שער היסודות · סימן ב' - שיחה לשבת הגדול - ''ראש אמנה''
עתך עת דודים
איתא בהגדש''פ ''ותבואי בעדי עדיים'', וביאורו כמבואר במכילתא פ' בא הובא בפרש''י (פי''ב פ''ו) ''ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ד' ימים מה שלא צוה כן בפסח דורות, היה ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בני ולא היה בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו, שנאמר ואת ערום ועריה כו', ולפי שהיו שטופים בעכומ''ז אמר להם (בפסוק כא') משכו וקחו לכם משכו ידיכם מעבו''ז וקחו לכם צאן של מצוה, עכ''ל.
ולכאורה אינו מובן האיך נתיישב הקושיא, למה הוצרכו להקדים לקיחתו ד' ימים. ועוצ''ע מה הכונה שאין להם מצות, הא בזכות ד' דברים יצאו ממצרים שלא שינו שמם כו' [ע' בכלי יקר מה שתירץ בזה] ובאמת שקו' זו מקשה במכילתא עצמו שם, וצ''ע תירוצן.
כדאי הוא האמונה
והנראה בזה בעזה''י דחדא לחברתא מתרץ, שבאמת היה בידם מצות, אבל חיפש הקב''ה דוקא אותם המצוות שהם גורמים לגאולה. וביאה''ד, דהנה כלל ישראל הגיעו בסוף שעבודם למצב של אומה שלימה ס' ריבוי נפשות, והעיד הפסוק עליהם שבאו בעדי עדיים, דהיינו שכבר הגיע זמן הגאולה.
אבל מצינו שכדי לזכות ליציאת מצרים והנסים על הים היו צריכים להתחזק באמונה בה'. וזה מבו' כמה פעמים במדרש ובפסוקים וכמש''כ במדרש דבר אל בנ''י ויסעו כדאי הוא האמונה שהאמינו בי, וכלשון רש''י שם (פי''ד פט''ו) כדאי זכות אבותיהם והאמונה שהאמינו בי כו' וזמש''כ ויאמינו בה' ומשה עבדו. הרי דיסוד יצי''מ תלוי בענין האמונה בהקב''ה.
לחזור לשורש
והטעם נראה בעזה''י שמאחר שיסוד האומה תלוי בחזרה למעלת אבותם, וכמש''נ ברמב''ן בהקדמה לס' שמות, וכן משמע בר''מ סופ''א דעבו''ז, אם כן השייכות להאבות בא דוקא בחזרה למדרגתם של האבות -רצה לומר להאמונה שהשרישו האבות בעולם ובזרעם, ולזה הוצטרכו למצוה זאת דוקא כדי לגמור זכות גאולתם. ובכן זמש''כ רש''י ''כדאי זכות אבותיהם והאמונה שהאמינו בי''.
וע' ברמב''ן סו''פ בא שהאריך בגדלות האמונה שזכו ישראל על ידי ראיית המכות במצרים שנקבע בלבם ענין שכר ועונש. ועכ''פ חזינן שהכל למקום אחד יהלך שיהיו עם ה' אלה בכל דרכיהם נאמנים לה' ולתורתו דזה היה כל מעלת האבות וממילא כל מעלת הבנים.
דרשה ששייך דוקא בשבת
ולכן בחר הקב''ה דוקא במצות אלו שהם באים לקבוע האמונה בלבנו, דקרבן פסח ומילה הם עדות בחוש על מציאות הבורא ואמונתנו בו, וכמש''נ בדרישה או''ח סי' ת''ל בטעם קביעות שבת הגדול למה נקבע דוקא בשבת דתמיד אנו מחשבים לפי יום בחודש ולא לפי יום בשבת דיום השבוע מתחלף משנה לשנה.
שכתב בדרישה וז''ל ''משום שידוע שבזמן שצוה משה לישראל על לקיחת ק''פ דרש להם טעמו וסודו ובפרט שעי''ז מנעו מע''ג שעבדו במצרים כמו שדרשו רז''ל על משכו וקחו כו' ואותה דרשה שייך דוקא בשבת שהוא יום המנוחה, וגם יום השבת הוא המוכן ומזומן ללמוד בו שיש לו סגולה מצד יתרון הנפש כו', עכ''ל.
כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן
ומלבד עיקר דבריו ז''ל בנוגע שבת, חזינן מזה דעיקר מצות לקיחת ק''פ תכליתו היה לדרוש להם ולגלות להם טעמו וסודו ועי''ז גופא חל המשכו ידיכם מעבו''ז, ונמצא דיסוד ק''פ הוא הפקעת הכפירה והשרשת האמונה בלבות ישראל.
וע''ע במהרש''א פסחים קטז: בביאור מתני' דכל מי שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. שהקשה, דמאי שנא משאר מצוות שמספיק לברך עליהם ולמה כאן צריך לפרש על שם איזה כונה נעשים.
ותירץ שם וז''ל, ''אבל טעם הענין מפורש ברפ''ק דזבחים, דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים חוץ מן הפסח והחטאת וטעם הענין מפורש שם, דלפי פגמם וריחוקם מן הקדושה בעי טפי קירוב לקדושה, דהיינו זביחה לשמה כו' ע''ש, פסח ע''ש שפחס שכבר היו ישראל במצרים תחת ממשלת קליפות הטומאה לעבוד ע''ז, כמש''כ איש שקוצי עיניו השליכו, ובזביחת הפסח ומאכילת הצאן שהיא תועבת מצרים באו לקרב אל השכינה כו' ע''ש היטב כל דבריו הנפלאים.
לנתק הקשר לגויים
ונמצא שיסוד ענין הקרבן פסח ומעלת שבת הגדול הוא זה שע''י הפסח נפקע שייכותם לעבו''ז ונתקרבו לשכינה, ובכן נמצא דמצוות אלו אינם מצוות בעלמא, אלא הם המה הקובעים קשר בין ישראל לאביהם שבשמים.
ובכן דוקא עי''ז היה שייך היציאה ממצרים, בגדר ''תוך אמוני עם סגולה בואי כלה'' ובזה מובן טעם הד' ימים ומובן השק''ו במכילתא, דטעם ד' ימים אלו הם הם עיקר העיקרים בקביעות מעלת ישראל, והוא יסוד לכל ה''משכו וקחו''. כי על ידי מעשיהם עם הקרבן פסח נשתרש בלבבם האמונה, והרי האמונה יסוד וסוד הכל. ומובן ממילא למה דוקא בפסח דמצרים הוצטרכו ד' ימים ולא בפסח דורות, כיון דאז היה זה נוגע ליצירת האומה ויסוד הגאולה, משא''כ לדורות א''צ לזה.
והודיעם דרך עבודתו
ועפ''ד נוכל להבין כונת הרמב''ם (סוף פ''א מה' עבו''ז) וז''ל ''כיון שנתנבא משרע''ה ובחר ה' בישראל לנחלה, הכתירן במצוות והודיעם דרך עבודתו, ומה יהיה משפט עבו''ז וכל הטועים אחריה, עכ''ל. וצ''ע מה שנקט הרמב''ם ז''ל ''שהודיעם מצות עבו''ז'', דפשוט שיש כונה בזה מלבד מה שהרמב''ם עוסק בענינים אלו, דודאי כל הקדמת הרמב''ם בפ''א שם הוא שסו''ס יגיע לזה שישראל קבלו מצוות ע''ז ומשפטיו.
ואפשר שהביאור כנ''ל דכל הקדמת הרמב''ם ז''ל שהתחיל במעלת אאע''ה והאבות, שנתבאר שם בארוכה, וכמש''נ ברמב''ן, דלא נגמרה הגאולה עד שחזרו ישראל למעלת האבות והיה סוד אלוק עלי אהליהם, שהם הם גם יסוד דברי הרמב''ם, מובן סיום דבריו דנצטוו במצות ע''ז וכל הטועים אחריה, מאחר שבזה המצוה כלולה יסוד כל האומה, והיא העיקר שהכל תלוי בו, שהוא הקובע השם ישראל עליהם וכמש''נ דזה היתה עצם זכותם לגאולה.
וידעתם כי אני ה'
והנה בעל ההגדה מאריך מאד במספר הנסים שנעשו במצרים ועל הים, ואנו צריכים להבין תכלית אריכות זאת. ובאמת כל הנסים במצרים שבאו בתוך כל מכה ומכה נסים אין מספר. וקצת יל''ע שהרי להוציאם ממצרים היה מספיק בכמה נסים, ולמה כל הנסים בכל פרטיהם.
ואפשר שהטעם בזה, משום דמצינו שתכלית המכות היה בכפליים א' לעונש לפרעה, והשני למען תספר...וידעתם כי אני ה'. וכמבואר בפסוק. רצה לומר להוכיח מהניסים מציאות הבורא, ולקבוע בלבנו האמונה שהוא משגיח על כל דבר, כקטון כגדול. וכמו שנתבאר בפרש''י והמדרשים איך שראו כל דבר מדה כנגד מדה. ובים סוף ראו שכל אחד מהמצריים קיבל ממש כרשעתו. צללו כעופרת, קש כו', ולא נפל דבר ארצה, והכל בא בחשבון (ע' ס' לקט רשימות בזה).
והיה זה לתועלת האמונה הפלא ופלא. כי יציאת מצרים היתה הזמן שבחר הבורא, יען היותו זמן ריקום האומה הקדושה [כדאיתא ביחזקאל ט''ז], להודיע השגחתו בעולם. ולכן מצינו בזה בהרבה מקומות בתורה ובתפילה, שזכר יציאת מצרים. וכן בדיבור הראשון אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, משום דע''י יציאת מצרים ידעו למפרע על בריאת העולם, ונמצא שזה עיקר המקור לאמונת ישראל, ואין בכל הנסים של כל הדורות גדולה ממנו. וכיון שהכל תלוי באמונה לכן אנו מאריכים לספר בפרטיות כל חלקי הנס, וכל המרבה בזה משובח.
ראש אמנה
והענין מושרש עמוק יותר, דהנה ידוע ששעבוד ישראל במצרים התחיל משאלת אאע''ה ''במה אדע'' ויש לתמוה על גודל העונש לטעות כזה, אשר לכאורה נראה כטעות קטנה בעינינו. אמנם הענין, שהרי כל מעלת אאע''ה היה באמונתו, וכמש''נ ברמב''ם שם, וא''כ מה ששאל ''במה אדע'' היה פגם בעצם יסוד האמונה באופן כל שהוא.
והרי אברהם אבינו ע''ה נקרא ''ראש אמנה'' [על הפסוק תשורי מראש אמנה] רצה לומר שממנו נברא אומה שמאמין בה', ואפשר שמטעם זה החשיבה הקב''ה לזה כפגם אשר צריך כפרה גדולה, משום שזה הדבר פגם בעצם שורש האומה שהוא עצמו שתל וככל שיעברו הדורות עוד יתגדל הפגם יותר ויותר, שהרי זהו מהות עם ישראל, והיא מעלתן על כל העמים, שיש להם אמונה בבורא עולם.
ובכן נמצא שלא נגמרה מלאכת אאע''ה בתכלית האמונה עד לאחר השעבוד,לכן הוצרכנו לחזור על הכל ולעבור בכור הברזל לראות יד ה' בחוש עד שזכינו למדרגת האמונה יותר ממה שהיה מקודם.
וידוע מש''כ בטור, שכל אחד משלש הרגלים מרמזים לאחד מן האבות, ופסח מרמז לאאע''ה, ולמש''נ מובן מאד, שהרי זה היתה יסוד כל יציאת מצרים, להחזירנו לדרגת האמונה, ולהתדבק במדת האמונה של אאע''ה, ראש אמנה. וזהו עבודת התחלת השנה, להתחזק באמונה.