מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
חידושים על הרמב"ם ומפרשיו · הלכות תרומות
פרק א דין כ"ו כתב הר"מ ז"ל וכן יראה לי שה"ה במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה ע"כ נ"ב ע' פ' האומר התקבל דקאמר שם במעשר בזמן הזה דרבנן וע' בפ"ו מהלכות בית הבחירה:
פ"כ דין י"ב כתב הראב"ד בסוף לשונו ודוקא שלא עשה מהם גורן אבל עשה מהם גורן חייבין אפי בעיר ע"כ נ"ב עיין מ"ש הראב"ד פ"ב מה' מעשר דין א' וצ"ע:
פ"ד דין ט' כתב הכ"מ ז"ל וכתב הראב"ד מה ראה זה המחבר שפסק כר"ל וכו' ועוד יש לתמוה על רבינו דהתם בקידושין אותביה ר"י לר"ל ושני ליה שאני נתינת מעות ליד האשה דכמעשה דמי ומשמע דאפי' ר"ל לא אמר אלא כשיש מעשה ע"כ נ"ב אי מהא לא אירי' דבליש' בתרא אמרו בגמרא הא דר"ל אפי' דלא עביד מעשה יע"ש:
פ"ה דין י"ח כתב הר"מ ז"ל אין תורמין שבלים על החטים עד גזירה שמא יטריח הכהן לדרוך ולכתוש ע"כ נ"ב איירי כששניהם גמורים למעשר ומשום גזירה אמרו אינה תרומה אבל היכא דהוי מדבר שלא נגמרה לא גזרו כיון דאסור לעשות כן ובזה נתיישב כל מה שהקשה הר"ש בפירוש המשנה פ"ק דתרומות:
שם דין כ"ד כתב הכ"מ הבודק את החבית וכו' עד ומכל. מקום יש לתמוה דהא בסוף קידושין ובריש נדה רמי האי ברייתא אברייתא דמקוה כו' נ"ב בפרק כל הגט גבי מתני' דהמניח פירות להיות מפריש מצאן שאבדו הרי זה חושש מעת לעת ד"ר אלעזר וקאמר בגמרא חלוקים עליו חבריו על ר"א דתניא מקוה שנמדד וכו' הרי כל הטהרות שנעשו על גביו טמאות למפרע ור"א קאמר מעת לעת ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא מאי למפרע מעת לעת ע"כ משמע דאי הוה מפרשינן הכי לא היו חולקים והא ר"א קאמר הרי זה חושש מספק ובההיא דמקו' קאמר ודאי וזהו סיוע לרבינו:
פ"ז דין כ' נשא שניה וכו' כתב הבכ"מ ז"ל ועוד מנין לנו דעבדי צ"ב שלה יאכלו ע"כ נ"ב איפכא ק"ל עבדי מלוג אמאי לא יאכלו ושמא ט"ס נפל וצ"ל כמ"ש:
פ"ה דין ד' כתב הבכ"מ בסוף דבריו ז"ל ומה שהקשה מהא דקי"ל עובר אית לי' זכיה כבר כתבו הראשונים דאפ"ה הכא אינו פוסל וכו' עד ולמיעוטא לא חיישינן ע"כ נ"ב קשה לי דהא קי"ל כר"י דחייש למיעוטא:
פ"ט דין ג' כתב הר"מ ז"ל אחד אומר מת ואחד אומר לא מת הרי זו לא תאכל ע"כ נ"ב נ"ל דקאי אמה שכתוב בסמוך בהניחה בעלה גוסס והבכ"מ כתב על דברי רבי' ז"ל בפרק האשה תנן דלא תנשא ומשמע דמספיקא לא אכלה בתרומה עכ"ד וקשה לי דהתם היינו טעמא משום דמוקמינן לה אחזקתה:
פ"י דין ז' מרן כ"מ אבל חטים משלם קרן דאכילה קרינן לה נ"ב בפ' בכל מערבין אמרו חטים לאו בני אכילה נינהו ע"כ:
שם דין כ"ג כתב הכ"מ וז"ל הצ"ל ומ"מ איכא למידק שהרי אמרו שם אי דלית ביה שוה פרוטה קרן נמי לא לשלם ע"כ נ"ב לק"מ דכי אמרו הכי משום דהברייתא איירי בפחות מכזית ומשום הכי פריך כיון דלית ביה שוה פרוטה קרן נמי לא לישלם אבל כל שיש כזית חייב:
פי"ג דין ט' כתב הבכ"מ ז"ל וי"ל במה שכתב רבינו שאין המים מעלה את היין אפשר שנתכוון למה שפי' הראב"ד ע"כ נ"ב עיין בפט"ו דין י"ז:
פט"ו דין ב' כתב הבכ"מ חבית סתימה שנתערבה בק' חביות ונפלה אחת מהם לים הגדול הותרו כולן וכו' עד לפי שהחבית נפילתה ניכרת וכו' ע"כ נ"ב והא דמתיר ר' טבעת של ע"ז אע"ג דאין נפילתה ניכרת היינו הנאה בלבד וכ"כ הר"ן בפ"ב דע"ז גבי מתני' דחבית שנפל לבור ולא הבנתי מ"ש הרמב"ן ז"ל דאין חילוק בין אכילה להנאה מההיא דחבית של תרומה שהתיר ר"ל וכו' דשאני חבית שנפילתה ניכרת ומ"ש לחלק דתרומה בזמן הזה דרבנן קשה דטבעת של ע"ז דהוי דאורייתא:
שם כתב הבכ"מ ז"ל ולענין מה שהקשה הראב"ד דכיון דבגמרא לא מתוקמא אלא כר"א וכו' פשיטא דלית הלכתא כוותי' אלא כת"ק ע"כ נ"ב צ"ע דמכאן למד הרשב"א בת"ה לכל איסורין שבתורה וכתב שכן כתב הראב"ד: