פרק ה' - קצת על המצוות · שני עולמות
בדרך כלל כשאנו חושבים על קיום מצווה, אנחנו חושבים לפני כן על המטרה שלה. מנסים לבדוק אם באמת כדאי לקיים אותה או לא. אם אנחנו מבינים את המצווה, כמו "לא תגנוב" למשל, אז זה בסדר כי גם אנחנו לא רוצים שיגנבו מאיתנו אז אנו מוכנים לקיים זאת בהבנה. אם זה משהו שאפילו הגויים מבינים שזה טוב, כמו שחיטה כהלכה ובשר כשר שמטיבים לבריאות האדם, אז מצוין! אבל מה קורה כשאנחנו צריכים לעשות משהו שפחות מוצא חן בעינינו? נוכל למצוא את כל התירוצים שבעולם לטובתנו כדי להסביר שהבורא כביכול טועה ואנחנו חכמים יותר מכולם. "אני שומר שבת אבל רק את המשחק אני חייב לראות..." (אז איפה שמירת השבת?) "אנחנו לבושות לא צנוע רק בגלל שחם לנו..." (אז עכשיו זה עושה את זה בסדר..?) "אני לא מדליק אש בשבת, אבל אין לי בעיה להדליק אור..." (וזה פחות גרוע?)
מי שחושב דברים מהסוג הזה, ממעיט ביותר מערכו של הבורא. הרי אם אנחנו לוקחים רק חלק מהמצוות ועל השאר אנו מוותרים, יוצא שאנו משתמשים בתורה הקדושה בתור יועץ בלבד. כאילו שאנחנו חכמים יותר מהבורא וכך אנו מחליטים מה כן לקחת ומה לעזוב מהדברים שכתב בתורה. כאילו שחס ושלום הבורא טעה בחלק מהמצוות שנתן ואנחנו החכמים הגדולים שיכולים להחליט אם העצה שנתן לנו כדאית או לא. הדבר מצביע על כך שגם המצוות שאנו כן מקיימים, נעשות מתוך אינטרס אישי ולא לשם שמיים. אנו מקיימים אותן רק משום שהחלטנו שעצות מסוימות שהתורה הביאה לנו יתרמו לחיינו. הרי אין הבדל בין מצווה אחת לשנייה. כולן ניתנו מהבורא ולכן כולן חשובות. עצם הזנחת חלק מהמצוות מעיד על כך שאנו עושים את רצוננו (המצוות שאנו בוחרים) ולא את רצון הבורא (כל המצוות).
כמובן שזה לא פשוט לקיים את כל המצוות וישנו היצר הרע האורב לנו בכל פינה. לכולם יש קשיים, מכשולים ומעידות ולא צריך להתייאש מהדברים האלו. אף אחד לא הופך להיות ביום אחד לרב גדול שמקיים את כל התורה כולה. עצם הרצון הוא שקובע את המקום בו אנו נמצאים. אדם יכול לחזור בתשובה בכל רגע ולהפוך לצדיק גמור, גם אם הוא עדיין לא קיים שום מצווה בפועל. עצם הרצון שלו הוא לקיים את כל המצוות, אלא שכרגע הוא אנוס, הוא כלל לא מכיר את כל המצוות עדיין, בוודאי לא את כל פרטי ההלכות והדקדוקים של כל מצווה ואפילו אם הוא מכיר את ההלכות, יתכן שזה מעבר ליכולות שלו כרגע לשנות את כל חייו ולקיים בבת אחת את כל המצוות כולן, גם הסביבה הופכת את זה לקשה יותר... זהו תהליך ארוך של התקדמות צעד אחר צעד. הרצון הפנימי, אותו רק בורא עולם יכול לבחון, מעיד על כך שאם תהיה לו האפשרות, הוא אכן יקיים כל מצווה אפשרית. הוא אמנם מקיים חלק מהמצוות, אך הוא באמת רוצה לקיים את כולן. לאדם כזה בוודאי לא באים בטענות, שהרי אף אחד לא מצפה מאיתנו לעשות משהו מעבר ליכולתנו. לאדם כזה יש פוטנציאל אדיר להתקדמות והתחזקות. כל אחד צריך לשאוף לזה - לרצות בצורה פנימית ואמתית לקיים את כל המצוות כולן.
לעומת זאת, אנשים רבים בוחרים דווקא בדרך הנוחה יותר. מקיימים מצוות מסוימות לפי בחירתם במחשבה שאין צורך או טעם במצוות האחרות. כאן אין רצון לקיים את כל המצוות, אלא ישנו רצון לעשות מה שנוח הנובע מאינטרס. לכאורה זה נראה להם שישנן מצוות פחות חשובות. שאפשר לקחת מה שבא לנו. תאמין שהבורא קיים, אבל אל תקיים מצוות. תקרא מדי פעם תהלים, אבל אל תברך לפני שאתה אוכל. תנשק מזוזה כל הזמן ותגיד שהכול מלמעלה ותתפלל לנצח במשחק בשבת... הרי זה אבסורד! אנחנו חיים בסתירה מבלי להרגיש את זה. או שזו אמת או שלא. לא יתכן שיש בורא, אבל הוא לא מספיק חכם כמונו כך שנקיים רק את מה שמתאים לנו מתוך המצוות שלו. הוא לא מתפקד בתור יועץ שמביא לנו שיקולים מסוימים ולאחריהם אנו מקבלים החלטה בעצמנו. זה ממש ללכת נגד האמונה והשכל. ומיותר לציין שכך רוב העולם נוהג. רוב העולם מאמין בקיום הבורא, אבל לא עושה עם זה כלום כמעט. רוב היהודים מאמינים בתורה, אבל לא רוצים לקיים אפילו חצי מהמצוות שם. ולא בגלל שאינם יכולים או שקשה להם מדי, אלא שפשוט הן לא נראות להם מספיק חשובות.
האנשים שנמצאים ב"מקום טוב באמצע" וחיים בין שני עולמות סובלים מכל העסק, ואפילו לא מבינים את זה. הם חיים ללא ידיעה ושליטה בהתאם לאופנה ולחוקי החברה המקובלים. כי בבירור האמת יש רק2 אופציות בנוגע ליהדות: או שזה נכון, או שזה לא נכון. המצב האמצעי פשוט לא קיים. ישנן 2 אפשרויות קיצוניות וזהו. רוב העולם שבכל זאת נמצא באמצע, חי בחוסר מודעות מוחלט. להיות באמצע זה אומר לחיות בספק ללא ידיעה ברורה אם היהדות היא האמת או שלא. אם אתה מבין שצריך לעשות ברית מילה בתור יהודי, ואתה מוכן לסכן את הבן הרך שזה עתה נולד לך, אז איך אתה חושב שזה לא עניין חשוב לברך ברכת המזון לאחר הסעודה? אם אתה חושב שהבורא יצר אותנו ואתה מבין שהוא לא מוגבל בזמן, אז איך אתה חושב שהוא לא היה מספיק חכם כדי לתת לנו חוקים רלוונטיים לכל השנים בהם נתקיים ושאולי היום כבר התורה מיושנת ולא מתאימה לזמנינו? הרי כל זה אבסורד לגמרי. או שאנחנו מבינים שזה נכון, או שלא. למה שסתם נקיים מצוות אם אנחנו לא מאמינים בהן? או להפך, למה שלא נקיים אותן ועוד נחשוב שזה משהו קיצוני אם אנחנו כן מאמינים בתורה? הרוב הגדול של העם נזהר מאוד לא לחלל את יום הכיפורים. אז למה לא נזהרים כך בשבת? הרי את הלכות יום הכיפורים אנו לומדים מהלכות שבת. אז אם מישהו חושב שזה לא נורא לנסוע ברכב בשבת, לצפות בטלוויזיה או להדליק אור, אז למה בעצם הדעה שלו משתנה ביום הכיפורים? אם אתה מאמין שביום כיפור אסור להדליק אור, אז איך אתה מערער על זה בשבת?