שער היסודות · סימן א' - הפתח הראשון בעבודת השם
שיכיר האדם ערך עצמו
אלו הם דבריו הקדושים והנוראים של רבינו יונה ז''ל בפתח ספרו ''שערי העבודה'' (נדפס לראשונה מכתב יד בשנת תשכ''ז לפ''ק) וזלה''ק:
''הפתח הראשון הוא, שידע האדם העובד ערך עצמו, ויכיר מעלתו ומעלת אבותיו, וגדולתם וחשיבותם וחבתם אצל הבורא יתברך. וישתדל ויתחזק תמיד להעמיד עצמו במעלה ההיא ולהתנהג בה תמיד, בכל יום ויום יוסיף אומץ לקנות מעלות ומדות אשר יתקרב בהם לבוראו וידבק אליו. ואם היה ראשיתו מצער, אחריתו ישגא מאוד. ויעשה אשר לא יבשו אבותיו מדרכיו וממעשיו כפי כחו והשגת ידו. ויצא לו מזה כי כאשר יתאוה תאוה ויעלה בלבבו גאוה לעשות דבר שאינו הגון, יבוש מעצמו ויבוש מאותיו, וישיב לנפשו ויאמר אדם גדול וחשוב כמוני היום שיש בי כמה מעלות טובות רמות ונשאות, ושאני בן גדולים בן מלכי קדם, איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים ולאבותי כל הימים.
ואם חלילה וחס לא יכיר מעלת ומעלת אבותיו, נקל יהיה בעיניו ללכת בדרכיו הפריצים להגלות נגלות כאחד הנבלים למלאת תאותו בחיקו. כאשר אמר המשל, כל מי שאינו מתבייש מנפשו אין לנפשו ערך בעיניו, על כן האיש העובד ישתדל תמיד להשיג ערכו וערך הצדיקים והחסידים, ומעלתם חשיבותם וחבתם לפני השם יתברך ודבקותם, ויבין וישכיל וידע כי יוכל להשיג מעלתם וחשיבותם, כאשר יעבוד כמותם כל ימי חייו ועתותיו ושעותיו ורגעיו כפי כחו והשגתו. כמו שנאמר כי קרוב אליך הדבר מאוד בפך ובלבבך לעשותו, כי האל יתברך אינו מבקש מבני אדם כי אם לפי כחם כאשר יתבאר בע''ה וגם האבות ז''ל לא עבדוהו כי אם לפי כחם והשגתם, עכ''ל.
יסוד היסודות
תקופת יציאת מצרים הוא תקופת חיזוק האמונה, אשר זהו יסוד ושורש לכל עבודת האדם בכל משך השנה. אבל לפני שמתחיל בעבודה, צריך האדם להאמין גם בכח עצמו, עד היכן יכול הוא להגיע ומהו גודל כחותיו ומעלותיו, עד אין תכלית. והרי חז''ל אמרו, ''אל אמונה'' שהאמין בעולמו ובראו, ע''כ, שהרי זה גם כן אמונה, להאמין בעצמו.
וביאור עומק כונתם ז''ל, כי כן הוא דרך האדם לפי ראות עיניו שאין שום דרך לגוף האדם להשיג איזה מדרגה בעבודה רוחנית, ובאמת זה הוא דרך פיתוי היצר, להגביל השגות האדם לשים גבול לעבודת השי''ת, אבל הבורא יתברך ''מאמין'' בעולמו, שיודע שביכולתנו להביא הבריאה על תכליתה, שהרי ברא אותנו ויודע גבול יכלתינו האמיתית, האיך ביכולת האדם להביא הבריאה על תיקונה.
יותר מעונש הגהינום
וכבר שמענו תוכחת רבינו אור ישראל מסלנט זצוק''ל, שהיה אומר, שיותר גרוע הוא מי שאינו מכיר מעלותיו, ממי שמכיר חסרונותיו. כי בהכרת החסרון בלבד נשבר לב האדם בקרבו באומרו מה אני ומה אני ספון כלי רק מלא רמה ותולעה, ואפילו אם יעבוד לתקן מדותיו הגרועות, עדיין לכלל עשה טוב לא הגיע, אבל מי שמכיר כחו ויכלתו יודע שאין שיעור לגבול יכולת האדם עד שמי השמים.
ומטי משמיה דהגר''א ז''ל שהיה אומר על עונש הגהינום, שיותר מכל הצער, ויותר מכל האש של הגהינום, יותר מכל זה הוא הצער שיש להאדם מיד שיצא נשמתו שמעבירים אותו על פני העולם ומראים אותו מה היה יכול לעשות, ועד היכן היה יכול להגיע. שאין שיעור לצער הזה השם ירחם, כאשר האדם רואה מה שהיה יכול להיות, ולמה היה יכול להגיע, ועכשיו כבר אין לו היכולת להגיע לזה עוד.
עוד מעט ל''ג בעומר
והנה אנו מתקרבים ובאים לימי הספירה, אשר הם ימי עליה והתבוננות לקראת מתן תורה, אשר הוא תכלית כל הבריאה כולה, ותכלית כל יציר נוצר, לעמול ולעבוד על דברי התורה בכל עת ורגע אשר בידו. ומצינו שהדבר הראשון שרוצה ה' מאתנו הוא מה שתבע הקב''ה מתלמידי רבי עקיבא על שלא נהגו כבוד זה לזה.
והרי יש לשאול, הלא תלמידי ר''ע כולם צדיקים היו בתכלית למעלה מהשגתינו ואיך נגזר על תנאים קדושי עליון עונש כזה, והאיך יכשלו בדבר כזה עד שנגזר עליהם כלייה.
אביזרייהו דרציחה
והנה איתא בגמרא סנהדרין דף צ''ט, מכאן אמר רבי אליעזר המודעי המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה והמלבין פני חבירו ברבים אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא.
וקשה להבין גודל העונש על דברים האלו, שהרי אפילו על עבירות חמורות יש חלק לעוה''ב, כגון רציחה, שאפילו שהוא חייב מיתה, מכל מקום יש לו חלק לעולם הבא, ואילו מלבין פני חבירו ברבים שהוא רק משום אבזרייהו דרציחה, דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא, אבל לרציחה ממש לא הגיע, אם כן האיך אפשר שיהיה עונשו יותר חמור מרציחה עצמה.
יסוד הבריאה
אבל הביאור מובא בשם המשגיח הגר''י קירזנער זצ''ל (בספר מעוז לתם) שהיה מבאר הענין על פי מה דאיתא בפסוק ''ובהיכלו כולו אומר כבוד''. שאינו מובן מה הוא הכבוד שיש בהיכל ה', וכי הוא צריך לכבוד המדומה שלנו.
אלא ביאור הענין הוא, ש''כבוד'' כונתה חשיבות לדבר שאין זה ענין לכבוד מדומה, אלא כך ברא הקב''ה לבריאתו, כדי להפיק תועלת מאיזה דבר חייב האדם לכבד אותו הדבר, שעל ידי שהאדם מכבד משהו בזה הוא מראה חשיבותו של אותו דבר ובזה זוכה לתועלת ממנה. ולהיפך, מי שמבזה דבר, לא יזכה לתועלת ממנה. וזמש''כ ''ובהיכלו כולו אומר כבוד'' רצה לומר שהכל הולך לפי הכבוד שבני האדם נותנים לדבר ההוא.
וכבר מצינו באדוננו דוד המלך ע''ה (מלאכים א' א') ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו . אמרו רבותינו (ברכות ס''ב ב) כל המבזה בגדים, אינו נהנה מהם לסוף, לפי שקרע את כנף המעיל לשאול. שזהו יסוד הענין לדעת להעריך נכון כל דבר, ואם אינו עושה כן אינו שייך לאותו דבר.
להוציא חבירו מתוך הבריאה
ובכן מי שמלבין פני חבירו ברבים, הרי על ידי שמבזה אותו ברבים, הוא מפרסם לכל שאין לאדם הזה מה למכור, שאין לו חשיבות כלל ואין בו צורך, ובכן בזה הוא מונע מהאדם הזה השייכות להשפיע על הבריאה, וגוזל ממנו את תכליתו בבריאה. שבזה שמשפילו מיד נפסק כח ההשפעה של זה האדם, וכאילו הוציא אותו מתוך הבריאה.
ובכן זהו טעם גודל העונש עד שאין לו חלק לעוה''ב. כי כל מה שברא הבורא יתברך זה העולם הוא לתכלית שיכבדו כל נברא וכל האמצעים שיביאו זה העולם לתכלית שהוא לקדש שמו בעולם. ואילו האדם הזה שמבזה חבירו, ואינו מבין כלל כל מכוון הבריאה, ונמצא בתוך ד' אמות של עצמו, אין לזה האדם שום קשר עם הבריאה, ולכן אין לו חלק לעוה''ב.
פגם במסורת התורה
וזהו גם כן הטעם מה שנענשו תלמידי ר''ע על שלא נהגו כבוד זה לזה, דודאי שאין הפגם הזה לפי ערכנו כלל וכלל, אלא פגיעה דק מן הדק, ומ''מ היה עליהם תביעה משום שהם היו מוסרי התורה לדור דור, והתורה שהם ילמדו, זה התורה שיעבור לדורות הבאים עד דורי דורות, ובכן אם אך יש איזה פגם קטן, במשך הדורות יתהפך לפגם יותר גדול. ולגודל מדרגתם גזר חכמתו יתברך להענישם. וכדיבואר עוד:
טעות בני ישי
דהנה המשגיח הגה''ר יחזקאל לעווענשטיין זצ''ל היה מבאר דבר זה (העתק מתוך שיחותיו בכת''י מאת הגאון הצדיק הרב משה פיבובוז שליט''א) על פי מה דאיתא בנביא שבא שמואל למשוח את בן ישי (שמואל א' ט''ז):
''וְקָרָאתָ לְיִשַׁי בַּזָּבַח וְאָנֹכִי אוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ...וַיְהִי בְּבוֹאָם וַיַּרְא אֶת אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד ה' מְשִׁיחוֹ...וַיֹּאמֶר אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וה' יראה ללבב...וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן...וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי וַיֹּאמֶר ה' קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא...וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו''.
מדברי הנביא מבואר שהאחים לא עלו על דעתם כלל שיהיה דוד המלך האדם שיבחר בו השם למלך על ישראל, כי אפילו לא הביאו אותו לעמוד יחד עם שאר הבנים של ישי לראות אם יבחר בו שמואל, ואפילו לא ראו בו ענין שוה לשאר הבנים. ונוכל רק לתאר גודל ההתפעלות כאשר אמר ה' לשמואל למשוח אותו למלך על ישראל. על שהיה להם טעות כל חייהם על אחיהם דוד, שלא כבדו אותו לנכון, ולא התייחסו אליו נכון.
זעקת המשגיח הגר''י לעווענשטיין ז''ל
אבל עם כל זה מצינו כשלחמו ישראל נגד הפלישתים, והיה גלית מחרף ומגדף מערכות אלקים, שהגיע דוד המלך בשליחות אביו (שם פרק י''ז) וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּם וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּנַיִם עוֹלֶה גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי שְׁמוֹ מִגַּת (ממערות) מִמַּעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים וַיְדַבֵּר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁמַע דָּוִד...וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז...וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו הַגָּדוֹל בְּדַבְּרוֹ אֶל הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ.
ודברי אליאב אינם מובנים כלל, הלא הוא עצמו היה עומד שם בשעה שהגיע שמואל למשוח את דוד, ויודע הסוד שבאמת דוד הוא המלך על ישראל, ואם כן איך זה שכעס על דוד לאמר לו כל הדברים האלו, איך לא השפיע עליו כל המעמד הנורא שהיה בשעה ההוא.
וזעק המשגיח ז''ל, ''מכאן רואים שהכל הולך אחר הנקודה הראשונה!'' שאם נכנס בלב האדם טעות בתחילת דרכו בקודש קשה אחר כך מאד לעוקרו. כי אליאב ושאר האחים היה להם טעות כל החיים, וחשבו שדהע''ה הוא ממש כלום, ואין שם מה לראות, ובכן אפילו לאחר שעמדו שם במעמד הנורא היה קשה מאד להוציא את הטעות מתוך ללבם, ולכן אליאב עדיין בטעותו עמד.
אל תעשו כמעשיהם
''והיה העולם שמם עד שבא ר''ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להן ואלו הן ר''מ ורבי יהודה ור' יוסי ור''ש ור''א בן שמוע (יבמות ס''ב) כי בביאתו לימד אותם ואמר להם ''בני אל תעשו כמעשיהם'', רצה לומר תקחו מוסר ממה שאירע לכל כ''ד אלף תלמידי שלימדתי בילדותי, מה קרא להם ועל מה נענשו אם יהיה פגם עכשיו בלימוד התורה, יקשה מאד מאד לעקרו אח''כ, דשבשתא כיון דעל על, וזה מה שלימד אותם ר''ע שהכל הולך אחר הנקודה הראשונה.
ומצינו בחז''ל (בראשית רבה פרשה ס''א אות ג') ''עמדו ומילאו כל ארץ ישראל תורה'', ואיתא בזוהר שהיה זה מחמת שקיימו בעצמם מצוות ''ואהבת לרעך כמוך'' שזכו להבין סוד מעלת כל אחד מישראל וחלקו בתורה, והבינו כי הכבוד האמיתית לתורה ולומדיה היא מה שיבטיח קיום התורה בעולם לעולם. ועם הכבוד והערך הנכון לחבירו ולעצמו, יכולים אפילו חמשה תלמידים בלבד להבטיח קיום התורה לדורות.
שלום עליכם לעצמו
ובמדה זה ממש, צריך האדם לכבד את עצמו שלא יעבור בתוך העולם סתם בלא מחשבה מה הוא ומי הוא, ולאן הוא בעצמו יכול להגיע, כי מה שהוא יכול לעשות אין שום אחד יכול לעשות, וה''קל אמונה'' שהאמין בו, אין אמונה כזה כלל אצל אחר, שהשי''ת יודע שרק הוא יכול לעשות מה שהוא יכול לעשות.
ובלשונו המתוק היה אומר המשגיח דלייקוואוד הגה''צ הרב נתן וואכטפויגל זצ''ל, שאם תעשה חשבון מתי אומר אדם ''שלום עליכם'' לחבירו, אפילו נאמר רק שלש פעמים בחודש בקידוש לבנה. ואם תכפיל זה בשנה, ותכפיל משך כל שנותיו י''ב פעמים בשנה, כמה יוצא שאמר לחבירו שלום עליכם. אולי מאתים חמשים פעמים בחייו. אבל אם אמר פעם אחת ''שלום עליכם'' לעצמו. האם מכיר שגם הוא נברא, וגם הוא יכול להגיע למשהו.
אל תאמר נער אנכי
''בטרם אצורך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך...ואמר אהה ה' אלקים הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי...ויאמר ה' אלי אל תאמר נער אנכי כי על כל אשר אשלחך תלך ואת כל אשר אצוך תדבר..ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע''.צריך להבין השק''ו בין ה' לירמיהו הנביא, מהו התשובה של ''נער אנכי'' ומה ענה לו השי''ת ''אל תאמר נער אנכי''.
אבל הביאור הוא כנ''ל שהאדם חושב כי הוא נער ואין לו כח לעשות כלום, לכן באה תשובת השי''ת לאדם ''אל תאמר נער אנכי'' כי בכח האדם לזכות למדרגות גבוהות מאד עד קרוב למדרגות הראשונים אילו רק ידע כח עצמו (ס' לקט רשימות).
ירמיהו הנביא יודע היה שיסוד נבואה הוא לפי הבנת הנביא, (וכמבואר בשם המהרי''ל דיסקין ז''ל הו''ד בספר אבי עזרי ה' יסודי התורה) שכל הנביאים התנבאו כפי צחות נשמתם והבנתם, ואח''כ על ידי אמירת הנבואה משפיע הנבואה בבריאה, וירמיהו ידע שהוא נביא על חורבן הבית והגלות, ובכן פחד לנבא, כי אמר ''נער אנכי'' כי ירא אני אולי טעיתי בהבנת הנבואה ונמצאתי מחריב את העולם לקוצר הבנתי. לזה השיבו הבורא, אל תאמר נער אנכי! ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע, כי באמת אתה ראוי לכך ולך היכולת להיות נביא.
אבל האדם אומר לעצמו, מה לי ולמדרגות הגדולות, הגם שאול בנביאים, ואינו יודע אשר טמון בקרבו היכולת להשיג הכל. לכן כאשר האדם מתחיל שנה בעבודת השם, ראוי לו לדעת סודות הללו, שהכל הולך אחר הנקודה הראשונה, וידע איך לכבד עצמו וחביריו במדה הנכונה כדי להוציא הכח אל הפועל ולא יאמר נער אנכי, ואז יזכה שתורתו ישתמר לדורי דורות, בגדר ''עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה''.