מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
חידושים על הרמב"ם ומפרשיו · הלכות מעשר
פ"ג דין ו' מותר להערים על התבואה להכניסה במוץ כדי שתהיה בהמתו אוכלת וכו' נ"ב פי' כל מה שירצה כיון דעדיין לא נגמרה מלאכתו וכל היכא שמותר לאכול אכילת עראי מאכיל לבהמה כל מה שירצה וכ"כ הר"ש בפי' המשנה:
שם דין כ"ד כתב הכ"מ ז"ל המוציא זתים תחת הזית וכו' עד מצא תאנים תחת התאנ' הרי זה ספק שהרי משתנות ומתלכלכות שמא מתאנה זו נפלו או מתאנים שנתעשרו ע"כ נ"ב קשה דאמאי לא אמרינן חזקה שמתאנה זו נפלו ואיכא למימר דשאני אילו דכיון דנכרות והם דומים לאלו אלא דעדיין קשה אמאי מותרות לו משום גזל כיון דהוו ספק: והכס"מ כתב על השגת הראב"ד ז"ל ואין בזה השגה דאיכא למימר חדא מתרי טעמי נקט עכ"ד וקשה לי דא"כ אמאי חייב לעשר דהא הוי ספק ספקא ספק אם הן מתאנה זו ואת"ל שהם מתאנה זו הרי הפקירם ועוד דבין לטעם דהפקירם כיון דאינם נכרות ומ"ה מתייאש מהם ומפקירם בודאי שהוא פטור:
פ"ו דין ד' כתב הראב"ד ז"ל נ"ל בדבר שאין זרעו כלה עכ"ד וכ"כ הר"ן שם והכריח כן דהא כל האי שקלא וטריא בדבר שאין זרעו כלה הוא ע"כ ולא מוכרע דאיכא למימר במכ"ש פריך וראיה לדבר דאין אסור לזרוע טבל אלא תבואה וקטנית וכיוצא בהם:
שם דין י"ב כתב הר"מ ז"ל החוכר שדה מן הכותי מעשר ואח"כ נותן לו קנס קנסוהו וכו' ע"כ נ"ב לפי מה שפסק ר' דאין קנין לכותי דינא הוי ולא קנסא כ"כ התוס' ור' שמשון ז"ל:
שם דין ט"ו כתב הר"מ ז"ל כהן או לוי שלקחו פירות מישראל אחר שנגמרה וכו' עד קנס הוא וכו' נ"ב מן הדין הרי הם של כהן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וזכה בהם כהן דטובת הנאה אינה ממון:
פ"י דין ח' כתב הבכ"מ עם הארץ שנתן מעה לחבר עד ומשמע התם דמיירי בשזה החבר קנה אגודה אחרת לעצמו וקמ"ל שאין אומרים זו שהוא ניתן לע"ה היא אשר קנה לעצמו וכו' אלא אמרי' יש ברירה והא קי"ל דבדרבנן יש ברירה ע"כ נ"ב ק"ל דבסמוך כתב הרמז"ל ה' שאמרו לא' צא והבא אלינו חמש אגודות הביא להם בערבוב חברים שבהם צריכים לעשר על הכל וכתב הבכ"מ הטעם הוי כאלו האחד נותן משלו לחברו וחבר אסור ליתן דמאי לע"ה אלא א"כ עישר עכ"ד ואמאי לא אמרינן כאן דיש ברירה ודוחק לומר דהכא נמי איירי כשהמוכר ידע שקונה ג"כ לע"ה וחלקו של ע"ה כבר היה מעושר הלכך חייבים דאינו נכון דמאיזה טעם נתחייבו לעשר על הכל מאחר שהם לא עירבום:
פי"א דין י"ג הוליכן לטוחן כותי וכו' נ"ב כיון דדמאי התקינו על הספק לא מיקרי זה ס"ס ודוק ע"כ:
פי"ב דין י"ז כתב הראב"ד ז"ל אין דבר זה מחוור שהרי הנכנס לעיר ואמר מי כאן מעשר ואמר אחד איש פ' נאמן הקשו עליה בגמ' ועד אחד נאמן וכו' ע"כ נ"ב אף על גב דעד אחד נאמן באיסורין ה"ד להעיד על גוף הדבר אבל לאכשורי גברא להעיד עליו שהוא כשר אין עד אחד נאמן והכי אמרו לה בר"ה בפ' אם לא היו מכירין אותו:
שם דין ח"י כתב הרמז"ל המוכר פירות לחבירו ואחר שיצאו מתחת ידו אמר ללוקח פירות שמכרתי לך טבלים הם היין יין נסך שורת הדין שאינו נאמן ע"כ נ"ב ק"ל למה לא יהיה נאמן מתוך שנאמן להפסיד שכרו ועיין בסוף הלכות מטמאי משכב ומושב ויש לחלק וק"ל:
נשאלתי במעשה שהיה בחג הפסח שלשו עיסה ביין שאינו מעושר ושאלו ממני כדת מה לעשות והשבתי שהטוב בעיני שיפרישו מן המצה מינה ובה וכששמעו חברי גמגמו ע"ז ואמרו שיכול היה לאפרושי מיין אחר על זאת העיסה שכך פסק הרב בש"ע ואני הדיוט אין נ"ל כן וטעמא דידי אפרשנו תנן התם נטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונתן לתוך עיסה שהורמ' חלפה אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא עליה לפי חשבון ופי' הרא"ש והר"ש דהיינו שיעשה עיסה מחוייבת ומוציא משם לפי חשבון השאור שנתערב ולא הוי מן החיוב על הפטור דטעם כעיקר דאורייתא הוא ע"כ רצה לומר משום דאיתא במס' מנחות דף ל"א דר"ש שזורי שנתערב לו טבל וא"ל ר' טרפון לך קח מן השוק וכו' אבל מן הודאי לא ואע"ג דטבל אסור במשהו כיון דאינו אלא מדרבנן חשיב מן החיוב על הפטור ולזה אמרו דהכא שאני דכיון דהשאור נותן טעם קי"ל דטעם כעיקר מן התורה ולפ"ז ליתנהו דברי הש"ך במ"ש בדין זה בסי' שכ"ד סי"ח דל"ד שאור דאפי' עיסה נמי וכ"כ ק"ל דאמאי איצטריך הרא"ש לטעם דאין שאור בטל בעיסה ותיפוק ליה דכולה נעשה טבל דטבל אסור בכל שהוא ולפי מ"ש לק"מ ודוק ובעיקר דברי הר"ש והרא"ש ז"ל ק"ל דבפ' כל הזבחי' דייק ממתני' דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייב בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח דש"מ דטעם כעיקר דאורייתא הוי וכל שאכל כזית ממנה יצא י"ח דכיון דאית בה טעם דגן נהפך האורז להיות דגן והרמב"ן ז"ל הוקשה לו דנהי דטעמא לא בטיל מ"מ כל היכא דליכא כזית בכדי אכילת ערס לאו דאורייתא הוי והיאך יוצא בה י"ח ומשום הכי פי' משום גרירה דאורז נגרר בתר החטים והרא"ש ז"ל בהלכות חלה השיב עליו וכתב דכל שנותן טעם ברוב נהפך הכל להיות כממשו של איסור ולסברת ר"ת אע"ג דלית בה כזית בכדי אכילת פרס ולדעת ר"ח כהן בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס הוא דאמרינן שנהפך הכל להיות כאיסור ומתני' לפי דעתו צריך לומר דאיירי בדאית בו כזית בא"פ ע"כ והשתא ק"ל היכי קתני במתני' דאם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון והא כיון דאית בה טעם של טבל נהפך כל העיסה להיות איסור. ולסברת ר"ת אע"ג דלית בה כזית בכדי אכילת פרס וגם לסברת ר"ח כהן נמי היכי פסיק ותני מוציא לפי חשבון וכי גבול יש בשאור זמנין דאית בשאור כזית בכא"פ:
שבתי וראה דהא מלתא דס"ל להר"ש והרא"ש ז"ל דטעם השאור בעיס' כטע' גמור הוי הוציאו ממתני' דערלה דתנן כל המחמץ והמתבל ה"ז אוסר בכל שהוא כיצד מין במינו להתמי' מין בשאינו מינו להקל ולהחמיר כיצד שאור של חטים שנפל לתוך עיסה של חטים ויש בו כדי לחמץ בין שיש בו כדי לעלות במאה ואחד בין שאין בו ה"ז אסור אין בו כדי לחמץ במאה ואחד מין בשאינו מינו יש בו כדי ליתן טעם בין שיש בו בין שאין בו ה"ז אסור אין בו בנותן טעם אפילו אין בו כדי לעלות מותר ע"כ ונראה מדברי הר"ש ז"ל דדין המחמץ והמתבל הוי בין במינו בין בשאינו מינו וחומר דרישא היינו דבמינו כי אין בו כדי לחמץ בעינן ק"א משא"כ בסיפא דאיירי בשאינו מינו כל שאין בו כדי ליתן טעם לא בעינן ק"א אבל כל שמחמץ רישא וסיפא שוין דכל שיש בו כדי להחמיץ ה"ז נותן טעם הוי וכן נראה מדברי התוס' בפ"ב דע"ז דף ס"ו ד"ה שאני תבלין דלטעמא וטעמא לא בטיל ז"ל לאו למימרא דלא בטיל כלל דבטיל שפיר כי ידעינן דלית בה טעם ע"ש. אבל מדברי הר"מ ז"ל בפי' מדתני' נראה דדין המחמץ לא הוי אלא במין במינו דוקא דכל האוסרין במשהו אינו אלא במין במינו וכן נראה מדבריו בפי"ו מהלכות מאכלות אסורות ולפי דבריו דין המחמץ לאו נותן טעם גמור הוי וכ"כ התוס' בפרק גיד הנשה דף צ"ט יע"ש ואינו אסור במשהו אלא מדרבנן ויש לי ראיה לדבריו דבפרק הערל גבי ב' קופות וכו' ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ואמר ר"ל והוא שרבו חולין על התרומה קסבר בדרבנן נמי בעי ריבויא הלכך תלינן דאי נמי הוי איפכא בטלה ברובה והוה קשה לי מההיא דב' מדוכות דתלינן בהו ואמרו בפ"ג מינין דה"ט דתבלין דרבנן ואם איתא דתבלין ברוב נותן טעם גמור ולא בטיל מדינא כי נמי תרומה תבלין מדרבנן הוי לר"ל היכי תלינן בהו אבל לפי סברת הרמב"ם ז"ל דתבלין דאוסר במשהו לאו נותן טעם גמור הוי ואינו אסור אלא מדרבנן דהחמירו בהו להיותו אוסר במשהו משום דהוי כדבר חשוב וכן פרש"י שם באותה סוגיא בדף ל"ז יע"ש אתי שפיר דמדינא תבלין נמי בטילי ברוב אלא שחכמים אסרו במשהו לתוקף עוצם פעולתו. אלא דק"ל לסברת הרמב"ם דלפי דבריו מתני' דהמחמץ והמתבל דאוסר בכל שהוא אינו אלא במינו כמ"ש בפי' בה' מ"א הא דתנן במס' תהומות פ"י תפוח של תרומה שריסקו ונתנו לתוך העיסה והחמיצה ה"י אסור וכתב הר"מ בהלכות תרומות ז"ל כבר ביארנו שהמחמץ והמתבל אוסר בכל שהוא לפיכך תפוח שריסקו וכו' ה"ז אסורה ע"כ אלמא דין המחמץ הוי אפי' שלא במינו כמ"ש הר"ש ומינה נשמע דטעמא דשאור דאוסר בכל שהוא משום דחימוצו קשה ואפי' יותר מק"א נותן טעם כמו שפירש"י בפרט גיד הנשה כי פריך תלמודא אמתני' וכי יש בו כדי לחמץ בק"א אמאי לא בטיל ומשני משום דחימוצו קשה יע"ש איברא דבפ"ק דחולין גבי הנותן לחמותו ה"ז חושש משום שאור ותבלין שבה ואע"ג דלא גזרו על תערובת דמאי ואמר רפרם עלה דה"ט משום דשאור ותבלין לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל ופי' דלא בטלי דכיון דלתקן את הקדירה הם חשיבי עיקר ע"כ ולפי דבריו למה לי להאי טעמא כיון דס"ל דשאור נותן טעם גמור הוי מדינא לא בטיל:
אבל לע"ד נראה לי עיקר כסברת הרמז"ל חדא דשאור לאו נותן טעם גמור הוי כמו שנראה בחוש הראות אלא שמשביח את העיסה והוי כמו תבלין לקדרה שמטפים את התבשיל ואע"ג שאינו ניכר טעם התבלין וכ"כ התוס' בפרק גיד הנשה ז"ל אהא דפריך וכי יש בו כדי לחמץ אמאי לא בטיל משום דשאור לאו נותן טעם גמור הוי אלא מעמיד וכו' ועוד אי טעמא דמתני' משום נותן טעם כעיקר הוי ואיירי בין במינו בין בשאינו מינו אמאי שני תנא בדיבוריה בסיפא ונקט מין בשאינו מינו כיצד עדשים וכו' ליתני במאי דהתחיל ביה ולימא שאור של חטים שנפל לתוך עיסה של שעורים דהוי מין בשאינו מינו אבל לפי סברת הרמז"ל יתיישב הכל שפיר דהכא קתני אם יש בה כדי להחמיץ ואלו בהלכות תרומות גבי תפוח קתני והחמיץ ואמאי לא קתני ג"כ והחמיצ' דמשמע דכל שיש בה כדי לחמץ ה"ז אוסר ואע"ג דלא החמיץ ומ"ה פריך תלמודא וכי יש בו כדי להחמיץ אמאי לא בטיל בק"א דהא החמיצה הא ודאי פשיטא דאוסר בכל שהוא כמו שאמרו בסוף מס' ביצה כיון דע"י שאור מטעים את העיסה ומעמיד אותם כמ"ש התוס' וכל המעמיד ה"ז אוסר בכל שהוא ולא דמי למעמיד בעור קיבה כשרה דשנינו בה בנותן טעם דהתם כיון שאין האיסור אלא משום בשר בחלב כל שאין בה בנותן טעם ליכא איסורא ודמי למעמיד בעור קיבת נבילה דאוסרת בכל שהוא כמ"ש הרמז"ל ולזה משנה שאני שאור דחימוצו קשה והשתא לא תיקשי מתני' דתפוח שריסקו דאוסר בכל שהוא כל שהחמיצ' ולפי מה שכתבתי דשאור בעיסה לאו נותן טעם גמור הוי אתי שפיר הא דתנן במס' חלה הנוטל שאור מעיסת חטים ונותן לתוך עיסת אורז אם יש בה טעם דגן, חייבת ואם לאו פטורה א"כ למה אמרו הטבל אוסר בכל שהוא במינו ושלא במיני בנותן טעם ע"כ ואם איתא דשאור בעיסה נותן טעם קחשיב כי ליכא טעם דגן נמי יהא אסור כיון דאית ביה טעם שאור וכ"ת דאיירי כשלא החמיץ מאי קאמר בתר הכי א"כ למה אמרו הטבל אוסר בכל שהוא וכו' ופי' הר"מ הא דאמרן לעיל אם יש לו פרנסה ממקום אחר ה"ז מפריש עליה לפי חשבון ומאי קושיא התם שאני משום דהוי טעם כעיקר ואחר שנים ראיתי להפ"ח בי"ד סי' צ"ח שעמד במקצת דברינו ובמקצת נטה דעתו בענין אחר יע"ש:
והעולה מכל זה הוא דלפי סברת הרמב"ם ז"ל והנלוים אליו מתניתי' דשאור אינו אלא מדרבנן וטעמא או משום דטבל אוסר בכל שהוא או משום מחמץ ואינו אסור אלא מדרבנן דלאו טעם גמור הוי אלא כיון דלטעמא עבידי לא בטלי ועיין בא"ח בב"י סי' תקי"ג והא דקתני דאם יש לו פרנסה ממקום אחר וכו' היינו דעושה עיסה אחרת פחות מכשיעור ומשלימה עם זה השאור שנתערב בכאן וכן פירש הרמב"ם ז"ל והכי איתא בתוספתא דאתאן עלה לנדון דידן דאם יש ביין שנילושה העיסת כזית בכדי אכילת פרס אם כן כולה נעשית טבל וצריך לאפרושי על כולה ואם אין בה כזה השיעור לדעת מקצת מרבוותא ז"ל אינה אסורה אלא מדרבנן ולא יכול לאפרושי מיין אחר דהוי מן החיוב על הפטור ולכן היותר טוב הוא לאפרושי מינה ובה הנראה לעניות דעתי כתבתי: