מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
חידושים על טור יו"ד
דף ב ע"א כתב מרן ז"ל וז"ל ומשמע מדברי הרשב"א והר"ן ז"ל דאפילו רוב העיר כותים כיון שרוב וכו' עד ומ"מ פי' א' נראה יותר וכו' נ"ב זה אינו ראיה דהרוב העיר שאמר בגמ' קאי ארשב"א:
דף ע"ב כתב מרן באמצע לשונו וכן נראה מפשט דברי הרמב"ם נ"ב וכ"נ לפי מ"ש הר"ן ז"ל שם:
דף נ"ח ע"א כתב מרן ונראה שכל זה בבשר שלא נמלח שאלו נמלח אף על גב דבתר הכי אסמיק שרי ע"כ נ"ב לסברת הרמב"ם א"כ ועיין בהר"ן פ' כל הבשר גבי דגים ועופות שמלחן זה עם זה:
שם ע"ד כתב מרן ז"ל ונ"ל שהוא סובר דכל שנבלע בו דם אינו יוצא ממנו ע"י מליחה וכו' נ"ב עיין לעיל גבי השובר מפרקתו של בהמה בסימן שקודם זה מ"ש הב"י ז"ל בשם הרשב"א דנראה סותר לזה:
דף ע"ד ע"ב כתב מרן והא דאין נקחין ממי שאינו מומח' וכו' עד וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ן בפרק אלו טריפות וכו' נ"ב אבל מדברי הר"ן ז"ל ס"פ אין מעמידין נראה דבדגים לא סגי באומר של עוף פ' וטהור הוא:
דף פ"ה כתב הטור ז"ל וז"ל כתב הר' פרץ ז"ל יש רוצים להתיר בשר רותח וכו'. עד וסגי בקליפה כו' נ"ב בסי' י' הביא הטור וז"ל הא דכתב הרשב"א ז"ל דאין בית השחיטה רותח גמור הוי נראה דהרי"ף לא ס"ל הכי מדאיצטריך הכא להאי טעמא:
דף צ"א ע"ג כתב מרן ז"ל וכן פסק הרמב"ם בפ' י"ג מהלכות תרומות וכו' עד ונ"ל דאפילו להרמב"ם אין ללמוד מתרומות וכו' נ"ב מהרא"ש ז"ל השיג עליו דהרמב"ם ז"ל כתב בפ' ט"ז גבי יין וע"ש ואין משם ראיה דהרמב"ם ז"ל ל' הגמרא נקט ויפרש פי' כפי' הרא"ש ז"ל וכ"כ הב"י בה' יין נסך ע"ש.
דף ק ע"ג ומ"ש ר' או שאוכלם כלום אדם א' וכו' זה לא מצאתי וכו' נ"ב עיין בב"י ז"ל סי' ק"ט מ"ש בשם סמ"ג:
שם דף ק"ב ע"א כתב מרן אבל אם היה חביות של ב' בני אדם וכו' עד דומיא דב' שבילין נ"ב וכן פסק הש"ך אבל אין נראה כן דכל שבא ואמר ב' קדירות היו של היתר ולפניהם ב' חתיכות א' של היתר ואי של איסור ונפלו אלו לתוך אלו ה"ז כמי ששאל על ב' בבת אחת והכי משמע במס' נדה פ' האשה וכ"כ הרמב"ם פ' י"ט מה' טומאה אוכלין ודו"ק:
דף ק"ו ע"ג כתב מרן ז"ל באמצע לשונו וכתב עוד סמ"ג ר"ח תפס שעתו כריב"ל כו' עד אבל גבינות של עובדי כוכבים וכו' נ"ב כ"כ הר"ן פ' השולח ועיין בתשו' הרא"ש ז"ל כלל ב' גבי סדין בציצית:
דף ק"ח ע"ד כתב מרן ז"ל כתב בא"ח עופות טמאים מותר לגדלן וכו' עד במציל מידן מותר נ"ב כתב פ"ח דה"ה אם שלח דורון לישראל מותר לקבלן דהוי כמציל מידו ועיין בסי' קמ"ח גבי עובד כובבים ששלח דורון לישראל:
דף ק"י ע"א כתב הטור ז"ל החשוד לאכול דברים אסורים וכו' נ"ב אם לתיאבון חייב אלפני עור וכו' כמ"ש הב"י בסי' ב':
שם ע"ב כתב מרן ז"ל התם כדקתני רוצה בתקנת בתה נ"ב עיין בהרמב"ם פי"א מה' מעשר:
דף קי"ט ע"ג כ' מרן באמצע לשונו אבל אם קבל עליו שלא לעבוד ע"ז וז' מצות בני נח אינו עושה י"נ נ"ב צ"ע דהוא כ' איפכא לקמן דף ק"ך ע"א באמצע לשונו כתב הרשב"א כבר ביארנו שגר תושב וכו' עד וחכ"א כל שקיבל עליו ז' מצות וכו' ההיא לא לענין יין נסך וכו' דף קכ"ז ע"ב נ"ב דיני חשוד עיין במהריק"ו שרש נ"ג:
שם ע"ד כתב מרן ז"ל בסוף לשונו וק"ל דבפ' האומר אמרינן מקוה כו' עד עד א' נאמן באיסורין נ"ב לק"מ דהתם הוי משום דיכול להתברר ועיין בהרא"ש ז"ל פרק הניזקין:
דף קכ"ח כתב הטור ומותר ליחד אצלן וכו' נ"ב והרשב"א כתב אצלנו ודברי הטור צ"ע דכיון שאינו מקפיד על מגע עובד כוכבים ורש"י ז"ל שכתב ולמגע עובד כוכבים דאתי מעלמא לא חיישינן דכיון דאין לו הנאה אינו מניחו היינו משום דס"ל דמקפיד הוא על מגע עובד כוכבים ואע"ג דאינו שלו מ"מ כיון דאין לו הנאה אינו מניחו:
דף ק"ל ע"ג כתב מרן ז"ל כתב הרשב"א לא התירו וכו' עד השתא מידכר לחמרא ואתי וכו' נ"ב לק"מ דהלא לא התירו מחמת טענה זאת אלא כשיצא הישראל בהול כגון ששמע קול תפלה ומ"ה א"ש דנקט הכי ולא נקט דהלך להתפלל משא"כ השתא מדעתו בלא שום טירדא לא שייך לומר עתה יזכור:
דף קל"א ע"א כתב מרן ז"ל באמצע לשונו ויש לתמוה עמ"ש שאם יש ישראל א' חשיד וכו' עד רוב גנבי ישראל נינהו נ"ב התם הוו גנבים ישמעאלים נמי:
דף קנ"ה ע"ג כתב מרן ז"ל באמצע לשונו וא"ת מ"מ אסור לעשות כן וכו' עד אפי' בסאה אחרונה נ"ב התם ה"ט משום שמשך ואפי' לא משך אינו יכול לחזור משום דמן הדין מעות קונות ואיכא מי שפרע:
דף קל"ו ע"ב כתב מרן באמצע לשונו ומדקאמר הואיל ולא נתייחד וכו' דייק הרשב"א שאם נתייחד שיעבודו אסור וכו' נ"ב ה"ט משום דסברי דעובד כוכבים קונה בין במשיכה בין בכסף:
שם כתב הטור אם לא הקדים לו דינר מותר נ"ב עיין בטא"ח בה' פסח סי' ח"ן:
שם כתב מרן ז"ל ומ"ש ר' ואינו נראה וכו' אין ספק שלא ראה דברי הרשב"א וכו' עד מנתן לה טלה באתננה וכו' נ"ב ל"ד דהכא כיון דהיין בעין מיד נקנה לו מה שא"כ באתנן. סמוך ונראה כתב אבל לעיל בדין ישראל המוכר יינו לעובד כוכבים נראה דאין העובד כוכבים קונה בדמים וצ"ל דס"ל דאע"פ דאין העובד כוכבים קונה בדמים ישראל מעובד כוכבים קונה בדמים:
שם ע"ד כתב מרן וז"ל כתב הרשב"א וכו' דאין העובדי כוכבים בקיאים וכו' עד אפי' בהמתן ואביא לך וכו' נ"ב וכן משמע בתוספות דף ס"ב ע"ב ד"ה שכרו לסתם יין לכתחלה ודאי אסור ועיין תשובת הרשב"א והביאה הב"י ז"ל בסי' שאחר זה שאסור לישראל להיות תורגמן בסתם משום. דרוצה בקיומו:
דף קמ"ז ע"ב כתב מרן ז"ל ומ"ש הרמב"ם ז"ל דע"א הנמצאים מושלכים וכו' עד ואין כאן מקום להאריך נ"ב טעמו דהרמב"ם ז"ל הוא פשוט דלרבנן כל הצלמים מותרים כל דאינם עומדין בפתח מדינה והא מתני' דהמוצא שברי ע"א ר"מ היא דפליג עלייהו והכי אמרי' בפי' רש"י בגמ':
דף קמ"ח ע"א כתב מרן ז"ל באמצע לשונו ודע שהרא"ש כתב בפרק כל הצלמים גבי שבעת בולט וכי' נ"ב דברי הרא"ש צ"ע במ"ש אח"כ בשם הר"ת:
שם כתב הטור ז"ל אפי' בשוקעת נמי וכו' נ"ב דין זה צ"ע דכל היכא שהיא שוקעת לא שייך למיחש לע"ז וה"ק בגמרא התם בחותמה בולט ומשום חשדא וכ"נ מדברי הר"ן ז"ל:
דף ק"ן ע"ב כתב הטור ופי' ר"ת דאפילו לרש"י ז"ל אם אין הרחים והתנור עומדים בחצר וכו' נ"ב מדכתב ר"ת דכל האיסור ליתן מכס לע"ז הוא משום דהוי לצורך תקרובת הא לאו הכי מותר יש תלמיד ג"כ לרש"י דאיסור הנאה לא הוי אלא כשעומדין בחצר ע"א:
דף קנ"א ע"א כתב הטור חלילין של ע"א וכו' נ"ב עיין בהר"ן גבי מתני' בעיר שיש בה ע"א ע"ש:
שם כתב מרן דבגמרא איכא תרי לישני נ"ב וצ"ע על הטור דפסק כלישנא בתרא:
שם כתב מרן באמצע לשונו אבל גינה ומרחץ להנאת עבדי וכו' ב ומ"ה ליכא משום נהנה ודלא כרש"ל שכתב דאיירי שכל העולם נהנין ממנו שלא בטובה אבל אם מוכרן ליחיד לא:
שם ע"ב כתב הטור ופי' ר"י דוקא שמכר בהדיא וכו' עד מה שהחליף וכו' נ"ב הכי משמע מדברי התוספות ז"ל דף מ"ח וז"ל אבל זה מחובר ואין דעתו שיהא ע"א אלא רק מה שהחליף משמע דאם דעתו לאוסרו כולו אסור ודלא כב"ח אבל ק' דבסוף שמעתין אמרו אי בעית אימא רבנן גידעו ופסלו איצטריכא ליה סד"א כיון דעביד מעשה עיקר אילן ליתסר קמ"ל:
שם ע"ד כחב מרן ז"ל בסוף לשונו כדאמרי ר"י גבי לבינה וכו' נ"ב הטור וז"ל איירי בעובד כוכבים דע"א שלו נאסרה מיד ובזה מודו התוס' ז"ל ע"כ:
דף קנ"ב ע"ב כתב מרן ז"ל באמצע לשונו ומדקתני אסור סתמא משמע דלית ליה וכו' נ"ב הא דקתני אסור משום דהוי כמחליף ע"א ועיין במ"ש רש"י ז"ל בפי' המשנה:
שם בסוף לשונו כתב מרן ז"ל ומ"מ הגירסא א' נכונה היא וכו' נ"ב כ"כ התוספות בפ' מצות חליצה דהכא איירי כשזכה בה וכ"נ מדברי הרא"ש ז"ל בפ' ראוהו ב"ד וע"ש ודלא כב"ח:
שם כתב מרן ז"ל כתב הר"ן פ' ר' ישמעאל וכו' עד בטל ע"ז בטל משמשיה וכי' נ"ב הקשה הב"ח מההיא דבטל ע"א ביטל משמשיה לא ביטל ע"א וביטל משמשיה וכו' דק' דההיא משמע בעודן ביד עובדי כוכבים איירי ועיין בהר"ן ז"ל בפרק לולב הגזול:
דף קנ"ו ע"ד כתב מרן באמצע לשונו דכדי למכור מקחו חייש דלמא משקר וכו' נ"ב דברים אלו וצ"ע:
הלכות רבית
דף קס"ד ע"א כתב הטור ז"ל ואפי' העמידו אצל העובד כוכבים ואמר לו וכו' נ"ב ואפי' לא אמר והפטר ליכא אלא איסורא דמחזי כרבי' והריטב"א ז"ל כתב להיתרא:
שם כ' הטור ומיהו אפי' לר"ת אם ישראל הב' כו' נ"ב מדברי התוס' ד"ה בשלמא סיפא לחומרא לא משמע הכי:
שם כתב מרן ז"ל ומיהו אפילו לר"ת ז"ל מתוך לשון זה משמע דאפי' לא שויה וכו' נ"ב קשה דהא כל שא"ל לעובד כוכבים תנם לישראל הרי הישראל שוייה שליח לישראל הב' ואעפ"כ לא אסור מדינא כמ"ש התוס' דאין השליח יכול לזכות במעותיו של עובד כוכבים כיון שאין העובד כוכבים יכול לעשותו שליח:
שם ע"ג כתב מרן וכתב א"א הרא"ש ז"ל וכו' עד דדעתו הוא שילוום העובד כוכבים מישראל וכו' נ"ב לפי זה כי נתן לו משכון שרי דמסתמא דעתו הוא שילוה הוא העובד כוכבים מישראל ואח"כ יחזור וילוום והרא"ש כתב לקמן דאם העובד כוכבים לוה במשכנו של ישראל שרי ולמה איצטריך לומר דאקנסיה ניהליה משכון לעובד כוכבים אלא ודאי נראה כמ"ש סמ"ג ודלא כהטור ונמצא בהכי חולק עמ"ש הרא"ש ז"ל וזהו טעמו של, הרמב"ן דאסר, משום דהעובד כוכבים לוה לעצמו במשכנו של ישראל וע"כ לא אמר הרמב"ן ז"ל אלא בשאין אחריותו אלא על המשכון ולא על העובד כוכבים וכ"נ מדברי ב' התרומות שמביא הב"י לקמן בסמוך:
דף קס"ז ע"ג כתב מרן ז"ל ובתשוב' הרשב"א כתב וכו' נ"ב עיין בטח"מ סי' פ"ב נראה כסברת הרב ב"י ז"ל ודלא כמהריב"ל ח"ב סי' מ"ו וניחא נמי הא דכתב הטור דבאומר איני יודע דצריך לישבע והוא מטעם שכתב הב"י ועיין במהריב"ל בסי' הנז"ל:
דף קס"ח ע"ב כתב מרן ז"ל ישראל שהלוה לעובד כוכבים וכו' עד כתב המרדכי בתשובת המלצר וכו' נ"ב עיין תשו' למהר"ם ז"ל סי' שצ"ד דהוי ערב שלא בשעת מתן מעות ועיין במהראנ"ח ח"ב סי' ו' וההיא תשובה דמלצר כבר כתב מהר"ם ז"ל דחשיב כערב בשעת מתן מעות כיון וכו':
שם ע"ד כתב מרן באמצע לשונו והיאך אמר אביי שהוא פקדון נ"ב ראיתו איני מכיר ורישא דברייתא צ"ע:
דף ק"ע ע"א כתב מרן ז"ל באמצע לשונו אבל ה"ה כתב בפ"ז מה' מכר שדעת הרמב"ם וכו' נ"ב וכ"כ הטור בהתנה בשעת מתן מעות אלא ששעבד לו שדהו סתם ע"כ:
שם בסוף לשונו ואתני מלוה פטומי מילי וכו' נ"ב עיין בתוס' פ' איזהו נשך ד"ה פטומי מילי וצ"ע:
דף קע"א ע"ד כתב מרן ז"ל ובכרם וכו' ובאמצע לשונו כתב וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ח מה' מלוה משמע דס"ל כחילוק א' נ"ב מדברי הג"א מבואר דגם לחילוק א' כל שיצא הפירי שרי לאיכא דאמרי דשרי רבא כיון דממילא קא רבי ולא פליגי אלא היכא דלא יצאו הפירות כגון פירות דקל עד שלא באו לעולם:
שם באמצע לשונו סמוך ונראה לו כתב מרן ואיני יודע למה תמה וכו' ולא תמה על הרא"ש נ"ב איירי הרא"ש בשעדיין הפירות בוסר דחשיב דשלב"ל אבל הרמב"ם שכתב קודם שנגמרה קשה הא כיון שהביאו שליש כבר זכה בהם הלוקח מהשתא:
דף קע"ב ע"ב כתב הטור בסוף לשונו אם יש לו שם פירות מותר נ"ב כל הפירות וכ"כ בגי"ת כ"נ לפי מ"ש הריב"ש ז"ל והביאה הב"י סי' קס"ב דלא התירו סאה בסאה אלא משום דהיה קרוב לשכר ולהפסד והכא הרי הוא קרוב לשכר ורחוק מהפסד:
דף קע"ד ע"ד כתב מרן ז"ל בסוף לשונו שקבל עליו להיות כשואל כו' נ"ב עיין דברי הרמ"ה סי' קס"ט והריב"ל:
דף קע"ו ע"ד כתב מרן ז"ל כתב בסמ"ג וכו' עד אין אדם משים עצמו רשע וכו' נ"ב בתשו' מהר"ם סי' נ"ז כתב בשם ר"י הטעם משום דחזקה לא שביק היתרא ונראה דאב' טעמים קא סמיך ועיין בס' התרומות דף ק"ו ותשוב' הרשב"א שהביא מהרי"ט ח"א סי' ג' ועיין בתשובת הרשב"א בחדשות סי' רל"א:
הלכות נדה
דף קפ"ט ע"ב כתב הטור ז"ל כתב הראב"ד והאידנא לא סמכינן אהך בדיקה וכו' נ"ב התם לא איירי בשעת תשמיש ומש"ה אינו תולה משא"כ בשעת תשמיש כ"נ מדברי רמב"ם:
שם ע"ג כתב מרן סוף לשונו אף אתה אוסרת על בעלה לעולם נ"ב דברים אלו צ"ע:
דף רי"ד ע"א כתב מרן ועדיין יש לדקדק בדברי הרמב"ם למה כתב שמוציא רוב פדחתו כילוד וי"ל שהוא סובר וכו' עיין בטח"מ בה' נחלות ובסוגיא דבכורות וצ"ע:
הלכות טבילה
דף רכ"ו ע"ב כתב מרן ז"ל באמצע לשונו ועוד דבפ' אין דורשין סוגיין כרב וכו' נ"ב ועיין בה' נט"י מ"ש הב"י ז"ל וצ"ע דלפי מ"ש כאן ליתנהו למ"ש שם:
דף רכ"ט ע"א כתב מרן באמצע לשונו אלא כיון דסתם תבשיל אית ביה שמנונית וכו' נ"ב זה אינו דא"כ הוי גזרה לגזרה וכן אמרו בגמרא וגזרו על מיעוטו המקפיד ולא על מיעוטו שאינו מקפיד:
הלכות נדרים
דף ר"ן ע"ג כתב מרן ז"ל באמצע לשונו וז"ל ולא חש לכתוב אומר הריני או הימנו כו' נ"ב כלומר דלא הוו איסור חפצא אלא איסור שבועה ועיין בל"מ ז"ל:
דף רנ"א ע"ג כתב מרן ז"ל באמצע לשונו אבל לא משמע הכי מדברי הרמב"ם והרא"ש ז"ל וכו' עד והאי טעמא שייך וצ"ע נ"ב בירושלמי פרק הנודר מן הירק מה אנן קיימין אם באומר פת סתם אינו קרוי פת סתם אלא חטים ושעורים והביאו הרא"ש באותו פרק:
דף רנ"ב ע"ב כתב הטור דברים המותרים כו' נ"ב הרשד"ם בי"ד סי' מ' ומהרדכ"ז ז"ל:
דף רנ"ג ע"ב כתב הטור וז"ל וכן הדין כו' עד אלא היו לפניו וכו' נ"ב היו לפניו דאם לא היו לפניו פשיטא דמיתסר בהו וכ"פ הרא"ש שם ודלא כהר"ן ז"ל:
שם ע"ג כתב מרן באמצע לשונו וה"ה לאיסור הבא מעצמו וכו' עד וחזר ואמר ככר זה עלי וכו' נ"ב צ"ע מהירושלמי שהביא הר"ן בפ"ב דנדרים:
שם דף רנ"ד ע"א כתב מרן ז"ל בסוף שונות שאין דעת הר"ן אלא וכו' נ"ב דברים אלו צ"ע:
שם כתב למרן ז"ל באמצע לשונו וז"ל ופסקו שם הרי"ף והרא"ש דמספקא לן אי תפסינן לשון ראשון או לשון אחרון נ"ב אין כאן ספק דכל שמפרש דבריו לא שייך לומר תפיס לשון אחרון אלא היכי דסתרי ואפי' היכא דסתרי תפסינן לשון אחרון ועיין בתוס' פ' בית כור ובפ' השואל:
שם ע"ב כתב מרן באמצע לשונו וז"ל ואפשר ליישבו וכו' עד או דילמא משום זה אתה תופסו וכו' נ"ב אם אמר קונם פירותיו של פ' עלי אפי' אם מכרן לאחר ה"ז אסור דמה שאמר של פ' מראה מקום הוא כ"נ מדברי הר"ן בפ"ב גבי מתני' דקונם שאני נהנה לבריות:
שם באמצע לשונו וכתב הרא"ש ז"ל ומיירי דאמר לבית זה וכו' נ"ב הירושלמי לשיטתיה אזיל דס"ל בנכסי אלו אסור לעולם דתפסינן לשון אחרון וכ"כ הר"ן פרק אין בין המודר:
שם ע"ב כתב הטור וז"ל מת ונפלה לו בירושה וכו' עד שלא אמר אלא ככרי וכו' נ"ב וכ"כ הרמב"ם ז"ל וגרסינן בגמרא ס"פ אין בין המודר רב ושמואל איירי בנכסים אלו ור"י איירי בנכסי אלו אבל הר"ן כתב דאפילו בנכסי אלו אסור דתפסינן לשון אחרון והכי איתא בירושלמי ונראה דמטעם זה כתב הר"ן ז"ל והביאו הב"י ז"ל לעיל בסי' זה דהאוסר פירותיו של פ' ה"ז אסור בחילופיהן:
שם ע"ג כתב מרן ז"ל באמצע לשונו אלא ודאי נכסי דידיה נינהו נ"ב עיין בהר"ן גבי מתני' דקונם כהנים ולוים עלי וכו' באים ונוטלים בע"כ:
שם עמ"ש הטור שלא אמר אלא ככרי וכו' נ"ב פי' שלא פי' ואחר שיצא מרשותי:
שם דף רנ"ו ע"ד כתב מרן באמצע לשונו וז"ל ויש לפרש דתמרים וכו' עד ומהסתוניו' דבר בפני עצמו, נ"ב צ"ע דביין מבושל ג"כ דהוי כתמרים וחומץ ואפ"ה אמרו שם אביו קרוי עליו:
שם דף רנ"ז ע"ב כתב מרן ז"ל בתחלת לשונו וז"ל ומ"ש דנודר מהמזון אסור בה' מינים וכו' עד חוץ ממים ומלח נ"ב ק"ל דבפרק כיצד מברכין איתותב שמואל ומסיק שם דאורז נמי מזון ומסעד וכן פסק הטור בא"ח:
דף רנ"ח ע"א כתב הטור אסור ללבוש ולכסות וכו' נ"ב לא ידעתי זה דה"ה מותר לכסות:
שם ע"ב כתב הטור ומותר גם באכילה ושתיה כיון וכו' נ"ב ולפי מ"ש רש"י שם שזה שהיה מסרב בחברו שישתה טיפת צונן ודאי לאכילה ושתיה מרובה אכוון וכי א"ל האי טיפת צונן איני טועם אותה טיפה שאתה רוצה ליתן לי דהיינו אכילה מרובה קאמר לא הוו דברים שבלב:
שם ע"ד כתב מרן וכתב הרשב"א שנשאל וכו' ובסוף לשונו כתב ולעולם אין לו הפסק וכו' נ"ב ונראה דכיון דהפליג כ"כ נדרא הוי ועיין בפ"ג דנדרים וצ"ע שם מש"ל בשם ר"י שכתב על התוס' דהוי מסרב ואמר קונם ביתך וכו':
שם דף רס"א ע"ד כתב מרן אבל דבר שיכול לעשותו בלא דעת בעלים וכו' נ"ב צ"ע דגבי מזונות אשתו יכול לעשותו שלא מדעת הבעלים ואפי' הכי אינו יכול לומר בלשון שליחות:
שם דף רס"ב ע"א כתב מרן ז"ל באמצע לשונו שאותו שכר כבר היה מצוי בידו וכו' עד כדעת הרא"ש כו' נ"ב זה אינו דאמר בפרק השוכר את הפועלים דשכר יין נסך אסור כיון דחליפין אסורין וה"ה בנדרים נמי מה"ט:
דף רס"ה ע"א כתב מרן בסוף לשונו ומיהו אפשר דכיון דקי"ל כופין על הצדקה וכו' נ"ב לע"ד אינו כן דנהי דכופין שיעבוד נכסים אין כאן וראיה מההיא דפותחין בדברים שבין אביו ואמו דאיתא בסי' רכ"ח ואע"ג דחיוב הצדקה הקרוב קרוב קודם:
דף רסט ע"א כתב מרן בשם מהריק"ו ז"ל באמצע לשונו וז"ל וכתב עוד דכי היכי וכו' עד לפני שלוחו וכו' נ"ב עיין בחידושי הרשב"א בפ' השולח דנראה דלא כתהריק"ו ז"ל:
דף רע"א ע"ד כתב מרן ז"ל באמצע לשונו וז"ל ומעתה ההסכמות שלא אמרו בהם כו' עד וכן שמעתי שיש בתשו' וכו' נ"ב מדברי הר"ן בתשו' נראה שכל המקבל עליו דבר בכח חרם ה"ז כנשבע עליו דארור בו שבועה:
דף רע"ה ע"א כתב מרן בתפלת לשונו כתב הרשב"א ז"ל נשבע או. נדר וכו' נ"ב עיין מהרשד"ם י"ד סי' צ"א:
דף רע"ו ע"א כתב מרן ז"ל באמצע לשונו וכתב הר"ן ז"ל בפ"ג דשבועות נ"ל שהתולה איסור פירות בדבר שיש בו גוזמא וכו' עד אסורים עליו נ"ב ל"ד דהנודר ואמר אם לא ראיתי דבר שהוא נמנע אנן סהדי שלא אמר זה לנדר אלא כדי לקיים דבריו וכל האומר דבר גוזמא כיוצאי מצרים שמותר ה"ט משום שכונת דבריו אינה אלא להפליג שראה אנשים הרבה והלכך כל שלא ראה אנשים הרבה ה"ז אסור:
שם ע"ג כתב מרן בתחלת לשונו וכתב הר"ן איכא מ"ד וכו' נ"ב עיין בהר"ן פ"ג דנדרים:
שם באמצע לשונו כתב ולפי"ז נ"ל שמ"ש ר' וכו' נ"ב עיין מהרשד"ם ז"ל בי"ד סי' צ"א:
שם בתחלת לשונו וכתב הרא"ש ז"ל צ"ע אדם שנדר מן ב' דברים כו' עד אלא היכא שמחליף נ"ב עיין במהרי"ט בח"א סי' ס"ט דף פ"ו ע"א וצ"ע:
דף רע"ח ע"א כתב מרן באמצע לשונו לפי שהורע כח הבעל וכו' עד אלא בשהיה האב וכו' נ"ב דברים אלו צ"ע:
שם ע"ב כתב מרן באמצע לשונו ומיהו מ"ש ר' ומיהו אין הבעל מיפ' וכו' נ"ב ע' בירושלמי פ' נערה שנתפתתה דנראה כסברת ר'
דף רע"ט ע"ג כתב מרן בסוף לשונו וכתב ר"י דאפי' לדעת הרא"ש ז"ל וכו' נ"ב אמת דהני משמע בגמרא דקאמר לכי שמע אבל זה הוא לר"א:
דף ר"פ ע"א כתב הטור אבל קיום הוי בכל לשון וכו' נ"ב ע' בשלטי הגבורים פ"א דשבועות:
שם ע"ב כתב מרן ז"ל בסוף לשונו וכדברי הרמב"ם והרא"ש נראה דלא חש לה וכו' נ"ב לא ידעתי מאי ק"ל מהתוספתא דקאמר אין זה נדר ודאי לא מהני והכי כתב הרמב"ם מה שאין כן באומר אין נדר זה כלום:
שם ע"ב כתב הטור וז"ל ומיהו נראה כיון שאינו יכול להפר הוי כמו וכו' נ"ב ק"ל הא יכול להפר עכשיו ואחר כך ישאל על ההקדש וכמ"ש הרשב"א והביאו הב"י לעיל:
שם ע"ג כתב מרן באמצע לשונו ואיני יודע למה כתב ר' שמסקנת הרא"ש וכו' נ"ב עיין בהרא"ש בפירו' שם:
דף רפ"ב ע"ב כתב מרן באמצע לשונו כלומר שאין פדיון לדבר הנאסר וכו' עד אף על דבר שלא בא לעולם נ"ב בפ' השותפים ל"מ הכי:
הלכות שבועות
דף רפ"ד ע"ד כתב מרן באמצע לשונו אמר שבועה שאוכל היום וכו' עד יצא ידי שבועה נ"ב זהו לפי גירסת הרמב"ם אבל לפי גירסת הטור מנ"ל:
דף רפ"ה ע"ב כתב הטור וז"ל שבועה שלא אוכל ככר זו השבועה חלה וכו' נ"ב בפ"ב דנדרים אמרו בלישנא אחרינא חיובא הוא דליכא הא שבועה איכא ומטעם זה כתב הרמב"ם דמצי מיתשל על הב' תחלה:
עוד שם נ"ב הרדב"ז סי' צ"ח ושלטי הגבורים פ"ג דשבועות:
שם ע"ג כתב מרן בתחלת לשונו כתב ר"י בשם המפרשים וכו' נ"ב הריב"ש ז"ל סימן שמ"א:
דף רפ"ו כתב מרן בשם תשוב' הרא"ש מדאמרינן מיין ושכר וכו' עד וכן נמי עבירה דרבנן נ"ב ע' בכלל ז' סי' ט"ז היפך מזה ועיין מהרדב"ז סימן רע"ח:
שם כתב מרן באמצע לשונו ומטעם זה בא לומר דכיון וכו' עד ואפי' על הרבית נ"ב עיין תשו' בס' מקור ברוך סימן מ"ו ועיין תשובת הרשב"א והביאה הב"י סימן ק"ס ומהרדב"ז והמבי"ט ח"א:
עוד שם נ"ב עיין תשו' הריב"ש בסימן צ"א וצ"ח:
שם ע"ב כתב הטור ואין נפקותא במחלוקתן וכו' עד לרש"י פטור ולר"י חייב נ"ב הר"ן כתב בשמעתין בפ' ר"י ובפ"ד דנדרים כ' כפי' רש"י:
שם כתב הטור אבל האיסור אסור לאכול שמא ישכח ויאכל וכו' נ"ב מ"ש שאל ישכח ולפי"ז מה בכך כיון ששכח א"כ לא חלה השבועה:
דף שב ע"ד כתב מרו אמירת אדם לגביה כמסירתו להדיוט כו' נ"ב ע' מהראנ"ח סי' ק"ג ומהרדב"ז סימן קע"ג:
דף שד ע"ג כתב מרן בתחלת לשונו מ"כ מי שנדר ע"מ שיחיה בנו וכו' נ"ב הרדב"ז סי' י"א ועיין במלחמות גבי ההיא דתנן שקל לבני וישא את בתי:
שם כתב מרן תשו' הרשב"א וז"ל תשובה איני רואה שיהא על האפוטרופסים וכו' נ"ב צ"ע לפי מאי דסבר הוא דהקדש בזמן הזה לא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט מאיזה הטעם יעשו אפוטרופסים צואת המת:
הלכות עבדים כנענים
דף שי"א ע"א כתב מרן וכתב הרא"ש דמתוך פירש"י משמע דטבילת עבדות היא בע"כ וכו' נ"ב משמעתין לא משמע כן:
שם כתב מרן ז"ל כתב ר"י גאון וכו' עד מטבילין אותו ע"ד ב"ד נ"ב בגר שייך טעמא משום דזכות הוא לו אבל בעבד שמטבילין אותו לשם עבדות חובה היא לו ונראה דס"ל להגאון כסברת רש"י שהביא הטור קודם ומן התימה על הרב בש"ע שפסק כרי"ף ופסקה לזה:
דף שיג ע"א כתב מרן ומ"ש בין שנתנה לו האדון או אחר לא זכה בה כ"כ הרא"ש בפ"ק דקדושין נ"ב צ"ע דבגיטין דף י"ג קאמר היינו דקא מהדרי רבנן דאי בעי שקיל ד' זוזי מישראל וא"כ בעבד ישראל אמאי איצטריכו רבנן לטעם דזכות הוא לעבד והא אי בעי שקיל כסף ע"י אחרים:
דף שט"ו ע"ד כתב בסוף לשונו ולפי דברי הרמב"ן והרמב"ם והר"ן אפי' פירשו וכתב בשטר א' וחצי נכסי וכו' נ"ב כתב בט"ז ולדעת הר"ן אם כתב בכל שטר שנותן כל נכסיו לפ' ופ' שבדין לא מהני דהא איכא שיור ולא דק דבכל א' מהשטרות מוכיח דלא שייר גבי אדון כלום:
דף שי"ז ע"א כתב הטור וז"ל וכתב הרי"ף ודוקא לחזרה וכו' עד ואפילו לדבריו איכא למימר כו' נ"ב ונסתלק תמיהת הר"ן על הרי"ף:
הלכות ס"ת
דף שכה. אי כתב את השם שלא בקדושה אי שרי למוחקו:
וראיתי בספר פ"ח שכתב בפשיטות שאע"פ שלא נתקדש השם לוקה על מחיקתו והביא ראיה מההיא דכתב דשם שכתב על הכלי' דמסתמא לא נתקדש ואפי' הכי כתב רמב"ם דלקי ומאי דבעי' שיכתוב לשם קדושה אינה אלא לענין ס"ת עכ"ד. אבל ראיתי בהגהת מיימוני שהביא משם ראב"ד ז"ל דכל שלא נתקדש השם מותר, למוחקו ומדברי רמב"ם שכתב בפ' זה מין שכתב ס"ת שורפין אותו עם אזכרות שבו מפני שהוא אינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזהו כשאר דברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם משמע מדבריו אלו שכל שלא כתבו בכונת קדושה אין בו איסור מחיקה מן התורה ומדברי הרב ז"ל שכתב אבל כנעני שכתב את השם גונזין אותו נראה דכל שהיא יודע בשעה שכותב את השם והוא מאמין בקדוש' ה"ז נתקדש דהא ודאי כשכתבו כנעני אינו מחשב לשם קדושת השם. ולע"ד דכל שכתב את השם שלא בכונת ה' שלא היה מכוין לכתוב את השם בהא ודאי מותר למוחקו וכמ"ש הסמ"ק והרשב"ץ אבל בכתב את השם בכונה ויודע שהוא כותב את השם אפי' תימא דלענין ס"ת לא מהני עד שיכוין להקדישו לענין מחיקה אסור דכיון שכתבו בכונה ה"ז מקודש:
בענין אזכרות של ס"ת אם צריך שיכתוב אותם לשם קדושת . השם איכא לספוקי ולומר דהא דצריך כתיבה לשמה היינו לומר שיכתוב אותו בכונת השם יתברך שיכוין בשמה שהוא כותב שכותב שמו של הקב"ה אבל אם לא כיון בכתיבה שהוא שמו של הקב"ה לא קדיש דלא נכתב לשמו ית' והוי כאותה שאמרו הי' צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה וכתב את השם דאינו קדוש משום דלא נכתב לשמו או שמא צריך שיכוין כשכותבו שהוא מקדש אותו בכתיבתו ומדברי הרמב"ם שכתב ס"ת שכתבה מין ישרף מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזהו כשאר הדברים עכ"ל. משמע דטעמא דלא נתקדש השם מפני שהוא מעלה בדעתו שזהו כשאר הדברים הא כל שכותבו יודע שהוא כותב שמו של הקב"ה סתמא חשיב לשמו ואיכא למידחי דהרמב"ם לא כתב כן אלא לענין מחיקה דכל שלא כתבו לשמו לא חל עליו קדושה כלל אבל לענין ספר תורה בעינן שיכוין לשם קדושה אבל בסתמא פסול אע"פ שיודע שכותב את השם:
שאלה. הני זהובים שכתוב עליהם שם הוי"ה אם מות' לחתיכם:
תשובה. לכאורה היה נראה דשם שלא נכתב בקדושה מותר למוחקו דגרסי' בירו' דמגילה א"ר במעות מן חביבי ר"ח אם יתן לי אדם ספר תהלים של ר"מ מוחק אני כל הללויה שבו מפני שלא נתכוון לקדשו כלומר דר"מ סבר דהללויה הוי שם תיבה א' וכ"נ גם כן מדברי הרמב"ם שכתב פ"ו מהלכות יסודי התורה וז"ל ס"ת שכתבה מין ישרף מפני שאינו מאמין בקדושת ה' ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזהו כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם משמע מדברים אלו דה"ט דשורפן משום שלא נכתב לשמו ואין בו איסור מחיקה ואע"פ שכתב אח"כ אבל עובד כוכבים שכתב את השם גונזין אותו אע"פ שסתם עובד כוכבים אינו כותבו לשם קדושת השם ואפי' הכי גונזין אותו יראה דאינה אלא מדרבנן ומשום בזיון ולא גרע משאר כתבי הקדש שכתב אחר כך דגונזין אותם. ומ"ש בירושלמי בשם ר' חייא אם יתן לי אדם וכו' הא דשרי למוחקם היינו משום תיקון אבל בלאו הכי אסור למוחקו דאפילו בספרי מינים שלא נכתבו בקדושה אר"י בפרק כל כתבי דבחול קודר את האזכרות וגונזן וה"ט דקא' שורפין אותם אינו אלא משום דלא יזכר שם למינים ודלא כדמשמע לכאורה בספר עמודי גולה דשם שלא נכתב בכונת קדושה מותר למוחקו:
וראיתי מי שר"ל דאפילו נכתב שלא בכונת קדושה אסור למוחקו מן התורה ולוקה עליו ומשתמע ליה הכי מההיא דשמות הכתובים על הכלים שכתב הרמב"ם דאם התוך הכלי לוקה וסתם שם הכתוב על הכלים לא נכתב לשם קדושת השם ומ"ש דצריך כתיבה לשם קדושה אינו אלא לענין קדושת ס"ת אלו דבריו ז"ל. ואינם נראה לי וכמ"ש. וההיא דמייתי משמות הכתובים על הכלים דכתב הרמב"ם דסתמא לא נכתבו לשם קדושת ה' לכאורה היה נ"ל מדברי הרמב"ם דקדושה האמור' באזכרות היינו לומר שיכוין בשעת הכתיבה שכותב השם ובכה"ג חל עליו קדושה כיון שכותבו לשמו ית' כ"נ ללמוד מדבריו שכתב דמין שכתב ס"ת ישרף מפני שאינו מאמין בקדושת השם אלא שמעלה בדעתו שזהו כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש ומדהאריך כ"כ בלשונו וכתב דאינו קדוש משום שמעלה בדעתו שזה כשאר הדברים ולא סגי במ"ש משום שלא כתבו לשמו משמע דמ"ש דכל שהוא כותב לשמו ית' אע"פ שלא נתכוין לקדש ה"ז קדוש ומ"ש אזכרות שבו לא כתבתים לשמן היינו לומר שכתבם שלא בכונת השם וכ"נ מדבריו בהלכות תפילין וכ"כ התוספות בפרק התכלת לחד תירוצא:
ודאתן עלה לידן בהנהו זהובים שאתה שואל עליהם אם נעשו ע"י עובדי כוכבים אף ע"פ שלא נעשו לשמו ואסור להתיכן מ"מ שרי ליהנות מהם כיון שלא נעשו לשמו אבל אם נעשו ע"י ישראל דאיכא למימר דנעשו לשם קדושה בכונה ואפי' תימא סתמא כבר כתבנו דספק' הוי אי סתמא קדיש כיון שכתבם לשמו ית' נראה דאסור ליהנות מהם דהוי ספק איסור תורה דשמא קדשו ואסור ליהנות מהם וכמ"ש התוס' בפ"ק דערכין גבי יגוד וישתמש דמותר ע"ש:
שאלה. על ס"ת שנמצא בה טעות שבמקום שהיה לו לכתוב יהוד' כת' את השם מהו לגרור את השם ולכתו' שם יהוד':
תשובה. נראה לע"ד דאם נכתב השם בכונה אינו יכול למוחקו ולגרר השם דעובר משום מוחק את השם ואם נכתב שלא בכונה יכול למוחקו כדי לתקן את הספר כדאיתא במס' סופרים. וכהנה הוגד לי כי הסופר ברוב אומנותו נפל את השם עם מקצת קלף שלמעלה כדי שלא למחוק את השם ונשאר עדיין הקלף שלמטה שלם כמו שהיה מקודם ורצה לכתוב שם יהודה וראיתי בתוס' פ"ק דערכין גבי שם שכתב על הקורה דיגוד וישתמש במותר שכתבו דמשמע במקום השם אסור בהנאה מפני קדושת השם ומכאן יש להזהר שאם גרר את השם שלא יכתוב שם במקומו תיבה אחרת והגם שיש לי לדון בדבריהם דנראה מכאן ראיה להיכא דלגרר השם דדילמא היכא דהשם קיים במקומו מקומו נמי קדוש אבל היכא דנגרר השם אמרינן אזלא לה כתבא אזלא לה קדושה כמ"ש בפרק כל כתבי. ומ"מ נראה דאפי' התוספות לא אמרו אלא כשכתב השם בכונה אבל כל היכא דטעה וכתב את השם שלא בכונה כגון שהיה מכוין לכתוב יהודה וטעה וכתב השם ולא הטיל בו ד' בכה"ג כיון שיכול למוחקו שלא חל עליו קדושה בודאי שיכול לכתוב על מקום הגרר מה שרוצה אבל היכא דטעה שהיה סבור שצריך לכתוב את השם ה"ז אסור למוחקו מן התורה אסור לכתוב על הגרר שלו ג"כ:
דף לז ע"א וע"ב בדין נפלה לאור והוריקה הכבד כנגד בני מעים גרסינן בגמרא נפלה לאור והוריקה הכבד כנגד בני מעים מהו א"ל טריפה ולא יהא אלא ניטלה א"ל כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעיי' בידוע שנפלה לאור וטרפה וכו' וכתב התוס' והרמב"ן והרשב"א דהכא איירי בראינוה שנפלה לאור ואין המעיים לפנינו כגון שנאבדו וקא מבעי להו דכיון דאשכח לכבד שהוריק חזקה שג"כ הוריקו לחללן. וק"ל דאי איירי כשנאבדו הבני מעים ולא נבדקו אפי' לא נמצא בכבד שום ריעות' ה"ז טריפה כמ"ש הר"ן דאם נפלה לאור ולא נבדקה טריפה והביא ראי' מההיא דאמרינן בגמרא אין ריאה לעוף ליחמר וההיא ודאי בסתמא קאמר דאלו היכא דנחמרו הא קמן דלא הגינו הצלעות אלא אם נפלה לאור דאינה צריכה בדיקה ודוקא ריאה הא שאר בני מעיים דעוף דליכא מאן דמגין עלייהו צריכה בדיקה עכ"ל:
איברא דעיקר ראיה זו איני מכירה דאה"נ דצריכה בדיקה היינו דאם איתא בפנינו כמו בכל הספיקו' היכא דאפשר להתברר אבל כל שנאבד תלינן להקל ודעת הר"מ לומר דאפילו לא נודע שנפלה לאור ושלקו והוריקו טריפה וכ"נ דהכריח זה מדאמרינן בברייתא בני מעיים או בקרקבן בלב ובכבד מאי קא מיבעי ליה לרב יוסף וכי ברייתא לא שמיע ליה ונראה מדברי הר"מ דשינוי הכבד אוסר מחמת עצמו שכ"כ והרי הם כמו שניטלו וצ"ל דאיירי בהוריק כולו או במקום חיותא אבל אם הוריק כנגד בני מעיים אין ראי' מדברי הרמז"ל:
הלכות ערלה
דף שלה ע"ב כתב מרן ז"ל דבאמצע לשונו כל הנלקט מזה מחולל נ"ב דברים אלו צ"ע:
דף של"ו ע"ג כתב מרן בשם ר"י מותר לומר לנכרי בשני ערלה עבוד כרמי וכו' נ"ב דין זה צ"ע דבשותפין כך המשפט שעובד יטול הפירות וכי עבדה ישראל נוטלם. ע"כ אע"ג דלא אכל הנכרי בשני ערלה משא"כ בעבוד כרמי וכו' אם לא היה נותן לו הכרם של ערלה לא היה נותן לו כרמו ובשעה בהחליף נעשו העצי' מכרמו חליפי ערוה משא"כ בשותפין דלא שייך זה:
דף של"ז ע"ב כ' מרן באמצע לשונו וכיון שהם פסקו כר' אבהו אמר ר"י וכו' נ"ב עיין מש"ל הב"י בעמוד זה דגידולין שרו כי העיקר אינו יכול לבטל את הגידולין. שם ע"ג כתב מרן באמצע לשונו ונ"ל דמשמע ליה לרשב"א דגזלן שנטע וכו' עד מדכתיב לכם נ"ב בפרק לולב הגזול אמר רבא לעולם בי"ט א' וסד"א סתם גזילה יאוש ואע"ג דכתיב לכם:
דף ש"מ כתב מרן באמצע לשונו אבל היתר שנתערב בהיתר וכו' נ"ב עיין בסי' ש"ח. דף שמ"ו ע"ב כתב מרן באמצע לשונו ונראה שהרמב"ם לא היה גורס והלכתא וכו' ולפיכך פסק וכו' נ"ב עיין בכ"מ הפך מזה וצ"ע:
הלכות בכורות
דף שמ"ח ע"א כתב הטור ז"ל נותן לו שכרו כפועל כזו שבטל ממנה וכו' נ"ב. מהכא משמע דאינו נוטל שכר על הראיה אלא כפועל בטל לגמרי והיא סברת התוס' ובטח"מ סימן רס"ה אין נראה כן ועיין בטור זה סי' של"ו:
שם ע"ב כתב הטור ואם עובד כוכבים או תינוק הטיל בו מום כו' עד אין שוחטין אותו נ"ב מ"ש ר' והשיבו לו לפי תומן אין ראיה דכל שאין זה העובד כוכבים מתכוין להתיר שרי. איברא דמתשו' הרא"ש משמע כדברי ר' דף שנ"ב ע"ב כתב מרן בתחלת לשונו ומ"ש ואם פרה בנדמה פדוי וכו' נ"ב ק' דהא בכל ספיקות צריך לפרוש עליו טלה כדי להפקיע איסורו, וכמ"ש ר' בסי' זה:
שם ע"ג כתב מרן בסוף לשונו אבל מדברי ר' נראה וכו' עד אינו יכול למוכרו בכל שיוויו נ"ב ק"ל דא"כ היכי כתב הטור אבל מכרו בשיווין למי שאינו יודע והא אפי' למי שיודע אינו יכול למוכרו בשווין ועוד דנראה מדברי ר' דאם מכרו למי שאינו יודע, בפחות משה קטן וכ"כ הרא"ש וא"כ מאי לשון אבל דקאמר:
הלכות חלה
דף שנ"ה ע"א כתב הטור ואם לאו שאין לו קמח אחר יפרוש א' מכ"ד שבכל העיסה נ"ב וה"ט דבעינן א' מכ"ד שבכל העיסה משום דנעשית כולה טבל כ"כ הרא"ש ובש"ך הקשה אמאי איצטריך לה"ט ולפי מ"ש פשוט הוא:
שם כתב הטור וכתב הר"ף דה"ה נמי אם השאור וכו' שיכול להפריש מיניה וביה נ"ב וה"ט משום דאע"פ דאין בילה אלא ביין ושמן ולא בד"א מ"מ א"א שלא יתערב כ"ש וכ"נ מדברי רש"י בפ"ק דר"ה וא"כ כל שמפריש מיניה וביה א"א שלא יהיה בו כ"ש מן החיוב והוי חלה וע' תוס' וצ"ע:
שם ע"א כתב מרן באמצע לשונו וכתב עליו הראב"ד ז"ל והוא שיהיה השאור מעיסה חייבת ע"כ נ"ב משמע מדבריו דלהרמב"ם אפי' אין השאור מהעיסה חייבת וזה אינו דא"כ היאך חייב להפריש. שם ע"ב כתב מרן בתחלת לשונו אסור לעשות עיסתו פחות מכשיעור נ"ב ק"ק מההיא דפרק ר' ישמעאל דף ס"ז ע"ב דקאמר אפשר דאפי' להפחות מכשיעור:
שם ע"א כתב מרן באמצע לשונו ואפשר שהרמב"ם היה גורס מתני' כדרשב"ג וכו' עד ויש הוכחה לפי' זה מדקתני בתוס' וכו' העושה עיסה מהחטים וכו' נ"ב מהתם אין ראיה דכיון דאיכא חיוב בכלה אין אדם יוצא י"ח בפסח:
הלכות תרומות ומעשרות
דף שנ"ח ע"ב כתב הטור וטוב יותר להכשירה קודם מירוח וכו' נ"ב אם נטמאה קודם מירוח פטור מן התרומה והכי אמרו בפסחים:
דף שנ"ט ע"ב כתב מרן באמצע לשונו ומ"ש וישחקנה איני יודע מנין לו נ"ב עיין בסי' קמ"ו:
דף ש"ס כתב מרן בסוף לשונו אבל הר"ש פסק דאפי' בשל תורה סמכינן אשליח נ"ב דברים אלו צ"ע דדברי התוספות הם הפך מזה. דף שס"ה ע"ג כתב מרן באמצע לשונו ולא הבנתי דבריו דנידוי דרך שבועה וכו' נ"ב היינו שאומר יהא בנידוי שעשה דבר זה פירוש ולא אמר אם אעשה ואף על גב דנדר שהוציאו בלשון שבועה איכא למ"ד דלא הוי נדר ונידוי דין שבועה יש לו וכ"פ הרשב"א במיוחסות:
דף שס"ח ע"ד כתב מרן וכתב עוד הרמב"ן ויש מי שסובר דטעמא דברח וכו' עד רמיא עליה חיובא למיחלץ נ"ב עיין בגמרא פרק החולץ דנראה דרמיא עליה חיובא למיחלץ:
דף ש"ע ע"א באמצע לשונו ואינו נראה כן נ"ב ט"ס יש בכאן:
הלכות קריעה
דף שע"ב ע"א כתב הטור וז"ל כלל הדברים מי שמתו לו וכו' או שבא לו שמועה וכו' נ"ב עיין בנדרים גבי על שאול ואל יהונתן בכונה:
הלכות אונן והספד
דף שס"ד ע"ב כתב הטור וכתב' הראב"ד דתרווייהו דוקא שיהיו וכו' נ"ב עיין בטור זה מה שכתב הב"י דף ר"ט ע"ב: