מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
קנין משיכה
סימן א
ראובן שלקח מסוחר אחד מאה אמות של בגד בכל כך אריות ומשך מקצתו וקודם שהספיק למשוך השאר חזר בו המוכר או הלוקח:
גרסינן בפרק הספינה דף פ"ו כור בג' אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה. ופירש רשב"ם דצריך היה לו למעות כנגד דמי הכור ולא נתכוין להקנות אלא כור בצמצום הלכך יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה ואע"פ דמשך הכ"ט סאין משום דכור זה חד מקח הוא ועד דמשיך כוליה לא קני כדאמרינן בפרק הזהב דהיכא דמכר חמור בפרה וטלה ומשך את הפרה ולא משך את הטלה שניהם יכולים לחזור משום דלא הוי משיכה מעלייתא עכ"ד. ונראה מהם דכל זה מיירי בשגילה המוכר דעתו שהיה רוצה למכור כור ביחד דמש"ה אמר ליה כור בל' ולא אמר ליה כל סאה בכך וכך ואז הוא דאמר שיכול לחזור אפילו בסאה אחרונה משום דכוליה כור חד מקח ועד דמשיך כוליה לא נגמר הקנין אבל אם המוכר לא היה מקפיד על זה דזבין להאי וזבין להאי בין רב בין מועט אז אפילו שעשו המקח אחד ואמר כור בל' ראשון ראשון קנה והטעם שכל לוקח ומוכר אפילו בבת א' לאו דוקא מעמידין את דבריהם אלא לפי מנין ולפי משקל וכיוצא לזו כ' ה"ה בפרק כ"ח מהלכות מכירה בדין המוכר בית כור עפר ונמצא חסר וז"ל ואף ע"פ שאמר לו בית כור עפר והוא פחות המקח קיים ומנכה מן הדמים וכ"כ הרשב"א ז"ל ונתן טעם שכל לוקח ומוכר אפילו במקח אחד לאו דוקא מעמידין את דבריהם אלא לפי מנין ולפי משקל עכ"ל. והוא הדין הכא בנדון דידן שהמוכר והקונה הם סוחרים אשר ידוע שמוכרים וקונים באשר ימצאו וגם שהמוכר לא אמר מאה אמות אני מוכר לך עד דנימא מקפיד היה שלא למכור פחות אלא הלוקח הוא שבקש מהמוכר למכור לו כל כך בגד דאע"פ שנעשה המקח בבת אחת מה דמשך מיהא קנה ואין המוכר יכול לחזור בו. איברא דקשה לי קצת על זה דא"כ מאי מקשה תלמודא בפרק בית כור דף ק"ו לשמואל דאמר מקמצין מהאי דהכא דאמר כור בל' יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה. ואיצטריך לשנויי דהכא עבדו רבנן מלתא דניחא ליה למוכר וניחא ליה ללוקח ולכאורה יראה דמעיקרא קושיא ליתא לפי מה שפי' רשב"ם והרא"ש ז"ל דהכא שאני משום שפי' כור אני מוכר לך שגילה בדעתו שאינו רוצה להקנות שיגמור המקח אלא בבת אחד שהיה צריך לדמי כור שלם ולפי מאי דמשני תלמודא בה עבדו רבנן מלתא דניחא ליה ללוקח וכו' נראה דלאו משום קפידא דמוכר הוי וכמ"ש רשב"ם ז"ל דהוי כמי שגילה דעתו שאינו רוצה שיגמר המקח עד שימדוד סאה אחרונה משום דהיה צריך לדמי כור שלם אלא אפי' היכא דליכא קפידא על זה כל שנעשה מקח אחד יכולין לחזור משום דניחא להו למוכר וללוקח שיוכלו לחזור כדי שאם תוזיל יוכל הלוקח לחזור וג"כ ניחא ליה למוכר שאם תוקיר בתוך כך יחזיר וכמו שפירש רשב"ם שם ואף דאפשר ליישב דהתם הכי קא פריך נהי דהמוכר אינו רוצה להקנות כי אם כור ביקד מ"מ אמאי יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה תינח אם רוצה המוכר לחזור מחמת שהלוקח אינו רוצה לקנות השאר דמצי המוכר לומר לא מכרתי כי אם כור ביחד אבל היכא דהלוקח רוצה לקנות כל מקחו אמאי מוכר מצי הדר ביה ממה דמשך לוקח הא כיון דהוא רוצה לקנות הכל כבר קנה מה שבא לידו ולזה משני דניחא להו למוכר וכו' מ"מ פשטא דסוגיין דפ' בית כור נראה דכל שעשו מקח אחת יכולין לחזור משום דניחא להו למוכר וללוקח וזה היה דעת' כשעשו המקח אחד שאם תוזיל יכול הלוקח לחזור בו כדאמרן וכן מצאתי להר"ן ש בחי' מכ"י בשמעתין דפ' הספינה:
עוד יש בנדון דידן דנראה דכל כה"ג שמשך מקצתו נחלקו בו הראשוני' דרשב"ם ס"ל דאף בכה"ג כל שאמר כור בל' לא קנה ראשון ואפי' אם מדד לו הכ"ט סאין ומשכם הלוקח וכן נראה מדברי הרא"ש ז"ל יע"ש וכן נראה מדברי הר"ן בפ"ב דגיטין גבי ההיא דאמרי' סתם עציץ של אחד וזרעים של אחר מכר בעל העציץ לבעל הזרעים כיון שמשך קנה יע"ש אמנם הנמוקי יוסף בסוגיין דפרק הספינה פליג על זה וס"ל דכל שמשך בפניו ושתיק ראשון ראשון קנה. ולכאורה היה נראה ליישב על פי מ"ש הרשב"א הביאו הרב המגיד בפרק ה' מהלכות מכירה בדין המחליף פרה בחמור וז"ל כתב הרשב"א ז"ל מפני שאין החמור ראוי ליחלק לא קנה כלל אבל אלו אמר ליה פרה וטלה בכור חטין ומשכה לפרה קנה חטים כנגד הפרה עכ"ל דלא תיקשי עליו דמסוגיין דהספינה ודפרק בית כור משמע דאפילו כשהוא ראוי ליחלק לא קנה דשאני הכא דמשך את הפרה כמ"ש הנ"י ז"ל. אבל ראיתי להרשב"א ז"ל בתורת הבית דף קל"ט גבי המוכר יין לעובדי כוכבים שכתב וז"ל ודאמרי רב ושמואל יכול לחזור אפי' בסאה אחרונה דוקא בשלא הקדים לו מעות הא הקדים לו מעות כל סאה וסאה שמשך מיהא קנה ותדע לך דהא אפליגו רב ור"י גבי ערבון דאפי' רב אמר כנגדו הוא קונה יע"ש הרי נראה מדבריו דאפי' משך כל שלא הקדים מעות לא קנה כסברת רשב"ם וסיעתיה:
וראיתי להרב בני אהרן סי' מ"ה שכתב ליישב זה באומרו דהיינו טעמא דבהחליף פרה וטלה בכור חטים קנה חטים כנגד הפרה שהרי כבר נתן דמי אותו מקצת דהיינו הפרה אלו דבריו. ואינם נראים כ"כ דבהחליף פרה וטלה בכור חטים ומשך את הפרה כיון דלא קנה בעל החטים עדיין את הפרה כל זמן שלא משך את הטלה שהרי לא נגמר משיכת כל המקח א"כ אמאי יקנה בעל הפרה חטים כלל (א"ה עיין בשיטת רי"ב ז"ל למסכת מציעא בסוגיין דהחליף חמור בפרה וטלה שכתב משם הריטב"א ז"ל דכל שנתן מעות ראשון ראשון קנה כס' הרשב"א והבין דכל כה"ג דעדיין לא משך בעל הפרה את החמור הוי כאלו לא נתן דמים):
גם בעיקר דינו של הרשב"א ז"ל שכתב דמכר פרה וטלה בכור חטים דקנה חטים כנגד הפרה הם דברים קשים דנהי דגבי נתן מקצת דמים מוכח בפרק הזהב דקנה מקצתו התם שאני משום דהוי מין אחד וידוע ערך מקצתו והלכך קנה מקצתו וכ"כ בכור בל' שכתב הרשב"א דאם נתן דמים ראשון ראשון קנה שהרי יש ערך ידוע למקצתו אבל בנותן דמים על ב' דברים כגון חמור וטלה שלא פרט לו ערך לכל אחת ואחת בפני עצמו איכא למימר דלא קנה במקצת דמים אחת מהם כיון שאין ידוע ערך לכל אחת ואחת בפני עצמו וכל אחד מצי לומר לא הייתי קונה האחד בלא חברו וזה נראה שהוא דעתו של הרא"ש ז"ל דגבי נתן מקצת דמים על היין כתב הטור בשמו בסי' ק"ץ דקנה מקצתו וה"ט משום דמידי דהוי מין אחד אין המוכר והלוקח מעמידין דבריהם בדוקא אלא לפי מנין ולפי משקל זולת בשגילה המוכר דעתו שאינו רוצ' למכור אלא בבת אחת לא פחות ולא יותר כי ההיא דכור בל' אבל במוכר שני דברים בערך אחת ולא פרט ערך לכל אחד ואחד כגון מכר חמור וטלה בכור חטים חולק על הרשב"א וכתב דלא קנה החטים כלל ואע"פ שמשך את החמור כיון שאין החמור נקנה בלא טלה שיש קפידא בזה גם זה לא קנה חטים כלל:
ולענין נדון דידן יראה לפי סברת רשב"ם והרא"ש והנ"י דקנה הלוקח המקצת שמשך כיון דלא גילה דעתו המוכר שלא הי' מוכר פחות ממאה אלא הלוקח הוא ששאל לו ממנו המאה ועוד דהמוכר הוי תגרא דזבין להאי וזבין להאי לזה מעט ולזה מרובה ואם הוא דבר שיש לו שער קבוע דאין חילוק בין לוקח מעט ללוקח מרובה נראה דיכול לוקח לומר איני רוצה אלא במה שמשכתי כיון דמעיקרא לא היה מקפיד המוכר בכך אבל אם המוכר חזר ביה ורוצה לקיים המקח לחצאים יראה דהלוקח יכול לומר איני רוצה אלא בכל מקחי כמ"ש התוס' בפרק הזהב גבי דיו שיקנה כנגד ערבינו ואם הוא דבר דכשנמכר הרבה ביחד אזולי קא מוזיל מוכר גבי לוקח אין הלוקח יכול לומר איני רוצה אלא במה שמשכתי שיוכל המוכר לומר לא הוזלתי גבך אלא אדעתא שתקנה הכל אבל אם הלוקח רוצה כל המקח והמוכר הוא דחזר ביה נראה דאף בכה"ג הדין עם הלוקח ומה דמשך מיהא קנה:
סימן ב
