שער היסודות · שבעה עשר בתמוז - ''חזון התמיד''
בטל התמיד
חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר (תענית כ''ו ע''ב)
מדברי חז''ל למידין אנו שביטול התמיד היתה אסון נורא שאירא לאבותינו ממש באותה מדרגה של שבירת הלוחות, ושריפת התורה, והעמדת צלם בהיכל, ובקיעת העיר. וצריך להבין הטעם, שהרי אף אם נאמר שהיתה צער גדול לראות בהפסק העבודה בבהמ''ק, אבל איך אפשר להשוותה לשאר החמשה דברים.
בשוה לחורבן הבית
''וּמִן הָאַחַת מֵהֶם יָצָא קֶרֶן אַחַת מִצְּעִירָה וַתִּגְדַּל יֶתֶר אֶל הַנֶּגֶב וְאֶל הַמִּזְרָח וְאֶל הַצֶּבִי: וַתִּגְדַּל עַד צְבָא הַשָּׁמָיִם וַתַּפֵּל אַרְצָה מִן הַצָּבָא וּמִן הַכּוֹכָבִים וַתִּרְמְסֵם: וְעַד שַׂר הַצָּבָא הִגְדִּיל וּמִמֶּנּוּ (הרים) הוּרַם הַתָּמִיד וְהֻשְׁלַךְ מְכוֹן מִקְדָּשׁוֹ: וְצָבָא תִּנָּתֵן עַל הַתָּמִיד בְּפָשַׁע וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה וְעָשְׂתָה וְהִצְלִיחָה: וָאֶשְׁמְעָה אֶחָד קָדוֹשׁ מְדַבֵּר וַיֹּאמֶר אֶחָד קָדוֹשׁ לַפַּלְמוֹנִי הַמְדַבֵּר עַד מָתַי הֶחָזוֹן הַתָּמִיד וְהַפֶּשַׁע שֹׁמֵם תֵּת וְקֹדֶשׁ וְצָבָא מִרְמָס: וַיֹּאמֶר אֵלַי עַד עֶרֶב בֹּקֶר אַלְפַּיִם וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְנִצְדַּק קֹדֶשׁ: וַיְהִי בִּרְאֹתִי אֲנִי דָנִיֵּאל אֶת הֶחָזוֹן וָאֲבַקְשָׁה בִינָה וְהִנֵּה עֹמֵד לְנֶגְדִּי כְּמַרְאֵה גָבֶר: וָאֶשְׁמַע קוֹל אָדָם בֵּין אוּלָי וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר גַּבְרִיאֵל הָבֵן לְהַלָּז אֶת הַמַּרְאֶה: וַיָּבֹא אֵצֶל עָמְדִי וּבְבֹאוֹ נִבְעַתִּי וָאֶפְּלָה עַל פָּנָי וַיֹּאמֶר אֵלַי הָבֵן בֶּן אָדָם כִּי לְעֶת קֵץ הֶחָזוֹן'' (דניאל ח').
מדברי הנביא מבואר דאדרבה, לא רק שהתמיד שוה לשאר חמשת הדברים שאירעו, אלא הוא גדול מהם יותר ויותר עד שנמנה ביטול התמיד חורבן העיקרי יותר מכל השאר. וכן תמצא הרבה פסוקים בספר דניאל שמדבר על החורבן באופן ''הורם התמיד''. וכלשון הנביא ''הורם התמיד והשלך מכון מקדשו'' הרי שהשוה אותו לעצם חורבן הבית, וצריך להבין הדמיון ביניהם, ומה גם כי חורבן בית המקדש היתה בט' באב, שבו אירעו האסונות הכי גדולות לישראל, אבל ביטול התמיד היתה בי''ז בתמוז שלפי הנראה לא היתה במדרגה הזאת, והאיך משוה שני האסונות זה לזה.
ירושלים בתפארתה
ואפשר שהענין יובן לפי מה שיש לנו ללמוד מקדושת העבודה בבהמ''ק, כי הנה מצינו בתורה הרבה מצות התלויים בבית המקדש, כגון שלש רגלים, קרבנות, מעשרות וכהנה רבות מאד. והבה נתאר מי שהביא קרבן לבהמ''ק מה היה רואה שם בירושלים, כהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם, וכל הנסים הנעשים בתמידיות בבית המקדש, נזירים עוברים ברחוב, סנהדרי גדולה וקטנה, פשוט שמי שהיה שם איזה התפעלות היה לו מזה, והיה נשאר לו למשך כל השנה אם לא למשך כל חייו.
ובכללות היתה זה כל ענין המשכן והבית המקדש, כמבואר בחז''ל ''עשו לי קיתון אחד (שמות רבה פ' תרומה)'', רצה לומר מקום שכינה בתחתונים. והנכנס להיכל ה' היה מבין מיד שהתורה ניתן יחד עם נותן התורה, יחד עם ''הקיתון אחד'' שבה נמצא הבוי''ת, שהיה מבין איך שהלימוד התורה שלו צריך לבוא יחד עם היראת שמים הבא על ידי לימוד התורה ועבודת ה', שהרי בזה מכניס התורה לעצמותיו, ונהפך לאיש אלוקים קדוש, וזהו ה''עבודה'' של התורה, לעבד את עצמו ולזכך נשמתו שוב ושוב עד שמגיע.
לאחר חג השבועות
ותקופת השנה של בין המצרים באים מיד אחר חג השבועות, זמן מתן תורתינו אשר אז ראינו האש הגדולה, שהיה מורה על ייחודו יתברך, שהוא נותן התורה שנתן לנו את עצמו כביכול עם התורה.
ובכן אם יש הפסק בעבודת בית המקדש, זה מראה ניתוק הקשר בין ישראל לאביהם שבשמים. כי מה שהבית נעשה מקירות ואבנים הוא רק בחיצוניות, אבל הפנימיות הוא מה שישראל מתקשרים עצמן לבוראן, שעל ידי זה הופכים את עצמם לנבראים קדושים, שיש להם תורה עם נותן התורה. ולכן הנביא ראה בביטול התמיד את כל חורבן הבית. כי בזה הבין שניתקו ישראל את התורה מנותן התורה.
היכל ה' המה
ויותר מזה הוא מה הנביא אומר שבאמת כל אחד ואחד מישראל כהיכל ה' הם חשובים, היכל ה'? היכל ה' המה!, כלל ישראל הוא ההיכל ה', והוא מה שאמרה תורה, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ודרשו ז''ל בתוכו לא נאמר אלא בתוך כל אחד ואחד מישראל, וזהו המשכן שכל אחד היה בונה בתוך לבו, שמקשר ומדבק עצמו בבוראו, בבטחון חזק ואמיתית.
ואיתא בזוה''ק ''וְעוֹד אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ וְגוֹ'. דָּא אוֹרַיְיתָא, דְּאִתְּמַר בָּהּ (ירמיה כג) הֲלֹא כֹה דְבָרִי כָאֵשׁ נְאֻם יְיָ'. לֹא תִכְבֶּה וַדַּאי, דַּעֲבֵירָה אֵינָה מְכַבָּהּ תּוֹרָה. אֲבָל עֲבֵירָה מְכַבָּהּ מִצְּוָה, וּמַאן דְּעָבִיד עֲבֵירָה דִּמְכַבָּהּ מִצְּוָה דְּאִיהִי נֵר, הָכִי מְכַבָּהּ נֵר דִּילֵיהּ, דְּאִתְּמַר בָּהּ (משלי כ) נֵר יְיָ' נִשְׁמַת אָדָם מִגוּפֵיהּ, וְהַאי הוּא כִּבּוּי, דְּאִשְׁתְּאַר גּוּפָא בַּחֲשׁוֹכָא. וְהָכִי מַאן דְּסָלִיק שְׁכִינְתָּא מֵאַתְרָהָא, גָּרִים (לכל העולם) כִּבּוּי וַחֲשׁוֹכָא לְהַהוּא אֲתַר. וַחֲשׁוֹכָא אִיהִי עֲבֵירָה (רע''מ דף כ''ז ע''ב).
הרי מזה שהאדם הוא בית המקדש ממש, ובו מזבח להקריב, אבל איך מקריבים, רק אם הוא תמיד בלי הרף, כי כך היא דרכה של תורה, שיהיה בלי הרף. שבזה הוא מראה הקשר להקב''ה. ומה שהאדם עושה בתמידיות זה מראה על שאותו דבר הוא העיקר אצלו.
סיפור עם רבי אהרן
ומטי משמיה דרבינו הגר''א ז''ל שהיה מבאר מה דאיתא בגמרא שבשעת פטירתו של אדם שואלים אותו ''קבעת עיתים לתורה'', והיה מפרש ''קבעת'' מלשון גנבת, כדמצינו בגונבי נפשות ''קבעו את קובעיהם נפש, שפירוש השאלה הוא, האם גנבת מזמנך לקבוע עתים לתורה. כי לכל מה שאתה רוצה אתה יכול ל''גנוב'' ולמצוא איזה זמן לעשותו, ואם כן אם גם היית חוטף זמן לתורה ועבודה זה מראה שזה היתה העיקר אצלך.
וסיפר לי דו''ז הר''ר דוד גולדברג ז''ל מה שלמד ממרן שר התורה הרה''ג הרב אהרן קוטלער ז''ל כשהסיעו פעם במונית, ושאל אותו מרן ז''ל האם יש לך קביעות? וענה שאינו מבין על מה הוא מכוין. והסביר הגאון רב אהרן ז''ל שכונתו שכל אחד ואחד צריך שיהיה לו רגע אחד ביום שצריך לעצור ולהפסיק כל מה שעושה, יהיה מה שיהיה ואיפא שיהיה, ויעמוד ויאמר איזה פסוק או משנה בעל פה.
לדוגמא אם קיבל על עצמו לעצור בשעה אחד אחה''צ צריך לעצור בכל יום באותו שעה, ולומר איזה פסוק תהילים או משנה וכדומה (ומתוך דיבורו היה ניכר שהר''ר דוד ז''ל קיים דבר זה בעצמו איך שזקף גופו באומרו שהאדם צריך לעמוד ולומר איזה פסוק ממש מתוך יראה ופחד אלקים). כי זהו חשיבות קביעות עתים בתורה שבזה שהוא קובע עתים מראה שזהו העיקר אצלו, כי מה שהוא עיקר אצל האדם הוא נזהר שיתקיים בתמידות, ובכן הוא מראה קשר תמידית להקב''ה.
חילוק פורעניות י''ז בתמוז לט' באב
ואפשר בזה להבין נקודה נפלאה בגמרא תענית שם. דהנה כד נדקדק במה שאירע לאבותינו בשבעה עשר בתמוז רואים שיש בזה חילוק ממה שאירע בט' באב באופן מסויים, שבי''ז בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל אשר כמעט כלם הם ענינים רוחניים, אסונות נוראות פוגמים למעלה מאד במהות קיום התורה. אבל בתשעה באב עיקר הצרות היו בבחינת פורעניות נגד כלל ישראל, שנגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר, אשר כל אלו הם צרות בגדר פורעניות עבור כלל ישראל. וכן מצינו בכל אורך חשכת הגלות, שאירעו אסונות בליל ט' באב, שהוא יום מוכן לפורענות.
אבל באמת הן הן הדברים, שאין פורעניות בא אלא בשביל ישראל, כי מה שבוטל התמיד בי''ז היתה כבר מעין חורבן בהמ''ק בזעיר אנפין, שנתן הקב''ה שיצליחו לבטל התמיד כי ידע שבפנים הלב היה חסר בקשרם התמידי עם בוראם, ועד שהגיעו לע''ז, וכדברי הנביא ''וצבא תנתן על התמיד בפשע ותשלך אמת ארצה ועשתה והצליחה'' ופרש''י ז''ל שם, וזמן מועד נתן להיות התמיד מסולק בשביל פשע שומם היא ע''ג. רצה לומר שנסתלק התמיד בעבור פשע ישראל, כי ריחוקם מהשי''ת גרם לביטול התמיד ולהעמדת פסל בהיכל. אלא שאח''כ זה התגשם בצורת חורבן הבית עצמה, בגדר קמחא טחינא טחינת, במציאות מוחשית בעוה''ז, ונמצא חמשה דברים אלו שאירעו בי''ז בתמוז לא היו פחות חורבן ממה שאירע בט' באב.
קרבן תמיד על מזבח הלב
ואמרו ז''ל בברכות דף ל''ב, ת''ר ארבעה צריכין חזוק ואלו הן תורה ומעשים טובים תפלה ודרך ארץ תורה ומעשים טובים מנין שנא' רק חזק ואמץ מאד לשמור ולעשות ככל התורה חזק בתורה ואמץ במעשים טובים תפלה מנין שנא' קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה' דרך ארץ מנין שנא' חזק ונתחזק בעד עמנו, ע''כ. ועיין בפרש''י ''צריכין חזוק. שיתחזק אדם בהם תמיד בכל כחו''.
מדברי רש''י ז''ל לומדים אנו שאין זמן שאדם יכול להרפות בעבודת ה'. כמו שאנו מבינים שבבית המקדש לא היה חופש, וכן במשכן לא היה חופש או בין הזמנים ללכת לטיולים, גם בחיוב לימוד התורה ודביקות בה' אין חופש. אם אין אנו מתחזקים תמיד, ובכל כחנו, הוא כאילו עשינו חופש בהיכל ה' שבתוך לבינו.
כולנו ערים לזה שמגיע בין הזמנים בעוד כמה ימים, צריכים לדעת שאין מצב של חופש בעבודת השם, ומי זה שאינו זוכר השמועות ששומעים מידי פעם בימים אלו של בין הזמנים, תסמרנה שערות הראש. ופשוט שכל הנעשה כאן למטה התחיל למעלה. ובכן עלינו להשמר מאד לא להשתייך לחבירים המבטלים זמנם סתם, ומכל שכן לחברים שעושים מעשים אשר לא יעשו, ואדרבה להתחזק דוקא בימים אלו, וידוע אשר הגדולים העידו שהלומד בימי בין הזמנים זוכה להרבה יותר סייעתא דשמיא ממה שזוכה בתוך הזמן עצמה. ובכן גדול מאד שכרו של מי שלומד בימים אלו, ומי שאינו מרפה בעבודת הלב ממנו ית' שהוא שותף בבנין בית המקדש ממש, וכאילו נבנה בימיו.