה שכתבתי לגבי הפשט של חוט שני, דהש"ג איירי במעשה שאפשר לעשותו בשני אופנים, זה בין במעשה המתמשך הכולל בתוכו כמה פעולות כגון המזלף יין ע"ג המזבח, (עיין לקמן בסמוך). ובין במעשה הכולל רק פעולה אחת, כגון הגורר מיטה וכדו' בשיש לפניו שני אפנים לגרור, שזה מעשה אחד הכולל רק פעולה אחת בלבד. (כך מבואר בחוט שני הנ"ל, עי"ש). .

וראיתי עוד, שגם מרכבת המשנה וגם החוט שני, כתבו דרש"י בזבחים (צא:) גבי המזלף ס"ל כהש"ג. וז"ל רש"י שם, "וא"ת פ"ר ולא ימות הוא אפשר דמזליף ליה בטיפין דקות מאד הלכך אי נמי מכבה בטיפים גסות דשא"מ הוא". עכ"ל. וביאור דברי רש"י ישתנה לפי ההבנות דלעיל שלמרכבת המשנה ודעימיה ביאור דבריו הוא, דאפשר אפילו להתכווין לזלף בטיפין גדולות כי אפשר לזלף בקטנות, ולחוט שני ביאור דבריו הוא, דאפשר לזלף בלי לדקדק לזלף דווקא בקטנות. .

ובביאור דברי הש"ג ראיתי לאחרונים שכתבו, שהוא דן בגדר של "פסיק רישא". דהרי התורה לא אסרה בדלא נתכוין להאיסור, אלא בפ"ר. דבזה נחשב מתכוין, ולכן אסרה בזה. ולהבנת מרכה"מ ודעימיה בהש"ג, לא יחשב פ"ר רק בשלא יהיה אפשר בשום אופן להגיע לתכליתו הסופית של עושה הפעולה בלי שהאיסור יעשה. ולהבנת החוט שני, אם מתכוין לעשות באופן שגורם אפילו רק כרגע להאיסור להעשות, זה כבר נחשב פ"ר. דס"ל דהש"ג איירי (ואמר שזה לא פ"ר ושרי), במקרה שעושה מעשה שאפשר לעשותו בשני אופנים שבאחד מהם זה פ"ר ובשני לא, ושבזה התיר לעשות בלי לדקדק לעשות דווקא באופן שזה לא פ"ר, כי בזה זה לא נחשב פ"ר, כנ"ל.

וא"כ יוצא דלהבנת החוט שני בש"ג, דברי הש"ג יותר קרובים לדברי החולקים עליו מלהבנת מרכה"מ ודעימיה. ולכן נראה שפירושו יותר פשוט הוא, דתפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת. ועיין במרכה"מ שהוכרח ללמוד כנ"ל, כדי לישב את הרמב"ם דלכאורה קשה (וכן הקשה מרכה"מ), למה הרמב"ם (בפ' ח מהל' שבת הל' ה), השמיט גבי התולש עולשין, את מה דהש"ס (שבת קג.), העמיד דאיירי בתולש בקרקע של חברו. ועוד הא דהשמיט (בפ' ח מהל' לולב הל' ה, עי"ש היטב), גבי מיעוט ענבי ההדס, דאיירי בדאית ליה הדס אחר, (עיין סוכה דף לג). ועוד גבי הפשט קורבן הפסח, עיין ברמב"ם (פ"א מהל' ק"פ הל' יד ובלחם משנה שם), דהשמיט את מה שמבואר בש"ס (שבת קיז), דבשבת צריך להוציא את הק"פ מעורו בברזי. כך הקשה מרכה"מ כנ"ל, והעיר דהחוט המשולש לא במהרה ינתק. ועי"ש דתירץ את הקושיות באומרו, דהרמב"ם ס"ל כהש"ג, והשמיט את כל הנ"ל, דבאמת סובר דזה לא פ"ר, דאפילו אם כרגע עושה באופן שזה כן גורר את האיסור בהכרח, שרי. כנ"ל.

והעיר לי הרב אליהו רודה שליט"א, דהדברים צ"ב, מהא דאיתא בכסף משנה (פ"א ה"ז) בשם ר' אברהם ע"ה בשם אביו (הרמב"ם ע"ה), דכתב כדוגמא לפ"ר סוגר דלת ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו, דלהש"ג אליבא דמרכבה"מ פשוט דזה לא נחשב פ"ר כלל, ומרכבה"מ ביסס את דבריו מהרמב"ם כנ"ל. ואע"פ שאפשר לומר בדוחק דמכיוון דנקט דוגמא בעלמא לדשא"מ, נקט לשון של פ"ר, במקום דבר שאין מתכוון בלא פ"ר.עי"ש, דזה קשה בלשון. וצ"ע. . ועי"ש עוד, שישב מה דלכאורה קשה להבנתו, (כמבואר הגהה כאן) דהוקשה למרכה"מ, דלדבריו בהש"ג וברמב"ם, צ"ע איך בהתולש עולשין לא צריך שיתלוש דווקא מהקרקע של חברו כדי שלא יתחייב כבר מכל שהוא, והרי מבואר בש"ס (שבת קג.) דצריך. וכן כההיא גוונא הוקשה לו, גם ממיעוט ענבי ההדס, ומהפשט קורבן הפסח (עיין לעיל). ובזה תירץ דבאמת אם היה כתוב בגמ' גבי התולש עולשין, דלעולם איירי בתולש בקרקע של חברו (עי"ש שביאר שלגבי חברו זה קילקול) אז באמת פירושו היה, שצריך ליתלוש דווקא משם, אבל בגמ' כתוב "לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה". ופירושו הוא, דלעולם אפילו משלו מותר לו לתלוש, דאפשר לו משל חברו (או שיקח מהתלוש), דכל שאפשר לו להגיע לתכליתו הסופית (כגון האכלת הגדי), בלי שהאיסור יעשה זה לא חשיב פ"ר, כנ"ל. וכן גבי מיעוט ענבי ההדס, עי"ש, דהביא שאע"פ שיש מי שגורס דלעולם איירי בדאית ליה הושענא אחרת, מ"מ יש גם מי דגורס (רש"י, ותוס' ביומא ובשבת קג) "לא צריכא", וביאורו כנ"ל. וכן הביאור גם גבי הפשטת קורבן הפסח. וא"כ כבר לא יקשה על הש"ג והרמב"ם, אליבא דמרכה"מ ודעימיה מידי.

ולהבנת החוט שני שהבאנו לעיל, עיין דצריך לישב את שלושת הקושיות (על הרמב"ם), כל אחת בפני עצמה, ואכהמ"ל. .

ועתה נבוא לבאר בע"ה מה דהוגד לי וראיתי שעוד אחד מהאחרונים הקשה כך, ונשאר בקושיא. , דלכאורה קשה מה דהשלטי גיבורים כתב בשלהי דבריו, שיש לדבריו סיוע גדול מדברי הרשב"א ושק"ו הם דבריו מדבריו, דמה סיוע איכא לגדר של פ"ר מהרשב"א דסובר להתיר אפילו בדמתכוין ממש להאיסור. ובזה שמעתי לישב, שחוץ מזה שהקל ביותר ללמוד בהש"ג זה ככלכלת שבת כמושנ"ת, (עיין לעיל בביאור הראשון שכתבנו בישוב שיטת הרשב"א, דביארנו דס"ל דהרשב"א התיר רק במקום שנתכוין גם לההתר וגם להאיסור ובשההתר פתיחה בהאיסור, שזה בשיש להם את אותו השם). צריך ללמוד בו גם, שלמד ברשב"א דהתיר בזה, כי זה לא מלאכה ממלאכות שבת שהתורה כתבה לגביהם "לא תעשה כל מלאכה", ולמד שבאיסורי שבת החיוב בדשא"מ בפ"ר הוא מחמת זה, שכל האיסור נעשה בפ"ר המעשה שעשה מוגדר "מלאכה" (דלא כקובץ שיעורים כתובות אות יח, ודלא כאחרים), אלא דחשיב מלאכה ממש. ועכשיו מובן איך נסתייעו דבריו מדברי הרשב"א וגם איך ק"ו הם דבריו מדבריו, דהרי פשוט דאם במקרה שנתכוין להדיא גם להאיסור זה לא מוגדר מלאכה, אז ק"ו דבמקום שלא נתכוין שלא יוגדר מלאכה. דהיה פשוט להש"ג שבשביל להגדיר מעשה "מלאכה", צריך שבכל אופן, הוא יגרור את האיסור. דכל שהוא לא גורר את האיסור בהכרח למרכה"מ, אפילו אם כרגע גורם, כל שאפשר להגיע לתכלית עשיתו בלי שיגרום, זה לא נחשב גורם בהכרח. ולחוט שני, בשיש לפניו שתי דרכים ובאחת מהם זה פ"ר להאיסור ובשניה לא, כל שעושה בלי לדקדק, זה לא נחשב גורם בהכרח להאיסור, ושרי, כנ"ל. אי אפשר להגדרו "מלאכה". ודו"ק, שביאור זה בהש"ג אינו שונה מהכלכלת שבת, אלא בזה דהכלכלת שבת למד דהש"ג איירי גם בשאר איסורים, ולביאור זה הוא איירי רק באיסורי שבת. ועיין שבשאר איסורים קשה מאוד ללמוד שאע"פ שעושה את האיסור זה לא יחשב איסור, דס"ס האיסור נעשה. אבל באיסורי שבת שגדריהם שונה הוא משאר האיסורים (עיין בהערה שמעתי דהגדר של מלאכות שבת שונה משאר האיסורים (חוץ מדין מחשבת שבאיסורי שבת), ולגבי זה נאמר לי לעיין בין היתר, ברמב"ם (פ' ט מהל' שבת הל' ה), דכתב, שבמקרה שאחד נתן את האור ואחד נתן את העצים ואחד את הקדרה וכו', כולם חייבים משום מבשל, שכל העושה דבר מצרכי הבישול הרי זה מבשל. (עיין ברש"י ביצה דף לד, שחולק). וברמב"ם (פ' י מהל' שבת הל' ט), דכתב, שהמותח חוט של תפירה בשבת חייב, בגלל שעשה דבר מצרכי התפירה. ובשאר איסורים ודאי שלא אמרינן כך. ), הסיוע והק"ו מובנים הם, שהרי אם בדנתכוין להאיסור כל שפתיחא בו התר זה לא מוגדר מלאכה, אז כ"ש שבאינו מתכוין ודשאפשר להגיע לתכליתו הסופית בלי האיסור (או שלא ברור שהאיסור יעשה), שזה לא יוגדר מלאכה, כנ"ל ואע"פ דלדברנו לכאורה הק"ו ק"ו פירכא הוא, דהרי בנידון דהרשב"א זה לא מוגדר מלאכה כי פתיחא התר באיסור, ובנידון דידן אין פתיחא בהתר, ואם זה פ"ר אז המעשה שעשה זה מלאכה שלמה, מ"מ צ"ל דהיה פשוט להש"ג דהדברים ק"ו הם, וזה ע"פ מה שכתבנו לעיל, שהחיוב בדשא"מ בפ"ר דנח"ל להש"ג, הוא מחמת זה שבזה, המעשה שעשה נחשב מלאכה ממש, וא"כ פשוט, דהרבה יותר קל ללמוד שיחשב מלאכה בדנתכוין לה ובכשהיא נעשית בודאות (אע"פ שפתיחה בה התר), מאשר בשלא נתכוין ובכשהיא לא נעשית בהכרח בכל מקרה. .

תוכן העניינים

מחשבת כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה