אור ברסלב
מחנה אפרים חלק א - ב חידושים על טור או"ח

מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון

חידושים על טור או"ח

חידושים על טור יו"ד

ד' כ"ז ע"ב כתב הטור ז"ל אסור לומר לעובד כוכבים לסרס בהמה של ישראל וכו' עד או אפילו לא הערים והעכו"ם מכירו נ"ב מדברי התוס' לא משמע הכי בד"ה מחלפו אהדדי והכי מוכח משמעתין דאע"פ שהעובד כוכבים מכירו שרי ול"ד לשבת דאם העובד כוכבים הוא מכירו אסור וכן גבי בכור דאם אתה אוסרו לית ביה קנסא משא"כ הכא דאם אתה אוסרו הרי אתה קונסו דצריך למוכרו ועיין בהרמב"ם ז"ל הלכות כלאים בעובד כוכבים שהרכיב בשל ישראל:

דף כט ע"ב כתב הטור ז"ל וסתמא נמי שאין ידוע מי הלך וכו' נ"ב עיין בפ' עשרה יוחסין דבר תורה אסופי כשר:

שם ע"ד כתב מרן ז"ל באמצע לשונו. ומ"ש ר' ונראה דאפי' אם נתעברה בעיר וכו' עד דה"ל קבוע נ"ב זה תימא דהטור לא קאמר אלא בדאיכא רוב העיר ורוב סיעות ומדברי הרמב"ם דכל שנבעלה בעיר אפילו איכא תרי רובי לא תנשא וכ"נ בכ"מ ומדברי רש"י ותוס' נראה כסברת הטור:

דף כ סוף ע"א כתב מרן והיא ובעלה לא מהימני אפילו במסיחים לפי תומם נ"ב והא דאמרינן לעיל סי' ג' גבי תרומה דנאמן במסיח לפי תומו אפילו הכהן עצמו כבר כתבו התוספות דמעלה עשו ביוחסין ובס' פרישה אישתמיטתיה דברי התוס' ולכך הקשה מה שהקשה.

דף לב ע"ד כתב מרן באמצע לשונו ויש לתמוה עליהם דהא כיון וכו' נ"ב הרמב"ם לטעמיה אזיל דבמעכשיו לא צריך לכפילת התנאי:

דף לו ע"ב כתב הטור ז"ל ולא ישא אדם מעוברת חבירו וכו' נ"ב עיין מהראנ"ח ז"ל ח"א סימן צ"ה וריא"ז ז"ל סביבות פ' החולץ דף תי"ז ע"ב.

דף לז ע"ב כתב מרן בשם הרשב"א תשובה נ"ל שלא נאמרו דברים אלו בגרושה כו' נ"ב מכאן נראה הפך ממ"ש מהראנ"ח ז"ל סי' צ"ה

דף מ כתב מרן באמצע לשונו וכתב הר"ן בפ' שבועת העדות שאם עד אחד אמר וכו' נ"ב עיין מהראנ"ח ז"ל ח"א סימן נ"ז ועיין בפ' מ"א סי' קי"ג. שם באמצע לשונו שאפשר לדחות ראית הרמב"ן ז"ל ע' תשובת ב"י בדיני מל"ת סי' ד'

דף נה ע"ב כתב הטור ז"ל וכתב הרמ"ה דוקא דשקלתינהו וכו' נ"ב משמע דסבר הטור כהרמ"ה ואלו בסי' ל' כתב ואפי' זרקו לתוך חיקה בשתיקה כיון שגלתה דעתה שאינה רוצה להתקדש יכולה לומר במתנה קבלתיו משמע משום דגילה דעתה הא לאו הכי מקודשת:

שם כתב הטור ז"ל וכתב א"א הרא"ש ז"ל דוקא שאינה יודעת סכום הפקדון וכו' נ"ב וכה"ג כ' כי נשתייר ש"פ מקודשת ופקדון בעי למלוייה ניהליה וכתב הב"ח דאיירי היכא דאמר לה בכל מה שהפקדתי בידך וצריך להבין דאמאי היא מקודשת כי אמר לה היינו היכא דאמר לה מנה ונתן לה דינר דכיון דקבלתו הוי כאלו אמר לה השאר לתנאי אבל הכא היא לא יודעת בשעת הקידושין אם חסר או לאו ומ"ש הרא"ה דאינו חייב להשלים כיון שלא הזכיר סכום לא הבנתיו דאם הוא אינו רוצה גם כי ידע לא יהיה חייב לקיים התנאי בע"כ. שם ע"ג כתב מרן באמצע לשונו. וכתב הרא"ש והא דלא חש לה מדשמואל וכו' נ"ב משמע מדברי הרא"ש דהוא לא כיון לקדשה אלא באגודה לבד ולא בד' זוזי דאית בה וא"כ קשה מאי קשה בה ואמרו הכא בתורת קדושין יהבא ניהלה והלא לא כיון לקדש אלא באגודה. וי"ל דכל שלא נטלם בתורת פקדון כאלו נתנם לקידושין דמי. גם לא הבנתיו מ"ש דשאני הכא שחזר בו ממה שרצה לקדשה בפחות מש"פ מה יהנה חזרתו ובקידושין תוך כ"ד לאו כדיבור דמי ומה שהיא לא נתרצית ואחר קבלה ממנו מי נאמנת לומר לא היתה דעתי אלא שהיה שוה כאן. שם בסוף לשונו מביא לשון הרמב"ם נתן לה אגודה של הדס א"נ וכו' עד שמא תשוה פרוטה במ"א נ"ב מדברי הרמב"ם משמע דהני ד' זוזי כי נתנם מעיקרא לא לשם קידושין כיון כסברת הרא"ש ועדיין בהריטב"א ז"ל דף נ"ו ע"א כתב הטור ז"ל והרמ"ה כתב דוקא כשהחזיר לה המשכון נ"ב צ"ע לדעת הרמ"ה במשכונה בשעת הלואתו אם יהיה מקודשת ועיין בהר"ן פ"ב דקידושין שם ע"ב כתב מרן ז"ל באמצע לשונו בשם התוספות וז"ל וא"ת כיון דמקדש בהנאת מחילת מלוה וכו' נ"ב מדברי הסמ"ג נראה דאפילו לא אמר בהנאת מחילה מקודשת:

שם ע"ג כתב מרן בתחלת לשונו ומכל מקום יש לתמוה וכו' עד שאינה מוכרח וכו' נ"ב עיין בפ"י מהלכות שכירות שנראה משם שבכל ענין קאמר שם סוף עמוד זה כתב מרן דכיון דתקינו רבנן וכו'. נ"ב עיין בחידושי הרמב"ן פ' הספינה דף ע"ז. דף נ"ח ע"ב כתב הטור ז"ל ואם אמר לה דינר החסר וכו' נ"ב נראה דקאי למנה זה או למונה והולך וזה אינו דבמנה זה או מונה והולך בכל המנה קידשה שם נ"ב ל"נ דאמר כן בשעת נתינת המנה. שם כתב הרמ"ה ז"ל ואם אמר לה וכו' עד הוי ס' קידושין נ"ב צ"ע דהוי שתיקה בלאחר מתן מעות:

דף נט ע"א כתב מרן באמצע לשונו ז"ל ומשמע דקידושין למתנה דמו וכו' נ"ב (זה אינו דבקידושין א"א לחזור מדין שליחות דאין האשה מתקדשת שלא מדעתה משא"כ במתנה דזכין לאדם שלא בפניו:

שם ע"ב באמצע לשונו אבל הר"ן תמה עליו מפני שהוא כו' עד אלא בסמטא נ"ב זה תימא דהכא לאו מדין ד' אמות הוי אלא משום קרוב לה ובהא מודה הטור והר"ן כיון דהיא יכולה לשומרו ולא הוא מה שא"כ בד' אמות דכל שקדמה היא תחלה אפי' מחצה על מחצה קנתה היא והא דהכא לא צריך לומר זרוק והפטר עיין בהריטב"א בריש קידושין:

שם ע"ב כתב הטור ומפרשי' התוספות דמיירי שנתנו לתוך חיקה וכו' נ"ב טלי הקידושין מעל קרקע אי מהני מהריב"ל ח"ב ומהראנ"ח ז"ל ומהרח"ש ז"ל. ול"נ דבמחלוקת שנויה דלהרמ"ה ז"ל שכ' הטור מקודשת והתוספות והרא"ש חולקים ומדין ערב וליכא למימר דליהוי קידושין כיון שלא אמרה ואתקדש אני לך ודלא כמהראניח ז"ל. שם כתב הטור אבל אם אמרה תנהו על הסלע וכו' עד לתוך חיקה מקודשת נ"ב כתב הרב בעל עצמות יוסף מנ"ל להטור בסלע שלה בעינן לתוך חיקה ולא דק דמדכתב הרא"ש ז"ל דבסלע של ב' דינר היינו בזרקם לתוך חיקה:

שם סוף ע"ג כתב מרן בשם הר"ן כתב הרמב"ן דמאי דאמרינן תנהו על הסלע וכו'. נ"ב באמרה לו תנהו ע"ג הסלע ואתקדש אני לך כבר עלתה דעתה שחפצה בקידושין וסמכה דעתה וכדמוכח מדברי התוס' והפוסקים:

דף ס' ע"ב כתב מרן באמצע לשונו אבל היכא שבא עליה הב' טרם תתגרש הא' נ"ב עיין תשובת הרב בצלאל סי' ז':

דף סו ע"ב כתב מרן בשם הר"ן ז"ל אבל היכא שהוחזקה וכו' עד דלא הימניה רחמנא בגירושין נ"ב עיין בירושל' לא משמע הכי ודו"ק:

שם סמוך ונראה לו כתב מרן אבל מתשובת הרשב"א לא משמע הכי נ"ב ל"ד דהתם אינו טוען גרשתיה אלא שטען אינה מקודשת ובהא הימניה רחמנא וכ"ת הא כבר הוחזקה מקודשת על פיו אפ"ה נאמן דהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ועיין בסי' קנ"ב ומשמעתין מוכח דהתורה האמינתו לומר לאב גרשתיה דקאמר לזה התורה:

שם כתב מרן בסוף לשונו וראי' מההיא דכתובות ההיא איתתא וכו' נ"ב צ"ע דהכא מאי אמתלא איכא:

דף ס"ט ע"ב כתב הטור אבל כנסה מקודשת וכו' עד כניסתה לחופה נ"ב עיין הרד"ך בית ט':

דף ע"ח ע"א כ' הטור פנויה וכו' נ"ב מהריב"ל ח"א סי' כ"ג וח"ג סי' ל"ז:

דף עט ע"א כתב מרן באמצע לשונו ורבי' כתב דברי הרמב"ם כאלו חולק עליו נ"ב לסברת הרמב"ם לא בעינן שיתברר הדבר שהוא שקר אלא באמת לא לבד מבטלי' קלא:

דף כתב מרן וכך הם דברי התוספות והר"ן נ"ב מהריב"ל ח"א סי' מ"ז כלל ו':

דף פ"ב ע"ג כתב מרן באמצע לשונו דכל תנאי שהוא בשעת קידושין וכו' עד ואע"פ שאין בידו נ"ב נראה דבלשון חיוב אפשר דמהני דאדם מתחייב עצמו דבר שלא בא לעולם:

שם ע"ד כתב מרן באמצע לשונו וכ"כ המפרשים בפרק הזהב נ"ב מהר"א ששון סימן קל"ב:

דף פ"ד ע"ב כתב הטור המשיא לבנו גדול נ"ב מהרש"ך ח"ג סי' פ':

דף צט ע"ג כתב מרן באמצע לשונו ואין הפרש בין שכתב לה וכו' עד ומיפק לא יהיב לה נ"ב עיין בטור זה סי' צ"ע נראה הפך מזה:

דף ק' ע"ב כתב באמצע לשונו ונראין דברי אחרונים עיקר נ"ב ק"ל הוא דחה דברי המפרשים דההיא דכלתיה דרב זביד דאיירי דמאיס עלי:

דף קט"ו ע"ד כתב מרן באמצע לשונו נ"ל דראובן מקבל מתנה היא נ"ב עיין בסימן ק"ו והריב"ש ומהריק"ו:

דף קט"ז ע"א כתב מרן באמצע לשונו וכתב הר"ן כו' נ"ב וצ"ע:

דף קי"ז ע"ד כתב מרן אבל אין נראה כן מדברי רש"י שכתב מכרה בטל וכו' נ"ב שם איירי כשהיא אמרה אחזיר את הדינר ומכאן נראה דבטענה כזה מצי השליח לומר אני אתקן את מה שעויתי וכ"נ מדברי הרשב"א בס' תולדות אדם סי' רנ"ה אבל מדברי הראב"ד פ"א מה' שליחות:

שם סמוך ונראה לו אבל בטעתה מכרה כו' נ"ב אנ"כ ממ"ש בח"מ גבי שותפין שחילק שלא מדעת חבירו:

דף קיט כתב מרן בתחלת לשונו משום דאימור צררא אתפסי' וכו' נ"ב לא ידעתי מה שייך הכא כל זה דכיון דהכא איירי כשמתה היא בחייו עדיין לא נתחייבה שבועה ולא שייך לומר אין אדם מוריש שבועה ולא שייך הכא ההוא דאין נזקקין דהוי לגבי יתומה:

שם ע"ד כתב מרן באמצע לשונו וזה שלא כדברי הרשב"א צ"ע היכן נראה כן בדברי הרשב"א:

שם כ' מרן בשם הירושלמי עד שישמעו את קולו א"ר מונא היא שמיעת הקול היא הרכנת הראש נ"ב ונראה דה"ה אם השביע את אחרים ופשט ידו ונשבע דהא גבי גיטין הוי הכי יעו"ש ומכאן נ"ל דאם כתב בכתיבה אני נשבע לעשות דבר פ' ה"ז שבועה שמ"ש בכתיבה ה"ז כמי שהוציא מפיו וכן ראיתי כתוב בשם הרשב"א:

דף קכ ע"א כתב הטור וא"א הרא"ש ז"ל מביא דבריו בפסקיו וכו' נ"ב מהרש"ך ח"ב סימן א' ומהרימ"ט א"ה סי' מ"ד יע"ש:

דף קכ"ט ע"ד כתב מרן סוף עמוד לפי דין התלמוד כתב כן נ"ב עיין בהרשד"ם א"ה סי' קל"ו חולק על זה ועיין בעצמות יוסף בפרק מי שמת גבי שייר קרקע כ"ש נראה כסברת הב"י:

דף קל"ח ע"ב כתב הטור מכל מה שימצא מעזבונה וכו' נ"ב עיין במהרש"ך בנוספות סי' ח':

דף ק"מ ע"ב כתב הטור בשאלתות דא"א הרא"ש בשאלת אלמנה שהיתה אמודה בממון וכו' תשוב' אין בדבריהם וכו' עד אין שיעבוד חל על גופו של אדם בשום ממון. נ"ב לפי מ"ש א"א והביאו הטור בסי' ע' דחייב אדם להשכיר עצמו כדי לפרוע חיובו וכ"כ בתשובת מהר"ם ויהיב טעמא משום דגופו של לוה משועבד למלוה דעבד לוה לאיש מלוה ובח"מ סי' צ"ט הביא הב"י דברי הרא"ש וכתב דלא נ"ל כן וכאן סי' קנ"ד הביא דברי הרא"ש ז"ל שכתב בתשובת דלא חל השבועה הב' ונראה דהתם שנשבע לתת כל מה שירויח לעניים ה"ז כנשבע לבטל את המצוה דודאי קא עקר אבל הכא אין זה ודאי קא עקר דאפשר דיספיק חצי מה שירויח כדי לזון את אשתו:

דף קמ"ב ע"ב כתב מרן דגרושת ישראל י"א שהיא כגרושת כהן נ"ב עיין מהראנ"ח ח"א סי' ו':

שם ע"ד כתב מרן ונראה דאיתא לדין זה של הרמ"ה וכו'. נ"ב דברים אלו לא הבנתים כי מדברי הרא"ש ז"ל שהביא לעיל משמע דצריך דגם בשעת כתיבה בענין שיהיה שלו איברא דצ"ע בההיא דהאשה כותבת גיטה דבשעת כתיבה עדיין אינה שלה וע' בתוספות ועוד הוי מחוסר הקנאה ונתינה ולפ"ז בשל נייר גם כן בשעת כתיבה עדיין אינו שלו. דף קמ"ג ע"א כתב מרן וכ"כ בנמ"י והרשב"א והריטב"א נ"ב עיין בהריב"ש סי' קפ"ב.

דף קמד ע"ב כתב מרן באמצע לשונו וא"כ משמע דפסול דקתני בתוספתא לאו וכו' עד בטל נמי הוי נ"ב הרד"ך בית כ"ג האריך בזה. שם ע"ד כתב מרן בתחלת לשונו אבל לפי מ"ש התוספות בשם ר"ת משמע כו' נ"ב עיין הרימ"ט ח"מ סימן ע"ג וע"ז

דף קמ"ה ע"א כתב מרן בשם הנמ"י ולענין גט שכיחא וכו' נ"ב וכ"ש אי חתמו באמצע דכשר כמ"ש הרא"ש אבל בתחלה פסול כמו שאר שטרות ופסק כלישנא דפסול. דף קמ"ו ע"ב כ' מרן בשם הרשב"א באמצע לשונו ואותו רגע א"א לבודקו נ"ב לפי מ"ש התוספות דכל דלא חזינן דנטרף דעתו צלותא הוא לק"מ:

דף קמז ע"ב כתב מרן סוף לשונו אבל מתוך בוריו מודה דבעי בדיקה נ"ב זה אינו דדעתא צלותא הוא אמאי בעי בדיקה לפי מ"ש העיטור והביאו הרב לעיל:

שם באמצע לשונו ומדברי ר' אין להכריע נ"ב מדברי בעל העיטור נראה דבעי בדיקה ואפילו בחרש גמור נראה דבעי בדיקה וכ"נ מהרי"ף ויש לתת טעם:

דף קמח ע"א כתב הטור אמר לסופר ולעדים וכו' ותנו לשליח וכו' נ"ב אם לא אמר לסופר תנו לשליח להרמב"ם כל שכתבו גט אחד אפילו פסול שוב אינם יכולים לכתוב גט אחר ואם כתבו גט אחר אינה מגורשת דלא עשאוה שליח אלא לכתיבת גט זה לבד משא"כ בשאמר תנו לשליח מספקא לן דילמא עדיין לא עשה שליחותו:

שם ע"ג כתב מרן באמצע לשונו ומדברי תשובת הרמב"ן ז"ל נראה שמפרש להני בעיי וכו' נ"ב מדברי הטור נראה דאם יאבד מיד בסופו חוזר וכותב גט אחר אבל מדברי הרמב"ם ורמב"ן לא משמע הכי דלא אמר אטו מי אמר כתובו ואנחנו בכסייכו אלא כי אמר ותנו לה דעשאן שליח לגירושין אבל כשאמר ליתן ביד שליח לא עשהו שליח אלא לכתיבת זה הגט בלבד. שם שטה זאת כתב מרן מיהו לא נתברר דבריו כו' נ"ב זה איפכא הוא (א"ה בס' גט פשוט שעמד ע"ז ובסוף דבריו שם צידד בכונת הרמב"ן דמטעם ס"ס כתב הרמב"ן מה שכתב ועל צד הדוחק אפשר דהב"י הבין כן וכן יש לדקדק ממ"ש הרמב"ן ולא ליתן פסול או מסופק כו' דבפסול אמאי צריך ליתן ב'). דף קמ"ט כתב מרן באמצע לשונו והאיכא לספוקי דילמא כותב לשמה וכו' נ"ב זה אינה דבגמרא קאמר עובד כוכבים ודאי אדעתיה דנפשיה קא עביד ובגי' שלנו בדברי ה"ה ליתא בלשון י"ל. שם ע"ב כתב מרן בסוף לשונו יש לחוש כדברי הירושלמי נ"ב לפי מ"ש התוס' שהיו כותבין כמה לשונות דהוי כמו הרי את מותרת לכל אדם ודאי היו כותבין כולה לשמה וליתא לירושלמי. שם ע"ג כתב מרן באמצע לשונו כל היכא דכתוב על דבר המזדייף הורע חזקתו וכו' נ"ב כשנכתב על דבר המזדייף הוי כאלו ליכא עידי חתימה בגט זה מידי דהוה אשייר ב' שיטין ואנן בעינן או עידי חתימה או עידי מסירה והכא ליכא עידי חתימה אלא ע"פ מעידים הם ולא מהני דף ק"נ ע"ג כתב מרן באמצע לשונו ודע דהא דאמרינן שאם יהיו מוחזקים וכו' נ"ב דין זה אינו נ"ל. שם סוף עמוד זה באמצע לשונו ופירש"י ז"ל כותבת גיטא ומקניא וכו' נ"ב כתב מהרש"ך דלשיטת רש"י ור' בעי' שהאשה יקנה לו לבעלה בפי' וכ"נ מדברי בעל התרומות שהביא ב"י בסי' ק"כ. דף קנ"א ע"ב כתב מרן באמצע לשונו ואע"ג דגבי תפילין שרי לגרור וכו' נ"ב היינו טעמא משום דליכא שם כתיבה עליה כל שלא תקנה כמ"ש בהגה"מ אלא דגרירה לא חשיב כתיבה כמ"ש ב"י בא"ח וליכא משום כתבן שלא כסדרן:

דף קנח ע"ד כתב מרן באמצע לשונו כתב הגהת מיימון בפ"א דלר"א דאמר עידי מסירה וכו' נ"ב ומדברי הרמב"ם משמע דסובר דעדים מפקי' לקלא והא דכתב דגט שאין בו זמן פסול היינו משום דחיישינן שמא יתן לה בצינעא אבל אי לית ביה עדי מסירה ליכא למיחש דבעי לאתויי עידי מסירה דף קנו ע"ב כתב מרן באמצע לשונו וכדאשכחן גבי המקום דאין כותבין נ"ב והכי כתב הרשב"א פ' כל הגט דבכה"ג מיחזי כשקרא ופסול וכ"כ הר"ן שם וזו היא ס' בעל התרומות וכן פסק הטור בח"מ ודלא ככ"מ שכתב דלא חיישינן למיחזי כשקרא והא דכתב הרשב"א ולפ"ז אפילו גט מוקדם אם נתנו ע"י שליח כשר היינו כשנכתב ביום ונחתם בלילה ובגט מאוחר לא חיישינן למיחזי כשקרא דהתם איכא למימר שכתבו לתת לה באותו זמן הכתוב בגט.

דף קנז ע"ג כתב מרן באמצע לשונו ואפשר דתנן קנה בית דירה וכו' נ"ב עיין מיוחסת להרמב"ן סי' רס"ז

דף קנח ע"ד כ' מרן בסוף לשונו בשם הר"ן ודברי הראב"ד נ"ל יותר נ"ב עיין מה שאכתוב לקמן:

דף קנ"ט ע"ב כתב מרן באמצע לשונו וליחוש דילמא נולד אחר בכאן נ"ב היכא דלא הוחזק לא חיישינן וכן כתבו התוס' והכי מוכח סוגיא דפרק האשה שלום ודפ' כל הגט דף ק"ס ע"א כתב מרן בשם הרשב"א דבעי שיהא ניכר מתוך הגט נ"ב צ"ע דבגט מאוחר כתב הרשב"א ז"ל דמגורשת משעת נתינה ואע"ג שאינו מוכיח מתוכן ובפרק גט פשוט כתב הרמב"ן גבי ההיא דאמר אבא שאול כר"א ס"ל.

דף קסא ע"א כתב מרן בשם הנמ"י והריטב"א ז"ל ולא הבנתי וכו' עד שיסמוך על אחרים בשמות נ"ב כלו' פב"פ מה דקוראים לו אחרים. שם באותו עמוד כתב מרן ופירש רשב"ם אין חוששין לו דכ"כ לא היה מחליף שמו זמן מרובה וכו' נ"ב כלומר וליכא למיחש דילמא אזיל למתא אחריתי אבל אה"נ דאם החליפו שמו כשר כיון דאתחזק בשם זה ועיין במהריב"ל ח"ב בסוף הספר. דף קס"ג ע"ב כתב מרן בשם ר"י דין זה בח"ב והתימה מרבינו נ"ב עיין בסימן קמ"ד כתב יוסף עד או בן יעקב עד שם ע"ג כתב מרן באמצע לשונו וז"ל הרמב"ם בפ' הנזכר ה' שכתבו גט וכו' עד אלא טופס א' לכולן נ"ב הרי אמרו בירושלמי אבל אי כ' טופס לכל אחד ואחד לא מהני ודלא כסברת הטור והרמ"ה דף קס"ד ע"ג כתב מרן באמצע לשונו וע"כ הא בקורין לפניהם וכו' עד הדיינין חותמין נ"ב ע' בהר"ן פ' בתרא דכתובות וצ"ע:

דף קס"ה ע"ב כתב מרן ז"ל באמצע לשונו ומאי דאיתמר עלה חתם וכו' עד אלא להכשיר בדיעבד נ"ב ק' דמדכתב הרא"ש דאם חתמו בו ב' והסופר שכשר בדיעבד נראה דבחתם סופר ועד אחד אפילו בדיעבד פסול ועוד ק' דכיון דהרא"ש סובר דבאומר אמרו אינו גט כלל כדעת הרי"ף וכ"מ ר' בסי' ק"ב אם כן אמאי פסל חתם סופר ועד ודברי הגהות פ"ט צ"ע דף קס"ו ע"א כתב מרן באמצע לשונו דא"כ באין עליו עדים כלל וכו' נ"ב וכ"כ הרא"ש דכל הני גיטי נ"מ לר"ע כמו לר"מ ואם נשאת לא תצא וחד מהן הוי שאין עליו עדים אבל כתב הסופר בפי' כתב הרא"ש שהולד ממזר דהוי הלכתא שם ע"ד כתב מרן באמצע לשונו מעביר עליו קולמוסו ומקדשו נ"ב ק' דבי"ד סי' רע"ו כ' ר' ז"ל ואם יש דבוק באותיות השם יש לגרור וא"צ אח"כ להעביר הקולמוס כדי לקדשו

דף קסז ע"ג כתב מרן ז"ל בסוף לשונו כיון שאח"כ מצאו הוא עצמו נ"ב הכא איכא חשדא דשמא משקר מפני הפסד שכרו דף קע"א ע"ב כתב מרן בסוף לשונו ואין דבריו מובנים לי עד וכל ספק מגורשת וכל ספק מגורשת וכו' נ"ב ומיירי שאחר זמן גיטה יוצא מתחת ידה ואע"ג דלא קראו אותו לא בתחילה ולא בסוף בשעת הנתינה ושמא גיטא אחרינא הוא אפ"ה אם נשאת לא תצא דמדינא הבעל מהימן כמ"ש הר"ן וההיא דכתב הר"ן גבי ההוא גברא דזרק גיטא דהוה ספק מגורשת כשלא קראו אותו היינו כשנאבד דבהני איירי שם ע"ג כתב מרן על תשובת מהר"י ודברים תמוהים הם וכו' עד לא נפקא לכתחילה מינה נ"ב לא הבנתי זה דהכא איירי בשכבר נתגרשה

דף קעג ע"ב כתב הטור ז"ל וכתב הרמ"ה דוקא שלא אמר להו לעדים וכו' נ"ב מדברי הר"ן נראה דחולק אסברת הרמ"ה שם ע"ג כתב מרן ז"ל וכן משמע מדברי רש"י וכו' עד והיא לא שמעה נ"ב מ"ש רש"י והיא לא שמעה דוקא דאם היא שמעה הא איכא דעתא. דף קע"ד ע"ב כ' מרן ז"ל דבין להרשב"א בין להר"ן לא בעי שתהא סמוכה וכו' נ"ב להרשב"א אין ראיה דהרשב"א איירי באומר תזכה לי חצרי דלאו משום יד אתינן עליה אלא מדין שליחות אבל כל שלא אמר תזכה לי חצרי דמדין יד קא אתינן עליה בעינן ונתן בידה בעינן נתינה ובעידן נתינה לא היתה ידה משא"כ כשנתנה בתורת פקדון דגם בשעת נתינה ידה היתה. דף קע"ו ע"ב כתב מרן בשם ה"ה שכתב דהר"ן ורשב"א מסתפק אם צריך שיטלנה וכו' נ"ב מדברי הרמ"ה שכתב הטור בריש סי' זה שכתב עד שתטלנו משם נראה כסברת הרמב"ם ז"ל:

שם ע"ג כתב מרן בשם הר"ן שאין האשה עושה שליח להולכה וכן דעת הרמב"ן נ"ב צ"ע דבסמוך הביא דסברת הרמב"ן בהיפך דף קע"ז ע"ג כתב מרן בתחלת לשונו וז"ל וטעמו משום דבפרק האשה שלום איבעיא לן וכו' נ"ב כתב מהריק"ו דלהרי"ף כי איבעי לן. שם כתב מרן באמצע לשונו מהו לזכות גט במקום יבם וכו' נ"ב עיין בטוי"ד ודלא כמהריק"ו בה' עבדים.

שם באמצע לשונו ואע"פ שנאמר שלא נתגרשה וכו' עד מ"מ יועיל לגבי וכו' נ"ב וכן הוא דעת בעל העיטור ובירושלמי בעי לשיהיה מגורשת מיד ובהא איכא למימר שמא חובה הוא לה ואי חבין לאדם שלא מדעתו אבל הכא מזכה לה לענין שאינו יכול לבטל ואם תרצה היא יקבל ואם לא לא ומצינו הכי כה"ג גבי עבד ומ"ש מהריק"ו.

דף קעח ע"ג כתב מרן ז"ל באמצע לשונו ואלו היה גורס כפרש"י ה"ל לפרושי וכו' נ"ב ולפרש"י מבחנת בין גיטה לדבר אחר לא הוי צרור וזרקו אלא שתבחין בין צרור לדברן אחר שאינה דומה לגיטה וכ"נ מדברי הר"ן בפרק בית שמאי ומהריב"ל ח"ב סי' ד' ודלא כמהרשד"ם חא"ה סימן מ':

שם באותו עמוד בסברת בעל העיטור דכל היכא שבא במקום בעל דבר אינו עולה לעד נ"ב עיין מ"ש לקמן דף קע"ט ע"א כתב הטור וא"א הרא"ש ז"ל הביאו לפסק הלכה וכו' עד שהרי הוא במקום הבעל נ"ב הא דכתב הרא"ש ז"ל אין השליח משם השנים אינו לומר דהיכא שיתננה לה צריך ב' להחזיקה גרושה לפניהם ומ"ש הטור ז"ל הא קי"ל אמר לב' גרשו את אשתי הן הן שלוחיו הן הן עידיו ל"ק דהתם משום דלהוי נאמן קאמר וכיון דשנים הם נאמנים במגו מה שאין כן הכא דלאו משום נאמנות אתינן עלה אלא דצריך להחזיקה גרושה לעלמא וכן כתב הרמב"ם פרק ו' דין י"ד:

שם ע"א כתב הטור וכ"כ הרמב"ם שהשליח הוא עד א' וכו' עד והשני שחותם עמו על השליחות נ"ב עיין תשובת הריב"ש סימן שי"ח:

שם ע"ד סוף העמוד וקי"ל שכתב הרא"ש וכתב ר' בסוף סימן זה ראובן עשה לבנו וכו' נ"ב ההיא איירי שאמר הבן בפ"נ ובפ"נ ואע"ג דמודה הבעל וליכא למיחש למזויף מ"מ הוי ספק אם מינוהו שליח או לא ועיין בה"ה פרק ט' דין ל"ב דף ק"פ כתב הטור ואם אין הנשים יודעות וכו' צריך ריבוי שערות וכו' נ"ב עיין בסי' קס"ט:

דף קפא ע"א כתב הטור וכיון שעשו תשובה וכו' עד וסופן בכשרות נ"ב עיין בריש סי' י"ז תשובה להרא"ש והביאה הב"י. שם ע"ב כתב מרן בתחלת לשונו אמר לשליח הולך גט זה וכו' נ"ב עיין מהראנ"ח סי' נ"ה. שם כתב מרן וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ' ט' נ"ב עיין בפ' האומר בקידושין וצריכא דאי אמר לחברו משום דלא סמכא דעתא בפי' רש"י ובפ' כל הגט גבי נפקא ונ"ל:

שם כתב מרן ז"ל באמצע לשונו שאלה לגאון אשה שעשתה שליח וכו' עד אבל לשתתגרש בקבלתו של ב' לא וכו' נ"ב צ"ע דא"כ לא אתי שליחותו מכח האשה אלא מכח הבעל והיכי כתב האשה עושה שליח ושליח שליח הא כיון דאינה מתגרשת בקבלתו דף קפ"ב ע"א כ' הטור בשם הרמ"ה וכתב עוד בין אם עשתה שליח וכו' עד ואין כאן דעת א"א הרא"ש נ"ב עיין בסי' ל"ז בטור זה:

שם ע"ב כתב הטור באו ב' וערערו וכו' נ"ב נראה מדברי התוס' והרא"ש דאיירי בטענו מזוייף שכך כתבו סמוך אהני שפוסלים חתמינן ואפי' נתקיים בחותמיו ודלא כבעל דרישה ופרישה בסי' קנ"ב שרצה לפרש דלא איירי בטענו מזוייף

דף קפד ע"ב כתב הטור ונ"ל דלא דמי וכו' עד יכול להתקיים על הגט נ"ב צ"ע דלשון יהא בטל יכול להתקיים על הגט ואינו יכול לבטלה מעתה. דף קפ"ה ע"א כתב מרן באמצע לשונו וגרסי' התם נהי דבטליה לשליחותא וכו' נ"ב עיין חידושי הרמב"ן פרק חזקת הבתים ד' מ' ע"ב:

דף קפ"ז ע"א כ' הטור וכתב הרמ"ה ז"ל אם יש לו עדים שהבעל מסר לו זה הגט לגירושין וכו' נ"ב לא ידעתי מאי צריך שתי עדים בהוא ואחר עמו סגי. שם ע"ב כתב הטור וכי מטית להתם שוי שליח להולכה וכו' נ"ב לא היה צריך לזה לפי מ"ש בריש סימן קמ"א:

דף קפח ע"א כתב מרן ז"ל באמצע לשונו ויש לדקדק אמאי מצריכנן לשליח וכו' נ"ב עיין בהר"ן ריש מסכת גיטין. שם ע"ב כתב מרן ז"ל באמצע לשונו וכ"כ בעל ההלכות ז"ל ואפשר שאף הם לא נתכוונו וכו' נ"ב עיין בהרמב"ם פ"ט דין ל"ב נראה הפך זה:

שם באמצע לשונו כתב ואע"פ שמדברי הר"ן אפשר לדקדק וכו' עד ערערו ערעור נ"ב זה אינו דבפי' כתב הר"ן רפ"ק כדעת הרא"ש ז"ל:

שם ע"ד כתב מרן ז"ל ותשובתה בצדה וכו' שיש בין רישא וכו' נ"ב לק"מ דא"ה אמאי אצטריך ר"י לומר כן ואפי' יוצא מתחת עדי חתימה דכבר אמרו ברישא והל"ל דבר זה ברישא בלבד ומשם נלמד לסיפא ג"כ:

דף קפט ע"א כתב מרן ז"ל בתחלת לשונו כתב הריב"ש סי' שי"א מה שאתה חושב וכו' נ"ב, מהראנ"ח סי' ל"ב

דף קצג ע"א כתב הטור ז"ל והרמ"ה כתב וכו' עד הוי ספק מעכשיו נ"ב טעמא דהרמ"ה נראה מדפריך בגמ' בד' ע"ד ע"ב אדמפלגי במהיום ולאחר מיתה ליפלוג בע"מ וכ' הרשב"א דה"פ דלרבנן לא שמעינן כן במתני' אלא במהיום אבל במעכשיו לא שמעינן:

שם ע"ב כתב הטור אם לא ניתק כו' נ"ב מהרשד"ם חא"ה סימן צ"ד שם דף קצ"ד ע"א כתב מרן בסוף לשונו על ר"י ומ"מ לא ידענא מהיכא יליף הכי מתוך הגמ' נ"ב מדברי הרשב"א בחידושיו נראה כסברת ר"י ז"ל:

דף קצה ע"א כתב הטור לפיכך היא כאשתו וחייב במזונותיה נ"ב ודוקא משום דהוי ספק מגורשת אבל אם תנאי דמעכשיו אם לא יבא אינו חייב דכשלא בא הרי זו מגורשת ודאית למפרע הרא"ם:

דף קט"ו ע"א כתב מרן באמצע לשונו בשם תשובת הרמב"ן סי' קל"ה על משודך כו'. עיין רדב"ז סי' רי"ו והרד"ך בית כ"ד וצ"ע דף קצ"ז ע"ב כתב הטור רק כשאמר סימן מובהק נ"ב הא דבעינן שיתן היא סימנין הגט אע"ג דהבעל מודה שהוא נתנו לידה משום דשמא מאדם אחר נפל ואין הבעל נאמן לומר גרשתי את אשתי דף קצ"ח ע"א כתב מרן באמצע לשונו. וכן דעת הר"ן ז"ל נ"ב והר"ן כתב בפי' הרא"ש ועיין בהרשב"א מיוחסות להרמב"ן סי' קל"ט. שם ע"ב כתב מרן תשו' הרשב"א בסוף דברי הרשב"א אבל אין כופין אותו לגרש וכו' נ"ב מדברי הרמב"ן סי' קל"ט נראה דאפילו לכתובה אין כופין:

דף רי ע"ב כתב מרן ז"ל בסוף לשונו אע"ג דלדידיה לא חשיב נשבע וכו' נ"ב הכי אמרו בפ' החולץ והא דאמרי' בפ' כיצד חליצה במקום יבום אינה מצוה היינו היכא דרוצה ליבם אבל אם אינו רוצה ליבם אין כאן מצוה:

דף ר"ז ע"ד כתב מרן בשם תשובת הר"ן סימן נ"ט על עניין תנאי השטר אינו אלא וכו' נ"ב מהרי"ט א"ה סימן מ"ה וע' מ"ש דקיי"ל ידו עדיפא מידה ויבם נכנס בחריקיה וצ"ע:

דף רי"ד ע"ב כתב מרן באמצע לשונו וגם היתר יבמה לשוק היא ערוה כו' עד ואין דבר שבערוה פחות מב' נ"ב עיין בתשובת הרשב"א והביאה הב"י סימן מ"ב.

דף רלב ע"ב כתב מרן באמצע לשונו ואני רואה ק"ו בנדון זה אלא וכו' נ"ב עיין תשוב' למהרי"ט בא"ה.

חידושים להרב המחבר שנמצאו סביבות מהרדבז ז"ל

סימן מ"ז ע"ד כתב ז"ל הצ"ל ומ"מ משמע לי שהר"ן חולק על הרשב"א וצריך ליישב המשנה לדעת הרשב"א עכ"ל נ"ב הרשב"א מוקי מתני', בעושה ע"ד אביו והכי מוקי לה הרמב"ם וע"ש בשה"ג משמע דאי לאו ה"ט מותר אע"ג דשביתתו עלינו ואם הקטן אינו עושה לדעת אביו מותר ובעבד ג"כ נהי דשביתתו עלינו מ"מ כל שאינו עושה לדעת רבו מותר וכ"כ הרשב"א בפי' סי' נ"ט סי' ס' כתב ז"ל הצ"ל ומ"מ לנ"ד ליכא פלוגתא דשבועה חלה על הכל ועל המקצת וכ"כ הרא"ה עכ"ל נ"ב זה דלא כב' ט"ז עיין בסי' רל"ח סי"א:

סימן ק"כ ז"ל הצ"ל וה"ה והוא הטעם בנ"ד כיון שהיתה תמיד בביתו משרתת אותו ועוד שלא היתה חשודה מאחרים בתר דידיה שדינן ליה לכ"ע וכו' עכ"ל נ"ב קשה לי דנהי דהודאת שהוא בנו לא בעינן מ"מ בעינן שיודה שבא עליה ועיין בספ"מ ח"א סי' צ"ב:

סימן קל"ו ריש ד' ב"ן כתב ז"ל הצ"ל אלמא דאם משך וראה שאין זה המין אשר אמר לו ושתק מחל ואין יכול לחזור נ"ב אבל מהר"ם כתב בההיא דשחמתית ונמצא' לבנה דלעולם חוזר ועפ"מ סי' נ"ה ח"ב ד' ק"א:

שם כתב וז"ל עוד צריך שתדע שאפי' לדברי שמעון אם ירצה ראובן אומר תחזיר לי כל המקח ולא מצי שמעון למימר הבגד שנמצא בו המום אחזיר אבל שאר בגדים יתקיים המקח וכו' עד וחוזר הכל עכ"ל נ"ב עיין בס' בני אהרן סי' מ"ה ומדברי התוס' נראה דלא כהמחבר:

סימן קל"ח ד' ב"ן ע"ד וז"ל אבל בנ"ד שהבעל בא להוציא יכולה לומר תביא ראיה שאין פי' הלשון כדברי וטול עכ"ל נ"ב מדברי מהריק"ו שורש ז' ד' מ' ע"ב נראה הפך מזה:

סימן קס"ז כ' ז"ל הלכך בנ"ד כיון שלא זכה ראובן בנכסים הללו ולא באו לידו מעולם אין חייבין יורשיו לפרוע חובותיו אפי' שכתב דאקנה אבל יורשיו באים מכח ירושה דאתיא ממילא נ"ב מדבריו נראה דהבעל יורש את אשתו והוא בקבר להנחיל ליורשיו כיון דאתיא ממילא וזה אינו דאין הבעל יורש את אשתו והוא בקבר כדי להנחיל ליורשיו כמ"ש הרמז"ל פ"א מה' נחלות ובנדון זה לא היה צריך לכל זה דהא דחולקין הנכסים לאו משום דאחיו יורש את אשתו והוא בקבר אלא היבם יורש ממנה ואפי' הוה הדין דהבן יורש את אביו בקבר לפרוע לב"ח הכא לא שייך כ"ז דאין המת יורש כנוס:

סימן קס"ז ע"ד וז"ל ואע"ג דקי"ל דכל זמן שהטלית ביד האומן נאמן ועל בע"ה להביא ראיה ואם לא הביא ראיה נוטל אומן בלא שבועה נ"ב לא ידעתי היכן קי"ל כן דהא הרמב"ם והרא"ש והטור כתבו דנשבע ונוטל ועיין בטור סי' פ"ט מה שתיר' הרמב"ן למאן דסבר לחלק:

סימן קע"ג ז"ל אבל בהקדש לא שייך לומר משטה אני בך ולא להשביע את עצמו כ' ירא הוא מן ההקדש נ"ב צ"ע מההיא דאמרי' בסנהדרין של הקדש הם לא אמר כלום אדם עשוי שלא להשביע את בניו:

סי' קע"ז כתב וז"ל ומיגו דמצו למימר נאנסו נמי ליכא חדא דאינסא לא שכיח ואין זה מיגו טוב נ"ב דבריו צ"ע דבכל מקום אמרי' מיגו דנאנסו:

סי' קע"ט כתב וא"ת כיון דגזלן אין יכול לישבע היינו שכנגדו חשוד על השבועה ותרתי למה לי נ"ב קכה דהא אצטריך למיתני תרתי דחשוד אינו חייב עד שיהא מודה במקצת משא"כ בגזלן דבכל גוונא תיקנו:

סי' רי"ד כתב ז"ל משמע דדין פקדון יש לעסקא הלכך אין שביעית משמטת נ"ב תמהני על המחבר איך כתב בפשיטות כן והמרדכי בפ' המקבל כתב משם מהר"ם דלא כותיה עיין בב"י סי' ס"ז אמנם מדברי רש"י בפרק האיש מקדש דף מ"ז נראה דלא כמהר"ם שכתב ז"ל להוצאה ניתנה הלוה רשאי להוציאה בהוצאה ואינו חייב להעמידה בעסקא וכו' יע"ש. סי' רנ"ד כתב ז"ל אבל ממקום הראיה דההיא דבן לוי דקתני מכרה לאחר משמע דאפי' מכרה בכל גוונא אפי' לעשות קנוניא נ"ב מדברי הרשב"א סי' תתקס"ב אנ"כ ועיין מהר"ם אלשי"ך סימן ס"ח והמבי"ט ח"ב סי' נ"ז ומהר"ם גלאנטי סי' פ"ז:

סוף סי' רנ"ה כתב ז"ל ואפשר לומר דעיקר טעמו שמא תשתכח אומדן דעת האב בין מיתה לנשואין ודוקא לפרנסת נשואין וכו' יע"ש נ"ב קשה דאיפכא כתבו הפוסקים דהיכא דשמין דעת האב גובה גם ממטלטלים והוכיחו כן מההיא דרב זן מחטי דעליה וכ"כ ה"ה בשם כלה:

סי' רס"ח כתב ז"ל הא ליתא דאי בכל השטרות קא מיבעיא מאי קא בעי גמרא וכו' יע"ש נ"ב מדברי התוס' שם נראה דבכל שטר קא מיבעיא ליה:

סי' רפ"ד כתב ז"ל וטעמא דמלתא דאם אמר הרי עלי לקבל נזירות לאחר ל' יום הוי כאלו אמר הרי עלי קרבן כו' עד ואם לא הביא עבר בבל תאחר ולא שייך בכה"ג בל יחל כלל ע"כ נ"ב עיין בהרמב"ם פ"ו מהל' ערכין דאם אמר הרי עלי להקדיש דבר זה כשיבא לידי ה"ז עובר בבל יחל ובבל תאחר:

סי' רצ"ז כתב ז"ל תו איכא טעמא אחרינא למיפטריה כיון דשבועת היסת הוי דרבנן וכו' עד אבל הכא שהספק נולד מחסרון ידיעתינו וכו' נ"ב דברים אלו צ"ע ועיין בב"י ה' שמיטה ובפ"ק דע"ז דף ז':

תוכן העניינים

מחנה אפרים חלק א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה