מוטיבציה · אנחנו משוחדים
כולנו בטוחים שאנחנו מתנהגים, מתלבשים, מדברים ועושים את הכל בדיוק איך שאנחנו רוצים. זה הרי ממש חלק מהאופי שלנו. כך אנחנו אוהבים את זה. אך אם נתבונן כ10 שנים אחורה בזמן, נגלה שאהבנו דברים שונים לגמרי ממה שהיום. אפילו אותו "אופי" שנראה לנו חקוק אצלנו היה שונה. הרגשות, המחשבות, הפעולות וכל מה שהיה חלק מאיתנו אז, השתנה כמעט לחלוטין היום. אז איך אפשר לחשוב שזה חלק מאיתנו? הרי אם זה ניתן לשינוי, אז זה הופך להיות סוג של אופנה, ואז בוודאי שזה לא אנחנו.
אם ניקח קבוצת אוכלוסיה מסוימת, נגלה שיש דמיון אצל רובם בצורת הלבוש, ההתנהגות, הדיבור, מקומות הבילוי וכל שאר הדברים הקשורים אליהם. אם ניקח אוכלוסיה בארץ אחרת נגלה שהכול שונה מכאן, אבל מצד שני גם הם דומים אחד לשני בינם לבין עצמם. אם נתחיל לטייל בזמן, נגלה שפעם היו תסרוקות שונות, לבוש שונה והכל שונה. אבל מצד שני כמעט כולם היו דומים אחד לשני באותה תקופה עצמה. העניין הוא פשוט: אנחנו מושפעים מהסביבה ומבטלים את עצמנו כמעט לחלוטין ברמה שאנחנו לא יודעים עליה אפילו. רוב ההשפעה היא מתת המודע וכך בזמן שזה קורה, אנחנו כלל לא מרגישים. הפרסומות בטלוויזיה, הסרטים, הקליפים, החברים וכלל החברה הם מביאים לנו את האופנה של השנה. הם הגורמים לנו לחשוב ולהרגיש את רוב מה שאנחנו חושבים ומרגישים. הם קובעים לנו איך נרצה להתנהג. הם מחליטים את ההחלטות בשבילנו. כולנו יודעים למשל שילד לא צריך לראות יותר מדי טלוויזיה כי ההשפעה היא שלילית. אבל מה איתנו? האם אנחנו מבינים שגם עלינו ההשפעה היא שלילית? אמנם אנחנו בטוחים שאנחנו חסינים, אבל למעשה זה גם מה שהילדים חושבים כשאנחנו אומרים להם שלהם זה אסור. מסתבר שגם את עצמנו אנחנו צריכים לחנך. אנחנו עוברים שטיפת מוח רצינית מהחברה בלי להרגיש את זה בכלל.