שער היסודות · יסודות אמונה ועבודת ה' לפי סדר הגדה של פסח
א. מתחילה עע''ז היו אבותינו
שעבוד הגוף ושעבוד הנפש
מתחילה עע''ז היו אבותינו. וביאר הגר''א ז''ל שהיו שני עניני גלות. גלות הנפש, וגלות הגוף (כן מבו' במס''י פ''ב, בבה''ל פ' בא, ובמהרש''א פסחים קטז:) ובעל ההגדה מפרש תחלה גלות הנפש ואח''כ גלות הגוף, לכן מתחיל מתחילה עובדי ע''ז שמדבר על גלות הנפש.
ועיין ברמב''ם (פ''ז ה''ד) ''וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, כיצד מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים...ומסיים בדת האמת...והבדלנו מן התועים וקרבנו ליחודו. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים, וכל הרעה שגמלנו, ומסיים בנסים ונפלאות שנעשה לנו ובחירותינו, עכ''ל.
וממה שמחלקם הרמב''ם לשני חלקים, וגם על השני כתב לשון ''וכן'' משמע כנ''ל שיש חלקים לסיפור יצי''מ שהם נגד שני חלקי השעבוד, וכמו שביאר הרמב''ם '' שהבדילנו מן הטועים, ואח''כ מה שעשה פרעה והישועה ממנו. הרי מבו' שני הענינים הנזכרים בגר''א.
ואולם מדקדוק לשון הרמב''ם משמע דענין גלות הגוף לא היה דוקא במצרים, אלא התחיל מתרח, ודלא כמשמעות הגר''א ז''ל שמדובר במצרים. וצ''ע באמת, דא''כ להרמב''ם ז''ל שהתחיל מקודם איזה שייכות יש בזה לחג הפסח.
וקרבנו לייחודו
והנה לשון בעל ההגדה הוא ''שקרבנו המקום לעבודתו'' אבל הרמב''ם ז''ל שינה הלשון וכתב ''וקרבנו לייחודו''. ויש להבן טעם השינוי. ואפשר לומר בעזה''י, שבאמת חד ענין הוא. דהנה ענין וקרבנו לעבודתו המוזכר בהגדה, מכוון למה שכתוב ''תעבדון אלקים על ההר הזה'' רצה לומר מה שיעבדו את השם אחר יציאתם, ומצינו במפרשים שעבודה הזאת יש לה ענין לייחוד השם.
ונקדים מש''כ הרמב''ן בהקדמתו לס' שמות שזה באמת חלק מעצם יצי''מ עצמה, מה שנגמרה ענין יצי''מ במתן תורה והמשכן, עיי''ש. ויש להבין, דבשלמא מ''ת מובן לנו, שהרי זה חזינן מקרא דתעבדון, אבל זה שהמשכן הוא סוף ענין יצי''מ, אינו מובן מה ענין המשכן ליצי''מ.
אבל ביאה''ד כמש''נ ברמב''ן עצמו בפרשת תרומה, שהמשכן היה המקום בה נמשכה מעמד הר סיני לכל הדורות, ושם נשאר לנו מקום שרואים בברירות מתן תורה בפועל [וכדאי להזכיר דברי הבעל הטורים הנפלאים בפסוק ''ופניהם איש אל אחיו, שכתב ''כשני חבירים נושאים ונותנים זה בזה בהלכה'', וזה דבר נורא למתבונן שכל ענין המשכן וכל כליו עם כל הקדושה וטהרה הויא רק דוגמא לשני חבירים נו''נ זב''ז בהלכה].
גילוי יחודו
וביאה''ד מה שהמשכן היה כעין המשך למתן תורה, הוא משום שמעמד הר סיני לא היתה בה רק נתינת התורה לחוד, שגם היה תכליתה גילוי אחדותו וייחודו יתברך בכל העולם. וכמבואר בנפה''ח ביאור ענין ''רואים את הקולות'' שהיו רואים את הנשמע, ושומעים את הנראה.
ר''ל שנתגלה אצלם, שאצל הקב''ה אין שום גבולים, והכל תלוי ברצונו יתברך, והוא מקור חיותם בכל רגע ורגע. ועיין בבית הלוי פ' בראשית, שעצם יסוד זה כבר הכירו ביצי''מ. ובמשכן הרי נעשו ניסים תמידים כסדרן, והיא היתה ה''קיתון אחד'' [לשון המדרש פרשת תרומה, שהמשכן היה המקום שבה השרה ה' שכינתו] שבה ראו בורא עולם.
תורה ועבודה
והנה כשלומד האדם תורה אז הוא בגדר בן למקום, וכמש''כ השיבנו ''אבינו'' לתורתיך. משא''כ כשעוסק בעבודה של תורה הוא בגדר עבד, וזמש''כ וקרבנו ''מלכנו'' לעבודתיך.
וביאור ב' התוארים נראה בעזה''י, דהנה האדם מורכב משני חלקים, גוף ונפש. ומצד הנפש הוא חלק אלוק ממעל ממש, ולכן הוא בגדר בן, משא''כ מצד הגוף כל מציאותו הוא היפך הקדושה, כי עפריות החומריות גס, ומושך אותו ממנו ית', ולכן דוקא ע''י כפייה ממש שייך העבודה. ולכן נקרא עבודה. דתלוי במלך ועבדות. ונמצא דיסוד העבודה הוא מכיוון הגוף, והתורה מכיוון הנפש.
האש הגדולה
ולכן בשעת מ''ת נתגלה שני הענינים הללו מ''ת וגילוי ייחודו, כמבואר בזהר, ש''האין עוד מלבדו'' היה האש הגדולה [ועיין תוס' מס' שבת פ''ח] וכן במשכן מקום התורה שם עשו דוקא עבודה, ולא ישבו ולמדו תורה, שהביאור הוא כי תכלית התורה להפוך הגוף לכלי טהור לקבל שפע אלוקי. שהאדם משתמש בתורה שלמד כדי להפוך חומריותו.
ומצינו בספר משך חכמה לבאר דברי חז''ל ''כל הלומד תורה ואינו מקיימה מוטב שנהפכה שלייתו על פניו'', משום שהשליה הוא חלק המסמל לגוף, שצריך להפוך הגוף לרוחני, אבל הלומד ואינו מקיים, שכבר למד תורה ע''י המלאך ומה יוסיף בעבודתו אחר שכבר נולד, ואינו חפץ לקיים מצותיה, א''כ בזמן לידתו מוטב שנהפוך עליו שלייתו, ר''ל גופו, שאדם זה אין לו צורך בנשמה כי גופו ישאר גוף חומר עכור.
סיפור עם בעל הקצה''ח
וזמש''כ הפסוק ''ולרשע אמר מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך ואתה שנאת מוסר'' דמוסר ענינו שמיישר עצמו ומהפך תולדות הגוף לצורה, ולכן לרשע שבין כך אינו מעוניין במוסר א''כ גם חקי ובריתי מה להם עלי פיך הלא בין כך לא תרצה בהם.
חזינן מכל זה דבמקום נתינת התורה ובמקום המשך מתן תורה שם דוקא בעינן לעבודה, ומי שאומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין בו כי התורה בלא נותן התורה אינו כלום וזהו הקיתון אחד של המשכן.
ומסופר על בעל הקצות החשן ז''ל אשר פעם נכנס תלמידו לחדרו וראה איך שלפני לימודו הוא בוכה בדמעות שליש וצועק על עצמו שוב ושוב פסוק הנ''ל ''ולרשע אמר מה לך לספר חוקי''. והוא מבהיל על הרעיון עד היכן דקדקו חכמי ישראל לתבוע מעצמם תיקון המידות להיות כלי מוכן לקבל אור התורה בנפש. ואין פלא שמרוב צדקתם זכו שהספרים הקדושים שלהם יתקבלו בישראל.
ועכשיו קרבנו המקום
והנה בעל ההגדה מזכיר תמיד שם ''המקום'', כמו ברוך המקום ברוך הוא, ועכשיו קרבנו המקום, ובפירוש שיח יצחק (לסידור הגר''א) מבאר הטעם כי המקום כונתה שהקב''ה הוא ''מקומו של עולם''. ועיין היטב בנפש החיים שע''ג שיש בזה סודות נעלמות, ועכ''פ הביאור הפשוט בזה הוא שיסוד מקום הוא תכלית ההכרה שהקב''ה א''א מלבדו ממש ואין שום מציאות זולתו,
וא''כ זה היה ענין מעמד ה''ס לגלות ד''ז, ולכן כתב ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו וכמש''כ הרמב''ם ''לייחודו'' דילפינן מזה יסוד גדול, שהעבודה להפוך הגוף בא מתולדת ההכרה באחדותו ית' על ידי ההכרה שגם עצם החומר תלוי גם כן בו ית', ואין שום מציאות מבלעדי אלקים ואין צור כאלקינו. וזה תכלית לימוה''ת להכיר גודל עוצם רוממותו ית' ואיך הוא פועל הכל ולכן במקום התורה שם דוקא יגדל ערך העבודה. וכבר הובא כ''פ דברי המשגיח הגה''צ רב יחזקאל לווענשטיין ז''ל שהיה אומר כי עיקר חילוק בנ''א בהשגתם בבורא כמה חי אצלו מציאות הבורא, וכפי ההשגה כן הוא ערך העבודה (וע' אות יא').
כמעט קט היה העיקר
ובזה נוכל להבין שיטת הרמב''ם למה מתחיל מתרח ומה זה מענין השעבוד, שבאמת זה כל ענין ע''ז שעשו מסך מבדיל בין השגחתו ית' לעולם וכאילו שייך להפיק תועלת מאמצי נגד רצונו ית' וללכת נגד תכלית כל בריאת העולם.
וע' בר''מ ריש ה' עבו''ז פ''א ''והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב שהשיג גדלות הבורא ממעשיו בבריאה כו' ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה' עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד ממעשיהם ולעבוד ע''ז כמותם חוץ משבט לוי כו' וכמעט קט היה והעיקר ששתל אברהם נעקר כו' ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה עשה משה רבינו ורבן של כל הנביאים ושלחו כיון שנתנבא משרע''ה ובחר ה' בישראל לנחלה הכתירן במצות והודיעם דרך עבודתו עכ''ל.
הרי בהדיא דיסוד שעבוד הנפש שהיה במצרים נולד כהמשך מטעות תרח והגויים, שכמעט חזרנו למצב של תרח קודם אברהם, רק שהצילנו הקב''ה והודענו ''דרך עבודתו'' (כלשון הרמב''ם) ע''י התעבדון אלקים על ההר הזה, שהיתה תיקון הגוף והנפש עפ''י התורה וזהו המתחיל בגנות ומסיים בשבח שמנה הרמב''ם ז''ל מעיקרי הסיפור שבלילה זו.
ב. תכבד העבודה
הרי אנו ובנינו
עבדים היינו לפרעה במצריים. צ''ע למה מתחילים עיקר הסיפור בזה שהיינו עבדים. ועוצ''ע מש''כ בסוף ואילו לא הוציא הקב''ה...הרי אנו, וכמו שמקשים העולם האיך יתכן שלא יקרא איזה מקרא בעולם ויצאו לחירות, והא הרבה הם המעשים במשך שנות העולם שיצאו עבדים לחירות וא''כ למה לא ינצלו גם ישראל מעבודתם. ועוד יותר תמוה דהא מבו' בגמ' סנהדרין באורך איך שיצאו בני אפרים קודם לכן בטעותם בחשבון הקץ, וא''כ מוכח ששייך היה להמלט.
אמנם צריך לומר בזה כמבואר בספרים, דעיקר הכונה כאן לאו על שעבוד הגופני אלא על השעבוד הרוחני, דאף שהיה יתכן לבסוף איזה גאולה גופנית מ''מ היו כבר נשקעים בשער הנ' דטומאה, ולכן הרי אנו ובני בנינו עדיין משועבדים היינו הכונה שעבוד לצד הרע והיה חוזר הכל לכמו שהיה מקום לאאע''ה ר''ל וכמש''נ לעיל מהרמב''ם (וע' לעיל מהגר''א שהיו כאן ב' שעבודים ששעבדום במצרים).
ריבוי הנסים
והנה בבית הלוי בדרשות דרוש ו' מביא כמה ראיות ברורות, שאף השעבוד הגופני היתה כל מטרתה להעביר ישראל על דתם מתוך טירוף הדעת וקושי השיעבוד. ובזה מיישב למה הוצרך הקב''ה לכ''כ הרבה נסים, והא אם להוציאם מקושי השעבוד היה מספיק כמה נסים בלבד [ונוכל להוסיף שאם מצד עונש מצרים מדה כנגד מדה היה שייך זה אחר שכבר יצאו ממצרים ולמה להם לישראל להשאר ולראות כל הנסים].
אלא ודאי, דאדרבה, שהיתה כל תכלית ריבוי הנסים עבור ישראל. והטעם מכיון שהשריש בהם פרעה ועמו כל הטומאה ונכנס ללבן, רצה הקב''ה להרבות הנסים מאד כדי להשריש גודל האמונה עד שיחזרו לדרגתם של אמונה הראשונה. ולכן מתחילים בעבדים, לדעת שכל תכלית הריבוי והמרבה משובח של הלילה הזה הגדולה כולו הולך ומכוון לתכלית אחד, להוציא את האדם ממצב של עבדים עד להגאולה והחירות, כי באמת כל אדם בכל יום נמצא במצב של עבדות, עבדות לגשמיות העוה''ז, עבדות לבריות, עבדות לכל דבר, ולכן תכלית הלילה הזאת לשבור העבדות העולמית ולהיות עבד להשם יתברך.
תכבד העבודה
והנה במס''י בשער הזהירות מבאר כונת פרעה במה שאמר ''תכבד העבודה'' שהוא משל לתחבולת יצר האדם להעסיק מחשבתו ומעשיו במיני מפריעים ומלאכות כדי לסלק ממנו היישוב הדעת מלהתבונן במעשיו אם ישרים הם או מקולקלים.
וזה לשונו שם ''ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאלולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם, והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי. והרי זו מעין עצת פרעה הרשע שאמר (שמות ה) תכבד העבודה על האנשים וגו', שהיה מתכוין שלא להניח להם ריוח כלל לבלתי יתנו לב או ישימו עצה נגדו, אלא היה משתדל להפריע לבם מכל התבוננות בכח התמדת העבודה הבלתי מפסקת כן היא עצת היצר הרע ממש על בני האדם, כי איש מלחמה הוא ומלמד בערמימות, ואי אפשר למלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה''.
ונמצא כנ''ל דכל אדם הוא תמיד במצב של תכבד העבודה עבדות אחד גדול בכל משך חייו והאופן להנצל מזה הוא להתבונן תמיד במעשי ה' ונפלאותיו, ולתקן דרכיו, והוא תכלית לילה זו. ובזה נוכל להבין מש''כ בפסוק בא אל פרעה כי אני...למען שתי אותותי אלה...ולמען תספר, ר''ל שיש בזה שני כונות אחד לעונש מצרים והשנית לתועלת בני ישראל, שהוא להשריש האמונה ולצאת לחירות מעבדות.
חילוק פרעה ובלעם
וכמו שפרעה הוא היצר הרע כך מצינו בבלעם שהוא היצר הרע, וכל מי שיש בו שלשה דברים מתלמידיו של בלעם הרשע הוא. אבל יש חילוק ביניהם באופן הרע. כי מצינו שבלעם הכיר במציאות הבורא מאד, שהגיע למדרגה הכי גדולה בנבואה, אבל מ''מ היה רשע שפל בתכלית השפלות, דאף שידע שאלקיהם של אלו שונא זימה, חיפש דוקא להכשילם בכך. אבל בפרעה מצינו עיקר רשעותו במה שהכביד לבו מלהכיר במציאות הבורא. וחפש לתלות כל הנפלאות בסיבות וכישוף.
והחילוק הוא כנ''ל, כי באמת כל מי שמתבונן בבריאה אפילו רשע כבלעם יודע שיש בורא ויש מנהיג, והוא בעל הבירה, אבל זה רק יתכן אם יעצור ויתבונן מה מתרחש. אבל כל עוד שהוא במצב של ''תכבד העבודה'' ותולה הכל בסיבות ודומיהם, יגיע לכבידות הלב. ואפילו יעמוד האמת לנגדו בפנים לא יכיר אותו היותו כ''כ טרוד עם עצמו.
טעות אמעריקא
וכבר אמרו על אנשי מדינת אמעריקא, מהו שורש טעותם ומה מונע אותם מעשיית תשובה, שהוא משום ש''באמעריקא אין סתירות''. בן ישיבה מורגל לחשוב שאם יש סתירה בין שני גמרות הוא צריך למצוא התירוץ כדי ליישבן אהדדי. אבל באמעריקא אם יש סתירה זה לא נורא, אתה יכול לדעת מה עליך לעשות, ובפועל לעשות להיפך, והכל שמח, שאצלנו אין סתירות. אין הסתירה מעיק ומחייב כלום.
אבל הטעות הוא משום שאין להם זמן קט להתבונן על דרכיהם לגודל טרדותם בכל רגע ורגע בלי הרף. ובאמת זה הגיע גם לתוך אהלי התורה. אנו יכולים לשמוע שיחת מוסר, ואפילו לבכות בשעת השיחה, ועדיין אין זה עושה רושם. ודאי שבפנימיות לבנו אנו רוצים להשתנות, ואפילו מחפשים לכמה דקות מה לשנות, אבל אח''כ הכל חוזר לתוהו ובוהו, אין סתירה ממשית לדרך חיינו. תכבד העבודה.
ויש מסורה מהגר''א ז''ל שהחטא של הדור שלפני ביאת המשיח, יהיה חטא ה''שטחיות'', רצה לומר שיהיה הכל נעשה בדרך ובהבנה שטחית בלי עומק ופנימיות, ואמר שאף שיש בזה מעלה שגם הרע לא יעשה רושם על האדם, היותו טרוד מאד, מכל מקום הרי גם הטוב לא יהיה טוב אמיתית אלא שטחית. וזהו ממש מצבנו כיום למתבונן וד''ל.
אזכרה נגינתי בלילה
ומצינו בספר בית הלוי (פ' בא) שמבאר ג''כ כנ''ל דהרי אנו ובני בנינו כו' שהכונה לשעבוד הרוחני, שאם לא נגאלו אז היו נשקעים בנ' שער טומאה כידוע בשם האריז''ל (והו''ד האריז''ל באוה''ח פ' משפטים).
ובספר בית הלוי דרוש ד' מביא פלוגתא במדרשים אם באמת נשלם ארבע מאות שנה שאמר ה' לאברהם אע''ה או שנגאלו באמצע (ובפ' בא מביא לשון המדרש ע''ש) וכתב שהטעם שנגאלו באמצע הזמן היא גופא משום שלא ישקעו בשער הנ' דטומאה [וביאר לפ''ז דברי הרמ''א או''ח סי' תע''ג ביאור המנהג לאכול ביצים בלילה זו].
ושם מבאר לפ''ז מזמור תהילים ע''ז ''אזכרה אלהים ואהמיה אשיחה ותתעטף רוחי סלה: אחזת שמרות עיני נפעמתי ולא אדבר: חשבתי ימים מקדם שנות עולמים: אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי: הלעולמים יזנח אדני ולא יסיף לרצות עוד: האפס לנצח חסדו גמר אמר לדר ודר: השכח חנות אל אם קפץ באף רחמיו סלה: ואמר חלותי היא שנות ימין עליון'': שדרשו ז''ל, ''אזכרה נגינתי בלילה, מזכרת אני שירה ששרתי לפניך בלילה של מלכיות, לילו של פרעה, לילו של גדעון, לילו של סנחרב כו', ע''כ.
וכתב הבית הלוי שכונת המדרש הוא, דכיון שנגאלו באמצע הזמן אז דומה גאולה זו ללילה כיון שבאו אח''כ עוד צרות, משא''כ גאולה העתידה שאין אחריה שום צער דומה ליום, וזה מה שמנחם המשורר את עצמו. שמתחילה ''אשיחה ותתעטף רוחי'' ולא יכול לדבר מרוב הצער, אבל אחר שנזכר ''נגינתו בלילה'' ר''ל שנזכר שעוד לא נתקיים ההבטחה של ''ואחרי כן יצאו'' ועוד יבוא היום הגדול גאולה אחרונה הבא אחרי כל ה''לילות'' של כל הד' גלויות, לכן שוב התנחם כי נאמן הבורא לקיים בריתו אתנו, [ובזה ביאר הפסוק בישעיה כ''א, שומר מה מלילה...אמר שומר אתא בוקר.
כל השירות לשון נקבה
ועל דרך זה מבואר בהדיא בתוספות במסכת פסחים (דף קטז: ד''ה ונאמר לפניו שירה חדשה) דהכי תניא במכילתא, כל השירות לשון נקבה חוץ משירה דלעתיד דלשון זכר, כלומר להנקבה יש לה צער לידה, אף כל הנסים יש אחריהם צער חוץ מלעתיד שאין אחריה צער, וכן יסד הפייט בזולת (שביעי ואחרון ש''פ), אי פתרוס שירות אל לשון נקבה מיוסדים, כי תשועתם כיולדה...תוקף שיר אחרון כזכרים לא יולדים, שירו לה' שיר חדש, עכ''ל. ובזה מובן הנחמה דנאמר לפניו שירה חדשה כיון שיש עדיין הבטחה שלעתיד יסתלק מעלינו כל הצרות והרעות.
ג. עת דודים
מ''ט שערי טומאה
בביה''ל פ' בא בא''ד שם כתב וז''ל ''ואם היו שם עוד היה נשקעים כל כך בטומאה עד שלא היה נשאר בלבם שום רושם קדושה...ושוב לא היה להם ייחוס לאבותינו, ולא היה מקום להבטחת כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ואחרי כן יצאו...דההבטחה הרי היה לגלות זרעו של אברהם ולא למי שאינו נקרא זרעו'', עכ''ל.
ולכאורה הדברים תמוהים שא''כ מה מועיל כלל כריתת ברית עם אברהם אע''ה אם שייך להפטר מחיוב קיום הברית בתחבולה אחרת, ולומר שאין זה זרעו של אאע''ה. ונמצא שלא שוה הברית כלום. וע''ע בר''מ ריש ה' עכו''ם כדברי הבה''ל שכמעט קט היה העיקר ששתל אאע''ה הרי שהיה בזה חזרה למצב של קודם אברהם, וע' אות ב'.
למה לא קיים אאע''ה ברית עד שנצטוה
אמנם ביאה''ד דהנה ידוע קו' העולם שאם אאע''ה קיים כל התורה א''כ למה לא קיים ברית מילה עד שנצטוה. ומתרץ הגרי''ז ז''ל שיסוד ענין ''ברית'' הוא הסכמה בין שני שותפים, ואינו שייך להתקיים על ידי אדם אחד בלבד, ובכן עד שבא הקב''ה לצוות לו, לא היה אאע''ה יכול למול בינו לבין עצמו שלא יהיה זה בגדר ''ברית''. שבעצם מצות מילה נכלל ברית על קיום התורה, וא''כ בלא שני השותפים לא יתכן לקיים חלק הברית שבמילה. ודוקא לאחר שבא הציווי על ידי הקב''ה היה יתכן להחשב קיום ברית.
וא''כ גם כאן, אם ישראל יתערבו במצריים יאבדו שם ''ישראל'', ושוב אין כאן השני שותפים לקיים הברית, וליכא ע''ז חפצא דשם ''ברית'' אם נשאר רק שותף אחד וא''ש קצת.
קושיא עצומה
אלא שאם כן באמת קשה להבין מה ראה הקב''ה לגאלם קודם שנשקעו בשער הנ' דטומאה, ואיזה זכות ראה הקב''ה בהם להציל, [ובפרט לדברי הבה''ל המבואר באות שלפני זה עפ''י המדרש, שגאלם באמצע הזמן מה טעם שעשה כן] והא לפי מש''נ אין זה חלק מעצם הברית שכרת עם אאע''ה, שיצילם לפני שנאבד שם ישראל מאתנו, כי עיקר הברית היתה רק אם ישאר עלינו שם ישראל, אבל לעזור לנו בזה ליכא שום הבטחה, ואם למה עזר לנו השי''ת להציל אותנו שישאר עלינו שם ישראל אם זה לא היתה חלק מההבטחה, וזה קושיא חזקה. ונראה בעזה''י, שבזה טמון עיקר חשוב בענין יציאת מצרים, אשר ממנה אנו יכולים להבין גודל הקשר שיש לנו עם הקב''ה, כדיבואר.
קול דודי הנה זה בא
ונקדים בזה לשון הרמב''ם סופ''א מה' עכו''ם, וז''ל ''וכמעט קט היה העיקר הזה ששתל אאע''ה וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לא''א עשה משרע''ה רבן של כל הנביאים ושלחו, עכ''ל. ויש להבין מה שהוסיף הרמב''ם עוד טעם לגאולה מלבד השבועה שנשבע לאברהם, שכתב שהיה ג''כ ענין בגאולה זו ''מאהבת ה' אותנו''.
ובכן נראה שהרמב''ם מגלה לנו בזה עצם הטעם שגאלם קודם שנשקעו בשער הנ' של טומאה, שהטעם הוא דמלבד הברית שכרת עם אאע''ה יש להקב''ה אהבה מיוחדת אלינו, ולא רצה לראות באבדינו חלילה, ולכן גאלנו קודם הזמן, וממילא נתקיים ג''כ השבועה לאאע''ה כיון שעודנו נחשבים בני אברהם. ונמצא שגורם קיום השבועה היה האהבת ה' המיוחד לעמו ישראל, וזה יסוד גדול מאד עיקר ופינה בחג הזה.
ובביה''ל (פ' בא) מהביא שיסוד הגאולה קודם הזמן מקורו מן המדרש ''קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים, מדלג על הקיצים'' וכמש''נ שם. ויש להבין דברי חז''ל מה ענין מדלג על הקיצים ל''דודי'' שבהמשך הפסוק, שהוא לשון אהבת ה' לישראל. אבל להנ''ל מובן מאד, שהרי נמצא דכל עצם יסוד הגאולה בא מצד האהבה של הקב''ה לנו שזהו ה''קול דודי'' שבא ומדלג על כל הקיצים והחשבונות. ומצינו בהמשך ההגדה הרבה לשונות של אהבת הקב''ה לישראל, והוא מטעם הנ''ל.
כדאי הוא האמונה
ואפשר בזה להבין השק''ו במדרש דאיתא שבשעת קרי''ס טענו שרי המצריים הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה וענה להם הקב''ה שבנ''י עבדו ע''ז מתוך האונס. ולכאורה צ''ע מהו טענת המצריים הא הקב''ה הבטיח לאאע''ה שיגאלם ממצריים.
אולם לפי מה שנתבאר מובן מאד שהרי הם טענו שהללו עע''ז כמו המצריים וא''כ שוב אין חילוק ביניהם לבין המצריים, ששותף לקיום הברית ליכא שהללו עבדו עבודה זרה כמו המצריים, וע''ז ענה הקב''ה דמכיון שהללו עבדו מתוך אונס לא ירדו לגמרי לטומאת מצרים, ועדיין נשאר קצת השותף לקיום הברית, כי עדיין נשאר איזה ניצוץ מעבודת אאע''ה בעולם ע''י אמונת בניו, ועוד לא נשקעו לגמרי בתוך השער הנ', ומגיע להם להגאל.
וכן מצינו במכילתא ''דבר אל בנ''י ויסעו, כדאי הוא האמונה שהאמינו בי שאקרע להם הים'' ואפשר שהכונה כמו שנתבאר, שנשאר עדיין ניצוץ ישראלית בפנימיותם.
היה רבי מתיא בן חרש אומר
ואיתא עוד ''ואת ערום ועריה -ערום מן המצות'', ובביאור הריטב''א להגדה של פסח שם, הביא לשון המכילתא (פ' בא פ' ה') ''היה רבי מתיא בן חרש אומר, הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עת דודים, הגיעה השעה שנשבע הקב''ה לאאע''ה שהוא גואל את בניו, ולא היה להם מצות כדי שיגאלו...מהו שדים נכונו, זה משה ואהרן...ושערך צמח, שהגיע קץ הגאולה, נתן להם הקב''ה שני מצות, מצות פסח ומצות מילה כדי שיתעסקו בהם כדי שיגאלו, עכ''ל.
וצריך הבנה, למה לנו זכותים כדי להגאל והלא נשבע הקב''ה לאברהם אע''ה ואחרי כן יצאו ועליו לקיים הבטחתו, אלא הטעם הוא משום שכלל ישראל כמעט נתבטלו בגויים כמבואר וא''כ נתבטל השותף להברית, אבל מכיון שזה היה ''עת דודים'' ר''ל זמן של אהבה הקב''ה לישראל [וכדלהלן שגם זה רמוז בברית] חיפש הקב''ה אופן לזכותן במצות להעמידם כשותפים לקיום הברית, להראות חיבתו אלינו.
להמציא שותף לקיום הברית
והטעם לזה נראה, דהנה כל הטעם שזכה אאע''ה למצות ברית מילה הוא משום שהכיר את בוראו ופירסם שמו של הקב''ה בעולם, ואח''כ זכה לברית, ונמצא לפ''ז שאאע''ה הוא זה שבאמת המציא לעצמו השותף לקיום הברית שהברית צריך שני שותפים כמש''נ, ולכן מדה כנגד מדה אף הקב''ה בשעה שישראל כמעט ונאבדו כדכתיב ''ואת ערום ועריה'' ודרשו ז''ל אר''נ בלא דעת (והובא בהקדמת ר' נסים גאון להש''ס ריש מס' ברכות) שנאבדה הכרתם בבורא, מכל מקום חס הקב''ה עליהם והשתדל שישאר שותף לקיים בריתו ממש במדה שהמציא אאע''ה שותף לקיום הברית, כי אף שאין זה חלק מעצם הברית מ''מ הוא גם כלול במעמד הברית בדרך מדה כנגד מדה, והוא סיבת האהבה הנראית ממנו ית' אלינו.
שיודעים לסבול אוהבן
אבל באמת היא גופא קשיא, מה טעם האהבה שאהב לישראל כל כך והא אם יחזרו כמעט לטעות אנוש א''כ שוב אין כאן זרע אברהם לומר שיבחר השי''ת בהם משאר האומות להמציא לעצמו שותף לקיום הברית, והא כמו כן היה יכול להמציא אומה אחרת. ומצאתי את שאהבה נפשי בעזה''י בפירוש שיח יצחק (לסידור הגר''א) עה''פ ''זרע ישראל עבדו בני יעקב בחיריו'' והיינו דישראל נקראים בחירי ה' וכפסוק הנ''ל בך בחר ה'...להיות לו לעם סגולה, והקשה ע''ז כקושיא הנ''ל, שאם אין כאן זכות א''כ אהבה למה.
והביא מה שכתוב בספר דברים (פ''ט ה') ''לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגוים האלה, ושם בפ''ז, כי מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבעה אשר נשבע לאבתיכם הוציא ה' אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים''.
וכתוב שם בפירוש הרמב''ן בזה''ל, ''הטעם כי מאהבת ה' אתכם בחר בכם שרואה אתכם ראוים להתאהב לפניו ונבחרים לאהבה, ולא הזכיר בזה טעם מן הבחירה כי הנבחר לאוהב יודע לסבול את אוהבו בכל הבא עליו ממנו, וישראל ראוים לכך מכל עם, כמו שאמרו ג' עזים הם ישראל באומות.
מבואר מדברי הרמב''ן ז''ל שזהו שורש וטעם כל עיקר אהבת ה' אותנו, שהוא משום שיש ענין מיוחד לכלל ישראל, שהם יודעים לסבול ולקיים רצון השי''ת בלי לבעוט או למרוד בו, ובזה נמדד אוהביו של האדם כמה הוא מוכן לסבול בשביל האהבה, שאם מוכן לסבול הכל אם כן זה מורה שהוא האוהב האמיתי.
ובשולי הגליון בסידור הנ''ל בד''ה ''אי לך אחי'' שמביא צוואת ר''א קרטינגער ז''ל שזהו כל עיקר מציאות בן ישראל, א) שיודע שהכל בהשגחה ממנו ב) שרוצה מה שירצה יוצר., ומקורו ברמב''ן סו''פ בא ובאר''ח להרא''ש, עיי''ש דברים מלהיבים ומעוררים הלב לאש''ב וסמכתי על המעיין.
מאן חשיב בההוא עלמא
''אונקלוס בר קלוניקוס בר אחתיה דטיטוס הוה בעי לאיגיורי אזל אסקיה לטיטוס בנגידא אמר ליה מאן חשיב בההוא עלמא אמר ליה ישראל מהו לאידבוקי בהו אמר ליה מילייהו נפישין ולא מצית לקיומינהו זיל איגרי בהו בההוא עלמא והוית רישא דכתיב היו צריה לראש וגו' כל המיצר לישראל נעשה ראש אמר ליה דיניה דההוא גברא במאי א''ל במאי דפסיק אנפשיה כל יומא מכנשי ליה לקיטמיה ודייני ליה וקלו ליה ומבדרו אשב ימי'' (גיטין נ''ו ע''ב).
ותמוהים הדברים, טיטוס הרשע מודה שישראל הם חשובים בעלמא דקשוט ומכל מקום מייעץ לאונקלוס לא לאדבוקי בהו, האם יתכן הדבר שמצד אחד מכיר חשיבותן של ישראל ומצד שני אומר לו לצער אותם וללכת נגדם.
אלא רואים מכאן יסוד גדול, שטיטוס הרשע לא הגיע לרשעותו מחוסר ידיעה במציאות השי''ת, ולא מתוך שלא ידע מה צריך לעשות ומה לא, כי באמת כל זה ידע וידע, רק שעשה לעצמו ''שיטה'' בחיים, והוא לחיות את העולם הזה אפילו במכיר של רשעות, להעשות ראש לישראל, ואחר כך ללכת לגהינום, וזה השיטה רצה למסור לאונקלוס, שיטת החיים של הגויים, להנות מהחיים כאן אפילו במחיר של גהינום נורא כזה.
''חמשה דברים צוה כנען את בניו אהבו זה את זה ואהבו את הגזל ואהבו את הזמה ושנאו את אדוניכם ואל תדברו אמת'' (פסחים קי''ג ע''ב). גם הגויים יש להם שיטות והשקפות, שמוסרים אותן מאב לבן, אבל אלו הם מסורות ושיטות של מי שאינו יודע לסבול את אוהבו, לכן עושה לעצמו שיטות חדשות.
וכן מצינו בבלעם הרשע, שאמר ''תמות נפשי מות ישרים'', שחפץ היה למות כמו יהודי ולקבל העולם הבא שלהם. ויש להקשות, אם אתה רוצה למות כמו יהודי אם כן צריך מקודם לחיות כמו יהודי. אבל התשובה היא, שאין בעיני הגוי שום קשר, הוא רוצה למות כמו יהודי כי גם זה תאוה שלו, אבל לחיות כמוהו אינו מוכן. כי זה השיטה המיוחדת של הגויים, אינם יודעים לסבול אוהבן.
כעורות לבובין
נדרים פרק ב' משנה א', ''ואלו מותרין, חולין שאכל לך, כבשר חזיר, כעבודה זרה , כעורות לבובין , כנבלות , כטרפות , כשקצים , כרמשים, כחלת אהרן וכתרומתו , מתר. ובפירוש הרע''ב כעורות לבובין . היו נוקבים הבהמה מחיים כנגד הלב ומוציאין הלב ומקריבין אותו לע''ז , ותקרובת ע''ז אסור בהנאה, עכ''ל.
רק גוי יכול לחשוב על אכזריות כזאת, להוציא לב של בהמה בעודנו בחיים בלי לשים לב כלל לצער הנורא שגורם לבעל חי הזה. כי אפילו ישראל כשעבדו ע''ז לא עבדו אלא לפי ''תועבות הגויים ההם'', אבל בלאו הכי אילו ניתן אלף שנים לא היינו ממציאים כזה רשעות להוציא לב מבהמה כשהוא חי. אבל הסיבה הוא כנ''ל שהגויים הם מציאות אחרת, יש להם גוף אחרת ותכונות אחרות, אבל ישראל הם בני אברהם אע''ה מדת החסד, אין להם עסק עם דברים כאלו.
להודיע כמה חבתו
ומדה זאת שתל אבינו אברהם בתוכינו, במה שעמד בנסיון אחר נסיון עד שנכנס בלבנו האהבה אליו יתברך ומעלות ישראל, וכדאיתא באבות (פ''ח מ''ד), עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולן להודיע כמה חבתו של אאע''ה, ע''כ, שהוא כנ''ל שבזה הודיע חבתו ואהבתו להשי''ת, וממנו לזרעו אחריו, ובזה ניתן דין אהוב לישראל ולכן זכינו לברית האוהב הוא הבוי''ת שמו לעולע''ע.
ולכן אף בהיותם בארץ אויביהם תוך ארץ מצרים שפלה שבאומות ונעדר מהם כמעט עיקר ששתל אאע''ה, מ''מ כ''ז הוא מצד המושכלות, אבל מצד המציאות הגופניות שידעו לסבול אוהבן, והם בני ישראל רחמנים ביישנים גומלי חסדים, והנשים איזה צדקות עשו עם בעליהם כמבואר במדרשים, אם כן שפיר ידעו וקיימו האהבה והאמונה להשי''ת ולא נאבד אמונתן, ולכן נשארו בגדר אהובים למקום וכנ''ל, ואף שאי''ז גוף הברית מ''מ הוא הסיבה לו, ומכיון שעדיין קיימת הסיבה זכו לישועת ה'.
וזהו יסוד התפילה לשלש רגלים ''אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו'', כי מקודם שקיבלנו כל מתנות ה', היתה כאן בחירה של אהבה, שבחר ה' בנו מרוב אהבתו אלינו. וזה יסוד ועיקר בשורש האומה.
אהבת צדק ותשנא רשע
וכבר אמר המשורר בתהילים ''אהבת צדק ותשנא רשע על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחבריך'' (פרק מ''ז). ואמרו ז''ל שהפסוק מדבר על אברהם אע''ה כשהתפלל להציל את סדום, אם ימצא שם חמישים צדיקים וגו', שהתורה מאריך לתאר הפצרת אאע''ה לפני השי''ת שיציל את סדום בזכות הצדיקים, כי אהבת אאע''ה לצדקת הצדיקים היתה כל כך גדולה, עד שעמד בתפילה פעם אחר פעם שיציל השי''ת בזכותן את סדום.
ולכן נקרא אברהם אע''ה ''אברהם אוהבי'' מפני שאהב מדת הצדק עד שעמד בתפילה עבורה, פעם אחר פעם, מתוך סכנה שיכעס עליו השם יתברך על רוב ההפצרות, כי זה מדתן של ישראל שיודעים לסבול את אוהבן, ובמקום שיכעס עליו השי''ת, נעשו רבוי התפילות עד על גודל אהבתו להשם ולתורתו.
אחרית כראשית
וכמו שהיתה זה זכות הגאולה הראשונה כך תהיה זכות הגאולה האחרונה, כדאיתא בשם הרמח''ל ז''ל במגילת סתרים (בפירוש שיח יצחק לפסוד''ז עה''פ בונה ירושלים ה') על הפסוק ''בך ה' חסיתי אל אבושה לעולם'' שכתב, שהכונה על ישראל בגולה, דמי שמקבל מתנת חנם מתבייש, דהוי נהמה דכיסופא, אבל עכשיו שהיה להם הרבה צרות בגולה ועם כל זה קבלו באהבה ולא בעטו אלא אדרבה בך ה' חסיתי, א''כ אל אבושה לעולם.
ועיין שם מה שכתב אחר כך בפירוש שיח יצחק שהאריך לבאר הרבותא בזה שלא בעטו, כי הרבה היו הפעמים שבתיבה אחת היו יכולים להמרות פי ה' חלילה, ובזה היו ניצלים ומכל מקום לא עשו כן, ואם כן זהו המדרגא הכי גדולה ששייך להגיע ע''ש.
ד. ותבואי בעדי עדיים
לערוך מערכות ביראת ה'
גדול עצום כמה שנאמר ובנ''י פרו וישרצו...ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים. יש להתבונן בזה בהקדם מה שיש להבין כל ענין גלות מצרים מה ראה הקב''ה לבחור לעונש על טענת אאע''ה ''במה אדע'' דוקא עונש כזה של עבדות. ואדרבה הלא בזה עלולים אנו להתערב בגויים ולאבד מעלתנו וכמש''נ באורך, ואם עונש צריך הרבה דרכים למקום ואין נסתר מחמתו.
אבל הענין כמבואר בשל''ה הקדוש (לך לך) שטעם העבדות היתה כדי שילמדו ישראל יסוד ענין ''העבדות'' בעבודת ה' (ובס' לקט רשימות שבסו''ס פרי החזקות האריך מאד בזה) שיזכו לעבודת ה' בכל מצב שהוא, כעבד העומד לפני רבו שבכל מצב רוח שנמצא בו ממשיך בעבודת אדוניו תמיד שאינו בעל בחירה לרפות מעבודתו, ואין בידו לקבוע זמני עבודתו, לכן הוא מזומן תמיד ועומד מוכן בכל רגע לקיום רצון אדוניו.
וזה היה תכלית השעבוד במצריים לאלפינו בינה ולקח זה הנכבד, כי מצרים נקראת ''בית עבדים'', ממש בית ספר לעבדות, ודוקא שם עברו ישראל דרך גלותם, לזכות ללמוד זה היסוד של עבדות ה'. איך נראה עבד ה', ומה מוטל עליו לעשות.
ומצינו לרבינו יונה (שע''ת שער השלישי) שכותב על אלו ''שאין עורכים מחשבות תמיד ביראת השם'' שעוברים הם על מצות את ה' אלקיך תירא- תמיד בלי הרף, כי היראה ענינה עבודת ה' וקבלת עול מלכותו, ובכן האדם צריך ''לערוך מחשבות תמיד ביראת השם''.
כדאי הוא ההוצאה
''אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך'' ופרש''י כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי, ע''כ. דעצם קביעות העבדות של בנ''י היה גופא ע''י דיבור זה דאנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מבית עבדים כי ע''י האנכי ה' אלקיך נקבע הקב''ה למלך עלינו, וממילא זה מחייב דין עבדים. וכן מבואר ברמב''ן (יתרו כ' ב') ש''אנכי ה' אלקיך'' הוא חיוב לעבוד אותו, דכיון שהוא ''אלקיך'' ממילא מחוייבים לעבדו. ועיין היטב בהמשך דברי הרמב''ן שם על ענין ''בית עבדים''.
ושמענו פעם מצדיק אחד, שיסוד הלקח של עבדות מצרים היתה ללמד אותנו ''שלא ללכת לישון על תוספות קשה'', רצה לומר לא להרגיש חירות מלעמול על התוספות עד שמבינים אותה היטב היטב. זהו העבדות של ישראל קדושים.
דבר גדול יש לי
והנה בפסוק (שמות ג' יא') ויאמר משה אל האלקים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בנ''י ממצרים: ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות...בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה'' ופרש''י שם, שטען משרע''ה שני טענות, הראשון, מי אני, והשני, איזה זכות יש לישראל.
ובביאור התשובה השניה פרש''י וז''ל ''וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים, דבר גדול יש לי על הוצאה זו שהרי עתידים לקבל התורה'' ע''ש. והנה כפשוטו מבינים אנו שתשובת הקב''ה היתה שבאמת אין שום זכות עכשיו במצרים, רק על שם העתיד כדאי לגאול אותם שלבסוף יקבלו התורה על ההר הזה, לכן אני גואלם.
אבל אפשר לפרש לפי המבואר, דתשובת הקב''ה היתה שבאמת יש להם זכות להגאל כבר עתה, שמכיון שהתכלית הוא תעבדון אלקים על ההר הזה, ר''ל עבדות, א''כ הרי הם מוכנים לכך מצד השעבוד שהיתה להם במצרים, ש''כדאי הוא ההוצאה'' כי לפי מדרגתם עתה כבר הוא כדאי להוציאם, שמוכנים הם לגאולה.
יסוד הבריאה
ומציאות עבדות זה היא יסוד בכל הבריאה כמו שראיתי למרן המשגיח דלייקוואוד הגר''נ וואכטפויגל זצוק''ל בביאור המשנה בפרקי אבות ''כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול דרך ארץ'' דביאוה''ד שכל העולם תלוי בעבדות, ואתה מוכרח להיות עבד באיזה אופן, וא''כ אם בחרת בעבודת הבורא א''כ ממילא אתה פטור משאר עבדות, וכן להיפך.
ובכן מה שעבודת השי''ת מכונה עבדות, חלילה אין לה שום דמיון לעבדות מצרים, וכדחזינן שבלילה זו אנו דוקא מחוייבים לנהוג כבני חורין, וברמב''ם (ה' חמץ ומצה פ''ז) כתב שהציווי של ''בכל דור ודור חייב אדם'' הוא החיוב לנהוג חירות, ושהוא המקור לדין ד' כוסות דאף דד' כוסות דרבנן, יש לזה סמך דאורייתא.
וא''כ חזינן דביציאת ישראל ממצריים הגיעו באמת למדרגה של חירות, כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, כי קבלת עול מלכותו ועבדותו הוא זה שאנו חפשיים משעבוד לתאוות העולם שהיא החירות האמיתית שאין למעלה הימנה. וזה טעות מה שהעולם חושבים שמי שנפשו רחבה ועושה מה שרוצה בלא מעצור הוא הבן חורין האמיתי, דאדרבה מכאן למידין אנו שהוא ההיפך הגמור מחירות אמיתית. כי זה שהולך שובב בתר יצרו הוא העבד הגמור, עבד לתאוותיו, עבד להאופנה, עבד למה שאחרים חושבים עליו, עבד לכבוד חביריו ומתפלליו, אבל מי שחלקו בה' ובתורתו הוא הבן חורין האמיתי ומשך חייו כגן עדן עלי אדמות.
בני מלכים ויועצי ארץ
ובחינוך (מצוה טז') ''שלא לשבור עצם בקרבן פסח, משרשי המצוה...שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים, ועל כן בתחלת בואנו להיות סגולת כל העמים ממלכת כהנים ועם קדוש, ובכל שנה ושנה באותו זמן ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה, ומתוך המעשה והדמיון שאנו עושים נקבע בנפשותינו הדבר לעולם, עכ''ל הנפלא. וע''ש שמבאר עד''ז שאר המצות של פסח.
יצירת כלל ישראל
וזה לשון הרמב''ן בפתיחתו לס' שמות וז''ל השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחדוש העולם ויצירת כל נוצר ובמקרי האבות כולן שהן כעין יצירה לזרעם מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז כו' לעתיד לבא עליהם כו' עכ''ל.
ולמידין אנו מדברי הרמב''ן יסוד נפלא שיש ב' תקופות ועד עכשיו עסקנו בתקופת האבות ועכשיו התחיל עוד שלב ביצירת האומה, והתחיל תקופה של ''זרעך'' דהיינו שנכנסו ישראל להיות בגדר ''עם'' ועכשיו כל מה שאירע לאבות סימן לבנים אלו שהם התחלת הזרעך והוא בגדר היצירה לבנים וכמש''כ הרמב''ן.
על צבאותם
''ויהי בעצם היום הזה הוציא ה'...על צבאותם, וצ''ע לשון זה ''צבאותם'' מה שלא מצינו בתורה כינוי זה לישראל עד הנה. וכן בפסוק והוצאתי את צבאותי, וכן בהרבה מקומות שמוזכר תואר ''צבאות'' על ישראל יש לה קשר ליציאת, וצ''ע.
אבל ביאור הדברים דצבא הוא ציבור מקושר של בני אדם. כי זה היתה עיקר פעולת כור הברזל של מצרים לצרף ולזכך בני ישראל לייצר מהם אומה שלימה של עובדי השם, וכמש''נ וזה היתה ממש המשך פעולת האבות במצב של זרעך (מספר בסוד ישרים להגרא''א ווייטרויב שליט''א).
בחירת ''זרעך''
והנה השי''ת בחר באאע''ה כמבואר בתפילה ''אתה ה' אלקים אשר בחרת באברהם'' והרי דאברהם הגיע למדרגה שהשי''ת בחר בו, אבל מצינו עוד בחירה והוא בחירת עם ישראל במצרים, וכלשון הרמב''ם (סופ''א דעכומ''ז) וז''ל כיון שנתנבא משה ובחר ה' בישראל לנחלה הכתירן במצוות עכ''ל, הרי שהיה עוד שלב של בחירה, הבחירה שבחר הקב''ה בישראל והוציאם ממצרים שהוא הבחירה ד''זרעך''.
יום הולדת אותך
''ומולדתיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רחצת למשעי והמלחת לא המלחת והחתל לא הוחתלת לא חסה עלה עין'' המשיל הנביא כנסת ישראל לתינוק שנולד ועוד לא נרחץ מצואת הלידה ודם העיבור, ולמה דוקא נקט תינוק שנולד ולא גדול, כי זה היתה כל ענין מצרים שהיתה בגדר לידה לאומה שיודעת לעבוד את ה', דאז התחיל תקופה חדשה.
וזהו פירוש המשך הפסוקים (שם) ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים, ר''ל שבמשך כל ימי השעבוד נתרקם ונתגדל ישראל והגיע לאומה שלימה של ס' ריבוי נשמות כללות נפשות ישראל, שהיתה נמשכת כל זמן השעבוד, עד שראה הקב''ה שאנו מוכנים לגאולה ולהיות לו לעם סגולה והוא כמש''נ מהרמב''ן והרמב''ם.
ה. חסדי השם
גזירת גמירא
יחזקאל פרק טז' פסוק ד' ''ומלדתיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך, ובמים לא רחצת למשעי והמלח לא המלחת, והחתל לא חתלת: לא חסה עליך עין לעשות לך אחת מאלה וגו' ובתרגום ''לא חסת עליכון עינא דפרעה למעבד לכון טבא חדא, לאנחא לכון משעבודכן לרחמא עליכן וגזר עליכון גזירת גמירא בנהרא לאבדא יתכון בעדן דהויתן במצרים'' ע''ש ויש להבין מה שכתב שלא עשה פרעה טובה חדא, למה נחשוב שפרעה צריך לעשות לנו טובות, וגם מהו זה שהנביא מדגיש שגזר עלינו גזירת גמירא.
והנראה בזה דהנה בברית בין הבתרים אמר הכתוב ידוע תדע כי גר יהיה זרעך...ארבע מאות שנה, וישראל לא היו במצרים אלא מאתים ועשר שנים כמנין רדו, וקושי השעבוד היה רק פ''ו שנה משנולד מרים, וא''כ צ''ע האיך עולה החשבון לד' מאות שנה, ובספר בית הלוי דרוש ב' הביא כ''ז והביא כמה יישובים בענין, ואחד מן היישובים הוא שקושי השעבוד עלה לחשבון ד' מאות שנה, ע''ש.
ונראה שזהו כונת הנביא כאן שהיה הגזירה ד' מאות שנה אבל פרעה לא עשה סתם שעבוד אלא הפקיר ישראל לרוחות, ועינה אותם בכל מיני עינויים, וא''כ עלה איכות השעבוד במקום הכמות, וכמש''כ הנביא ''לא חסה עליך עין לעשות לך אחת מאלה'' דהיינו שנהג באכזריות יתירה (וע' היטב בתפארת ישראל על המשנה דר''ג אומר כל מי שלא אמר ג' דברים).
דאתון מענין בשעבודכון
ועפ''ז נוכל לפ' המשך הפסוקים שם, ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, וכמש''כ בתרגום ארי גלי קדמי דאתון מענין בשעבודכון, ונתן להם פסח ומילה. וכן בפסוק ז' רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי, וכמש''נ במדרשים שילדו ו' בכרס אחד, וכל זה הוא מבואר שם בהמשך הפסוקים ביחזקאל, שפרעה חשב לאבדם והקב''ה עשה ההיפך והירבה זרעם מאד מאד.
ומאחר שרצה פרעה להכפיל השעבוד, א''כ מה שהיה צריך ד' מאות שנה עד שיוולדו ס' ריבוי, עכשיו צריך למהר החשבונות, כי עכשיו האיכות הוא השעבוד וא''כ גם הס' ריבוי צריך להוולד באיכות יותר גדולה עד שנמצא שהרבבה כצמח השדה היה יד ה' הפועל בתוך ההסתר למהר החשבונות שיוכלו לצאת במהרה, ובזה יובן המשך כל הפסוקים, וזה עיקר כונת הנביא להודיע חסדי ה' עמנו במצרים וכמש''נ.
וידוע בשם הגר''א שהיו ב' פעמים שנברכו ישראל בריבוי בנים, א' בתחלת בואם דכתיב ובנ''י פרו וישרצו, שזה היה קודם השעבוד ואח''כ היה עוד ענין של ''כאשר יענו אותם כן ירבה וכן יפרוץ'' ופעם הזה נראה שהיה בגדר הנ''ל שכנגד כל העינויים הוצרכו להתרבות עוד.
ושמעתי בשם חכם אחד ביאור ויאנחו בנ''י מן העבודה שמבו' שהיה משום שפרעה שחט הזכרים, וביאר שם שהויאנחו היה משום שדאגו שא''כ יצטרכו להשאר במצרים יותר זמן, ואף שביאור זה מחודש מ''מ לפי הנ''ל יוצא שבאמת זה היתה המציאות שהיה צריך להשלים הס' ריבוי ודאגו שלא ישלמוהו בזמן ולכן מיהר הקב''ה החשבונות.
דברי החפץ חיים על עקבתא דמשיחא
ולקח גדול למידין אנו מזה כי ידוע מה שאמר הקדוש החפץ חיים זיע''א שבזמנינו עקבתא דמשיחא אנשים מעשרים מהר ומאבדים ממונם מהר, שפעם היה נשאר העשירות במשפחה לדורי דורות, אבל בימינו הכל הולך במהירות, כי הקב''ה רוצה לגמור מהר החשבונות כדי שמשיח יהא יכול לבוא בזמן, והוא ממש כנ''ל שהקב''ה פעל בתוך ההסתר כל מיני נסים למהר החשבונות עד שיגיעו למדרגה של עדי עדיים, והכל לטובת ישראל וידוע שגאולת מצרים סימן לגאולה העתידה, כמש''נ בהרבה מקומות.
ולמידין אנו מזה לימוד גדול וחשוב שאפי' בתוך המצבים של חושך יכולים לראות השגחת הבורא פועל הכל לטובתנו, והכל בא בחשבון וכבר נת' דגאולה עתידה היא מעין גאולת מצרים וכמש''כ הן גאלתי אתכם אחרית כראשית ונוכל להתחזק באמונה בידיעה זה לחוד.
כאשר שמענו כן ראינו
והנה בשיר שהיו אומרים הלויים בבהמ''ק ביום השני נאמר ''כאשר שמענו כן ראינו בעיר ה' צבקות כו' ר''ל שכל הנסים הגלויים ששמענו אודות ירושלים והבהמ''ק ראינו אותם אח''כ בעינינו ונתאמתו כולם אצלנו כי ראינו בעצמנו עוצם השגחתו ית' עלינו אמנם אח''כ אמר ''דמינו אלקים חסדיך בקרב היכלך כו' ר''ל שאף שראינו השגחת הבורא חשבנו שזה רק עלי אדמתינו בארץ ישראל ארץ אשר עיני ה' שם מראשית השנה.
אבל לאחר שהלכנו בגלה חשבנו שנפסק הקשר בינינו להבורא ונגזרנו לנו וזמש''כ דמינו מלשון דמיון שאנחנו דימינו שחסדך שייך דוקא בקרב היכלך אבל אח''כ חוזר מזה ואומר שאפי' בגולה כאשר אנו רואים הנסים הפועלים אף בתוך הטבע ועוד ידך נטוי' עלינו מזה אנו למידין ''כשמך אלקים כן תהלתך על קצוי ארץ צדק מלאה ימינך'' ר''ל שעל כל הארץ אף בגולה עודך עמנו ושוכן אתנו בתוך כל המצבים וזה יסוד גדול וחיזוק גדול באמונה וכמש''נ.
ו. ויאמינו בה'
דיינו
''אילו קרע לנו את הים, ולא העבירנו בתוכו בחרבה דיינו'', וכבר נתקשו רבים איזה תועלת יש אם קרע לנו הים ולא העבירנו בתוכו, מה יצא לנו מזה, וכן בכל השאר, אילו עשה זה ולא עשה זה דיינו, שהאחד בלא חבירו אין לה שום תכלית, דדוקא כל שלשלת היציאה ממצרים-והתעבדון-וביאת הארץ, כולו המשך אחד, וא''כ אינו מספיק אם יעשה הקב''ה אחד בלא חבירו, וא''כ צ''ע מה שאנו אומרים דיינו על זה.
והנראה בהקדם דברי הבית הלוי (פרשת בראשית) שהביא המדרש ''ויושע ה'...ויאמינו בה' ובמשה עבדו'' ואיתא במדרש עד כאן לא היו יראים את ה' מכאן ואילך היו יראים. וכן בזהר וז''ל ''וכי עד השתא לא האמינו בה'...אלא כשאמר להם משה אל תיראו התיצבו'', וקשה איך נתיישב הקושיא. ועוד, שהוא דבר פלא לומר שלא האמינו עד השתא, והלא ראו כל המכות והנפלאות שעשה ה' במצרים, וכמש''כ אשר התעללתי ופרש''י שחקתי, דהיינו שהראה כ''כ השגחתו נגד המצרים עד שהיה נראה כשחוק, וא''כ מה שייך שלא האמינו.
ותירץ הבה''ל שבאמת היה להם יראת שמים, רק שיש כמה אופני ירא''ש. האחד, יראת העונש. והוא היראה שיש להמון העם. ויש עוד יראה בגדר ''על חיינו המסורים בידך'' שהוא החיות שמשפיע הקב''ה עלינו בכל עת וכל רגע, ויראה זו נקראת ''יראת ה''' יען שהוא מצד האמונה בה' וההכרה שהכל תלוי בו בכל רגע. ויראה זו קשה מאד להשיגה, ורק הצדיקים ויחידי סגולה היו יכולים להשיג אותו כראוי. והשלישית, יש גם יראת הרוממות.
לעולם ירגיז אדם
ועל ג' יראות אלו מבו' בגמ' ברכות (דף ה') לעולם ירגיז אדם...לא נצחו יעסוק בתורה, שעל ידה יגיע לרוממות, לא נצחו יקרא קריא''ש וזהו ה' אחד שאין לשום דבר מציאות בלתו, לא נצחו יזכיר לו יום המיתה שהוא יראת העונש.
וכתב שם דיראת העונש כבר השיגו במצרים בראותם בחוש עונש המצרים מדה כנגד מדה. ומפו' ברמב''ן [סו''פ בא] מן הנסים הגדולים והמפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שאין לאדם חלק בתורת משרע''ה אם לא יאמין שכל דברינו ומקרינו אין בהם טבע ומנהגו של עולם אלא אם יעסוק בתורה יצליחנו שכרו ואם לאו יכריתנו עונשו, עכת''ד. מבואר דנתגלה במכות של מצרים גילוי הנהגת הבורא של שכר ועונש שהוא יסוד ליראת העונש אשר ודאי שגם יראה זו מדרגה גדולה היא במאד אשרי מי שיזכה לה באמת.
אבל אח''כ בזמן קריאת ים סוף הגיעו לבחינה השניה, ליראה דלעתיד לבוא, שאז נתגלה שגם עצם הטבע היא פעולת השי''ת המחיה אותנו בכל רגע ורגע, שמחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. וראו דבר זה כל ישראל כשהקב''ה החזיק להם חומת הים, שזה נס תמידי בכל רגע, שיש שני מיני נסים, נס הנעשה בפעם אחת, כמו המטה שנהפכה לנחש, מאחר שנעשה נחש שוב אינו נס כ''כ, ויש נס שהוא בכל רגע ורגע, כנס של קריאת ים סוף, כי המים בטבעם לחזור למרוצתם וללכת ממקום גבוהה למקום נמוך, וכאן נמשך קרי''ס עד יעבור עמך ה' ממש, ורק אח''כ חזרו לאיתנם הראשון, והרי זה נס בכל רגע.
קשה זיווגו של אדם
ואפשר שזהו ביאור מאמרם ז''ל, קשה מזונותיו של אדם כקרי''ס וכן זיווגו. דלכאורה אינו מובן דמיון עוצם הנס דקרי''ס למזון האדם וזיווגו, אבל ביאוה''ד שבאמת שניהם הם נסים גדולים מאד, דהנה מזונותיו של אדם, אדם קונה בחנות פת לחם ואינו מבין דעת להבין כל גילגול וסיבוב הדברים האיך ממרחק יביא לחמו, איך זרעו קצרו לקטו דשו טחנו אפו בשלו, הביאו כל מיני אנשים ונשים רק שסו''ס יגיע אליו פת לחם מוכן לאכילה. כי על כל שעורה היה חשבון מן השמים שיהא מזומן לאכילתו. ונמצא שבכל רגע ורגע נעשה מלאכה בעולם, כדי שיהיה מוכן לו מה לאכול וזה כעין נס קריאת ים סוף שהיה בלא הפסק כלל.