ומשיכה אינה קונ' אלא מדרבנן כדמוכח בפ"ב דבכורו' וכן כתב הריטב"א ז"ל בהדיא בחידושיו לפ' הזהב והלכך מספקא לי במי שלקח כלי מחבירו ומשך הכלי וקודם שנתן את הדמים קידש באותו כלי את האשה אם היא מקודשת מדאורייתא או אינה מקודשת אלא מדרבנן כיון שאינו קנוי לו הכלי אלא בקנין דרבנן דמשיכה אינו אלא דרבנן. וראיתי להרב ב"י ז"ל בא"ה סי' כ"ח גבי קידשה בחוב שיש לו על אחרים במעמד שלשתן שהביא משם רבינו ירוחם ז"ל דאינה מקודשת אלא מדרבנן כיון דמעמד שלשתן אינו אלא מדרבנן עכ"ל והרב ב"י ז"ל כתב עליו דאינו מוכרח דכיון דתיקנו רבנן שיקנה במעמד שלשתן נקנו לה המעות והויא מקודש' מדאורייתא עכ"ד. ולע"ד נראה דדעת הרמב"ם כדעת ר' ירוחם ז"ל שכתב בהלכות לולב דלא ליקניה שושנה לינוקא ביומא קמא משום דקטן מיקנא קני מן התורה ואקנויי לא מיקני אלא מדרבנן עכ"ד הרי מוכח דאע"פ שתיקנו לו רבנן קנין לקטן שיוכל להקנות אפי' הכי לא קנה הקונה ממנו אלא מדרבנן ואנן בעינן שיוצא בו מן התורה וכן נראה ג"כ מדברי הרמב"ן ז"ל בחידושיו בפרק הספינה דף ע"ז שהקשה ז"ל למ"ד דמכיר' שטרות דרבנן מההיא דאמרינן בפ' האיש מקדש התקדשי לי בשטר חוב דאחרים ר"מ אומר מקודשת ואי ס"ד דמכירת שטרות מדרבנן לא תהא מקודשת גמורה ותירץ דאפשר לומר דמאי מקודשת דקאמר לחומרא:
איברא דקשה לי על זה מההיא דפרק השואל דף צ"ט ע"א דאמר ר' אמי השואל קרדום מחבירו של הקדש הרי זה מעל וחברו מותר לבקע בו לכתחלה ע"כ אלמא דאע"פ דהשואל לא קנה אותו אלא מדרבנן וכדאמרינן תיקנו משיכה בשומרים ה"ז מותר לבקע בו לכתחלה משמע דהיינו טעמא משום דכיון דתיקנו רבנן משיכה ה"ז קנה אותו לגמרי וראיתי להתוס' ז"ל פ' מרובה דף ע"ט סוף ד"ה תיקנו משיכה בשומרים שהרגישו בזה ואמרו דר' אמי ס"ל דמשיכה קונה מן התורה ופליגא על ר"א דאמר דאינה אלא מדרבנן יע"ש אבל לדעת הרמב"ם ז"ל אי אפשר לומר הכי דהא כתב בהל' שכירות לההיא דר"א ואעפ"כ בהלכות מעילה פ"ו פסק כר' אמי. וראיתי להר"ן ז"ל בפרק האומר התקבל שכתב דהתוס' כתבו דקטן זוכה לאחרים מדרבנן והקשה הר"ן ז"ל על זה אמאי אצטריך תלמודא לשנויי ולומר דשאני שתופי מבואות משום דהוי דרבנן דכיון דרבנן תקינו ליה לקטן זכיה הפקר ב"ד הפקר ותירץ דקלישא זכיה דרבנן אלו ת"ד ואיברא דאלולי דברי הר"ן הייתי אומר דקושייתו אינה קושיא דטעם זה דהפקר ב"ד הפקר לא סגי אלא להפקיע ממונא מרשותא דבעלים אבל לעשות מי שאינו זוכה כזוכה כאלו הגיע לידו ממש לא אמרינן ועיין בפ"ק דמציעא גבי מלקט בנו אחריו:
והריני חוזר לאתמוהי על דברי הרמב"ם דכיון דהוא פסק כר"א דאין השומרים קונים במשיכה אלא מדרבנן א"כ איך פסק בהלכות מעילה כר' אמי דחבירו מותר לבקע בו לכתחלה והא באיסורא לא תקינו ליה רבנן שיקנה במשיכה וכה"ג אמרינן בפרק השואל דף צ"ו ע"ב גבי בעל בנכסי מי מעל נמעלו ב"ד כלומר רבנן דעשאוהו כלוקח בנכסי אשתו כי עבדו רבנן תקנתא בהיתרא באיסורא לא עבדו ליה רבנן תקנתא. איברא דאגופא דשמעתין שם איכא לאקשויי אמאי דקאמר נמעול בעל בהיתרא ניחא ליה וכו' והשתא קשה דאמאי לא משני על זה דבאיסורא לא תקינו רבנן דליזכי בנכסי אשתו. וכבר ראיתי להתוס' ז"ל שנדחקו בזה. ולכן נראה לע"ד דהרמב"ם מפרש בשמעתין הכי דמאי דקאמר באיסורא לא עבדו רבנן תקנתא הכי קאמר דאין ראוי לב"ד שימעלו כיון דעיקר התקנה לא היתה אלא להתירא ואע"ג דהשתא הוי איסורא ואשכחן דאפילו באיסורא קונה מתקנתא דרבנן ולא אמרו בהיתרא עבדו ליה רבנן תקנתא אבל באיסורא לא דהלא כל עיקר ילפותא דתקינו רבנן משיכה בשומרים מייתי לה בפרק מרובה ממתני' דגנב יע"ש ולדברי התוס' איכא לתרוצי דשאני מעילה דהוי חומר' דאתי לידי קולא שאתה מתירו לבקע בו לכתחלה אבל עדיין קשה קצת ע"ד ממ"ש בפרק אלו נערות גבי הגונב כיס בשבת והיה מגרר ויוצא פטור דאיסור שבת ואיסור גניבה באים כא' וקאמר עלה אי דאפקיה לר"ה איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא והקשו התוס' ז"ל ע"ז ואמאי והא הד' אמות קונות לו עכ"ד ומאי קושיא הא באיסורא לא תקינו רבנן דהוי חומרא דאתי לידי קולא שאתה פוטרו מתשלומין ולק"מ דשאני ממונא מאיסור מעילה והוי צ"ל שם בשמעתין דאלו נערות דמוקי לה בצדי ר"ה(ר"ה)ומשיכה בצדי ר"ה אינה אלא מדרבנן. וראיתי להר"ן ז"ל שכתב בתשוב' שהפעוטות שקדמו ומכרו בנכסים מועטים לא עשו כלום דכגון דא שעשה שלא כהוגן לא תקינו רבנן. וליישב מה שהקשינו על דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות לולב מההיא דמעילה נראה דגבי מעילה כל שהוציאו מרשות לרשות אפי' בקנין דרבנן הרי יצא מרשות הקדש אבל הכא דהתורה אמרה ליקח לולב למצוה בעינן שיהא לקיחה מן התורה ועיין בתשובת הרמב"ן ז"ל סימן רכ"ה ובדברי הרא"ש ז"ל פ"ק דקדושין גבי אומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושין שנראה כמ"ש דו"ק ותשכח. ולפי זה נראה דמה שנוהגים האידנא שקונים אתרוג למצוה והדמים פורעים לאחר החג דלאו יאות עבדין דכל כמה שלא נתן את הדמים לא קנאו זה אלא מדרבנן ואנן בעינן לכם שיהא שלכם מדאורייתא כמו שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל. וכן כתב המרדכי בפרק הזורק בעובדא דש"מ שאמרו לקנייה לההוא דוכתא כתב מהר"ם ז"ל דהא דאיצטריכו לקנין ולא סגי מטעם דדברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמו היינו משום דאנן בעינן שיקנה לה מן התורה ודברי ש"מ הוי מדרבנן עכ"ל והגם כי דברי המרדכי אלו לכאור' צ"ע דהא דלא סגי מטעם שדברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמו היינו משום דמתנת ש"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה ועוד דהרי אשכחן בגט דאם נתנו בד' אמות שלה הרי היא מגורשת ואע"ג דד' אמות אינם קונות אלא מדרבנן ומיהו אין משם ראיה לנ"ד ללמוד דכל שקנאו בקנין דרבנן סגי אפילו למידי דאוריית' דאיכא למימר גט שאני דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והם תיקנו הכי משום עיגונא כמ"ש התוס' בפרק אלו נערות וגבי היה עומד בגורן ואין בידו מעות נותן מ"ש שלו מתנה לחברו וחוזר ופודה אותו בלא חומש הקשו התוספות בהגוזל קמא דף ק"ד ע"ב ד"ה אגב אסיפא דביתיה וכו' ול"ל כולי האי וליקני ליה באודיתא ואח"כ יפדה חברו בלא חומש ותי' דכיון דפדיון מ"ש הוי מן התורה בעינן שיקנה אותו בקנין שהוא מן התורה אבל קנין אודיתא אינו אלא מדרבנן עכ"ד וכ"ש במצות לולב דכתיב ביה לכם דבעינן שיהא משלכם מן התורה. ולענין שאלתינו נראה דכל כה"ג הויא מקודשת מן התורה דאיכא שינוי רשות בשנתנו לאשה להתקדש בה וה"ה לענין אתרוג היכא דהוי כה"ג שלקחו לעצמו ונתנו לחברו ועיין באותה סוגיא דפרק השולח בעובדא דאקנייה לבנו קטן ובתוס' ברפ"ב דע"ז גבי התבעלי בטלה זה ובתשו' לס' פרח מטה אהרן סי' כ"ט: (א"ה עיין לקמן סי' ה'):
אמר יהודה איתי אחרי רואי דברי מורי אדוני אבי הרב הגדול זלה"ה כשהעמיק הרחיב דכל שאין קנינו אלא מדרבנן לא מהני לצאת י"ח דאורייתא. ולע"ד נראה דלאו כ"ע ס"ל הכי דמלבד דהר"ן ז"ל לא ס"ל הכי כאשר הביא דבריו מורי ז"ל גם מדברי הרשב"א בחי' לגטין נראה דעומד בשיטתו וז"ל בסוגיין דפרק התקבל דאמר שהוכיח דקטן אית ליה זכיה מדאורייתא כתב ז"ל וההיא נמי דאמרינן בסוכה לא ליקני איניש לולבא לינוקא וכו' מיירי קודם שהגיע לעונת הפעוטות וכו' ומדלא מוקי לה בשהגיע לעונת הפעוטות משמע דס"ל דכל דאית ליה קנין מדרבנן מהני לצאת י"ח דאורייתא. וכן נראה לי ג"כ ממ"ש הרשב"א בחי' למס' סוכה גבי ההיא דלא ליקני איניש שושנא לינוקא וכו' יע"ש מדכתב ז"ל מיהו ודאי ליתא לדר' זירא אלא בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות ע"כ ואם איתא דס"ל כסברת הרמב"ם ז"ל אמאי לא מוקי לה אף בהגיע לעונת הפעוטות ומתוך דבריו נראה דס"ל דכל דאיכא דעת אחרת מקנה יותר פשוט בעיניו דזכי מדאורייתא וכדומה לי ששמעתי ממורי ז"ל שהיה אומר שגם מדברי התוס' בפרק לולב הגזול דף ל' ע"ב ד"ה שינוי החוזר לברייתו וכו' נראה דס"ל