אור ברסלב
מחנה שכינה שער היסודות › פרשת פנחס - תורת הקנאות

מחנה שכינה

שער היסודות · פרשת פנחס - תורת הקנאות

פרשת בלק - בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו

קנאתי בתוכם

''פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם'' ופרש''י לפי שהיו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים, והרג נשיא שבט מישראל לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן, עכ''ל. לכאורה יל''ע מה נתחדש בזה שייחסו הכתוב אחר אהרן וכי לא ידעו השבטים יחוסו, ועוד גוף הדבר מוקשה איך היו מבזים אותו והא ודאי ראו גבורתו ומסירותו למען השי''ת בכל העובדא הזאת..

גם מה שכתב בקנאו את קנאתי, שפרש''י בנקמו את נקמתי בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף, מהו מיוחד בקצף זה שהוא נחשב קצפו של הקב''ה יותר משאר דברים, ומהו הכונה שפנחס קצף אותו הקצף.

מקום הניח להתגדר

ובכללות כל הענין סתום, שנתעלם הלכה זו ממשה ופרש''י סוף פרשת בלק שהוא כדי שיבוא פנחס ויטול את שלו, למה היתה זכות פנחס מיוחד שזכה בה יותר מכולם. ומה שמבואר בחז''ל (ג''ז ברש''י שם) שאמר לי' פנחס למשה הלא למדתנו בועל ארמית קנאים פוגעים בו וענה לו ''קריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא'', שהדברף צריך תלמוד מהו העומק בזה.

וכתוב בספר דרש משה על מה דאיתא בגמרא ב''ב (י.) ''וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר''ע אם אלקיכם אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסם, א''ל כדי שניצול אנו בהן מדינא של גהינום'', דחזינן מזה כנ''ל, דאף שיש להקב''ה לפרנסן, נותן לנו זכות להשתתף בפרנסתן, וזהו גם מה דמצינו בפנחס שניתן לו הזכות משמים. ויש להתבונן ביסוד הענין, מהו הכונה שניתן לאדם ההזדמנות לזכות במצוה, ועוד, דהלא הצדקה הוא מצוה ככל המצוות ולמה דוקא בזה מצינו שהקב''ה מזמין זכות לאדם לקיימה, שהרי נתבאר שיש בה ענין שמסייע להקב''ה, וצ''ע.

גדלותו וענוותנותו

והנראה בעזה''י דהנה מצינו בתנ''ך בכמה מקומות כשרוצה הנביא לתאר גדולת השם יתברך, שמתאר הדבר על ידי זה שהקב''ה מפרנס עניים או חונן דל יתום ואלמנה, וכמו שאמר הנביא ''כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי כו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח''.

גם בתפלת נשמת אנו מונים שבחיו יתברך. והרי תפילת נשמת כל חי הוא מן השירות והתשבחות המתארים באריכות את חסדי השם וגדולותיו. ולאחר כל התפילה, מסיים המשורר בפסוק ''אילו פינו מלא שירה וגו' כל עצמתי תאמרנה ה' מי כמוך - מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו''. הרי שזהו שיא השבח והשירה, זה שהקב''ה מציל עני ואביון.

וכבר מבואר ד''ז בגמרא מגילה (ל''א א') אמר ר' יוחנן כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב''ה אתה מוצא ענוותנותו דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים כתוב בתורה כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים, וכתיב בתריה עושה משפט יתום ואלמנה. שנוי בנביאים, כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש וגו' וכתיב בתריה ואת דכא ושפל רוח. משולש בכתובים דכתיב, סולו לרוכב בערבות בי'ה שמו וכתיב בתריה אבי יתומים ודיין אלמנות, ע''כ.

ומקרא זה אומר דרשני, שהרי לא מצינו אצל מלכי העולם שבח בדרך זה. כי כל המלכים יתפארו על עשרם, ועל חילם, ורוב בניהם וקניניהם. כמה מלחמות לחמו ונצחו, כמה מדינות כבשו וכפפו. ואילו הקב''ה אינו משתבח בכל אלה, אלא על ההיפך הגמור מהם, שמשתבח על שהוא אבי יתומים ודיין אלמנות, חונן דלים ואביונים. ויש להבין למה הוא כן.

מלך בשר ודם

אבל הביאור בזה הוא, דהנה פשוט שלפי חוקי הטבע העני והגר והיתום היה להם להיות מהנרדפים ביותר, שיהיו בני אדם גונבים וחומסים ממונם ונכסיהם בלי מעצור, מי יביאם במשפט ומי יענשם, כי אנשים האלו חסירי אונים ואין מושיע.

ובכן כל מלכי העולם, עם כל גדלם ותפארתם עדיין אין להם היכולת להגביע מעל הטבע, שלא יעשו אלא מה שהוא טוב למעמדם בעיני עמי הארץ, ולא ישימו מבטם וזמנם אלא במה שצורך להם, אבל לרחם על האומללים לא יביא להם שום תועלת עושר וכבוד, והיותם תלויים בסיבות, לא ישקיעו בזה שלא יסובב ממנו שום רווח.

אבל הקב''ה שברא את כל העולם כולו ומרומם מעל הטבע ועל כל ברכה ותהלה, אינו תלוי כלל בסיבות, ואינו צריך תועלת מבני אדם, לכן דוקא בזה נראה לנו שבחו של הקב''ה איך שעושה הכל מצד החסד והאמת הטמונה בה, שהוא עושה אותה מצד היותו הדבר הנכון, ולא למצוא חן בעיני אחרים. וזה דבר שלא מצינו אצל מלך בשר ודם.

ומאחר שענין הצדקה והחסד הוא נגד טבע האדם שטבע האדם הוא שאינו רוצה להפרד מממונו, שממון האדם חביב בעיניו ודמים תרתי משמע, לכן זיכה לנו משמים שיהיה לנו עכ''פ היכולת לקחת חלק בזה המצוה הנעשה בלי שום תמורה, למעלה מדרך הטבע, להתרומם מעל הטבע והחומר העכור, ולרחם על עמנו, ויותר מזה כתיב מלוה ה' חונן דל, שהוא כאילו מלוה להקב''ה, ובזה האדם שובר טבעו ומשתייך למדותיו יתברך.

פלילות עם קונו

הנה ממדותיו יתברך חפץ בקדושה, ''אלקיהם של אלו שונא זימה'', קדשים תהיו כי קדוש אני גו', אתה קדוש ושמך קדוש. וישנם ענינים של קדושה השייכים דוקא אצל אלו שנתרוממו מעל החומר, ונתדבקו בדרכיו יתברך וקדושתו עד שגם הם נעשו קדושים, ואף כי לפעמים הוא נגד דרך הטבע לגמרי.

מבואר בחז''ל על הפסוק ויעמד פנחס ויפלל, שעשה פלילות עם קונו. ומבואר בספרים שהיה יכול להפסיד כל העוה''ב שלו. ונמצא שבמעשה זה של פנחס היתה כרוך סכנה עצומה בגשמיות וברוחניות. בגשמיות, כי מן התורה רודף הוא, והבא להרגך השכם להרגו. וכמו שאמרו בסנהדרין, אילו הרג זמרי לפנחס לא היה מתחייב בנפשו. וגם בני שבטו של זמרי רבים וחזקים היו שהיה בידם להרגו. ומצד הרוחני, היה יכול להפסיד כל העוה''ב שלו כשהתפלל עליהם אח''כ, שעשה פלילות עם קונו.

ואם כן היתה בזה גבורה נפלאה, וודאי הגיע פנחס למדרגה גבוה מאד בטהרת הנפש עד ששבר טבעו לגמרי למסור נפשו לעמוד בפרץ, ובזה השתייך למדת השי''ת ''שונא זימה'' למעלה למעלה מטבע האדם. והיותו דבר מעל הטבע נתן לו הקב''ה היכולת להגיע ולזכות לשייכות זה עם קונו. ולכן זכה לשכר מעל דרך הטבע, שנעשה כהן. דהרי דרך הטבע, שלהיות כהן צריך להולד כהן, אבל פנחס זכה שנשתנה לו הטבע, ונעשה כהן אף שלא נולד כהן. איום ונורא!

הלכה ואין מורין כן

אלא דהלכה היא ואין מורין כן, והביאור בזה כי מעשה כזה של קנאות למען ה' צבקות, מצד היותו תלוי כל כך בעדינות וטהרת הנפש, בקל יכול האדם לטעות ולבצע פעולתו מטעמים חיצוניים. קנאה ושנאה, כבוד וכעס, ודומיהם. ומשום שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, נתנה ההלכה שאין מורים כן וצריך כל א' לשפוט טוהר נשמתו.

ולפי זה נוכל להבין כונת רש''י לפי שהיו השבטים מבזים אותו ואומרים ''הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים'' דתמוה האיך זה שביזו אותו, האם לא ראו גדולת מעשיו. ועוד, אם כן האיך נסתם טענתם בזה שייחסו אחר אהרן, וכי לא ידעו ייחוסו. אלא הביאור כנ''ל, כי סוד זה ידעו השבטים, דמעשה קנאות זה דבר דק הוא מאד, ומי יודע אם כונתו לשם שמים או לשם עצמו, וטענו דבודאי אין כונתו רצויה כי הלא בא ממשפחת עכו''ם, והאיך שייך שהגיע למדרגת טהרת הנפש גדולה כל כך, אלא ודאי בדאי הוא.

לזה בא הכתוב וייחסו אחר אהרן, להורות כי יש לו גם ייחוס דקדושה, ומדותיו של כהונה, וכונתו היתה לשם שמים ממש, כי האדם יראה לעיניים ואלקים יראה ללבב, ובוחן כליות מעיד עליו מקודש מקודש. ולכן זכה גם להכנס בחלק הכהנים עובדי ה' בטוהר הנפש.

כפרה על נדב ואביהו

אבל קצפו של הקב''ה הוא דק מן הדק למעלה מן הטבע, אין אדם יכול לדעת אם כוונתו טהורה, ורק מי שיודע ומרגיש טהרה אמיתית, דוקא לו נתנה הרשות, קריינא דאגרתא ולא אחר. ואפשר בזה להבין מה שמבואר בסה''ק שמעשה פנחס היתה כפרה על חטא נדב ואביהו, דלכאורה אינו מובן השייכות ביניהם.

אלא עיקר הדברים כך הוא, שהרי כבר נתבאר בכ''מ דעיקר חטא נדב ואביהוא היתה במה שרצו להמציא נחת רוח להקב''ה בדרך אשר לא ציוה. בהקריבם אש זרה. והנה הנחת רוח האמיתי נעשה רק בזה שאמרתי ונעשה רצוני, שזהו כל ענין הקרבנות. וזהו תכלית הכהונה, לעבוד את ה' ולעמוד על משמרתם, בדקדקוק העבודה להקריב קרבנות אישה לה'. ולכן אף שלעוצם טוהר לבבם רצו להשיג מעלות גדולות, לעשות יותר ויותר נחת רוח לקוב''ה, עדיין לא זה מה שחפץ בה ה', אלא בזה יחפוץ, שיעשו העבודה בדרך אשר ציוה.

אש זרה ואש קודש

ובכן פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי, ר''ל שקלע אל המטרה לדעת מה היה רצוני באמת -קנאתי. וזכה פנחס להתחבר לשכינה ממש, שבדק את טוהר כונתו אם ה''אש'' שיש בקרבו הוא ''אש זרה'' או ''אש קדוש''. עד שהחליט שאכן התלהבותו וקנאותו הוא באמת רצון ה'. והרי זה מדת הכהונה האמיתי לעשות מה שהבורא רוצה, ולא מה שהוא עצמו רוצה אפילו אם לדעתו הוא המצוה הכי גדולה שיש, ובכן היתה בזה כפרה על חטא נדב ואביהו.

ונקרא ''בריתי שלום'', כי באמת הקנאה למען ה' עשה שלום בעולם, שהציל את ישראל מכלייה ה''י, והרי זה ממדת אהרן הכהן אוהב שלום ורודף שלום. דאדרבה, לקנאות במקום הנכון, בדרך הנכון, אין זה קנאות אלא שלום מוחלט. וזה העיד עליו הבוי''ת שזכה לטוהר הכונה, לעשות שלום בעולם.

ק''ו בן בנו של ק''ו

נמצינו למידין כי ענין הקנאות הוא ענין דק ביותר עד שגם השבטים אשר גם הם היו ודאי במדרגה גבוה מאד, דור דעה, עדיין לא ראו מקום מספיק למעשה ולטהרה כזה. אלא חששו שאין מי שכונתו נקי ורצויה שיכול לבצע מעשה כזה בלי חשבון עצמית, אפילו עם חשבון רוחני.

ויש להתעורר מזה, שאם כך היתה מבטם אז, על אף שכולם היו קדושי עליון, עדיין חששו שאין מי שמשתייך לדעת רצון ה' בלי שום שמץ של נגיעות, א''כ קל וחומר בן בנו של קל וחומר הדבר אצלנו, יתמי דיתמי, מאי נענה אבתרייהו. כמה הבחנה ואבחנה דרוש מאתנו קודם עשיית כל פעולה וקנאות אם הוא למען ה' צבקות.

לצעוק למען ה'

וזה תוכחה מגולה לכל לומד פרשה זה ומתיר לעצמו הרצועה לברוח החוצה ולצעוק למען ה' על אחרים, וכל שכן על קדושי עליון צדיקי הדור. וכולנו מכירים אנשים חכמים בעיניהם שיצעקו בקול גדול נגד אחרים, וחושבים שמקנאים למען ה' צבקות.

אבל בזאת יבחנו, שאם הם צועקים קנאות קנאות גם כשקוראים אותם ''בן פוטי'' רצה לומר שיקנאו למען ה' גם בדבר שמגיע ממנו הפסד גדול. כגון אם זה מרחיק החברים או התומכים המחזיקים במוסד שלהם, או כשזה מרחיק בני גילם ושבטם. אם כן, אז אולי יש להם הרשות לקנא למען ה' גם בדברים אחרים. אבל אם צועק האדם רק על מה שעושה לו טוב, ומה שמרויח ממנו, להרבות כבודו ועשרו תלמידים ותומכים, אין זה אלא נגיעות ופחיתות הלב לעשות פלילות עם קונו, ה' ירחם.

איך ללמוד פרשה בחומש

התקופה הזאת נקראת בין המצרים, תקופת חורבן בית המקדש שבה אירעו כל הצרות וכל היסורין. מה שלמדנו מחורבן בית המקדש הוא איך ללמוד פרשת פנחס.

יש מי שיכול ללמוד הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום בלי להתבונן ויבוא להתיר לעצמו הקנאות ולשוה''ר עם כל אביזריה, עד שיחריב העולם. אבל יש שלומד ורואה איך יכול האדם להתחבר לקונו למעלה מדרך הטבע, בדרך הנכונה. זה למדנו מחורבן בית המקדש, שכמו שהקנאות יכול להביא לידי בנין העולם גם יכול להביא לידי חורבן העולם. ואיך צריך האדם לדעת ללמוד פרשה בחומש.

דבריו הנפלאים של הגרש''ז אוירבאך ז''ל

זכיתי לשמוע מפי בעל המעשה, מה שייעץ רבינו הגאון הגרש''ז אוירבאך ז''ל לאחד אשר מטבעו היה לו חוש לארגן אירגונים לכל מיני מטרות, ויום אחד בא להתייעץ עם הגרש''ז ז''ל אם כדאי לארגן מחאה בענין אחד שהיה עומד על הפרק אבל כרוך בה מחלוקת וקנאות.

וזאת היתה תשובתו: דע לך שאינו כדאי להתערב כלל בשום מחלוקת יהיה מה שלא יהיה. והבה נתבונן במה שמצינו לפעמים מחלוקת בין גדולי עולם, שלפעמים גם התלמידים התערבו ואמרו דברים נגד הצד השני. לדוגמא, מה שהיתה בקהילות אה''ו מחלוקת בין מורינו הרב יעקב עמדין ז''ל ומורינו הגר''י אייבשיץ ז''ל, שידוע שהתערבו בזה התלמידים מאד מאד. אבל מה יצא מכל זה לבסוף? מה שיצא מכל זה הוא ששני הצדיקים עכשיו לומדים יחד חברותא בגן עדן, והתלמידים האלו שדברו נגדם נמצאים בגהינום, זהו מה שיצא מכל זה. לכן אינו כדאי להתערב במחלוקת. עכת''ד הקדושים.

ואמר לי הנ''ל, שכבר עברו מאז עד היום הרבה שנים, והיה לו הרבה הזדמנויות לארגן ארגונים על דא ועל הא, אבל מגודל הפחד שלא יכשל בעון המחלוקת לא עשה שום מעשה, עד כדי כך השפיעו עליו דברי הגרש''ז ז''ל. -ועד כדי כך צריך זה להשפיע גם עלינו.

נסיים בדברי המשגיח ז''ל

נסיים בדברי המשגיח הגר''נ וואכטפוגעל זצוק''ל בביאור מאמרם ז''ל ''מיום שחרב בהמ''ק ננעלו שערי תפלה אבל שערי דמעות לא ננעלו'', שהטעם משום דדמעות הם שפת הלב ופנימיות האדם. ומצד הפנימיות עדיין יכול אדם להגיע עד להקב''ה ממש למצב של קודם החורבן, כי כל החורבן היתה רק בחיצוניות בלבד, אבל הפנים נשאר שלם, שערי המצפון לא ננעלו.

מי שעובד על פנימיות מצפונו, לזככו, לרככו, ולטהרו, בודאי יגיע לידי התקרבות גדולה אל השם יתברך, עד שיעיד עליו הקב''ה בעצמו ותורתו יכריז עליו מבחוץ, ויענו כל העם אחריו מקודש מקודש.

תוכן העניינים

מחנה שכינה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה