מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
קנין משיכה · סימן ה
גר או גוי ששלח חפצים ביד ישראל כדי שימסרם לראובן שהוא היה מכירו של גר ופ"אטור שלו, והשליח הביא החפצים לראובן ומסרם בידו ואח"כ איגלאי מילתא שקודם שמסרם השליח לראובן מת הגר וטוען השליח שכיון שמת הגר קודם שמסרם לראובן זכה הוא בנכסי הגר כי רשותו קונה לו שלא מדעתו, על דבר זה נשאלתי מאת הרב המובהק מוהר"ר אברהם יצחק ה"י וזאת תשובתי ראיתי למהרי"ט ז"ל בח"מ סי' מ"א דס"ל דרשותו של אדם קונה לו אפילו בלא כונת קונה ואפילו כי ליכא דעת מקנה, ועפ"ז הקשה על מ"ש רש"י ז"ל במ"ש שתבעו המומר והשיב שלא היה רוצה ליתן וז"ל וקשה נימא דרשותו קונה לו שלא מדעתו, וההיא דעודר בנכסי הגר כסבור שהוא שלו דלא קנה התם שאני דהוי מעשה קנין ולא קני אלא מדעת ובכונה אבל רשותו קונה לו אפילו בלא כונה עכ"ד. אבל לכאורה אין נראה כן לע"ד והוא דהתוס' כתבו בפ' חזקת הבתים גבי החזיק בציבי אדעתא דציבי וז"ל הצ"ל דהא דחצר קונה לו שלא מדעתו היינו שאינו יודע אם הוא בחצרו ואם היה יודע היה רוצה לקנות אבל אם יודע ואין מתכוין לקנות לא קני עכ"ד. והשתא היה נראה לכאורה דבנדון דידן ג"כ כיון שהיה יודע שהוא בחצרו ולא כיון לקנותו לא קנה. אבל יראה דבנ"ד אף על פי שידע שהוא בחצרו כיון דלא ידע שמת הגר חשיב כאילו לא ידע שהוא בחצרו שאם היה יודע שמת הגר היה מכוין לקנות, ותדע דהכי הוא דבפ' הפרה דף מ"ט ע"ב פריך לר"י בר חנינא מההיא דמשכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו קנה את השאר, ואמאי תיקניה ליה חצרו למלוה, ומשני דליתיה בחצרו ואם איתא לוקמא דאיירי אפילו באיתיה בחצרו ומיירי כשלא ידע המלוה במיתת הגר דלא כיון לזכות בה. ולא עוד אלא נראה דאפילו כי ידע בעל החצר שכתבו התוס' ז"ל דאין חצרו קונה לו והכריחו הכי מהמחזיק בנכסי הגר נראה דלאו כ"ע מודו בה דהתוס' אזלי לשיטתייהו דסברי דחצרו של אדם איתרבאי משום יד, אבל למ"ש לדעת הרי"ף והר"מ ז"ל דחצר מדין שליחות איתרבאי איכא לפלוגי ולומר דמחזיק בנכסי הגר דהוי מעשה קניין לא קני אלא מדעת ובכונה, אבל רשותו של אדם קונה לו אפילו בלא כונת קונה דזכין לאדם שלא מדעתו וכן נראה מדברי מהרי"ט:
וראיתי בירושלמי פ"ד דמסכת שביעית דקאמר מאימתי אדם זוכה בפירות שביעית ר' ירמי' סבר משיתנם לתוך כליו ר' יוסי סבר אפי' נתנם לתוך כליו לא זכה בהם דהוא סבר דאינהו דידיה ולאו אינהו דידיה ע"כ ונראה דבהא פליגי דר' ירמי' סבר שהלוקט פירותיו בשביעית נהי דאין ידו זוכה לו משום דאינו מכוין לזכות שסבור שהם שלו מ"מ כל שנתנם לתוך כליו זכה דכליו של אדם זוכה לו מדין חצר כדמוכח פ"ק דמציעא וקי"ל חצירו של אדם זוכה לו שלא מדעתו ולא דמי לידו דאינו קונ' לו שלא מדעתו דחצר מדין שליחות אתי וקי"ל זכין לאדם שלא מדעתו ור' יוסי סבר חצרו מדין יד קאתי וכשם שאם אחזם בידו וסבור שהוא שלו לא קנה כך חצרו (א"ה ע"כ מצאתי שהשיב אדוני אבי הרב זלה"ה בנדון זה ובקונטרס השייך להפקר מצאתי מה שנעתיק עוד וכתבתיו כאן והוא מפני כי נלע"ד דשייך בנדון זה) וז"ל שם הא דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו היינו דוקא במידי דמצוי ושכיח להמצא אבל מידי דאינו עשוי להמצא לא קנה כיון שלא כיון לקנותו כ"כ המרדכי בפרק אלו מציאות ויליף לה מההיא דמצא בכותל ישן הרי אלו שלו ולא אמרי' דקנה בעל החצר. ולפ"ז כתב דאם מת גר בביתו של ישראל ונמצא זהב באבנטו דלא קנה בע"ה עכ"ד אבל מדברי הר"מ ז"ל בפי"ו מהלכות גזילה אין נראה כן שכתב דההיא דמצא בכותל ישן שלא קנה בעל הכותל ה"ט מפני שהוא אבוד ממנו ומכל אדם עכ"ל משמע דס"ל דאפי' במידי דלא שכיח להמצא כל שאינו אבוד מכל אדם ועתיד להמצא קנה לו חצרו שלא מדעתו וכדברי הרמב"ם ז"ל נראה לי שהוא דעת ר"ת שהביא שם המרדכי שכתב רבינו שמשון משם ר"ת ז"ל דהיינו טעמא דלא קנה בעל הכותל משום דדבר שאינו יכול להמצא לא קניא ליה חצרו וההיא דקנה בדיל מן העובדי כוכבים ונמצא בתוכו כסף הוי כמו הכי שהוא אבוד ממנו ומכל אדם דאין בעל הבדיל עתיד למצוא אותו והכי הוא מוכרו לאחרים בחזקת בדיל אבל במידי שעתיד למצוא אותו כשיכנס לחצירו חצרו ג"כ קנה לו ומה שהביא המרדכי ראיה מפ' הפרה במשכונו של גר ביד ישראל דמשני כל היכא דאיתיה לדידיה דאי בעי למקני קני קנייה ליה חצרו אבל היכא דליתיה לדידיה דאי בעי למקני לא קני חצרו נמי לא קנייה לי' והכא נמי אין הקונה מעלה לבו לקנות המטמונות הלכך חצרו נמי לא זכי ליה עכ"ל אינה ראיה דבמסקנא לא קאי הכי כמו שפירש רש"י ואפי' לפי' התוספות ג"כ ליכא ראי' דהתם מיירי בחצר שאינה משתמרת וכל היכא דמספקא לן אי קנה בעל החצר אם לא אם בא אחר ותפס מוציאין מידו דבעל החצר הוא מוחזק ראשון (א"ה עיין בקנין חצר סי' ג'):