פרק ה' - קצת על המצוות · זמני שמחה וזמני צער
ביהדות ישנם עתים וזמנים לכל דבר. החגים היהודיים מהווים זמני שמחה יוצאי דופן בהם ישנה הארה מיוחדת שמסוגלת להעלות את נשמתנו בעוד שימי החורבן נותנים לנו את העבודה הרוחנית מתוך הצער. ישנן דרכים רבות בהן אנו יכולים להתעלות ולהתקרב לבורא, כל אחת מהדרכים היא רק חלק אחד בלבד מהמהות הרוחנית אליה אנו צריכים לשאוף. כולנו יודעים כמה החיוך והצחוק חשובים לחיינו, אך בוודאי שלא יעלה על דעתנו להתפרץ בצחוק באמצע הלוויה או מול חולה מסוכן בבית חולים. האדם השלם יודע שכאשר צריך לצחוק אז צוחקים, כאשר צריך לבכות אז בוכים ואת הכל עושים מתוך שמחה ואמונה פנימיים. הזמנים ביהדות מביאים לנו את הדרך בה עלינו לנהוג כעת כדי להתחבר לקדוש ברוך הוא בצורה הטובה ביותר.
בזמני הצער והחורבן, ארבעת הצומות, ימי בין המצרים והשיא בתשעה באב, ראוי לכולנו להתאבל ולהצטער על חורבן בית המקדש. חורבן הבית מוזכר גם בענייני היום יום, לומר תיקון חצות, שבירת הכוס בחתונה, השארת זכר לחורבן בכניסה לבית ועוד אופנים שונים בהם אנו מראים שמשהו מהותי חסר לנו ואנו לא יכולים להיות שלמים. הדבר מביא לקושי גדול, שכן אף אחד מאיתנו לא ראה את בית המקדש שהוא באמת יוכל להרגיש בחסרונו. החיים זורמים ומתנהלים כהרגלם, אז איך אפשר להתחיל לבכות ולהרגיש צער אמתי על משהו שקרה לפני 2,000 שנה שכביכול לא נראה קשור אלינו כלל? אלא שאת חורבן הבית אנו חשים היטב עד היום, רק שלא מרגישים זאת. בית המקדש זהו משכנו של הקדוש ברוך הוא כאן אצלנו. חורבן בית המקדש מבטא את הגלות וההתרחקות ממנו. הקדוש ברוך הוא הוא מקור השמחה והשלמות, ככל שנהיה רחוקים ממנו, כך אנו מתרחקים מהשלמות האמתית. לכן כל צער שיש בלבנו, זהו צער שנובע מהחורבן. אם אנו מרגישים עצובים בגלל שדברים לא מסתדרים, בגלל שקשה לנו, בגלל שרע לנו או מכל סיבה אחרת, זוהי רק התוצאה של ההתרחקות מהקדוש ברוך הוא. אילו הקדוש ברוך הוא היה כאן איתנו, לא הייתה כל סיבה לצער. רובנו בוכים לחינם על דברים שמציקים לנו. הבכי הזה בוודאי לא יוכל לעזור לנו, הוא לא יקדם אותנו לשום מקום ולא יביא לנו שום תועלת. לעומת זאת אם נבכה על השורש של הצער, שהוא הריחוק מהקדוש ברוך הוא שגרם חורבן הבית, אז הבכי שלנו הופך להיות לתפילה עצומה. לא תפילה רגילה שאנו מתפללים מבלי לכוון את מחשבתנו כראוי, אלא תפילה מעומק הלב שבוודאי תענה. לא צריך לבכות על משהו שקרה לפני 2,000 שנה, אלא צריך לבכות על הצער שהיה לנו היום שדברים לא הסתדרו כפי שרצינו, וכל זה קרה בגלל חורבן בית המקדש והריחוק מהשם יתברך. בכי כזה יכול להועיל ולשנות את המציאות לחלוטין. בימי הצער אנו מצטערים, אבל לא עצובים. עם כל הצער, אנו עדיין בשמחה. כמו צער הלידה שבוודאי כולנו שמחים בו, משום שאמנם זה כואב ולא נעים, אך יש לו תועלת והוא מצמיח משהו יפהפה ומשתלם.