דאע"ג דלא קנאו אלא מדרבנן יוצא י"ח דאורייתא ואע"ג דבתחלת דבריהם לא הבינו כן מכל מקום אח"כ חזרו בהם כמבואר למעיין. ולפי דברי האומרים דאם קנאו בקנין דרבנן לא מהני לצאת י"ח דאוריי' נראה לי דאף אם נתנו לו במתנה. וקנאו במשיכה דגם בזה יש לחוש דאפשר דלא יצא י"ח דין תורה ולכאורה נראה דדבר זה במחלוקת שנוי בין רבותינו התוספות והרמב"ן ז"ל הביא דבריהם הרב בצלאל בשיטתו למציעא דף ק"ך ז"ל וק"ל לר' יוחנן מתנת מטלטלין דליכא מעות במה תקנה תירצו בתוס' דמודה ר' יוחנן במתנ' כיון דליכא מעות דקונה במשיכה והרמב"ן ז"ל אומר דאף מתנה מטלטלין אינה נקנית אלא בחליפין או בחצרו או באגב וכו' עכ"ל. ולפי סברת הרמב"ן הנז' צריך לומר דההיא דאמרינן בסוכה דף מ"א מעשה בר"ג ולא היה לולב אלא לר"ג נטלו ויצא בו ונתנו לר' יהושע ויצא בו וכו' צ"ל דאחר שהניחו ברשותו ר' יהושע חזר ונטלו ויצא בו ועיין בפ"ב דעבודת כוכבים דף ע"א ד"ה פרדשני דרונות וכו' יע"ש. ולפי דברי הרמב"ן ז"ל א"צ לידחק במה שנדחקו התוספות ז"ל שם בדף ע"ב ד"ה ומאי לא ניתן להשבון וכו' יע"ש ומלשון רש"י שפירש פרדשני דורון וכו' נראה דס"ל כהרמב"ן ז"ל):
סימן ג
האומר לחבירו קח פרה זו וקנה אותה לאחר ל' יום וביום ל"א היתה הפרה עומדת ברשות לוקח. דבר זה נראה דבמחלוקת שנוי דהרמב"ם ז"ל כתב בפ"ב מהלכות מכירה ז"ל האומר לחברו משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום ומשך לא קנה והראב"ד השיג עליו וכתב דאם הפרה עומדת ברשות לוקח ביום ל"א שהיא קנויה לו וכו'. ולכאורה הכי נראה מסוגיין דפרק המפקיד דף ל"ד ע"א דאמר תלמודא איכא דאמרי אמר רבא נעשה כאומר לו לכשתגנוב ותרצה ותשלמני סמוך לגנבותה קנויה לך מאי בינייהו איכא בינייהו דקיימא באגם ע"כ. הרי משמע מהכא דכל דעומד ברשות לוקח קנה והוא דבר פשוט דחצרו קונה לו ומה שנראה בעיני הוא דנהי דאם היה אומר קנה בהמה זו לאחר ל' ודאי דקנה אם עומדת ביום ל"א בחצרו אבל השתא דאמר ליה משוך בהמה ולא תהא קנויה אלא לאחר ל' יום הרי גילה דעתו שאינו מקנה אותה לו אלא במשיכה זו ואין משיכה זו מהניא ועיין בנמוקי יוסף בפרק הספינה דף כ"ג שכתב וז"ל מ"מ כיון שגמרן למדוד קנאם דגלי מוכר דעתי' כשנותן בכליו של לוקח שהוא חפץ שיקנה לו כליו של לוקח ולא דמי לאומר לחברו משוך פרה זו ולא תקנה לך עד ל' יום דלאחר ל' יום לא קנה דהתם ליכא גילוי דעת דליקניה כיון שלא קנה בשעת משיכה עכ"ל. והם קרובים לדברינו ממש וממ"ש קשה על מ"ש הריטב"א ז"ל בתשוב' הביאו הב"י בסי' ע"ב וז"ל הצ"ל כתב הריטב"א שנשאל על ראובן שמשכן לשמעון חפץ בסלע והיה שוה ה' סלעים וראובן תובע משמעון שיתן לו המשכון ויקבל הסלע שיש לו עליו טען אמת הוא אבל ע"מ שאם לא יפדה אותו לזמן קצוב יהיה המשכון מכור לי וכבר עבר הזמן והשיב צ"ל דכל שלא א"ל שיקנה בשעת משיכה אלא לאחר הוא כאומר לחברו משוך בהמה זו ותקנה לאחר ל' יום שלא קנה ע"כ (ואם הוא בחצרו לאחר ל' יום הדבר קשה אמאי לא קנה) וכל זה שכתבנו הוי כשהפרה עומדת בחצרו ביום ל"א אבל אם עומדת באגם או בצדי ר"ה הר"מ והראב"ד והרשב"א ס"ל דלא קנה אבל הר"ן ז"ל כתב בפרק הכותב דלא מחוור ליה האי פסקא דהא חזינן הכא דרמי בר חמא ורב חסדא סברי דר' נחמן בדלא אמר מעכשיו היא לית לן למיפלג עלייהו ואפי' בלא מעכשיו קנה עכ"ד. ודע דבפרק השותפין בנדרי' גבי ההיא עובדא דהוה שמיט כיפי נראה דאפילו הקנהו במשיכ' כל שהוא לאחר זמן לא קנה דכלתה משיכתו וכ"כ הר"ן ז"ל שם בשם הרשב"א ז"ל וכן משמע מסוגיין בר"פ המפקיד הנז"ל גבי איכא בינייהו דקיימא באגם ופירש רש"י ז"ל וא"ת תיקני ליה במשיכ' ראשונה שמשכ' לו ע"מ לקנותה סמוך לגנבותה הא אמרי' בפרק האשה שנפלו וכו' יע"ש. העולה ממ"ש דבנדון דידן ליכא מאן דפליג דקנה הלוקח:
שייך לקנין משיכה:
סימן ד
המגביה שום דבר ולא כיון לקנותו אם קנאו או לא. ראיתי בתוס' פ' הנזקין דף ס"א גבי אם ליקט ונתן ביד הרי זה גזל גמור כתבו נראה דאיצטריך לאשמועינן בתולש בידו ומפילם אע"פ שלא נתעכבו בידו ולא אחז להם אלא להפילם ע"כ. כלומר אע"פ שלא כיון לזכות בהם באות' אחיז' וכ"כ הרשב"א שם וז"ל ולאו נטל ונתן ביד במתכוין לזכות בהם קאמר דא"כ מאי למימרא ע"כ וכ"כ הר"ן ז"ל יע"ש. נרא' מדבריהם לפום פשטן דידו של אדם קונה לו שלא מדעתו. וזה תימא דאמרינן בפ' הפרה דף מ"ט המחזיק בשטרותיו של גר מהו מאן דמחזיק בשטרא אדעתא דארעא הוא דמחזיק ובארעא לא החזיק ושטרא נמי לא קני דלאו דעתיה אשטרא ע"כ והתוס' בפ' חזקת דף ד"ן ד"ה אדעתא דציבי וכו' כתבו וז"ל ואין להקשות דאע"ג דאין דעתיה אשטרא אמאי אין ידו קונה לו שלא מדעתו ותי' דהיינו כשאינו יודע אם הוא בחצרו ואם היה יודע היה רוצה לקנות אבל אם יודע ואין מתכוין לקנות לא קני עכ"ל והטור בסי' רע"ה כתב משם הרמ"ה וז"ל והרמ"ה כתב אם הלבנים היו של גר אע"פ שהגביהם ראשון לא קנאם כיון שלא כיון לקנותם אלא ע"י בנין ובזה לא קנאם ומ"ש שם הטור בשם אביו דמשמע דקנאם בהגבהתו איכא למימר דה"ט משום דמסתמא דעתו הוא לקנותם בהגבהתו וכ"כ הריטב"א שם עיין בנ"י אבל בפ"ק דמציעא דף י' גבי מתני' דראה את המציאה ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה זכה בה מקשי תלמודא ולקניה ליה הד' אמות דיליה ומשני כיון דנפל לו עליה גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דנקנה בד' אמות לא ניחא ליה דנקנה ור' אשי משני דמתני' מיירי בר"ה שאין הד' אמות קונות לו ומשמע משם דלר' אשי אע"פ שלא כיון לקנות בד' אמות אלא בנפילה אפי' הכי כיון דבזכיה קא מתעסק קנה בד"א וכתב בכ"מ פי"ז מה' גזילה דהר"מ ז"ל תפס כאוקומתא דרב אשי דכ"כ הר"ן בשם הרא"ה וכתב מרן בב"י דכן הוא דעת הרי"ף והר"מ ז"ל אבל הר"ן כתב בשם איכא מ"ד דבקניות דרבנן הוי כאומר אי אפשי בתקנת חכמים דשומעין לו אבל בקניות דאורייתא אע"ג דגלי דעתיה קנה ולפי דברי כולם נראה דכל שהגביהו בידו אע"פ שלא כיון לקנותו כיון דבזכיה קא עסיק קנה זולת הרשב"א ז"ל דס"ל דאפי' בקניות דאורייתא לא קנה ועיין בחי' זקנים בסוגיין:
ולע"ד היה נראה דכל שלא כיון לזכות באותה הגבהה לא זכה וכמש"ל ור' פפא לא פליג על זה אלא דלא ס"ל דכיון דנפל גילה דעתו דבד"א לא ניחא ליה דליקניה דמאי דנפל היינו כדי שלא יבא אחר ויחזיק בה ויטעון כנגדו ולפי דעת רבוותא שהביא הר"ן והסכמת הב"י נראה שכל זה מתעסק בזכיה אע"פ שלא כיון לקנותו באותה הגבהה הרי זה קנה וההיא דמחזיק בשטר הגר לא דמי להאי דהתם אין כונתו לזכות בשטר לגופו כלל אלא לצורך הקרקע למה הדבר דומה להמחזיק בשדה זו כדי לקנות את חברתה ודברי התוס' בהנזקין נוטים לסברת הרא"ה והב"י ז"ל כתב כאן דהעיקר כסברת הרא"ה כיון דהרי"ף והר"מ ז"ל סברי הכי וכ"כ בש"ך. ומן התימה עליו דבסי' קצ"ח כתב היתה עומדת בר"ה ולא אמ"ל המוכר כלום והתחיל הלוקח למשוך לא קנה עד שימשיך כדינו מר"ה לסימטא אע"פ שנקנית במסירה בר"ה אפ"ה כיון שהתחיל למשוך גילה דעתו שאינו רוצה לקנות בחזקה זו אלא במשיכה וזהו דעת הרשב"א ז"ל ולטעמיה אזיל ועלה בידינו דכל שזה מתעסק בזכיה אע"פ שלא כיון לקנותה ה"ז קנה וזהו נראה שהוא דעת התוס' בפ' הנזקין שהבאתי והרא"ש שהביא הטור בסי' רע"ה ובחי' זקנים בפ"ק דמציעא הביא משם התוס' דאפי' למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חברו מ"מ זה שהגביה קנאה ואף על פי שלא נתכוון לקנותה לעצמו כיון דבזכיה מיהא קא עסיק עכ"ד אבל היכא דסבור שהוא שלו שאינו מתעסק בזכיה לא קנה. (א"ה לפי דברי מורי הרב ז"ל נראה דכל שזה מתעסק בזכיה אע"פ שלא כיון עתה בעת הזאת לקנותה קנאה כיון דהא מיהא רוצה בהם וזהו לפי דברי התוס' בהנזקין והרא"ש שהביא הטור בסי' רע"ה אבל הרמ"ה חולק ע"ז. ולע"ד לפ"ז נראה שגם הראב"ד ז"ל קאי בשיטת הרמ"ה ז"ל והוא ממ"ש הטור בסי' ר' סי"ג ז"ל והראב"ד כתב דאפי' מדד הלוקח על החמורים לא קנה שלא נתכוון למשיכ' ולקנות במדידה זאת דלמדידה דעלמא נתכוון ע"כ ואף הטור שסיים ע"ז ולא מסתברא דבריו סתומים דאפשר לפרש דהטור ס"ל דלאו למדידה בעלמא נתכוון אלא ג"כ לקנין ואפשר נמי לומר דאפי' לא נתכוון אלא למדיד' כיון דמתעסק בזכיה קנה אבל יותר נראה דכונת הטור לומר דלאו למדידה בעלמא נתכוון כי אם גם לקנין והוא כי לכאורה דברי הטור אלו נראים סותרים למ"ש בי"ד סי' קל"ב ז"ל היה העובד כוכבים מודד הגביהו תחלה לקנותו קנאו נמצא כשמערה אח"כ למדוד שלו הוא לא הגביה תחילה לקנותו אסור וכתב מרן בב"י ע"ז וז"ל פי' אע"פ שהגביהו בשעת מדידה לא קנה מפני שאותה הגבהה לא היתה לקניה אלא למדידה עכ"ל ודברים אלו נראים שהם כסברת הראב"ד והרמ"ה ז"ל וכבר ראיתי אח"כ שעמד בסתיר' זאת מהר"י רוזאנים ז"ל בפ"ד מה' מכירה והניחה בצ"ע. ולע"ד נראה לישב בדוחק דהכא שאני שהוא מודד ונותן על החמורים דבגמר המעש' אינו נותנו במקום הראוי לקנין ובכה"ג אי אמרינן דלא כיון לקנות בהגבהה נמצא דבמעשה שעשה לא קנה וצריך לעשות קנין מחדש אח"כ ובכה"ג ס"ל להטור דכיון דזה רוצה לקנות ופסק את הדמים ודאי דרוצה לקנות בהגבהתו זאת לא כן בההיא שכתב הטור בי"ד דכיון דמודד העובד כוכבים בתוך כליו התם ודאי מעיקרא למדידה נתכוון דרוצה לקנות כשמשפיכו לתוך כליו שהוא יותר מוחזק בו לא בהגבהה שהיא בכליו של מוכר ואינו מוחזק בו כ"כ ודו"ק אם תרצה ועיין במהרי"ט בח"א סי' קנ"א בסוף דבריו שהביא דברי הרמ"ה הנז"ל ותמה עליו באומרו שכל שזה מתעסק בזכיה קנה אע"פ שלא נתכוון לקנות יע"ש נראה שלא ראה כל הנז"ל.:
סימן ה
גר או גוי ששלח חפצים ביד ישראל כדי שימסרם לראובן שהוא היה מכירו של גר ופ"אטור שלו, והשליח הביא החפצים לראובן ומסרם בידו ואח"כ איגלאי מילתא שקודם שמסרם השליח לראובן מת הגר וטוען השליח שכיון שמת הגר קודם שמסרם לראובן זכה הוא בנכסי הגר כי רשותו קונה לו שלא מדעתו, על דבר זה נשאלתי מאת הרב המובהק מוהר"ר אברהם יצחק ה"י וזאת תשובתי ראיתי למהרי"ט ז"ל בח"מ סי' מ"א דס"ל דרשותו של אדם קונה לו אפילו בלא כונת קונה ואפילו כי ליכא דעת מקנה, ועפ"ז הקשה על מ"ש רש"י ז"ל במ"ש שתבעו המומר והשיב שלא היה רוצה ליתן וז"ל וקשה נימא דרשותו קונה לו שלא מדעתו, וההיא דעודר בנכסי הגר כסבור שהוא שלו דלא קנה התם שאני דהוי מעשה קנין ולא קני אלא מדעת ובכונה אבל רשותו קונה לו אפילו בלא כונה עכ"ד. אבל לכאורה אין נראה כן לע"ד והוא דהתוס' כתבו בפ' חזקת הבתים גבי החזיק בציבי אדעתא דציבי וז"ל הצ"ל דהא דחצר קונה לו שלא מדעתו היינו שאינו יודע אם הוא בחצרו ואם היה יודע היה רוצה לקנות אבל אם יודע ואין מתכוין לקנות לא קני עכ"ד. והשתא היה נראה לכאורה דבנדון דידן ג"כ כיון שהיה יודע שהוא בחצרו ולא כיון לקנותו לא קנה. אבל יראה דבנ"ד אף על פי שידע שהוא בחצרו כיון דלא ידע שמת הגר חשיב כאילו לא ידע שהוא בחצרו שאם היה יודע שמת הגר היה מכוין לקנות, ותדע דהכי הוא דבפ' הפרה דף מ"ט ע"ב פריך לר"י בר חנינא מההיא דמשכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו קנה את השאר, ואמאי תיקניה ליה חצרו למלוה, ומשני דליתיה בחצרו ואם איתא לוקמא דאיירי אפילו באיתיה בחצרו ומיירי כשלא ידע המלוה במיתת הגר דלא כיון לזכות בה. ולא עוד אלא נראה דאפילו כי ידע בעל החצר שכתבו התוס' ז"ל דאין חצרו קונה לו והכריחו הכי מהמחזיק בנכסי הגר נראה דלאו כ"ע מודו בה דהתוס' אזלי לשיטתייהו דסברי דחצרו של אדם איתרבאי משום יד, אבל למ"ש לדעת הרי"ף והר"מ ז"ל דחצר מדין שליחות איתרבאי איכא לפלוגי ולומר דמחזיק בנכסי הגר דהוי מעשה קניין לא קני אלא מדעת ובכונה, אבל רשותו של אדם קונה לו אפילו בלא כונת קונה דזכין לאדם שלא מדעתו וכן נראה מדברי מהרי"ט:
וראיתי בירושלמי פ"ד דמסכת שביעית דקאמר מאימתי אדם זוכה בפירות שביעית ר' ירמי' סבר משיתנם לתוך כליו ר' יוסי סבר אפי' נתנם לתוך כליו לא זכה בהם דהוא סבר דאינהו דידיה ולאו אינהו דידיה ע"כ ונראה דבהא פליגי דר' ירמי' סבר שהלוקט פירותיו בשביעית נהי דאין ידו זוכה לו משום דאינו מכוין לזכות שסבור שהם שלו מ"מ כל שנתנם לתוך כליו זכה דכליו של אדם זוכה לו מדין חצר כדמוכח פ"ק דמציעא וקי"ל חצירו של אדם זוכה לו שלא מדעתו ולא דמי לידו דאינו קונ' לו שלא מדעתו דחצר מדין שליחות אתי וקי"ל זכין לאדם שלא מדעתו ור' יוסי סבר חצרו מדין יד קאתי וכשם שאם אחזם בידו וסבור שהוא שלו לא קנה כך חצרו (א"ה ע"כ מצאתי שהשיב אדוני אבי הרב זלה"ה בנדון זה ובקונטרס השייך להפקר מצאתי מה שנעתיק עוד וכתבתיו כאן והוא מפני כי נלע"ד דשייך בנדון זה) וז"ל שם הא דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו היינו דוקא במידי דמצוי ושכיח להמצא אבל מידי דאינו עשוי להמצא לא קנה כיון שלא כיון לקנותו כ"כ המרדכי בפרק אלו מציאות ויליף לה מההיא דמצא בכותל ישן הרי אלו שלו ולא אמרי' דקנה בעל החצר. ולפ"ז כתב דאם מת גר בביתו של ישראל ונמצא זהב באבנטו דלא קנה בע"ה עכ"ד אבל מדברי הר"מ ז"ל בפי"ו מהלכות גזילה אין נראה כן שכתב דההיא דמצא בכותל ישן שלא קנה בעל הכותל ה"ט מפני שהוא אבוד ממנו ומכל אדם עכ"ל משמע דס"ל דאפי' במידי דלא שכיח להמצא כל שאינו אבוד מכל אדם ועתיד להמצא קנה לו חצרו שלא מדעתו וכדברי הרמב"ם ז"ל נראה לי שהוא דעת ר"ת שהביא שם המרדכי שכתב רבינו שמשון משם ר"ת ז"ל דהיינו טעמא דלא קנה בעל הכותל משום דדבר שאינו יכול להמצא לא קניא ליה חצרו וההיא דקנה בדיל מן העובדי כוכבים ונמצא בתוכו כסף הוי כמו הכי שהוא אבוד ממנו ומכל אדם דאין בעל הבדיל עתיד למצוא אותו והכי הוא מוכרו לאחרים בחזקת בדיל אבל במידי שעתיד למצוא אותו כשיכנס לחצירו חצרו ג"כ קנה לו ומה שהביא המרדכי ראיה מפ' הפרה במשכונו של גר ביד ישראל דמשני כל היכא דאיתיה לדידיה דאי בעי למקני קני קנייה ליה חצרו אבל היכא דליתיה לדידיה דאי בעי למקני לא קני חצרו נמי לא קנייה לי' והכא נמי אין הקונה מעלה לבו לקנות המטמונות הלכך חצרו נמי לא זכי ליה עכ"ל אינה ראיה דבמסקנא לא קאי הכי כמו שפירש רש"י ואפי' לפי' התוספות ג"כ ליכא ראי' דהתם מיירי בחצר שאינה משתמרת וכל היכא דמספקא לן אי קנה בעל החצר אם לא אם בא אחר ותפס מוציאין מידו דבעל החצר הוא מוחזק ראשון (א"ה עיין בקנין חצר סי' ג'):
סימן ו
מי שנתן צמר לצבע וצבעו ואח"כ נגנב מרשותו של צבע מה משלם הצבע. ולכאורה הי' נראה דמשלם לבעלים כמו שהי' שוה לאחר שצבעו לדידן דקי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי והכי אמרו בשמעתין בהגוזל אבל כד דייקנא בה נראה דאינו כן דהא באותו פרק דף ק"ד אמרו מי הודיעו לצבע שיקנה צבעו לאשה משמע דכל כה"ג דיש שבח סמנים ע"ג הצמר צריך שיקנה אותו הצבע לבעל הצמר וכיון שכן ודאי כל שנגנב קודם שבא הצמר ליד בעלים עדיין לא זכה בשבחא ואינו משלם אלא דמי צמרו לבד והא דקאמר תלמודא לעיל אבל הקדיחו לאחר נפילה נותן לו דמי צמרו ושבח היינו אי ס"ל דחזותא לאו מלתא היא אבל לדידן דמספקא לן אין לחייבו לצבע מספק דדילמא יש שבח סמנים ע"ג הצמר וחשיב כאלו הוסיף לי' נופך משלו ולא קנאו בעל הצמר לאותו שבח עד שיבא לידו ומ"מ היכא דהקדים לו שכרו בהא ודאי קנה השבח בעל הצמר במעות שנתן ובכה"ג ליכא למימר דאין מעות קונות דלא שייך הכא לטעם דשמא יאמר לו נשרפו חטיך דכיון דהוי ש"ש תו לא מצי לומר הכי. וכן מצאתי בשה"ג ומתוך זה היה נראה לי דאי יהיב לעובד כוכבים לעשות לו כלי והקדים לו שכרו תו אין צריך טבילה משום דכל פרוטה ופרוטה דעביד מקנה לו העובד כוכבים במעות שלקח מידו ומכוש האחרון שהוא גמר כלי אינו שוה פרוטה כדי שתהא כאלו קנו ממנו כלי עיין פ"ק דע"ז דף י"ט: