שער היראה · סימן ג' - עשי''ת - בינונים תלויים ועומדים
(משא ומתן בדברי רבותינו הקדושים)
שלשה ספרים נפתחים
א. איתא במסכת ראש השנה דף ט''ז ע''ב, א''ר כרוספדאי אר''י שלשה ספרים נפתחין בראש השנה אחד של רשעים גמורים, ואחד של צדיקים גמורים, ואחד של בינונים. צדיקים כו', רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר, בינוניים תלויים ועומדים מר''ה ועד יוה''כ, זכו, נכתבים לחיים, לא זכו, נכתבין למיתה כו', עכ''ל.
ובביאור כונת הגמרא ''זכו ולא זכו'', ע' ברמב''ם (פ''ג מה' תשובה ה''ג) שכתב בזה''ל ''וכשם ששוקלין זכויות אדם ועונתיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחו''א כו', מי שנמצא צדיק נחתם לחיים, ומי שנמצא רשע נחתם למיתה, והבינוני תולין אותו עד יוה''כ, אם עשה תשובה נחתם לחיים, ואם לאו נחתם למיתה, עכ''ל. נמצא ד''זכו'' כונתה שעשה תשובה, וכן להיפך ח''ו.
דברי העמק ברכה
והנה הקשה בספר עמק ברכה, דצ''ע למה בעינן דוקא שיעשה תשובה יותר משאר מצוות, הא בבינוני כל שעושה מצוה אחת מספיק להכריעו לכך זכות, ולמה דוקא תשובה. ומתרץ העמק ברכה שהדין דראש השנה הוא על המצות והעבירות של השנה שעברה, ולכן לא יועיל עכשיו אם יעשה איזה מצוה שזהו כבר מחשבון השנה החדשה. ולכן צריך דוקא שיעשה תשובה.
וראיתי מקשים דאם כן גם תשובה לא יועיל, שהרי הוא מחשבון השנה החדשה, והוא קושיא חזקה לכאורה. אולם מצאתי בספר ליקוטים על הרמב''ם שכבר עמדו ע''ז המפרשים, ופירשו שחיוב התשובה הוא דבר שחל תיכף בשעת עשיית העבירה, ולכן עכשיו שעושה תשובה הוא נזקף לחשבון של אתמול, כי הוא מקיים למפרע חיובו לעשות תשובה.
קושיא על העמק ברכה מלשון הרמב''ם
ומכל מקום עיקר התירוץ תמוה לכאורה, ממה שכתב הרמב''ם ז''ל אח''כ (שם ה''ד) ''ומפני ענין זה נהגו כל ישראל להרבות בצדקה ומע''ט, ולעסוק במצוות מראש השנה ועד יוה''כ יתר מכל השנה'', עיין שם. הרי מבואר מדבריו ז''ל שחלק מן התשובה הוא שירבה במצוות, ולפי דברי העמק ברכה אינו מובן, מה יועילו מצוות אלו להכריע דין של השנה הקודמת, הא מצוות הללו אינם יכולים עתה להצטרף לחשבון הישן, וצ''ע.
מי שלא שב בעשי''ת
ב. ויש להקשות כמה קושיות בעיקר דברי הגמרא. האחד, בזה שנתבאר ד''לא זכה נחתם למיתה''. דלמה יתחייב מיתה, הא אם בינוני הוא, הכונה שיש לו מחצה עבירות ומחצה מצוות, ואם כן למה יענש מצד העבירות, הא יש לו גם מחצה מצוות. ועוד, שהרי ממדותיו יתברך שהוא ''רב חסד מטה כלפי חסד''.
וגם אינו מובן כל כך (כה''ק בספר הליקוטים על הרמב''ם) למה ניתן כלל עשי''ת לבינונים, והא בראש השנה עצמה למה לא נפסק דינו מטעם דרב חסד מטה כלפי חסד, שהרי זה ענין גם בראש השנה עצמה, וכבר היה הדין יכול להגמר לכל שלשת הכתות תיכף בראש השנה עצמה.
ועל כל פנים נימא דלא יענש ולא יקבל שכר, ונזקוף דינו על חשבון שנה הבאה לראות מה יעשה במשך השנה, אם יעשה יותר מצוות או עבירות. וכדכתיב ''עד יום מותו תחכה לו, אם ישוב מיד תקבלו'' וכל עוד שיש לו זמן לזכות בדין האיך נדייניה דיינא להאי דינא, הרי איש זה לא חטא יותר ממה שהטיב.
תירוץ הלחם משנה
והנה תירץ הלחם משנה, שהטעם הוא שאם לא יעשה שום מצוה או עבירה בעשי''ת, נמצא ממילא שעבר על מ''ע של תשובה, וזה בעצמו הוי חטא. ונמצא שהכריע לחובה, ע''ש.
ואמנם כל זה לא יועיל כ''א לתרץ קושיא הראשונה, למה צריך דוקא תשובה הא כל מצוה יכריעו לכף זכות. אבל אכתי תקשה קושיא השניה, שנכריע בראש השנה עצמה, שזה לא יתורץ, דהא לא הגיע עת לעשות תשובה.
ואף שמחוייב האדם לעמוד בתשובה כל ימיו, מכל מקום לא על זה איירינן הכא, שהלח''מ מיירי על חובת השעה לעשות תשובה מיוחד בימים אלו. ופשוט, שהרי חובת תשובה של כל השנה כבר הוא נכלל בחשבון של המחצה מצוות ועבירות של השנה הקודמת, ושוב לא יועיל להכריע המשקל ותבריה לגזיזיה, וע''כ שכונתו מצד החיוב בזמנים אלו.
להכריע את כל העולם
ובאמת הדבר קשה מיניה וביה ברמב''ם (פ''ג שם), דהנה בהלכה ג' שם הביא הדין דלא שב חייב מיתה, ואח''כ בהלכה ד' כתב ''לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולו כאילו חציו זכאי כו', חטא חטא אחד, הרי הכריע עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף חובה, ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה'' (והוא בקדושין מ' ע''ב) עיין שם.
והנה מבואר, שלא נתחייב כל העולם אלא אם כן חטא חטא אחת, אבל בלא''ה לא היה הרע יוצא מלפניו להשחית העולם (ועיין עוד מש''כ בהלכה ב', אדם שעוונותיו מרובים כו'). ולכאורה הוא דלא כמה שכתב בהלכה ג', שאם רק לא עשה מצוה חייב מיתה.
קושיית הטורי אבן
ג. והנראה בעזה''י, דהנה בספר טו''א הקשה על דברי הגמרא בראש השנה שם - דצדיקים ורשעים נחתמים לאלתר, דנסתר ממה שכתב לעיל מיניה בגמרא שם ע''א, דקתני במתניתין שם ''בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון'' ושם בגמרא, ''הכל נידונים בראש השנה וגזר דין שלהם ביוה''כ ולא בראש השנה'', ולהיפך ממה שכתב בגמרא שם ע''ב, דצדיקים ורשעים נחתמים לאלתר.
תירוץ רבינו הגר''א זיע''א (או''ח תקפ''ב)
ועיין בהגהות הגר''א לאו''ח (סו''ס תקפ''ב בדין אמירת חתמנו בראש השנה) שתירץ, שישנן שני דינים שעוברים על האדם ביום ראש השנה, שהם המדוברים כאן.
האחד, מה שבראש השנה נידונים לגבי עוה''ב, וכמו שכתבו התוספות (ראש השנה טז:) על מה דחזינן רשעים חיין ומאריכים ימים והיכן המיתה שנגזר עליהם, שתירצו דמיתה כונתו מיתת עולם דהיינו גהינום, וחיים כונתו חיי עד, רצה לומר עוה''ב, דדין זה נכתב ונחתם לצדיקים ורשעים תיכף ולבינונים ביום הכיפורים.
השנית, מה שנידונים לגבי חייהם בעוה''ז, פרנסה ובריאות וכדומה, דזה נכתב בראש השנה ולא נחתם -אף לצדיקים ורשעים- עד יוה''כ, וזהו כונת המשנה שבראש השנה כל באי עולם עוברים, דכונתו לדין עוה''ז, והם המה שני הדינים המדוברים כאן ואין סתירה בין שני הסוגיות (ועיין שם כל דבריו ואכמ''ל).
תמיה על תירוץ הטו''א
אמנם בספר טורי אבן מתרץ בקצרה, שבאמת כונת המשנה הוא דוקא לבינונים, ומה שסתם ולא פירש הוא משום דרוב בני אדם בינונים הם, והרי מתניתין ברוב בני אדם מיירי עיין שם.
ולכאורה תמוהים הדברים מה שכתב דרוב בני אדם בינונים הם, האיך שייך לומר כן, והא כמעט ולא יתכן שיהיה המשקל בשויון כל כך שיהא האדם ממש מחצה על מחצה. ואפילו יחידים כמעט לא מצינו, וכל שכן רבים כמעט שבמשך כל שנות העולם לא היה כדבר הזה משקל בשוה ממש, כי הנה בכל מצוה ומצוה פרטים על גבי פרטים, אם נעשה בכונה, ובשלימות, ובשמחה וכו', עד שכמעט ולא שייך דבר כזה כלל וכלל, ובאמת הוא פלא.
ושאלתי ד''ז לגאון אחד שליט''א, ואמר לי שגם הוא נתקשה בזה מאד האיך יתכן רוב העולם שיהיו בינונים, דבר נדיר כזה, שיהיו כל העולם דיניהם מאוזן בלא תוספת לכאן ולכאן אף כחוט השערה יותר. וציין לי שגם בריטב''א כתב כדברי הטו''א עיין שם, וצ''ע.
ועיין בשערי תשובה שער השני, שמבאר שכל אחד מישראל חייב בתשובה בימים אלו, והטעם משום שבגמרא מבואר שהגזר דין נחתם ביוה''כ, ומשמע מזה שהבין שהוא ענין השייכת לכל אחד, וצ''ע כנ''ל.
יוה''כ לרשעים
ד. וכדי לבוא על הענין, נקדים קושיה אחת פשוטה, והוא, דעצם הדין דרשעים נחתמים לאלתר, ובינונים תלויים עד יוה''כ, יל''ע מאיזה טעם לא ניתן גם לרשע זמן לשוב עד יוה''כ, והא כתיב ''כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה'', ומדת הרחמים נותנת גם לחטאים לחזור בתשובה.
ואולם צריך לומר בפשיטות, דרשע זה דקאמר, היינו רשע כזה שלא שייך אצלו תשובה כלל, ולכן נחתם דינו לאלתר.
דברי הגרי''ז ז''ל על הרמב''ם
ודבר זה מוכח מדברי הרמב''ם ז''ל בהלכות תשובה. דהנה ז''ל הרמב''ם (פרק ג' ב-ג) כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות. מי שזכיותיו יתירות על עונותיו צדיק. ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו רשע. מחצה למחצה בינוני. וכן המדינה אם היו זכיות כל יושביה מרובות על עונותיהן הרי זו צדקת. ואם היו עונותיהם מרובין הרי זו רשעה. וכן כל העולם כולו:
אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו שנאמר על רוב עונך. וכן מדינה שעונותיה מרובין מיד היא אובדת שנאמר זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו'. וכן כל העולם כולו אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן מיד הן נשחתין שנאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם. ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם. יש זכות שהיא כנגד כמה עונות שנאמר יען נמצא בו דבר טוב. ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות:
והקשה מרן הגרי''ז זצוק''ל (מובא בספר אפיקי מים מהגר''מ שפירא שליט''א), איזה ראיה מביא הרמב''ם ז''ל מלשון ''כי רבה רעת'' דאזלינן בתר רוב, והא שפיל לסיפיה דקרא, ''וכל יצר מחשבות לבו -רק- רע כל היום'', הרי מבואר לא היה זה רק רוב אלא כולם רעים לגמרי, בלא שום טוב אפילו במיעוטו.
ותירץ הגרי''ז ז''ל דהא דכתיב ''וכל יצר מחשבות'' הוא רק טעם שהשם לא האריך אפים אתם, משום שידע שלא יתכן אצלם תשובה כלל (ועיין בספורנו שם שכתב גם כן הכי) אבל עדיין היתה במעשיהם מיעוט טוב, והדין נקבע על פי המעשים.
חזינן שישנן שני מיני רשעים, רשע שקיבל על עצמו לשוב, ורשע שלא קבל. וחלוק דיניהם, ורק הרשע שלא קיבל על עצמו לשוב, ואדרבה כל יצר מחשבותיו להמשיך לחטוא, הוא הרשע שמת מיד בעוונותיוח, אמנם הרשע שקיבל על עצמו לשוב מרוב חרטתו, באמת הקב''ה נותן לו עד זמן לשוב אליו, ואינו מת מיד, והוא כמש''נ.
עז פנים לא ישמע מוסר
והדבר הוא כעין מה שאמרו ז''ל ''עז פנים לגהינום'', שהקשה על זה הגאון רבי אלחנן ווסרמאן ז''ל הי''ד דהלא שייך תשובה עד יום מותו, ואם ישוב למה לא יזכה לחיי עולם הבא ככל בן ישראל.
ותירץ ז''ל, דדרך העז פנים שלא ישמע מוסר ולא יקבל תוכחה, וצדיק הוא בעיני עצמו שלא ראה לנפשו אי פעם איזה חסרון. ולכן עזותו יגרום שלא יקבל תוכחת מוסר ולא יחזור בתשובה, ובאופן שממילא ילך לגהינום. כמו כן הרשע שלא מקבל לשוב הוא רשע מסוג אחר, וההוא הוא שנחתם למיתה מיד.
הבנה חדשה בגדר בינונים
ולפי זה נצמח הבנה חדשה בגדר ''בינונים'' ו''רשעים'' המבואר בגמרא. שלפי זה נמצא דבינונים -אין הכונה שאינו רשע כלל אלא הכונה שאינו רשע שנשתרש ברשעו כל כך עד שלא יתכן אצלו תשובה, שלכזה רשע ניתן זמן סליחה וכפרה עד יוה''כ.
ונראה בעזה''י שזה מדוייק מאד בגמרא, מה שכתב רשעים גמורין כו' וצדיקים גמורין כו' דלשון גמורין מורה על התייצבות מוחלטת על דרך ההוא שלא יהיה שייך שום שינוי בעתיד, וכדמצינו בבן סורר ומורה שנהרג ע''ש סופו, שהוא מטעם זה.
אלא שעדיין צריך הדבר הסבר למה נקרא האדם הזה בשם ''בינוני'', שלפי פשטות הענין משמע שאינו רשע כלל. וצריכים אנו להבין התואר רשע הניתן לאדם הזה.
בינוני לפי משקל קל דעות
ה. וביאור הענין נראה בעזה''י, דעצם ענין זה דספר החיים וספר מתים אין זה רק ענין של שיקול העונות והמצוות, אלא הוא נידון כללי כלפי האדם, אם הוא אדם שדרך חייו שייכים יותר לספר החיים, רצה לומר שעיקר עסקו, קביעותו ומחשבתו קבועים הם בעיקרם ברוחניות ודברי קדושה, או שהוא אדם ששייך יותר לספר מתים, שהאדם הזה הוא בגדר מת מחיים, ורשעים בחייהם קרויים מתים.
וכך הוא הבנת המדובר בענין ''המשקל התלוי בקל דעות'' שכתב הרמב''ם ז''ל שם בסוף ההלכה, להכריעו לכף זכות או להיפף ח''ו, שאין עיקר דרך המשקל על ידי מספר המעשים, אלא על איכותן, אם הם מעשים שהרגילוהו ללכת בדרך הגויים עד שהגיע למצב שכבר אינו חושב על דרך היהדות וכאשר אנו רואים ד''ז לפעמים ר''ל, שהם המה מעשים אשר מכריעים את המשקל בדרך מוחלט ושעל ידם יכתב בספר מתים.
וכן הוא להיפך, ומדה טובה מרובה. אדם אשר נופל בפח היצר לפעמים, אבל עיקר דרך חייו בצדק ובמשפט, תורתו אומנתו, מתוך ירא''ש אמיתית. אם כן במשקל קל דעות יתכן שאין המעשים הרעים בכחן להכריע הכף יען אשר הוא אדם העומד על דרך הטוב, שזהו האדם ששייך ל''ספר החיים'' כי מסכת חייו הם מסכתא של אור החיים.
ואולם רוב העולם אינם בדרך מוחלט לשום צד, אלא הם אנשים משתדלים להיות טוב, וגם לפעמים לטעום מן מה שאינו טוב, ומושפעים מחדשות ועניני הרחוב שהם רחוקים מתורה עד שנהיה כעין שני דרכים לפניהם, כי לא החליטו להחזיק בחוזק בשום דרך. וזהו הבינוני שבמשקל קל דעות. (ושמעתי ת''ל שכבר מבואר במאירי ושאר מקומות ענין זה של בינונים, וכמש''נ).
מי נכתב בספר החיים
וזהו עיקר מושג של תשובה שניתן מקום ''לשוב'' להקב''ה, שחוזר וקושר עצמו בשורש הבריאה ואז ''שב'' למקורו, וכבר ביארנו ד''ז באורך במקו''א שיש ב' ענינים בתשובה כפרת העונת, ועצם הקורבה להשי''ת בדרך מוחלט בהתייצבות על דרך הטוב הוא העיקר של תשובה בימים אלו כדי להכתב בספרן של צדיקים ביוה''כ, שעל ידי זה יצא מכלל בינוני ובזכותה מקבל כפרתו.
וזה עומק כונת הרמב''ם ז''ל כאן, ד''בינונים'' הכונה מי שעוד לא נאבד לגמרי אפשרותו לחזור לשורש ולהתקשר, דאז שייך מדת הרחמים. אמנם רשע מוחלט שלא ישוב נקבע תיכף למיתה.
פוסעים על שני הסעיפים
ו. ובזה מובן היטב מאד דברי הריטב''א והשערי תשובה והטו''א שכתבו דרוב העולם בינונים, שלכאורה תמוה וכמשה''ק לעיל בדבריהם עיין שם. אמנם דלפמש''כ מובן היטב מאד שהכונה בזה הוא, דכל העולם הם במצב בינוני, שאינם מוחלטים לגמרי לצד הטוב או לצד הרע, והם בגדר פוסעים על שני הסעיפים, תמיד חוזרים מצד לצד, וזהו דבר מצוי מאד באמת שיהיה האדם ביד יצרו מתחלף מכאן לכאן, וגם רשע וצדיק יכול להקרא בינוני כל עוד שלא תפס איזה צד בהחלטיות, וזה תוכחה ומוסר גלויה מאד, וגם חיזוק גדול לשב.
עד שיעיד עליו יודע תעלומות
ומטיא משמיה דהגאון מרן הרר''ש בירנבוים (שליט''א) [זצ''ל] ביאור מה שכתב הרמב''ם ז''ל בה' תשובה שמדרגת התשובה הוא ''כשיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב בדרך זה עוד''. דלכאורה צ''ע למה צריך שיעיד עליו יודע תעלומות, נמתין לראות אם יעשה ד''ז עוד הפעם, ואם כך לא נקבל תשובתו למפרע.
ותירץ הגהנ''ל, שענין התייצבות אין כונתה שלא יעשנה עוד, אלא הכונה שמדרגת תשובתו היום יהיה מוחלט כל כך עד שלפי מצבו זה לא שייך שיעשנה עוד. שכשאדם מגיע למדרגה זו, אם ח''ו יפול עוה''פ, יהיה על כל פנים נפילה חדשה שאינה המשך מנפילה ראשונה. ונמצא שהועיל תשובתו כל כך שלע''ע לא שייך שיפול שוב כהמשך ממעשיו הראשונים. ודפח''ח.
ימי כפרה לכל ישראל
ובזה מובן מאד מה שנקבע עשי''ת ויוה''כ כימי תשובה לכל ישראל, כלשון הרמב''ם ז''ל ''והם ימי תשובה וכפרה לכל ישראל כמבואר ברמב''ם (ה''ד שם). ולכאו' אינו מובן האם מפני כמה בינונים הוצטרכו כל ישראל לעשרה ימים של תשובה גמורה.
וכן ילה''ק על מה דאיתא במדרש, תכלית ימים שנים, תכלית שנים ראש השנה, תכלית ראש השנה יו''כ תכלית יו''כ תשובה תכלית תשובה עוה''ב, עכ''ל. וכי זה לכמה בינונים נאמרה, שיתכן בזה לשון ''תכלית ראש השנה יוה''כ''.
אע''כ מבואר כדברי הטו''א ז''ל דרוב העולם בינונים, והיינו בינונים במצבם, הפכפכנים בטבעם, מתהפכים ברוחם מצד לצד. וזה כמעט בכל אחו''א. ולכן שפיר נתקן לכל ישראל ימים אלו לתשובה.
ונראה בעזה''י שמדוקדק ד''ז בגמרא מה שכתב רשעים גמורין כו' צדיקים גמורין, דלשון גמורין מיותר לכאורה, אולם נראה שהכונה כנ''ל, גמורין ומתייצבין ע''ד לא טוב עד שכבר אפשר לפסוק דינן למיתה כבר עתה, וכדמצינו בבן סורר ומורה.
תכלית עשי''ת
ז. ובזה סרו כל התמיהות שנתקשינו (באות א' - ב') בסדר תשובת הבינוני שאין לו עצה אלא בתשובה. דלפמש''כ הביאור פשוט, דמה דלא שייך שאר מצוות הוא משום שאין הדין הזה ענין של מצוות ועבירות, וכמו שנתבאר, אלא דין כללי על האדם אם ישוב להשי''ת בכל לבו וכל נפשו, או ישאר במדה הממוצעת, ומה יועיל לו להוסיף עוד כמה מצוות. דכל עוד שלא נתהפך ונתייצב על דרך טוב ממש לא שייך לדונו לחיים.
וגם מה שנתקשינו למה לא נפסוק דינו תיכף בראש השנה משום דמדותיו של הקב''ה רב חסד מטה כלפי חסד, גם זה אין לו שחר, דהא רצון הבורא בימים אלו הוא שיחזור אליו, שאין התכלית כאן ענין משפט והכרעת המשקלות כפי מספר המעשים, אלא כל הענין הוא שיחזור להשי''ת בכל לבו ויתחיל הכל מחדש לבחור בטוב בראשית דרכו בשנה הזאת, ומה שייך מטה כלפי חסד לזה.
נהגו כל בית ישראל
וזהו ביאור מה שכתב הרמב''ם ז''ל ''ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ומע''ט'' ונתקשינו הא בעינן תשובה ולא סתם מצוות. אולם להמבואר יש לומר, שאין כונת הרמב''ם ז''ל שהאדם יעשה כן כדי להוסיף זכויות ולהגדיל מספרים בלבד, אלא הטעם הוא משום שהוא מדרכי התשובה שירגיל עצמו להתייצב ע''ד טוב במעשיו ודרכיו ופעליו, וזה לא שייך בלי פעולות של הטבה וקיום התורה ומצוות.
ומה שכתב דתלוי במצוה אחת, הכונה הוא משום שודאי יגיע האדם להתייצב על דרך מסויים עד שכמעט וחסר רק איזה מצוה קלה כדי לגמור הכרעתו בעצמו, וכונת הרמב''ם ז''ל למצוה כזאת שיש בכחה להכריע ענין זה, אשר אינו מובן לערכנו איזה בכחה, וכמו שכתב בה''ב דשיקול זה תלוי בקל דעות לדעת איזה מצוה יהיה אותה מצוה שיכריע על איזה דרך מתייצב העולם, ולכן ירבה במעשים טובים, שהרי מי יודע אולי בזה יוחלט מצבו להתייצב על דרך טוב ולהכתב בספרן של צדיקים גמורים.