שער היראה · סימן ד' - ''לדוד ה' אורי וישעי''
אורי בראש השנה וישעי ביוה''כ
קושיית רב איצלה
א. ידוע קושיית הגר''י בלאזער זצוק''ל למה הקדים השי''ת ראש השנה ליום הכיפורים, והלא מוטב שיתכפרו עונותיו של אדם קודם שיבוא הקב''ה לגזור הגזר דין שלנו בראש השנה, דאז נהיינו נקיים וניטיב בזה הגזירה. ואמנם אנו מוצאים שהדבר הוא להיפך, שמקודם אנו עומדים בדין בראש השנה, ונפסק דיננו, ואח''כ אנו מתכפרים, והדבר ביאור צריך.
ונראה בעזה''י, בהקדם ביאור מאמרם ז''ל ''לדוד ה' אורי וישעי, אורי בראש השנה וישעי ביוה''כ'', שלכאורה צ''ע כונתם ז''ל בזה, איזה אור מדובר כאן ואיזה ישועה, ומה ענינם זה לזה. ונבאר בהקדם מה ששמעתי מהרה''י הגרא''מ קוטלר שליט''א.
כפרה בלי עבודה
והענין יובן, דהנה נתבאר בארוכה בשיחות הקודמות, שיש שני ענינים בתשובה, כפרה והתקרבות. ונתבאר שעיקר ההתקרבות הוא על ידי התפילה, ואילו הוידוי הוא מה שפועל גוץ הכפרה.
ונראה בעזה''י לחקור כעת בענין הכפרה, האיך נעשית, אם כל הכפרה הוא על ידי הוידוי בלבד או גם בעינן לזה עבודת התשובה. שלפי פשטא דמלתה שני ענינים הם ואין צורך זל''ז, אבל עדיין קשה להבין דבר זה, לומר שכל הכפרה נעשה על ידי הוידוי בלבד, שהרי דמצינו בכל מקום ששני ענינים אלו הם קשורים תמיד זל''ז, ולכאורה צריך שיהא איזה קשר ביניהם. כלומר, על ידי שניהם ביחד נפעלת גוף הכפרה.
ב. אמנם ודאי שהאמת יורה דרכו, ואדרבה מוטלת עלינו חיוב לדעת ולהבין שכפרת התשובה אינה מילתא בלא טעמא שמתכפר לנו העונות כלא היו בלי שום חשבון כלל, עד שנאמר עליהם שאנו מתוודים עליהם וממשיכים לחיות, אלא עיקר מבנה הענין ודאי הוא שהוידוי אינו אלא ''תנאי'' בסדר מהלך התשובה של קירבה להשי''ת.
בהיכל המלך
והענין הוא, שכדי להתקרב להקב''ה התקרבות של תשובה צריך שהקב''ה יקרב עצמו אלינו בבחינת אני לדודי ודודי לי, ובגדר שובה אלי ואשובה אליכם, ובלא סייעתא דשמיא לא שייך ד''ז כלל ועיקר. וא''כ פשוט שכדי להגיע לקירבת השם צריכים מקודם שאנחנו נקרב עצמנו אליו, וזה הוא באמת כל עיקר עבודתו של אלול וראש השנה, עד שבראש השנה ממליכים השי''ת למלך על עצמינו, בתרועה וקול שופר, שזהו תכלית הקירבה שיכול להגיע אליו האדם.
וראש השנה, עבודתו הוא שיתאר האדם בשכלו שכאילו מסתובבים בהיכל המלך ורואים הקדושה והטהרה, האבות, המלאכים, ועי''ז מקבלים יראת שמים ונתהפכים לבריאה חדשה ויוצאים מתחת שלטון היצר לתוך מלכות השי''ת (כן מבואר בשם המשגיח הגה''צ הגר''נ וואכטפויגעל ז''ל בספר לקט רשימות).
כי עד אז מלכו עלינו התאוות הגשמיות ועכשיו הקב''ה הוא המלך עלינו, ולו אנו שומעים (וכמו שביאר החת''ס ז''ל ענין תקיעת שופר) ואם כן על ידי גילוי זה אנו מתגברים על החומר ומתקרבים להבוי''ת, שאנו הופכים עצמנו לבריה חדשה ומסתלקים ממצב של חטא, ומתקרבים להשי''ת.
אם כן זה עצמה הוא מה שגורם הכפרה, וכעדות שאמרו ז''ל ''ואני בורא אתכם בריאה חדשה''!
עיצומו של יום
ג. נמצא דבאמת עצם הכפרה והישועה דיוה''כ נפעלת בעצמה על ידי האור והקורבה שמראה לנו הבוי''ת בראש השנה, וזה הוא מה שפועל הכפרה. והן אמת שישנה תנאי לכפרה -שיתודה בפה, וזה מפועלי הכפרה כמו שביארנו בדעת הרמב''ם ז''ל, מ''מ הוא רק תנאי בעלמא, דעיקר הכפרה על ידי הקורבה נעשית.
והנה מצינו ברמב''ם שפסק בהלכות תשובה ד''עיצומו של יום'' מכפר, רצה לומר דעצם יום הכיפורים מכפרת על העבירות, ומונח בקדושת היום עצמה דין כפרה. ולכאורה קשה על דברי הרמב''ם ז''ל, הא מחלוקת היא בגמרא יומא דף פ''ה ע''ב אם עיצומו של יום מכפר או תשובה מכפרת, ופסקינן דבעינן נמי תשובה.
אמנם שי''ל בזה על דרך הנזכר לעיל, דבאמת עצם הכפרה נעשה מצד קירבת האדם לה' בהרגשת קדושת היום עצמה, ובזה ליכא פלוגתא, אמנם עיקר המחלוקת היא אם גם דבעינן תשובה על ידי וידוי בפה כתנאי לכפרה, דבלאו הכי לא שייך לפעול בענין הכפרה, אבל מ''מ גוף פעולת הכפרה כשנעשית הוא על ידי הקירבה להשי''ת שיש בעיצומו של יום עצמה.
אורי וישעי
ולפי זה מובן היטב ענין קדימת ראש השנה ליוה''כ, דלא שייך כפרה בלא שיקדים לזה גילוי מלכותו יתברך כדי לקרב אותנו אליו, שזהו כוונתם ז''ל ''ה' אורי בראש השנה'', רצה לומר, על ידי שמגלה אורו ומלכותו בראש השנה, אז ממילא הוא ''ישעי'' ביוה''כ, וכמו שכתב הרמב''ם ז''ל ''חדשו מעשיכם, שיפרו מעשיכם''! שמתקרבים אליו ונהפכים לבריה אחרת. והוא עבודת רא''ה, או אז אנו נידונים באשר הוא שם ונכתבים לאלתר לחיים.
ואח''כ מגיע יום שיכפר עלינו לרחוץ אותנו מצואת כל השנה. שזהו גם כן ביאור הפסוק שלפני כל נדרי ''אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה'' דביאור הדברים כנ''ל, אור שזרח הקב''ה בראש השנה יגרום לישר לבבינו ביום קדוש זה של יום הכיפורים. שהלא הקב''ה בורא האדם ישר, והוא שביקש חשבונות רבים, אבל עתה נהיה בריה חדשה ונעשים כולנו ''ישרי לב''.
עבודת ראש השנה
ד. והנה בתפילת ראש השנה אנו מתפללים, ''כמו שידענו ה' אלקינו שהשלטן לפניך עוז בידך וגבורה בימינך ... ובכן תן כבוד ה' לעמיך'', ומשמעות לשון ו''בכן'' שיש כאן איזה המשך למה שכתב מקודם ''כמו שידענו'', ולכאורה ההמשך אינו מובן.
אולם הענין כך הוא, דהנה עבודת היום של ראש השנה הוא לקבל בעצמינו קצת יראה ופחד מהבורא יתברך, וזהו מה שכתוב ''ובכן תן פחדך''. והנה ברור שהדרך העיקרי להשיג פחד מהבוי''ת הוא על ידי ההכרה בהשי''ת איך שהוא שליט על הכל עשה עושה ויעשה לכל המעשים אשר יעשו.
ואם כן זהו מה שאנו מתפללים ''כמו שידענו שהשלטן לפניך'', דרצה לומר, שאנו מכירים שבידך כל הנהגת הבריאה כולה מרישא ועד גמירה, ובזה נכלל גם ההכרה שאף הרע תחת ידך, ושהכל לתכלית גילוי יחודך בעולם, וכמו שמבואר בספר דעת תבונות ושאר הספה''ק ענין זה באורך, דזהו הנהגת הבוי''ת בעולם. ואחר שהשגנו השגה זו, אנו מבינים שממילא נשיג עוד דבר, והוא, ש''עולתה תקפץ פיה'' דממילא יתבטל הרע מן המציאות על ידי הגילוי הזה.
וזהו מה שמבקשים אח''כ ... ''ובכן תן כבוד'', רצה לומר, דכיון שאנו מכירים שהכל בידך, לכן אנו מבקשים שתהפך הכל לצד הטוב המושלם ותביא כבר הישועה בביאת משיח צדקינו, שעי''ז תתן כבוד ותהילה לעמך. [כן ראיתי אח''כ פירוש זה להרמח''ל ז''ל].
ולפי מה שנתבאר לעיל ענין כפרת התשובה נקבל הבנה בכל זה ביתר שאת, שהרי זהו סדר ענין הקירבה לבוי''ת, שמקודם מתחילים קצת להכיר גודל מלכותו, עד שממליכים אותו למלך על עצמינו, על גופנו ונפשנו, וכל מקרינו. ומתחילים להבין איך שהכל ממנו אף מה שנראה כמנגד לממשלתו, גם זה מאתו יתברך. ובכן מסתיים ההכרה כבר בבקשה שיתגלה כל זה לעיני כל בואי עולם, שיכירו כל יושבי תבל ענין מלכותו בכל משלה, והבן.
קושיא על מצוות הוידוי
ה. ונתיישב על פי זה עוד קושיא גדולה, והוא על מצוות הוידוי, שיש להבין עצמיות ענין הוידוי במה שאנו מתוודים בפה על חטאינו לפני השי''ת, והלא מלוא כל הארץ כבודו ולפניו נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית, גם הנסתרות לה' אלקינו, ואם כן יש להבין מה אנו מחדשים לו יתברך על ידי שנתוודה הדבר בפה.
ואם כי בודאי שיש בזה סודות גדולות עצומות, מ''מ לאנשים כערכנו יש לתת קצת טעם הבנה במצוה הגדולה של וידוי. והוא, דהנה באמת שכשנתבונן בדברי חז''ל למידים אנו, שכל מכשול ועבירה בא על ידי טעות אחת גדולה שהיא סיבת הנפילות, והוא שמפתה היצר את האדם לחשוב כאילו שלרע יש צורך וענין אמיתי בעולם, ויש תועלת בעשיית החטא, ושהוא גם כעין מציאות בעולם, כאילו שני הדרכים שוים ויש רגלים גם לשקר. וכבר אמרו אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, רצה לומר רוח שטות שחושב שיש איזה הצתדקות וצורך אמיתי לרע שהוא עושה.
הרע המתהפך לטוב
ולכן דרך המתודה לפרט חטאיו לפני ה', שהרי כשמפרט עונותיו לפני הקב''ה מוכיח האדם לעצמו שחוזר בו מטעותו, וכי הרע הוא רק ענין לנסות האדם ואין לה צורך עצמית אמיתית כלל וכלל, ומגיע לתכלית ההכרה שאף הרע כפוף תחת יד הקב''ה.
ואולי שמזה הטעם העונות נעשים זכויות, כי הוא מכיר שכל הרע שעשה וטעה בה, גם בזה הקב''ה שולט ועי''ז מחזיר הרע לטוב שמכירים עכשיו שמה שחשבנו שהיה רע הוא גם כן שקר שאין אמת אלא הקב''ה ותורתו, והוא כמו שנתבאר מהרמח''ל שזה יסוד כל ענין מלכיות של הקב''ה בראש השנה, והכרה זו מתבטעת בוידוי ותשובה של יוה''כ -ולכן מקדמת ראש השנה ליוה''כ. וגם שבזה מבינים אנו ביתר עומק ענין הוידוי והתפילה, וענינה לכפרה דיוה''כ.
היסורין המוזכרים בתהילים
והמתבונן ימצא מעין ענין זה הרבה פסוקים בספר תהילים מדברים על צרות ישראל, בלשון נוכח להדגיש שהם מעמק עצת קל דעות, ד''מ מה שנזכר בפסוקים בפרק ס''ו: כִּי בְחַנְתָּנוּ אֱלֹהִים צְרַפְתָּנוּ כִּצְרָף כָּסֶף: הֲבֵאתָנוּ בַמְּצוּדָה שַׂמְתָּ מוּעָקָה בְמָתְנֵינוּ: הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה: ולכאורה נראה כמתרעם על מדותיו יתברך, ואיזה תפילה היא זו.
אמנם ביאור הענין הוא כנ''ל דעצם ההכרה שהרע בא מהקב''ה מורה שאין לרע שום מציאות, ויכול הכל להפך ברגע אחד מרע לטוב, ואדרבה זהו סיבת היסורים עצמן, לזכך ולקרב אותנו אליו ית'.
עוד איתא שם בסוף המזמור ''אָוֶן אִם רָאִיתִי בְלִבִּי לֹא יִשְׁמַע אֲדֹנָי, אָכֵן שָׁמַע אֱלֹהִים הִקְשִׁיב בְּקוֹל תְּפִלָּתִי'', רצה לומר, שעל ידי היסורים התפלל דוד המע''ה להשם שיושיעו ממצוקתו, ואולם אם עדיין עבירה בידו לא היה שומע השם, ומדשמע השם, הרי זה סימן שנתכפרו עוונותיו.
וכל זה משום שהוא הבין שעצם הצרה והיסורין אינם ענין רע כשלעצמם, אלא אם כן האדם חושב אותם כמציאות בפני עצמן, אבל כשמכיר שהכל תחת שליטתו א''כ מבין שזה מביא לשלימות וכפרה, כי זהו יסוד אחדות ה', והבן.
הקדמה לחג הסוכות
והנה חג הסוכות מתקרב ובא, ובה אנו יוצאים מדירת קבע לדירת עראי. והענין הוא להראות שאנו מכירים שאף מה שאנו עוסקים בהגשמי, רצה לומר דירת קבע שלנו (שהם עניני עוה''ז), צריך שיהיה כפוף תמיד תחת יד הקב''ה -ושיהיה שייך להרוחני, ועל ידי היציאה מדירת קבע לדירת עראי אנו מראים ד''ז בחוש.