אור ברסלב
מחנה שכינה שער היסודות › פרשת אמור אל הכהנים - ''חיל ה'''

מחנה שכינה

שער היסודות · פרשת אמור אל הכהנים - ''חיל ה'''

יסודות אמונה ועבודת ה' לפי סדר הגדה של פסח

קדוש יהיה לך

''וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב קדש יהי' לך כי קדוש אני ה' מקדישכם''. פרש''י ''קדש יהיה לך, נהג בו קדושה לפתוח ראשון בכל דבר ולכרך ראשון בסעודה''. מקשים העולם מה ענין זה לקדושה, דיותר הוא ענין לכבוד והוה ליה למימר ''וכבדתו'' או ''מכובד יהיה לך'', דהא אין זה ענין של קדושה אלא כבוד ולמה נקט זה בלשון וקדשתו.

עוד שם, ''לא יקרח קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת'' ובפרש''י, לא יקרחו קרחה. על מת. והלא אף ישראל הזהרו על כך, אלא לפי שנאמר בישראל (דברים יד א) בין עיניכם, יכול לא יהא חיב על כל הראש, תלמוד לומר בראשם. ולכאורה צריך ביאור, דמה זה ענין כאן באמצע כל דיני כהונה, והא דין הוא לכל ישראל, וצ''ב מה שהוכנס כאן בתוך דיני הכהונה.

ושם, ''לאביו ולאמו לא יטמא, ומן המקדש לא יצא'' פרש''י מכאן למדו רבותינו שכה''ג מקריב אונן...אינו צריך לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה'', יש להבין מה זה ענין לקדושת כהונה, הלא דיני אנינות אינם שייכים לטומאה אלא לדיני אבילות, ואם כן יש להבין למה נפטר לגמרי מכל דיני אונן, ומה זה שייך לקדושת כהונתו.

עתידין צדיקים

ונקדים בזה דברי המהרש''א פרק הספינה (דף עה' ע''ב) על מה דגרסינן בגמרא שם א''ר יוחנן עתידין צדיקים שנקראין על שמו של הקב''ה שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ובמהרש''א נתקשה על דבריהם ז''ל היכן מוזכר בפסוק מענין הצדיקים, והיכן נזכר כאן עתידין.

וכתב ע''ז, וז''ל, והוא מבואר כי האדם אינו ראוי למדת הכבוד שהוא מדתו של הקב''ה, שנאמר וכבודי לאחר לא אתן ואמרו כל מה שברא הקב''ה לא בראו אלא לכבודו, אבל יגיע לאדם כבוד מצד תורתו שהיא כבודו יתברך ב''ה, כמה שכתב באבות ואין כבוד אלא תורה שנאמר כבוד חכמים ינחלו...דאין כבוד לאדם רק מצד תורתו, והתורה עצמה א''א להנחיל כי לא נתנה ירושה אבל כבוד התורה ינחלו הבנים מאבותיהם...וזהו כל הנקרא בשמי בכל מעשיו היינו הצדיקים, לכבודי בראתיו...דלא נברא לכבוד עצמו רק לכבודו יתברך בכל מעשיו...עיין שם ומבואר מדבריו דכל ענין הכבוד של צדיקים הוא באמת כבודו יתברך, על ידי שכל מעשיהם עשויים לכבודו וזה יכירו לע''ל כדאיתא שם עתידין צדיקים, ע''ש.

נמצא מבואר דעצם כבוד הצדיקים הוא אינו כלל מצד עצמם, אלא הוא באמת חילוק כבוד לבורא עולם, שהרי עליהם השרה שכינתו, וככל שהם דבקים בהקב''ה יותר, יותר הוא משרה שכינה עליהם, ועי''ז מרבים כבודו יתברך.

ועיין במהרש''א ריש מסכת ברכות בביאור דברי הגמרא, וראו כל העמים כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, אלו תפילין שבראש, שהיראה אינו ''ממך'' ממש, אלא משם ה' הנקרא עליך, שהלובש תפילין הוא מקיים רצונו ומשרה ע''ע השכינה, ובכן היראה הוא מהשכינה ולא ממנו.

להורות דרכיו הישרים

וכן הוא ייעוד הכהנים בעולם, להורות דבר ה' זו הלכה, ולהציג דמות עובד ה' לשאר עמו. וז''ל הרמב''ם (סוף הלכות שמו''י פי''ג הי''ב) ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל ה' שנאמר ברך ה' חילו והוא ב''ה זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתיך.

פריקת עול חשבונות הרבים היינו פרישות מדרכי העולם, ושבט לוי הם המובדלים ביותר מדרכי העולם, ובכן הם קודש קדשים [וכפירוש התפילה ''אתה קדוש ושמך קדוש'' שהכונה אתה פרוש ומובדל מדרכי העולם] דקדושה היינו פרישות והבדלה מדרכי עוה''ז. הכהנים הם בחירי שבט לוי ואצלם ההבדלה מדרכי העולם הוא בתכלית, ואצל הכה''ג הוא בתכלית הגמור, קדושה הינו פרישות.

וזהו ענין קדושת הכהנים, שהם פרושים מדרכי העולם, דכל קשר יותר מדי עם העולם זהו נגד ענין קדושתם, אבל סוף כל סוף אין ענין קדושתן מצד עצמן אלא מצד שהם חיל ה', וכל ענין כבודם הנוהג בהם הוא באמת מצד כבוד ה', ועל דרך דברי המהרש''א הנזכר לעיל, שהם הצינורות אשר בהם משפטי ה' ותורותיו מגיעים לכלל האומה.

כי את לחם אלקיו הוא מקריב

ואפשר דלכן מתשמשת התורה בלשון ''קדש יהי' לך'' בנוגע חיוב כבוד לכהנים, שהקשינו דהוי ליה למימר וכבדתו, מהו וקדשתו. אבל באמת שלפי הנ''ל אין זה הכבוד כשלעצמו שהאדם מחוייב בו, כי לכהן עצמו לא מגיע שום כבוד, רק מפאת היותו צנור לדבר ה', ובאמת הכבוד הו לשם ה' הנקרא עליו, שהוא קדושתו וכהונתו. היותו מציג קדושת הבוי''ת וכבודו בעולם. ובכן על ידי שפותח ראשון בכל דבר נותנים אנו כבוד לקדושתו יתברך ותורתו שהוא אצלינו הדבר היקר והחביב ביותר.

כה''ג מקריב אונן, ענינו להורות, כי הקשר לאבילות על המשפחה, אצל הכהנים מותר לקרובים אבל אצל הכה''ג הוא בתכלית. שצריך להיות מובדל ודבוק לגמרי בעבודתו יתברך תמיד, ושום קשר ושייכות לעוה''ז לא תתקיים אצלו, ובכן מקריב אונן, דאף בשעת אנינותו הוא חבוק ודבוק בעבודת השי''ת ותורתו.

ובכן מצינו לאו ד''לא יקרחו קרחה בראשם'' אשר לכל ישראל נאמרה, מוזכר בתוך דיני כהונה. כי באמת שני הענינים אחת הם. ענין שריטה וקרחה על המת הוא הפלגה באבילות שנאסרו לה ישראל, ולכן יש בה גם כן ענין לכהנים, דאצלם לא יאות השייכות המיותרת למת הזה, שזה מורה קשר גשמי וחסרון קשר רוחני, דעיקר קשר שלהם הוא להשי''ת ותורתו.

כאשר יאמר משל הקדמוני

''כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע וגו' במה הכתוב מדבר בשני בני אדם שהרגו את הנפש אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד לזה אין עדים ולזה אין עדים הקב''ה מזמינן לפונדק אחד זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונפל עליו והרגו זה שהרג במזיד נהרג וזה שהרג בשוגג גולה (מכות י' ע''ב).

והקשה המהרש''א ז''ל, וקצת קשה, דמשמע מזה שהרגג בשוגג בלא עדים שהוצרך ליגלות. ולא ידענו על מה, דהא הגלות לערי מקלט אינו רק מפני גואל הדם שיהרגנו, ואם אין עדים בדבר היאך יהרגנו הגואל? ואפשר לומר אם הוא מודה בדבר או שיתוודע הדבר ע''י קרובים ופסולים שפטור הגואל הדם אם יהרגנו, עכ''ל. וכבר נחלקו בדבריו האחרונים אם שייך חיוב גלות עפ''י הודאת בעל דין.

בית ספר לרוצחים

אבל אפשר בעזה''י לפרש באופן אחר, והוא, דלכאורה יש לעיין במה שהתורה נתנה לכהנים את ערי מקלט בנחלה, האם יש בזה שייכות לפרשת רוצח בשגגה, או ששני הדברים אינם קשורים כלל זה לזה, ורק דרך אגב המקום שנס שם הרוצח, משתמשת גם למקום מגורים למשפחות הכהנים. וכן יש לעיין במה דמצינו שהרוצח חייב להשאר בערי מקלט עד מות הכהן הגדול, אם זה סימן בעלמא מתי נגמר זמנו, או שיש במיתת כה''ג סיבה עצמית ליציאתו.

אבל פשוט ששני הדברים מקושרים זה בזה בעצמותן. שהרי זה שהאדם הורג שוגג אינו דבר מקרה אצל כל אדם. ומבואר בפסוק שמקרא כזה יקרה אצל ''הנפש לא טוב'', ר''ל אצל מי שנפשו פגום הוא שיכול דבר כזה לקרות. ובכן הקב''ה בעומק חכמתו סידר לאדם זה הדרך לעלות מפחת מעשיו על ידי שיצטרך לברוח מיד לערי מקלט מפחד גואל הדם, ושם בערי מקלט חייב הוא להשאר בסביבה של כהנים לויים הדבוקים בדבר ה' תמיד. ושם כבר ישתנה הנפש ''לא טוב'' שלו לנפש טוב ביותר.

ועמי יורו

ואדרבה, זהו עצם סיבת חיובו ללכת דוקא לעיר מקלט, כדי שיסתובב בחברת הכהנים הלוים ויחדיר לנפשו קצת יראת שמים, להבין איך מגיעים לקרבת ה' והשראת השכינה. ועד מתי חייב הוא להשאר שם, עד מות הכהן הגדול מאחיו, כי במותו סימן שכבר נגמר תיקון דור זה, והגיע הזמן לפנות ערי מקלט עבור הדור הבא.

ואפשר שזהו היישוב לקושיית המהרש''א ז''ל שהקשה מה צורך הגלות אם אין עדים וגואל הדם. כי לפמש''נ זה שהאדם צריך להגלות אינו תלוי דוקא אם יש עדים וגואל הדם, שגם בלעדיהם יש ענין גדול שצריך להגלות עבורו, והוא כדי לתקן את הקלקול הנורא שגרם בנפשו ובעולם. ואם היה לו שכל היה מבין שגם בלי עדים ובלי גואל הדם הוא צריך מיד לרוץ לערי מקלט כדי להפסיק ירידת המדרגות שנמצא בו. ובכן זה ענשו, שאם לא הבין מה שצריך לתקן ולא הלך לעיר מקלט בפעם הראשון, אז הקב''ה מזמינו לפונדק איפוא שיש עדים, ואז כבר יגיע לעיר מקלט ממילא.

כנגד חמשה חומשי תורה

ומצינו דבר נפלא בפרש''י על הפסוק בפרשת בהעלותך, ''ואתנה את הלוים נתנים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבד את עבדת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש'' (פ''ח פסוק י''ט). ובפרש''י, ואתנה...חמשה פעמים נאמר בני ישראל במקרא זה, להודיע חבתן שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמנין חמשה חמשי תורה, וכך ראיתי בבראשית רבה.

יש להבין מה ראתה תורה למנות שבחן של ישראל שהם שקולים נגד חמשה חומשי תורה דוקא באמצע פרשה זו המדברת על אהרן ובניו ושבט הלויים. וכי לא היה ניתן לכתוב דבר זה במקום אחר? אבל אפשר לפרש בעזה''י שהתורה רצה ללמדנו גודל הייחוס של כל אחד ואחד מישראל -''נשא את ראש בני ישראל'', שלא יחשוב האדם שכל הדיבורים על כהונה וערי מקלט וכו' וכו' הוא רק ענין מוסרי למעלה מהשגתו ואין לו שייכות לזה, דאדרבה, כל אחד ואחד מישראל שקול כנגד חמשה חומשי תורה ויש לכל אחד היכולת להשיג כל המדרגות הללו אם אך רוצה להשתייך אליה.

הקשר בין שני הכתרים

וכבר כתב הרמב''ם שם בהי''ג, ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה''ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים. הרי דוד ע''ה אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי:

והרי מדברי הרמב''ם ז''ל מבואר, שיש ענין מיוחד בכתר כהונה ששייך לכתר תורה של כל אחד ואחד, והוא כי כתר כהונה מורה על ההחלטה לפרוש מדרכי העולם ועול חשבונותם. לא כל מי שלומד תורה מוכן לעשות כן, אלא צריך מי ש''נדבה רוחו אותו והבינו מדעו'' לפרוש מדרכי העולם כדרך המוטל על הכהנים, לקיים מש''כ שם ''ולא זוכין לעצמן בכח גופן'' אלא מסורים לגמרי לרחמי שמים ומתנת אלקים כדי לחיות ולנתפרנס, כי זהו סוד הכהונה.

תוכן העניינים

מחנה שכינה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה