שער היסודות · פרשת בלק - בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו
מלכותא בלא תאגא
במדבר כ''ב כ' ''ויבא אלקים אל בלעם לילה ויאמר לו אם לקרא לך באו האנשים קום לך עמהם''. וברמב''ן הביא דברי האבן עזרא וז''ל, אם יטען הטוען ויאמר אחר שאמר השם לא תלך עמהם איך אמר קום לך אתם. ודחה הרמב''ן דבריו ע''ש, ובסוף דבריו הביא דברי המדרש ''מכאן אתה למד שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו''.
והנה בגמרא סנהדרין פרק חלק (דף ק''ה) אמר ר' נחמן חוצפא אפילו כלפי שמיא מהני, מעיקרא כתיב לא תלך עמהם ולבסוף כתיב קום לך אתם. אמר ר' ששת חוצפא מלכותא בלא תאגא. ופרש''י שררה גדולה ואינו חסר אלא כתר מלכות [וביאור דברי הגמרא הוא כמה שכתב הרמב''ן בדרך שאדם רוצה לילך]. ובזה נתיישב הקושיא למה חזר הקב''ה מדבריו.
ויש להבין האיך נתיישב קושיית האבן עזרא איך יתכן שהקב''ה יחזור ממה שאמר, ולא איש קל ויכזב ויתנחם, והאיך מועיל חוצפא קמי שמי' חלילה. עוד צריכים אנו להבין מהו ענין חוצפא דשררה הוא.
משגיא לגויים ויאבדם
''בעצה שנתן בה נפל והטעהו הקב''ה, שכך כתיב משגיא לגויים ויאבדם, כיון שאמר לו מי האנשים האלה עמך, אמר אותו רשע איני יודע בהן, יש שעה שאינו יודע ואני אעשה בבניו כל מה שאני רוצה, לכך אמר להטעותו, עיין שם (מדרש כ' ט').
וכונת המדרש ''יש שעה שאינו ידוע'' לכאורה מיירי על אותו רגע אשר עליו כתיב ''ויודע דעת עליון'' וכפרש''י שיודע לכוין את השעה שהקב''ה כועס, ומשמע שבאמת יש רגע כזה וכן מפורש במסכת ברכות ז' א' דילפינן מקרא ''וקל זועם בכל יום'' וכמה זעמו רגע. הרי שבאמת יש רגע כזה. אבל תמוה שמדברי המדרש משמע שאין רגע אלא כולו טעות שהטעהו הקב''ה משגיא גויים ויאבדם, ואם כן זה סותר למבואר בגמרא, וצ''ע.
מלאך של רחמים
ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו (כב' כב'), ופרש''י מלאך של רחמים הי' והי' רוצה למונעו מלחטוא שלא יחטא ויאבד. צריכים אנו להבין, שאם כן למה אמר לו לבסוף לילך עם האנשים. ועוד, הלא בלעם אמר לו (ל''ד) חטאתי כי לא ידעתי...ועתה אם רע בעיניך אשובה לי, ואם כן היה להורות לו לשוב.
שורש הרע
וצריכים להבין כונת כל הפרשה מה היתה שורש טעות בלעם הרשע ובמה נכשל. ונתחיל ממה ששנו רבותינו במשנה בפרקי אבות (ה' יט') ''כל מי שיש בידו שלשה דבריו הללו מתלמידיו של אאע''ה...ושלשה אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע, עין רעה, ורוח גבוה, ונפש רחבה. ופרש''י עין רעה הוא מה שאמר מאן ה' לתתי להלוך עמכם [וכן הוא בפרש''י חומש] למדנו שרוחו גבוה ולא רצה לגלות שהוא ברשותו של מקום כו'. וע' בפי' רבינו יונה שכתב דשלשה דברים אלו הם יסוד כל הרע והשחתה שיש בעולם.
ומעתה נמצא דבלעם כללות הרע ופריקת עול מלכות שמים. וזה שכתב רש''י שלא רצה לגלות שהוא ברשותו של מקום רצה לומר שכל מציאותו הוא מיעוט כבוד שמים על ידי תגבורת הרע.
סדר ירידתו של בלעם
ולפי זה מתפרש כל סדר נפילתו של בלעם שהוא מהלך האדם רשע בדרכו הרע. שבתחילת דרך האדם בעולם הטוב והרע שולטים בו בשוה, ואם ישבור מדותיו ויעמוד על דרך טוב אז איתן מושבו בעוה''ב וטוב בעוה''ז.
ונמצא מאמר הקב''ה לבלעם בפסוקים אלו, הוא כמאמרו לישראל בספר דברים, ''העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך''.
אבל כשהלב חורש מחשבות און, אז יש סדר לירידה, ובבחירתו מושך עליו היצר לאט לאט. ועם בלעם התחיל בגאוה, שמשום שרוחו היה גבוה לא רצה לגלות שהוא ברשותו של מקום, ופרק עול מלכות שמים.
תחבולת בלק
לכן כראה בלק גובה לבו, השיבו כאולתו, לשלוח לו כסף וזהב, כי גם בלק חבר לרע, ורצה להכשילו יותר עד שיכשל לגמרי. ואחר כך כבר נשתרש בלעם בחטא וניטל ממנו הבחירה, עד שנשמע לו ציווי השם כבר נוטה לצד הרע שרצה לילך בה, ורק שעדיין שמע ''לא תאור את העם'' כי לא ניטל ממנו הבחירה לגמרי.
ואפשר שזהו כונת המדרש ''יש שעה שאינו יודע ואני אעשה בבניו כל מה שאני רוצה'' אשר עליו כתיב ''משגיא לגויים ויאבדם'', שאין הכונה לזמן שהקב''ה כועס בכל יום, אלא לענין הסתר פנים שאצל כל רשע, שהקב''ה מטעהו ונותן לו מקום טעות ליפול בחטא, והוא שעה של טעות כשרוח שטות נכנס באדם להסיתו לחטוא.
וענין מלאך של רחמים הוא גם כנ''ל, דאף שמוליכים אותו בדרך שרוצה עדיין רחמי השי''ת מרובים לשלוח לו פורקן אולי עוד ישוב החוטא. ובלעם סימן לכל רשעי העולם, שאין הקב''ה חפץ במיתת הרשע אלא בשובו מדרכו.
רשע ערום
והוא מה שמבואר במדרש, דבלעם הי' רשע ערום וידע שאין עומד בפני הפורענות אלא תשובה, שכל מי שאומר חטאתי אין רשות למלאך ליגע בו. וביאור הדברים שהתנהג ככל רשע שמתודה ואין בו עזיבת חטא רק מפחד מהפורעניות, אבל בפנימיות הלב עוד מחזיק בדרכו הרעה.
והוא מה שאמר בלעם ''חטאתי כי לא ידעתי כי אתה ניצב לקראתי'', ופיו הכשילו להראות רצונו האמיתי דאילו לא היה נצב לקראתו היה הולך לקלל את ישראל שאינו רוצה לשוב אל ה' אלא מפני הפורענות. [גם יש לפרש ''כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי'' דעל ידי שהרשע פורק עול מ''ש ממנו הוא בעצמו גורם שיסתיר ה' פניו ממנו, והרשע בתשובתו אומר חטאתי כי הייתי בהסתר פנים ואינו מבין שהוא זה שסילק השגחת ה'. או שיש לומר כי מצינו היצר מפתה לאדם לחשוב שכבר אבד תקותו ונגזר מאת פני ה' ובזה נופל ליאוש, ולא יודע ש''נצב ה' לקראתו'' בכל מצב מחכה לתשובתו].
ולכן בא הנסיון במקום שטעה, שאמר לו המלאך עדיין ללכת עמהם, כי בזה שהראה בלעם שעוד רצונו ללכת. ובדרך שאדם רוצה מוליכים אותו, לנסותו אם ישוב לחטוא כי לא יסולק הבחירה כליל. ואף שבאמת לא קילל אבל מבואר שנאבד מן העולם, שהושקע בדרך לא טוב כל כך עד שנוטל ממנו הבחירה ומחשבת רשע רעה הקב''ה חושבו כמעשה.
דמיון ההצלחה
ובזה יובן ענין חוצפא מלכותא בלא תאגא. דהנה נתבאר דהרשע עצמו גורם סילוק השגחתו בפועל והכל נולד מבחירתו לרעה. וחוצפא הינו פריקת עול, וכל שפורק העול מסלק הקב''ה מלכותו ממנו. ולכן יכול האדם לדמות בעצמו שהוא מלך על עצמו כנ''ל ''ולא ידעתי שאתה נצב לקראתי'' רצה לומר שאינו מכיר עוד יד ה', ומרגיש חפשי מן המצות ר''ל.
וזהו התאגא של חוצפא, מה שמרגיש שבאמת מועיל לו חוצפתו, שירגיש בעלים ומלך על עצמו לעשות כרצונו, אבל באמת הוא הבל מדומה שהוא גרם זה לעצמו. וזה מה שכתב הרמב''ן והמדרש, בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו מדה כנגד מדה.
דברי הגרי''ל דיסקין ז''ל
ואדאתאן לפרשתא דא, נתבונן בעצם רשעות רשע זה, מה זה שחפץ לעשות לנו ישראל. ונקדים מה שמצינו דברים מפליאים מובאים בספר אבי עזרי בשם המהרי''ל דיסקין שהיתה כונת בלעם לפרש הנבואה שיתן לו השי''ת לפי שורש נפשו המתועבה, כי הנביא צריך לפרש לפי הבנתו וצחות נשמתו, אבל לרוב זוהמתו דימה לפרשו לרעה, וממילא יקלל ישראל (הו''ד נמי בספר אור גדליהו).
אבל הטיב הקב''ה עמנו ודבר אתו באספקלירא מאירה בנבואה ברורה, לא נתן לו מקום לפרשה לרעה בשום פנים, וכל כך ברור היתה הנבואה עד שהיתה בגדר אספקלריא מאירה וכמדרגת משרע''ה בנבואותיו [עיין שם כל דבריו המופלאים, ובו מבאר גם על פי מה שכתב חז''ל משרע''ה כתב ספרו ופרשת בלעם, וענין באומות העולם קם, שהכונה משום שהתחסד השי''ת עבור ישראל לרדת למדרגת אותו רשע להראות לו באופן ברור למען הציל אותנו להכריח אותו לפרשו על נכון דברי ברכה].
שלשה מזימות בלעם הרשע
ולכאורה יש להבין הא בגמרא מצינו עיקר רצון הרשע לקלל היה בזה שהיה תופס אותו הרגע שזועם ה' כדי לקללם [ובתוספות כתבו שהיה רוצה להגיד תיבת ''כלם'' ברגע ההוא, וזה אינו שייך לנבואה וכנ''ל].
איברא דכאשר נדקדק נראה שהיתה כונת בלעם להרעות לישראל בשלשה אופנים. הראשון הוא מה שנתבאר לעיל מהגרי''ל ז''ל שהיה רוצה לסלף הנבואה לדרך רעה. והשני הוא זה שמבואר במסכת ברכות (ד''ז א') שהיה יודע לכוין השעה שהקב''ה כועס שאין זה ענין של נבואה וכמבואר בפרק חלק (סנהדרין דף ק''ה ע''ב) שגם האמוראים היו יכולים לכוין זה על ידי תרנגול .
ונגד זה מבואר [בברכות שם] שכל אותן הימים לא כעס הקב''ה, והוא מה דכתיב ''ומה אזעום לא אזעום לא זעם ה'. ואפשר שזהו כונת הפסוק ''לא אוכל לדבר מאומה'' רצה לומר אפילו מילה קטנה כמו ''כלם'' שהוא רק מאומה גם זה לא היה יכול להגיד.
והשלישי נראה מבואר בתורה (כ''ד א') ''ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וישם אל המדבר פניו'' ופירש בתרגום [הביאו רש''י] שרצה לעורר עליהם חטא העגל. נמצא בכונת בלעם ג' פנים, א. לכוין השעה לרעה. ב. לפרש הנבואה לרעה. ג. לעורר קטרוג.
שלשת הנבואות
ואפשר שבזה יובנו חילוק כל שלשה פעמים שטלטלו בלק ממקום למקום להרעות לישראל. שבראשונה כתיב מה אזעום לא זעם ה', רצה לומר שלא הצליח בעצה הראשונה לכוין השעה משום שכל אותן הימים לא זעם ה' כמבואר בגמרא. ולכן ניסה שוב על ידי שיפרש הנבואה לרעה כנ''ל וזה מש''כ בפעם השני ''כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל'' שהכונה -כמבואר במהרי''ל דיסקין שם- שלא שייך לסלף הנבואה נגד ישראל [היותה במדרגה גבוה ולא נמוכה כקסמים ונחשים].
ולכן כתוב בסוף ''ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים'' רצה לומר שעזב שני הדרכים הראשונים הנזכר לעיל, ''וישת אל המדבר פניו'' שניסה לעורר קיטרוג העגל שנכשלו אז גם בזימה, אבל גם בזה לא הצליח ובאה אליו הנבואה ''מה טובו אהליך יעקב'' ופרש''י שאין פתחיהם מכוונות, שהוא הזהירות בעניני הצניעות, וכמו שאמר לי חכ''א שהוא תקנת העגל.
שומע, יודע, חוזה
ונאמר ''נאם שומע אמרי קל, ויודע דעת עליון, מחזה שקי יחזה'' ויש להבין מה הם שלשת הדברים המנויים בפסוק זה. ונראה שלפי מה שנתבאר שלשת המזימות של אותו רשע ערום, יובן כונת הפסוק הזה שהם הם ג' המדרגות מקל אל הכבד.
שמקודם ''שומע אמרי קל'' רוצה לומר, שיודע שהקב''ה ''אמר'' לתבוע חטא העגל בכל הדורות ודבר זה שמעו כולם. ואח''כ ''יודע דעת עליון'' וכדפרש''י ''שיודע לכוין את השעה'' והוא מדרגה גדולה יותר שמכוין לדעת עליון, אבל מ''מ אין זה בגדר נבואה וחזון. אבל בסוף הגיע גם ל''מחזה שקי יחזה'' שהוא ענין נבואה ממש, וכמו שפירש הרמב''ן דקאי על נבואתו, והם נגד ג' הדברים הנזכרים לעיל, דו''ק בזה.