אור ברסלב
מחנה שכינה שער היסודות › פרשת מטות - מגיד לאדם מה שיחו

מחנה שכינה

שער היסודות · פרשת מטות - מגיד לאדם מה שיחו

שבעה עשר בתמוז - ''חזון התמיד''

לא יעשה דבריו חולין

''וידבר משה אל ראשי המטות גו' איש כי ידור נדר לה' או השבע שבוע לאסר איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה'', ופרש''י לא יחל דברו, כמו לא יחלל דברו לא יעשה דבריו חולין, עכ''ל. מבואר מדבריו הקדושים דדיבוריו של אדם יש בהם חשיבות וקדושה יתירה, וכל מה שיוצא מפיו הוא מחייב קיום.

ולכן אמרה תורה בלשון ''לא יחל'' כי חסרון הקיום אינו רק העדר הפעולה, אלא הוא ''חילול דיבורו'', שהרי נהג בדיבורו מנהג הפקר וחולין, וזה לימוד גדול בערך חשיבות הדיבור. ובעוונתינו הרבים ענין הדיבור נעשה הפקר, ויש שיכולים לדבר ולדבר בלי סוף, וזה חסרון בהכרת חשיבות הדיבור [וזה מלבד מה שיכול לצאת מזה קלקולים גדולים כמו לשה''ר ורכילות שקר חנופה ולצנות ח''ו].

כל כינויי נדרים

ומצינו בריש מסכת נדרים (י' ע''א) בביאור ענין כנויי נדרים, וז''ל וטעמא מאי תקינו רבנן כינויין דלא לימא קרבן, ולימא קרבן, דילמא אמר קרבן לה', ולימא קרבן לה', דילמא אמר לה' ולא אמר קרבן וקא מפיק שם שמים לבטלה, עיין שם.

הדברים מפליאים, עד היכן היו חז''ל נזהרין בענין הדיבור, דאף שמעיקר הדין הנודר נדר צריך לומר ''הרי זה אסור עלי כקרבן'' תקנו חז''ל שלא יאמר לשון קרבן אלא לשון ''קונם''. ולמה? משום שאם יאמר לשון ''קרבן'' יש חשש שיבוא לאמר ''קרבן לה''', ומהו החסרון אם יאמר ''קרבן להשם''? משום שיכול להיות שיטעה ויאמר רק ''להשם'', במקום ''קרבן להשם''. ואם יאמר רק ''להשם'' נמצא שאומר שם השם סתם, בלי קשר לכלום, שהרי אין אמירת ''להשם'' פועל דיני נדרים. ובכן נמצא מוציא שם שמים לבטלה. סייג על גבי סייג. והכל שישתמר כח הדיבור [ועיין שם בהמשך הגמרא שתקנו גם כינויי כינויים].

ועיין בגמרא ריש נזיר ב' ע''ב, שאם עומד אדם על אם הדרך ורואה נזיר עובר לפניו, יכול לקבל על עצמו נזירות אם אך אמר תיבה אחת בלבד -''אהה'' כי בתיבה אחת יכול האדם לפעול על עצמו חלות קדושה עצומה. הרי מכאן מעלת חשיבות הדיבור, שאפילו בתיבה אחת כבר חלין עליו כל חומר דיני נזירות אשר מסכתא שלימה נכתבה עליהם. ודיני הפלאה הם מקצוע שלימה בתורה, והרמב''ם כתב ספר מיוחד ע''ז.

מה שגבוה יותר פוגם יותר

ויש להבין מאיזה טעם חמור כל כך עוון הדיבור, שהרי יש לבעל דין לחלוק ולומר איזה קלקול כבר יצא מזה שאני מוציא כמה מילים מפיו. וכי פגעתי במישהו, וכי הזיקו, ומהו זה שהחמירו ז''ל בזה כל כך בענין הדיבור.

אבל מבואר הדבר היטב בהדקמה לספר משנת רבי אהרן על מסכת נדרים [שהובא בהקדמה ממרן ז''ל שיחה ע''ז הענין] ושם מבאר שכל מציאות האדם ומעלתו על הבהמה הוא מה שחונן הוא בכשרון הדיבור, כדכתיב ''ויהי האדם לנפש חיה'' ואיתא בתרגום -''לרוח ממללא'', רצה לומר כח הדיבור. וכללא הוא, דמה שהוא גבוה יותר הוא פוגם יותר.

והגר''א ז''ל בשנות אליהו [פירושו למסכת פאה] כתב, שבדיבור א' של תורה מקיים מצות והגית, ומקבל שכר כנגד כל מצוות התורה. דת''ת כנגד כולם, ותיבה אחת הרי היא גם כן ת''ת.

וזה לאומת זה, דמצינו שחטא לשוה''ר הוא גם כן חמור מאד כנגד כל עבירות שבתורה, והטעם כנ''ל, כי מה שהוא גבוה יותר פוגם יותר, והדיבור הוא ענין נעלה ורוחני יותר משאר חושי האדם, ובכן פוגם יותר, בגדר וסביביו נשערה מאד.

ת''ח שיודע ללמוד

ומבאר לפ''ז דברי הר''ן בנדרים (כ ע''ב) דנדרים אינן צריכין יחיד מוסמך להתרה, דכל שהוא ת''ח שיודע ללמוד יכול להתיר נדר. ולכאורה יל''ע למה שונה דין נדרים מכל התורה. ותירץ כי ענין הדיבור הוא ענין דק. וכדי להתיר צריך להבין חומר הדיבור. והנה ת''ח העוסק בתורה, הרי מבין מה זה דיבור של תורה ומבין כמה גדול כחה של מילה אחת בתורה, ובכן בכח תורתו יכול להתיר דיבור של נדר, שהרי מבין היטב ענין הדיבור.

והביא שם מה ששמע לבאר הפסוק בראש הפרשה ''וידבר משה אל ראשי המטות גו' זה הדבר אשר צוה השם'' שהטעם שנזכר שם השם רק בסוף הפסוק ולא בתחילתה, הוא כדי להראות שהדבר מסור לראשי המטות, רצה לומר החכמים, להתיר נדר שהתורה השליטה אותם על הדיבור בשם ה', ר''ל לקבוע ענינים התלויים בשם ה', עיין שם ודפח''ח.

אל תאמר נער אנכי

ירמיהו (א' ד') ''ויהי דבר ה' אלי לאמר, בטרם אצרך בבטן ידעתיך בטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגויים נתתיך: ואמר אהה ה' אלקים הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי: ויאמר ה' אלי אל תאמר נער אנכי כי על כל אשר אשלחך...ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרס לבנות ולנטוע''.

ויש להבין השק''ו בין ירמיה הנביא לבין הקב''ה מה היתה טענתו נער אנכי, ומה ענהו השי''ת אל תאמר נער אנכי, וראיתי בספר לקט רשימות בשם מו''ר המשגיח הגה''צ ר' נתן זצוק''ל דהאדם אינו מכיר ערך עצמו, וחושב ע''ע איזה נפק''מ יש במה שאני אומר, במה שאני מדבר. נער אנכי.

אבל צריך האדם לדעת מש''כ המסילת ישרים שלא יאמר האדם אומר לעצמו, איזה תועלת יש אם אתפלל על החורבן ועל קיבוץ גליות ''וכי בשביל תפילתי יכונסו הגליות'' -אל יחשב כן! כי באמת כל אדם בכחו לפעול גדולות ונצורות ואדם כלול מעליונים ותחתונים וכל דיבוריו ומעשיו פועלים מאד בשמים, כמבואר באורך ב' נפה''ח.

וזה היתה טענת ירמיה ''נער אנכי'' כי חשב על עצמו (בדרגתו כמובן) שאינו ראוי לנבואה, שיקבע על פיו עתיד האומה וחורבן הבית. וע''ז ענהו השי''ת אל תאמר נער אנכי, כי באמת דבריך גדולים וכחך עצום, לנתוש ולנתוץ להרוס ולהאביד לבנות ולנטוע הכל על ידי דיבור פיך בלבד.

דברי הנפש החיים

למידין מזה, שאחד מן הגורמים הגדולים לאי-חשיבות הדיבור, הוא זה שהאדם אינו מכיר ערך עצמו וחשיבות דיבורו. ובספר נפה''ח מבאר לפי זה הפסוק ''כי הנה ה' יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו'' ותיבת ''מה'' מיותר לכאורה, דהוי ליה למימר רק ''מגיד לאדם שיחו''.

וביאר שם, כי בהגיע אדם למשפט על מעשיו, מלבד עצם דיבורו מראים לו גם גודל חשיבות הדיבור. וזמש''כ ומגיד לאדם ''מה'' שיחו, רצה לומר מה גדול היה דיבורו, ועד כמה היתה חשיבות כל דיבור שלו (וואס א ווארט איז) והאיך כל תיבה ותיבה שיצא מפיו עושה רושם עצום למעלה.

סיפור עם רב איצלה ז''ל

ומסופר על הגאון רב איצלה בלאזער ז''ל, שבא אליו ידידו הגאון רב נפתלי אמשטרדם ז''ל בחלום לאחר פטירתו, ושאל אותו רב איצלה -מה נשעה בדינך? וענהו הגר''נ ז''ל כי ברוך השם גוף המשפט עבר בשלום, אבל בענין הדיבור ראה שהם מקפידים ומדקדקים במאד מאד.

והיה הדבר לפלא בעיני רב איצלה ז''ל כי היה ידוע שהגר''נ ז''ל שמר מאד מאד את כל מוצא פיו, ובאלול לא היה מדבר כלל בדברים בטלים, וגם כשילדה אשתו ובא לבקרה אמר לה רק כמה מילים ספורים (מזל טוב ועוד). ומכל מקום אמר שבענין הדיבור מדקדקים מאד. ומזה הבין איך הדיבור חשוב מאד בשמים, ואינו ענין פשוט כלל.

מכאן ואילך היו עוסקין בתורה

ידועים דברי רבינו גרשום (ב''ב קכ''א) על דברי הגמרא, לא היו ימים טובים לישראל כט''ו באב כו', שבאותו היום פסקו מלכרות עצים למערכה. ומבואר ברגמ''ה טעם לשמחה זו ''ולפי שעה שהיו עסוקים לכרות עצי המערכה היו מתבטלין בתלמוד תורה, אבל אותו יום פסקו ועשאוהו יום טוב שמיכן ואילך היו עוסקין בתורה''

כל ישראל חגגו ט''ו באב ולא היו ימים טובים כמותם, למה, בגלל שכמה יהודים אינם צריכים להתבטל מלכרות עצים. ולכרות עצים לאיזה צורך? למערכה! לא היה חג גדול כזה שכבר יכולים הם להפסיק ולחזור לתלמודם. רואים מכאן החשיבות שהיו מעריכים ישראל לדיבור של תורה. והדברים מבהילים.

חיה שבכולן

ויהי האדם לנפש חי' (בראשית ב' ז') ובפרש''י ז''ל, לנפש חיה, אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של האדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודיבור, עכ''ל. לעיל נתבאר שחילוק העקרי הוא מצד הדיבור -רוח ממללא. אבל מבואר מפרש''י שגם מצד הדעה יש הבדל בין האדם לבהמה. וכן יסד הפייט ''הדעה והדיבור לחי עולמים'' שהם שני היתרונות הנתונות באדם יותר מבהמה, הצריכים להיות מכוונים ''לחי עולמים''.

אבל יש להבין הקשר בין שני הדברים. דהנה אנו מורגלים לחשוב שדרגת הדיבור של האדם מגלה על מדרגת הדעה שלו, וכדרך התינוקות מה שהם מתחילים לדבר הוא משום שמתגדל הדעה שלהם. כי הדיבור ביטוי השכל. וכן המבוגר, אם הוא מדבר דברים של טעם, אם כן הוא בר דעת. ומצינו כן אצל בעלי הגאוה שידברו בצורה מסויימת להראות גודל חכמתם ופקחותם. עיין ברמב''ם ריש הלכות דעות.

הדיבור פועל בנפש

אבל כד נתבונן בדבר נראה שהענין שייך גם כן בהיפך. שיהיה הדעה של האדם נקבע על פי דיבורו. כי הדיבור החיצוני מעורר ופועל מאד על הפנימיות של האדם, ומשפיע על דעתו. ובכן המדבר דברי תורה פועל מאד בנפש. ולהיפך גם כן, הלץ יומשך דעתו ללצנות שיראה מיד הלצנות בכל דבר. והיושב בטל המדבר דברים בטלים, נהיה יותר בטל בדעתו.

וכן מבואר במדרש שה''ש שכל דיבור של הבל שאומר האדם, יוצא כנגדו דיבור אחד של תורה. וכן להיפך. כי הדיבור אדוק הוא בנפש. ומטיא משמיה דהסבא מנוברדוק ז''ל שהיה אומר, שכשאדם כועס ימנע עצמו מלדבר דברי כעס. שאם ידבר מתוך כעסו יתגבר כעסו עוד יותר, כי זה שישמע עצמו מדבר בכעס פועל בנפשו לכעוס יותר.

שיחת הילדים

ואמרו ז''ל במסכת אבות (פ''ג מ''י) רבי דוסא בן הרכינס אומר, שינה של שחרית, ויין של צהרים, ושיחת הילדים...מוציאין את האדם מן העולם. ואפשר דכונת המשנה, שמלבד עצם הביטול תורה שיש בשיחת הילדים גם נמשך האדם בדעותיו למעשה הילדים עד שכל ההנהגה שלו ידמה לנערות, שיאבד שכלו ויהא חכמתו כחכמת אחד הילדים. וכל זה על ידי הדיבור שלו, שפועל על עצמו רושם מקולקל. (וע' ברמב''ם הלכות טומאת צרעת פט''ז ה''י אודות הכתות המדברים דברים בטלים ולצנות האיך מוסיפים רשע על פשע ויגיעו בדבריהם לדבר על ה'. וע' בפי' רבינו יונה ספ''א דאבות שם).

עצת הסבא ז''ל

כמו כן בענין התפילה צריך האדם לחשוב כל תיבה קודם שיוצא מפיו, וכעצת הסבא מקלם ז''ל שהיה אומר שהאדם צריך למנות עצמו ''שומר'' על עצמו. לבחון כל דבר שעומד להוציא מפיו לפני שמוציא. וכך יעשה, יחשוב, עכשיו אני עומד להגיד כך וכך, וזה יהיה פירוש הדברים, ואחר כך יאמרו. ואם אדם יעשה כך יתרגל אחר זמן לדבר רק מה שחשב עליו מקודם. ועיקר עבודת התפילה הוא על ידי הכונה שיכוין בתפילתו.

וז''ל רבינו יונה ברכות ו' ע''א בדפי הרי''ף ''רבינו האי זכרונו לברכה והרבה מן המפרשים פסקו דמצות אינן צריכין כונה וקשה להם כו' וי''ל דאפילו מי שסובר דמצות אינן צריכות כונה הני מילי בדבר שיש בו מעשה, שהמעשה הוא במקום הכונה כגון נטילת לולב...אבל במצות שתלויה באמירה בלבד -ודאי צריכה כוונה, שהאמירה היא בלב וכשאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצות, עכ''ל.

שאין ענין התפילה שיהיו מילים יוצאים מפה האדם. אלא ענינה הוא שדיבור התפילה יפעל פעולתה בנפשו ומועיל כונתו. דאף שלהלכה מי שלא כיון יצא, מכל מקום זהו גדר מהות התפילה, עבודה שבלב.

שמועה מהגרב''ד ז''ל

ומטי משמיה דהגרב''ד זצוק''ל ביישוב קושיית העולם על מה שדרשו ז''ל ''ודברת בם -ולא בדברים בטלים'' דלכאורה יש להבין, הרי בלא''ה אסור לאדם לדבר דברים בטלים, דכתיב ''והגית בו יומם ולילה''.

ותירץ הגרב''ד ז''ל דבאמת אילו מצד החיוב והגית מצינו פטורים, כגון לצורך פרנסה וכדומה (ע' שו''ע יו''ד ריש סימן רמו'). ובכן לזה צריכים חיוב ודברת בם, שאם יהיה מי שפרנסתו הוא לדבר דברים בטלים, מכל מקום הוא אסור. שהרי יש איסור על עצם הדיבור לבטלה. ולכן משמיענו דאסור, דגם לצורך פרנסה. ודפח''ח.

הרי מזה תוכחה מגולה נגד עצת היצר להתיר לאדם לדבר דברים בטלים בחשבו שלצורך פרנסה, או להיות מעורב עם הבריות, או שיחשוב שהרי בלאו הכי אינו במצב שיכול ללמוד תורה, וכהנה רבות היתרים למיניהם אשר בהם מחלל כח דיבורו. דמהנ''ל לומדים אנו, דאפילו אם זה היתה עצם פרנסתו, התורה אסרתה. וכ''ש אם מדבר סתם דברים בלי חשבון, כמה צריך להזהר בזה. ה' יזכנו לטהר לבנו לעבודתו באמת.

תוכן העניינים

מחנה שכינה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה