שער היסודות · חג השבועות - קבלת התורה וקדושת ישראל
בתחתית ההר
שבת פ''ח ע''א, ויתיצבו בתחתית ההר, א''ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב''ה עליהם את ההר כגיגית ואמר, אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו, שם תהא קבורתכם. א''ר אחא בר יעקב מכאן מודעה רבה לאורייתא. אמר רבא [רבה] אעפ''כ הדר קבלוה בימי אחשורוש כו' עכ''ל.
והקשו התוספות, למה הוצרכו כפיה הא כבר הקדימו נעשה לנשמע. ותירצו שמא יהיו חוזרים כשראו האש הגדולה.
ובמהרש''א מתרץ בענין אחר, שהיה אפשר לומר שבדיבורם שהקדימו נעשה לנשמע אין זה קבלה גמורה, עד שקבלו אח''כ בכריתות ברית ובשבועה, עיין שם. ולכורה אין דבריו ז''ל מובנים כל כך, למה אין זה קבלה גמורה, וכי סתם אמרו נעשה ונשמע. והרי גם במדרש איתא שכשאמרו ישראל נעשה ונשמע אמר הקב''ה מי גילה רז זה לבני. הרי שהיתה זה מדרגה גדולה מאד.
אכן מצינו במדרש ''ויפתוהו בפיהם - שהקדימו נעשה לנשמע בסיני''. ומשמעות המדרש הוא כדברי המהרש''א ז''ל, שלא היתה בזה קבלה בשלימותא אלא היה פיתוי להקב''ה כביכול. וצריכים אנו להבין, שאם כן מהו כל מעלת נעשה ונשמע, ומה הוסיף כשכפה עליהם הר כגיגית [ובמדרש תנחומא פרשת נח תירץ שהכפייה היתה כדי שיקבלו תורה שבעל פה, ועיין בהמשך].
מודעה על תורה בחוץ לארץ
והנה בחי' הרמב''ן שם ביאר דברי הגמרא מכאן מודעא רבה לאורייתא, ותירוץ הגמרא דהדר קבלוה בימי אחשוורוש ותו לא שייך למסור מודעא, שהקשה הרמב''ן, מה מהני הקבלה בימי אחשורוש לאשוויי הא על כל פנים עד שהדר קבלוה לא היתה קבלה אמיתית ולא נתיישב הקושיא. עוה''ק הרמב''ן כקושיית התוספות למה הצריכו קבלה דנעשה ונשמע וברית אם בין כך נצטוו בכפיה.
ותירץ הרמב''ן, דכל הכפייה והנעשה ונשמע היה רק על קיום המצוות באר''י (ע' ברמב''ן בראשית מה דנשא יעקב ב' אחיות דקס''ד קיום המצוות דוקא בא''י – ציון הפנ''ש) ולכן קבלו ע''ע ברצון לשמור התורה בארץ ישראל. אבל אחר שנגלו מארצם אז מסרו מודעה, דבחו''ל לא ישמרו התורה.
וז''ל הרמב''ן ''ומשגלו מסרו מודעה על הדבר מדכתיב והעולה על רוחכם היו לא תהי' אשר אתם אומרים נהי' כגויים ומשפחות האדמה לשרת עץ ואבן [אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם] (יחזקאל כ'). וכדאמרינן ''רבינו יחזקאל עבד שמכרו רבו כולם יש להם זה על זה'' (סנהדרין קה' א'). לפיכך כשבאו לארץ בביאה שניה בימי עזרא עמדו מעצמם וקבלו ברצון שלא יטענו עוד תרעומות והיינו בימי אחשוורוש שהוציאם ממות לחיים, עכ''ל.
כאחד הגויים
והדברים תמוהים שאם נימא דלא היתה שום דין קבלת התורה חוץ מארץ ישראל, אם כן למה נענשו על שנהנו מסעודת אחשוורוש, והא כבר מסרו מודעא שאינם בני תורה, ומה שייך לענוש אותם ע''ז. ועוד צריכים אנו להבין מה שאמר להם הנביא והעולה על רוחכם היו לא תהי' אשר אתם אומרים נהייה כגויים גו' אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם וצריכים אנו להבין טענת הנביא למה לא יהיה ולמה ימלוך עליהם ביד חזקה והא מצד הדין צדקו הם, כיון שלא קבלו התורה אלא בא''י אם כן מה שייך לענשם ע''ז.
בן נח אינו מצווה על קדוה''ש
והנראה בעזה''י על פי מה שכתב בבית הלוי [דרוש יז'] לבאר דברי הגמרא שם ההוא צדוקי דחזי לרבא דקמעיין בשמעתתא, ויתבי אצבעותיה דידיה תותי כרעא וקמייץ בהו וקמבען אצבעי' דמא, א''ל עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזיתייהו קיימיתו, ברישא אבעי לכו למשמע אי מציתו קבליתו, א''ל אנו דסגינן בשלימא כתיב בן תומת ישרים תנחם כו'.
וצריכים להבין מה היתה טענת הצדוקי, וכי זה דמייץ דמא יש לה שייכות לנעשה ונשמע, ואינו מובן הקשר ביניהם כלל. ותירץ הבה''ל דהנה המצות אצל בני נח הם עליהם רק בגדר חיוב, מה שאין כן אצל ישראל, שגופם קנוי לעבודתו ית'.
ונראה דבזה תלוי החילוק דב''נ אינו מצווה על קידוה''ש שאין זה בחפצא בגופו רק חיוב הוא דרמיה עליה. מה שאין כן ישראל, גופם קנוי לעבודתו. והיינו מה שדרשו אדם כי ימות באהל - אין דברי התורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה. שמחוייב ליגע עצמו בהבנתה כל מה שיוכל, ומחוייב להפקיר גופו על לימודו.
וזהו גם כן כונת המכילתא והייתם לי סגולה מכל העמים, שתהיו קנויים לי ועוסקים בתורה. והיינו שלא יהיה גופם חוצץ בפני עמלם בתורה. וזהו כונת הצדוקי שהפקיר רבא את גופו לעמל התורה עד דקמבעין מיניה דמא, דהיינו עצם הקבלה דנעשה ונשמע להפקיר גופם לעמל התורה.
קדושה עליונה
ומבאר הבית הלוי שם, שעל ידי קבלתם זה נתקדש גופם בקדושה עליונה עד שנעשו בגדר קדושת הגוף. דבהקדש מצינו ב' אופני קדושה, קדושת דמים, וקדוה''ג. וזה היתה עצם קדושתם, כקדושת הגוף. והביא ע''ז המדרש [פרשת בא] החודש הזה לכם וז''ל שאם אין מקדשים אותו אינו קדוש...ואל תתמה ע''ז שהקב''ה קידש את ישראל שנאמר ''והייתם לי קדושים'' לכך מה שהם מקדשים הוא מקודש. רצונך לידע צא ולמד מכלי שרת...ואם כלי חול שהוא מתמלא מן הקודש מתקדש ישראל הם שקדושים מתקדשים כו' עכ''ל. וצריך ביאור כונת המדרש קדושה זו מהו עושה ומהו ענין לקדוש החודש.
כח ביד חכמים לשנות הטבע
והנראה בעזה''י על פי מה שראיתי למרן המשגיח הגר''נ ז''ל על מה שאמרו ''פסקה זוהמתן'' דלכאורה יש להבין איזה צורך היתה שיפסוק זוהמתן של ישראל. ותירץ שהטעם הוא להראות שמכאן תתחיל הנהגה חדשה בעולם. וכמו שאמרו ז''ל כ''ו דורות עד מתן תורה שהעולם ניזון בחסד. ומשמעות דבריהם ז''ל, דאף שהיתה אז תורת האבות והשבטים, עדיין לא היה זה קיום העולם, משא''כ במתן תורה, דאז נתחדש דכל הבריאה נעשה מציאות של תורה [וכמו שנתבאר בנפה''ח ש''ד אם לא בריתי יומם ולילה דבלי לימוה''ת כל רגע בעולם היה ח''ו חוזר לתוהו ובוהו].
והיינו פסיקת זוהמתן, שאז קיבלו חיות חדש - חיות של תורה. ונעשה קוב''ה ואורייתא חד, דעל ידי לימודם מתקיימת כל הבריאה, ותו א''צ הנהגה של חסד.
ובזה יש להבין דברי המדרש הנזכר לעיל דישראל קדושים שהכונה קדושת התורה שמשפיע על כל הבריאה, וזהו יסוד קידוה''ח כמו שנתבאר כ''פ על פי דברי הירושלמי מאי דכתיב אקרא לאלקים עליון לקל גומר עלי, בתולה בת ג' שנים אין בתוליה חוזרין, נמנו ב''ד לעבר את השנה, בתוליה חוזרין, עכת''ד הירושלמי. מבואר מזה שיש בכח חכמים לקבוע לפי חשבון קידוש החודש ושאר הדברים גם את מהלכו של הבריאה. ואפשר דלכן נקרא ''קידוש'' החודש, שאנו מקדישין ונותנין אותו הקדושה בבריאה, ואותו קדושה הוא בא על ידי עמל ויגיעת התורה וכמו שכתב הבה''ל.
הקדמת הרמב''ן לשמות
ולפי זה נוכל להבין כונת הרמב''ן בתחילת ספר שמות הנפלאים וז''ל הקדושה, ''והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו, וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר וכשבאו להר סיני ועשו משכן ושב הקב''ה והשרה שכינתו אז שבו על מעלת אבותם שהיה סוד אלקה עליה אהליהם והם הם המרכבה אז נחשבו גאולים''.
וביאור הדברים, דיצי''מ לחוד אין זה אלא גאולה גופנית אבל הגאולה האמיתית הוא במדרגת האבות הן הן המרכבה, רצה לומר שעצם הבריאה תלויה בהם ובמעשיהם. אז נחשבו גאולים. וידוע שענין זה ראינו גם כן במשכן, שכל הכלים רמזו לענינים נשגבים, ד''מ המנורה היתה שפע תושבע''פ, וכן שאר הכלים היו משפיעים על הבריאה כל אחד לפי מה שהוא. ובכן זה היתה הגאולה האמיתית במה שחזרו למעלה זו שכל הבריאה תלויה בתורה, וזה על ידי מה שנתקדשו וכמש''נ.
מכין אותו עד שיאמר
''מכאן מודעא רבה לאורייתא'' יש להקשות, הלא נפסק להלכה והובא ברמב''ם, דגט מעושה בישראל כשר. וכמו שכתב הרמב''ם (פ''ב ה''כ) ''מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני, ויכתוב הגט ויתן גט כשר...ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס...שאין אומרים אנוס אלא למי שנחלץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה...אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה...לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו...כבר גירש לרצונו עכ''ל.
מבואר מדברי הרמב''ם דלא שייך אונס בקיום המצות, דזה נקרא רצון גמור כיון שבלבו רוצה להיות מישראל. ואם כן תמוה, מה שייך מודעא לאורייתא ומה בכך שכפה עליהם בכפיה, והא זה מקרי רצון בקיום מצוות כמו בגט דבעינן רצון גמור ואפילו הכי חשיב זה רצון, כמו כן מתן תורה יחשב כ''רצון'', ולא תועיל מסירת מודעה, שהרי הישראל כך הוא רצונו באמת.
[ועיין בספר פני שלמה (לבעל קיצור שו''ע) שם דף פ''ח ע''א בשם שו''ת בית אפרים שהביא בהקדמה לחלק אה''ע מהמהרי''ט אלגאזי שהקשה כעין קושיא הנזכר לעיל רק שהקשה דהוי תליוהו וזבין דקיי''ל אגב אונסא וזוזי גמר ומקני, והלא שכר קיום המצות הוי ''זוזי'' ואם כן הוי זה אונסא וזוזא וגמר ומקני. והביא לתרץ דכיון שאין השכר משתלם מיד אין ע''ז דין זוזי, ועיין שם מה שכתב בזה עוד דברים יקרים מאד. אבל אין זה מספיק לקושייתנו מגט מעושה, שהרי לזה א''צ זוזי, דעצם הרצון מספיק לכך, ואם כן מה שייך מודעא].
להיות מישראל
אבל יש לומר בעזה''י, דעצם זה שנתבאר שבן ישראל רוצה לעשות רצון הבורא ''להיות מישראל'' (כלשון הרמב''ם) זה נתחדש על ידי שנתקדשו במעמד הר סיני בקדושת ישראל בגופם וכנ''ל, דרק אז נעשו בריאה של תורה. ומאחר שזה נעשה לראשונה על ידי מתן תורה, א''כ לא שייך על עצם הקבלה דין רצון, שהרי בשעת מ''ת הוא שנתקדשו לראשונה, אבל לפני זה כל עוד שלא קבלו התורה אינם בגדר ישראל הרוצה לעשות רצון בוראו, שהרי זהו מה שנתחדש ע''י מתן תורה עצמה, וכמש''נ. ובכן לא מקרי זה קבלה ברצון רק ככפייה ולכן עדיין שייך מסירת מודעא ודו''ק.
''ועוד פתח ר' יהודה בכבוד תורה ודרש ''הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם'' וכי אותו היום נתנה תורה לישראל והלא אותו יום סוף ארבעים שנה היה אלא ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני'' (ברכות סג:). מקושיית הגמרא ''וכי אותו היום נתנה תורה'' משמע שפשוט הוא לחז''ל שהפסוק ''היום הזה נהיית לעם'' על קבלת התורה נאמרה, שפשוט הוא דעל ידי מתן תורה בלבד הוא דשייך לומר שנתחדש המציאות של כלל ישראל.
כיום שנתנה מהר סיני
ובזה מתרץ הגמרא, שעדיין אפשר להרגיש קדושה זו בכל פעם שהאדם לומד תורה בחביבות, דאז הוא מתדבק בנותן התורה כיום שניתנה בו תורה מסיני. דקדושה זו היא עצם קדושת התורה ועמלה והוא הקוב''ה ואורייתא וישראל חד, רצה לומר דנעשה ישראל מציאות אחרת לגמרי וכחלק מעצמותו יתברך כביכול. נורא נוראות.
ושמעתי לפי זה לבאר מאמר מפורסם מהגר''ח זצ''ל. שהרי ידוע שישנן ד' מדרגות דומם צומח חי מדבר, ואמר הגר''ח ז''ל שבאמת יש עוד מדרגה חמישית והוא הישראל (וכעין זה מבואר בספר הכוזרי). והביאור כנ''ל, דבמעמד הר סיני אז נתחדש ישראל להיות כבריה אחרת חדשה, שנתעלו למדרגת קדושת הגוף בעצם. [ומטי משמיה דהגר''ח שמולביץ ז''ל שיש עוד שני מדרגות. יותר מסתם ישראל יש את הבריאה ''בן תורה'' שהוא במעלה יתירה. ובמעלה יותר מזה יש את הבן תורה המגיע לסדר ביום ששי ערב שבת(!), שזה כבר ''הנברא'' הכי חשוב, וד''ל].
אף סוררים ישכון
ועיין בסוף דברי הבית הלוי שם שמבאר דכיון שנתקדשו קדושת הגוף בעצמותם, לכן מסובב מזה עוד ענין, והוא שלא שייך הפקעה על קדושה זו, וכדמצינו בקודה''ג שיש מעילה אחר מעילה מה שאין כן קדושת דמים, שקדוה''ג לא פקע, ולכן גם ישראל קיימים בקדושתם לעולם, וישראל שעבר עבירה ישראל הוא שלא פקע ממנו דין ישראל, והלכה הוא שמומר שקידש קדושיו קידושין דלית עליה דין גוי.
ובזה כתב לבאר הפסוק ''עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם ואף סוררים ישכון קה אלקים'' ביאור הדברים, שהפסוק על משה רבינו נאמרה, שעלה למרום והוריד התורה לישראל, אבל צריך להבין מה ההמשך ל''אף סוררים ישכון''. אבל הענין, שמשום שלא שייך הפקעה על קדושת ישראל, לכן נמצא שגם הסוררים שבישראל -ישכון קה אלקים- הקב''ה משרה שכינתו עליהם ואין דרך להוציאם מלהיות מכלל ישראל. רצה לומר שלא נפקע מהם קדושת ישראל שנתקדשו בעצם, והוא מכח קדושת התורה. נמצא שבמעמד ה''ס נתחדש ג' ענינים א) עבדות לה'-תעבדון אלקים ב) קדושה-קדושת הגוף ג) וגם זה שלא נפקע הקדושה.
לא יוכל לשלחה כל ימיו
ומעתה יובן לנו ענין נעשה ונשמע וכפיית ההר. ש''נעשה ונשמע'' היתה השיעבוד ועבדות לעמול בתורה בכל מצב ולהפקיר עצמינו לעבודתו, וכמו שהביא האבנ''מ בהקדמה בשם המהר''ל ז''ל, ד''רז שמלאכי השרת משתמשים בו'' הוא הסוד שעיקר העשייה הוא בלי הבנה כלל כמו המלאכים שאין עשייתם תלוי בהשכלתם והסכמתם, אם מסכימים אלא עושים כחק, ומה שמבינים מביניםמה, כן ישראל קבלו עליהם לשמוע גם במה שהם לא מבינים. וזה הפקרות הגוף בלי כל העכובים עמא פזיזא. ובזה השרו בעצמם קדושת ישראל.
אבל ה''כפה עליהם הר כגיגית'' תכליתה להורות להם שקדושה זה לא שייך עליו הפקעה כלל, שנעשה חלק מעצם עצמותם כל כך עד שאפילו ישתדלו להפקיעה לא יצליחו. וראיתי ת''ל בהקמה לספר שב שמעתתא (אות ז') שהביא מהמדרש שהכריח הקב''ה אותנו על ידי כפיית ההר שלא תסור התורה ממנו לעולמים, דבאונס כתיב ''לא יוכל לשלחה כל ימיו'' נמצא כנ''ל שזה היתה עצם תכלית כפיית ההר, שתשאר הקדושה בעצמותנו לעולם.
ואפשר שזהו כונת המהרש''א ז''ל שכתב דמצד נעשה ונשמע לא היתה קבלה גמורה, דלפמש''נ רוצה לומר שלא הכירו שקדושה זו הוא חלק מעצמותם כל כך דאינו שייך הפקעה, ולא היתה בזה קבלה לדורות, ובכן הוצרכו כפייה להורות שזה חלק מעצמותינו ממש.
ביאור דברי הרמב''ן
ובזה יובנו דברי הרמב''ן ז''ל [שהבאנו בראש הדברים] שתמהנו ע''ד דלפי זה היתה קבלתם בטעות, ועוד דמהו טענת הנביא, עיי''ש. אבל לפי הנזכר לעיל אפשר לומר דבאמת היתה בזה קבלה גמורה, רק שחשבו דקדושת התורה נוגע דוקא במקום השכינה בארץ ישראל, משום דדוקא שם רואים זה בגלוי איך שישראל ואורייתא וקוב''ה חד, שדוקא במקום המשכן וריבוי הנסים מורגש זה בחוש. וכלשון הרמב''ן ז''ל בהקדמתו לספר שמות, שכתב דמעמד הר סיני והמשכן שניהם פעלו הקדושה וההשפעה בבריאה [ומבואר דאין מקדשין החודש בחו''ל ובזה מובן מה שחשבו שהיתה קדושה זו דכלי שרת רק בא''י בלבד כמו שקדוה''ח נעשית רק בא''י].
אבל בזה טעו, שחשבו ששייך על קדושה זה הפקעה כאשר נגלו לתוך הגולה, וכלשון הרמב''ן ''אלא ברצון נפשם אמרו כל אשר דבר ה''' (כמו שראיתי בספר אפיקי מים דיוק זה) רצה לומר דודאי קבלו בקבלה גמורה לשעבד עצמם לה'בנעשה ונשמע אבל לא הבינו דלא שייך על קדושה זאת שום הפקעה. ולכן אמרו, רבינו יחזקאל עבד ששלחו רבו כלום יש להם זה על זה, רצה לומר, שאם שלח הרב את העבד אם כן זה סימן שנתבטל העבדות. ועל זה נתחדש להם בנס פורים שאינו כן, ומצד עצם מציאותם נתקדשו, כי גם בגלות נמצא האדון שלהם יחד אתם.
היו לא תהיה
וראיתי בבה''ל שם שביאר שזה היתה ממש טענת הנביא ''והעולה על רוחכם היו לא תהיה...אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם'' שהכפייה הוא היד חזקה, רצה לומר שתכלית הכפיה להראת שלא שייך על קדושת ישרא שום הפקעה כלל, מכיון שהוא נבלע בעצמותם ממש. ואף שמסרו מודעא על החלק הכפייה אח''כ חזרו וקבלו על ידי נעשה ונשמע אף זה לדורות מתוך אהבת הנס, והבן.
''כי הביטו וראו שביום מתן תורה הייתי לו לעטרה ולאוצר חביב, כמו שנאמר והייתם לי סגולה...ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ונאמר ישראל אשר בך אתפאר'' (מצודות דוד שה''ש ג'). וידידי הרר''מ ברנפלד שליט''א, רצה לפרש ד''ז על פי הנ''ל, שזה שאנו נקראים ''ממלכת כהנים וגוי קדוש'' הוא זה שנתקדשו בקדושת הגוף בשעת מעמד הר סיני.
כמה יוסף איכא בשוקא
''רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא אמר אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא'' (פסחים ס''ח) ופרש''י, שלמדתי תורה ונתרוממתי. רואים מכאן, שמלבד מה שיש לאדם לשמוח על שזכה להיות בן תורה, צריך לשמוח על שזכה שעל ידי התורה נתרומם מעל קטנות הבריאה. על מה שהתורה הפך אותו לאדם קדוש מורם מעם הארץ.
ובאמת אם יתבונן האדם בדרך העולם יראה שהרבה מהצרות שהגיעו לו על ידי אחרים, הם באמת דברים קטנים אשר אין להם שום נפקא מינה לעולם הבא שלו. וכן כשנכשל בעבירה בין אדם למקום, אם יתבונן יראה שזה גם כן מגיע מ''קטנות'', ומה שגרם לו לחטוא לא היה בה שום ענין חשוב. ובכן זה הוא מה שצריך לדעת, שיש בו כל כך רוממות וחשיבות עד שאינו לפי מדרגתו ליפול בבוץ הקטנות.
שמעי בן גרא
ומצינו כשבא שמעי בן גרא להתחנן לדוד המלך, כאשר חזר מלרדוף מפני אבשלום בנו, וידוע אשר גדפו שמעי בן גרא והלך נגדו על ההר וקלל וזרק אבנים, אבל עתה שחזר למלכותו בא להתחנן למחילה שלא יהרגהו דוד המע''ה. אבל אמר אבישי בן צרויה לדוד שיש לו לענשו עונש מיתה על שקלל משיח ה', אבל ענהו המלך דוד בצדקו ''ויאמר דוד מה לי ולכם בני צרויה כי תהיו לי היום לשטן, היום יומת איש מישראל כי הלא ידעתי כי היום אני מלך על ישראל'' (שמואל ב' פי''ט) ופרש''י שנודע לו שה' חפץ במלכותו.
סיפור נפלא על הגר צדק
ואפשר לפרש תשובת דוד המע''ה על פי מעשה שהיה עם הגר צדק זיע''א מווילנא. מקובל שמקודם שהביאו הגר צדק לשריפה על קידוש שמו יתברך, עינוהו ויסרוהו הגויים ימ''ש בעינויים קשים מאד. ואמנם שהיה ביניהם גוי אחד מפקידי המלך שבתוך לבו הרגיש שזה האיש העומד לפניו קדוש ישראל הוא, ופחד לנפשו שיענישוהו משמים על שהיה לו חלק ביסורים אלו. ולכן החליט לבקש מחילה מהגר צדק. בתוך דברי בקשת מחילה מהגר צדק ביקש הלה שלא יקח ממנו נקמה למעלה בעולם האמת.
וענהו הגר צדק שאין לו מה לפחד ולא ינקם ממנו למעלה. וביאר לו הענין דרך משל לשני ילדים משחקים בחול, אחד מהם בן המלך ואחד מבני פשוטי העם, שהיו משחקים משחק ''צבא'', והיה להם בובות קטנות. והנה במשך משחקם הפיל הילד השני את הבובה של בן המלך בנצחון ונהיה מריבה ביניהם וכעס בן המלך על חבירו ואיים עליו שכשיגדול ינקם הוא ממנו.
ואכן עברו שנים, ובן המלך נתמנה למלך במקום אביו. וכשמוע חבירו שנתמנה למלך התחיל לפחד שעכשיו יקח המלך נקמה ממנו על שהפיל הבובה שלו בחול. ולכן מרוב פחד נסע מיד אצל המלך וביקש ממנו סליחתו, והתחנן שלא ינקם ממנו יען היו רק ילדים ולא התכוין למרוד במלך וכו' כהנה דברים של פיוס.
ענהו המלך, שאין לו ממה לפחד כלל. תחשוב לרגע, אמר לו המלך, האם אתה חושב שאיכפת לי עכשיו מהבובה שהפלת אז, הרי אני עכשיו מלך על הארץ. האם חסר לי הנצחון במשחקי בובות. כן הדבר, ענה הגר צדק לאותו הגוי, כשאני מגיע למעלה, שם יהיה לי כל כך טוב, כל כך גן עדן וזיו השכינה, שלא יחסר לי הנקמה על היסורים האלו כלל וכלל, שם אהיה כל כך עסוק עם בורא עולם, עם צדיקי וחסידי עולם, שלא יהיה לי זמן לדברים כאלו. והנמשל מובן מאליו.
מלכי רבנן
מאן מלכי רבנן. בני תורה מכונים מלכים. ובכן אינו שייך להם העסק עם קטנות העולם. כי הם כל כך במעלה, והם נבראים כל כך מובדלים משאר הנבראים, עד שאינו לפי רוממות נפשם להתערב בדברים פעוטים שהם החשבונות הרבים אשר בקשו בני אדם.
מי ששומר על רוממות נפשו, ללמוד תורה עם החביבות הנכונה ביום הזה אשר העיד עליו האריז''ל שהוא יום הדין על לימוד התורה כמה ילמד בשנה, הוא זה שיזכה לקיום ''היום הזה נהייתה לעם'' באמת, להתקדש בקדושת הגוף לעולם, אמו''א.