פרק ז' - הדרך אל האמונה · ענווה
עיקר הדרך אל האמונה תלויה באופן משמעותי במידת הענווה שלנו. למעשה שורש כל המידות הטובות הוא הענווה. לעומתו, שורש המידות הרעות הוא הגאווה. התורה מעידה על משה רבנו שהיה העניו מכל האדם, לכן אין פלא שזכה להיות המנהיג הרוחני של עם ישראל לדורותיו. התורה שקיבלנו ניתנה בהר סיני, שהוא הנמוך מבין ההרים בסביבתו. גם זה לא לחינם, אלא כדי ללמד אותנו שבשביל להכיל את התורה, לזכות לאמונה ולהגיע לתכלית אנחנו חייבים ענווה. הביטול של הפרט והגשמי אל מול הכלל והאינסוף הרוחני.
הרעיון הוא פשוט: כל עוד אנחנו חושבים שאנו חכמים, חזקים, מוצלחים או כל דבר אחר שניתן להתפאר בו, אנחנו סוגרים את פתח הכניסה לשפע של הבורא. אדם ענו לומד מכל אחד, לעומתו הגאוותן אפילו לא יסכים לנסות ללמוד כי הוא בטוח שהוא יודע יותר מכולם. כשאנו מרגישים מלאים, אין מקום לשפע להיכנס. אם נתרוקן לעומת זאת, יהיה מקום לשפע שהבורא נותן לנו. כשבעל גאווה חושב שהוא יודע הכל, אף אחד בעולם לא יוכל ללמד אותו דבר. הוא לא יקבל שום דבר מאף אחד כי הוא בטוח שהוא כבר יודע הכל. כדי לקבל מהאחר דרושה לנו ענווה, לבטל את עצמנו אל מול האחר שנותן. כך גם אל מול הבורא שרוצה לתת לנו. ברגע שנבטל את עצמנו ביחס לבורא, נוכל להתחבר אליו ולהפוך לחלק ממנו.
לאמונה ולענווה יש את אותו הרעיון. אנו מבטלים את עצמנו, את הגשמיות, את ההיגיון, את החומר ואת כל המוגבלות אל מול האינסוף ברוך הוא. כאשר יש בנו גאווה, אנחנו למעשה מצהירים שיש בנו כוח מסוים. זה כמו לשים את הבורא בצד ולהגיד שאת החלק הזה אנחנו עשינו ללא עזרתו, בדיוק ההפך מאמונה. הרי אם הבורא בעצמו נתן לנו את היופי שלנו, את הכוח, את ההצלחה ואת כל שאר הדברים שיש לנו, והכל למעשה מתנת חינם כי הוא ריחם עלינו, אז אין לנו במה להתגאות. האם ייתכן שאדם נזקק המקבל סכום כסף מאדם שעושה אתו חסד יתגאה בכסף הזה? רוב הסיכויים שהוא אפילו יתבייש בו. אז איך אנחנו מתגאים על משהו לא שלנו, כשהכול חסד של הבורא? הרעיון הזה הוא הבסיס לענווה ולאמונה אמתית.
האדם הגאוותן בטוח שהוא הגיע למקום בו הוא נמצא בזכות עצמו בלבד. הוא בטוח שהוא בשליטה ושהוא פועל ועושה הכל בעצמו. אדם כזה מועד ליפול ברגע שמשהו לא מסתדר כשורה. מספיק שמשהו קטן יקרה כדי שהוא ירגיש לא בשליטה ואז כל החיים שלו בדרך להתרסקות. כל הכוכבים המפורסמים לדוגמה, בוטחים בעצמם שהם תמיד במקום הראשון וכולם אוהבים אותם. כשמגיע השלב שמשהו קצת לא הולך, בשנייה אחת הם נופלים בצורה הרסנית. ככל שהבלון מתנפח, כך נהיה קל יותר לפוצץ אותו. הרי אם אנחנו סומכים על עצמנו בלבד, ומגיע מצב שאנו לא יודעים להתמודד אתו, אז אין לנו כבר על מי לסמוך. האירוניה כאן, שדווקא בגלל שאנחנו מרגישים בשליטה, אנחנו בעצמנו נביא את המצב הזה שיפיל אותנו. כשאין אמונה, אנו חיים ברמה של ידיעה. רק מה שאנחנו יודעים קיים מבחינתנו. אבל העולם נסתר ויש המון דברים שאנחנו לא יודעים ולא שולטים בהם, ולכן במוקדם או במאוחר, בוודאי נצא משליטה אם נחייה בצורה שכזו.
כאשר יש בנו ענווה, אנו זוכים לראות את כל החסדים של הבורא. אנו רואים איך שהוא דאג לנו לכל פרט קטן, ומכאן מבינים שיש על מי לסמוך. אם לא מגיע לנו כלום, ובכל זאת הבורא החליט לתת לנו, אז אנחנו סומכים ובטוחים שימשיך לתת לנו. לא בגלל מי שאנחנו, אלא בגלל מי שהוא. לא חשוב איזה מצב יגיע, תמיד נדע שאנו לא צריכים להתמודד לבד. הרי מתוך הענווה אנו מבינים שאין לנו כל שליטה על המצב. הבורא הוא זה שהכניס אותנו אליו, והוא זה שיוציא אותנו.
אם אנחנו נמצאים בעצבות, דבר שנגרם על ידי הציפייה ליותר ואי הגשמת הציפיות, אז זה אומר שאנחנו חושבים שמגיע לנו, ולמעשה גם כאן אנו מגיעים לגאווה. להיות ענו זה לא אומר להיות מושפל עם חוסר ביטחון או פחד. הענווה האמתית היא הנמכת עצמנו לפני הבורא, זהו בעצם חוזק ולא חולשה. הידיעה שאנחנו כלום, אבל בכל זאת הבורא ריחם עלינו ועשה איתנו חסד, אז נתן לנו כל מיני מתנות חינם. אי אפשר להתגאות בהן, כי הן לא מגיעות לנו, אבל אנחנו בתוכנו שמחים מאוד בכל המתנות הללו ומודים לו על כל אחת מהן, על כל נשימה ונשימה. צריך תפילה ותחנון על כל דבר שאנחנו צריכים מתוך בקשת נדבה כי אנחנו יודעים שהכול ממנו ושום דבר לא באמת מגיע לנו.
רבים תופסים את עניין הענווה בתור חולשה של האדם. האנשים השקטים נחשבים פעמים רבות ל"כלומניקים" ובעלי הגאווה שמתבלטים בשטח הם אלו שכולם אוהבים. אך האמת היא שהענווה היא עצמה חזקה מאוד לאדם. כשאנו מבטלים את עצמנו מול מציאות השם יתברך, אנו בעצם מתחברים אליו ושואבים את כל הכוחות שלנו ממנו. אמנם ביטלנו כוח שהיה לנו, אך בעזרת הביטול הזה זכינו לקבל כוח אדיר וחזק ממנו פי כמה. כמו עסק שבמקום לשים בגדול את שם הבעלים על השלט, הוא מחליט לבטל את עצמו ולשלם לאיזו חברה גדולה כדי להשתייך אליה ולשייך את העסק לשם החברה. כעת כשהלקוחות ייראו את שם החברה הגדולה והמוכרת, הם בוודאי יחשיבו את העסק הזה להרבה יותר ממה שהוא באמת. החברה עצמה תביא לו הרבה לקוחות שלא היו מגיעים אליו בצורה אחרת. יוצא שביטלנו את עצמנו מעט, ובכך התחברנו לדבר הרבה יותר גדול. גם שחקן הכדורגל המצליח ביותר משתייך לקבוצה כלשהי. אי אפשר לשחק ולהצליח לבד, אלא צריך לבטל את עצמנו כדי להשתייך למשהו גדול יותר.
דווקא אותם אנשים שנראים כפחותים ואינם מפגינים ביטחון והצלחה, הם אלו שברוב המקרים יהיו עם כוחות נפש פנימיים חזקים הרבה יותר ויוכלו להתמודד עם מצבים קשים מאוד. בעלי הגאווה והביטחון החיצוני לעומתם בדרך כלל יישברו מהר ויהיה להם קושי גדול להתמודד עם החיים. כלפי חוץ הם יכולים להפגין ביטחון, אבל בפנים הוא חסר. מי שמחובר לבורא יתברך ומבטל את עצמו, יקבל כוחות עצומים שכלל לא שייכים לו, אלא הכל מתנה מהקדוש ברוך הוא. שהרי אנחנו בני מלכים, אז במקום להתגאות בשם של עצמנו, זה יהיה הרבה יותר חכם ומרשים להתגאות בשם של אבינו ובכך שאנו בני המלך.