מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
חידושים על הרמב"ם ומפרשיו · הלכות מכירה
פרק א דין י' כיצד המחזיק בה"ה ז"ל קצת המפרשים וכו' נ"ב ויש סעד לדברי המפ' דבאין דעת אחרת מקנה אותו לא סגי כל דהו אבל כשיש דעת אחרת אה"נ דבנטילה סגי ואינם חולקים המפרש' ע"כ:
שם דין כ' כה"ה ז"ל ודע שהמפר' נחלקו חזקה במקום שכותבין את השטר וכו' נ"ב טעמא דחזקה קונה בלא דמים מדהניחו להחזיק בה ש"מ דגמר והקנה לו ומ"ה במכר לו י' שדות לא קנה אלא כנגד מעותיו משום דלא סמכה דעתו דמוכר כיון שלא באו כל המעות לידו ובמתנה ושכירות דלא שייך להאי טעמא קנייה לגמרי אבל רשב"ם ז"ל פי' דדוקא במכר הוא דקנה בנתינת הדמים אפי' לא החזיק אלא באחת מהם משום דנשתעבדו כל השדות לזה שנתן דמי' וכן נראה שהוא דעת הרא"ש שם ונראה שסובר דהתוספתא דקתני בשכירות גם כן איירי בשנתן את הדמים אבל ק' דא"כ אמאי איצטריך לחזקה בכסף לחוד קונה בשכירות ואפי' דכתבי שטרא כמ"ש הב"י ובהגה' מור"ם ע"כ:
שם פרק ב' דין ט' האומר לחברו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום לא קנה כתב מרן הבכ"מ ז"ל כתב הר"ן ז"ל לא ירדתי וכו' נ"ב התם איירי בצידי ר"ה וצידי ר"ה הוי מקום קניה כדמוכח בפרק אלו נערות אבל אגם אינו מקום קניה כדמוכח בריש פרק המפקיד ומ"ה בעינן מעכשיו עד כאן:
שם ואם אמר לו קנה מעכשיו קנה ואפי' היתה עומדת באגם כתב הראב"ד ז"ל נ"ל אם הפרה עומדת ברשות הלוקח נ"ב עיין בנ"י גבי כור בל' ע"כ:
שם ה"ה ז"ל ובהשגות א"א וכו' ויש לחלק וכו' נ"ב בכונת הראב"ד לומר דתקנה לו חצרו ודעת ר' דכיון דא"ל משוך במשיכה רצה שיקנה ולא בד"א ובאומר לו יקנה לך רשותך לאחר ל' אם היה גוסס באותו יום לא קנה כן נ"ל ללמוד מההיא דקאמר דאיצטריך ידור אליבא דר"מ לנכסים שנפלו כשהוא גוסס יעויין שם בפרק יש נוחלין עד כאן:
שם שזה כמי שהקנה אותו מעתה על תנאי נ"ב התוספות בפרק האשה רבה דף צ"ד חולקים ע"ז אבל מריש פרק המפקיד נראה כדברי ר' ע"ש דף ל"ד בתוס' ע"כ:
פ"ג דין ה' וקודם שיקחנו יאבד באונס נ"ב נ"ל לדקדק מדבריו דנקט באונס דאי אינו באונס מן הדין חייב המוכר בשמירתו דש"ש הוי בההיא הנאה דמכר וכמ"ש בריש פרק ד' ונפקא מינה להיכא דקנה בקנין חליפין דברשותי' דמוכר קאי לענין גניבה דש"ש הוי ע"כ:
שם דין ו' כתב מרן כ"מ ז"ל ותמהני מה"ה שהביא ראיה וכו' נ"ב ונראה דלא קשיא לה"ה דסמך על מ"ש הרמב"ם שם חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואם נפלה בה מציאה מדכתב ואם משמע דמ"ש חצירו וכו' בכל גוונא בין בדעת אחרת בין בלא דעת אחרת מקנה אותו ע"כ:
שם דין ח' המקנה קרקע ומטלטלין ל"מ ועוד דע"כ דברי הרב האמורים בפ"א וכו' וא"כ איך כתב לעיל וכו' בשלא נתן דמי כולם וכו' נ"ב דברים אלו לא הבנתים וע' ב"י שכן הוא דעת ר"ח ע"כ:
שם דין ט' כתב ה"ה ז"ל ורבינו פרשה לפי הנראה לי וכו' אבל בצבורין וכו' דהוה ליה קרקע זה וחצירו של אדם קונה לו וכו' נ"ב זה סותר מ"ש למעלה ע"כ:
שם דין י"ג כתב ה"ה בעי ר' אלעזר מי מהנייא לקנות כלי' שעליה נ"ב מיבעיא לי' אי מהניא משיכה דבהמה דמטעם חצר ליכא למימר כיון שלא הקנה לו הבהמה ולהכי פריך ליה ואי אמר קני בהמה מי קני מדין חצר וכיון שכן תיבעי לך אפי' בקנה בהמה אי מהנייא משיכה דבהמה ומסיק והלכתא בכפות' כלומר דבא"ל קני בהמה א"א למקני אלא בכפות' אלמא משיכה דבהמה לא מהנייא עד כאן:
שם דין ח"י פשתן כשהוא מחובר וכו' נ"ב ר' כתב בפי' המשנה דבשכר היפוי קונה הפשתן ודמי למ"ש בפ"ה דין ד' עד כאן:
פ"ד דין א' נ"ב כליו קנה לו וכו' היה נראה דהיינו בכלי שיש לו תוך אבל מפ' הרבי' גבי משכנתא משמע דאפי' מחצלת קונה ול"ד למ"ש ברפ"א מה' זכיה גבי פורש מצודה בים וק"ל ע"כ:
שם דין ב' כתב ה"ה ז"ל מפורש וכו' ואי בכליו דמוכר מאי קנה לוקח וכו' וכ"כ בהלכות אלא שהוא תימה וכו' דאזיל בתר כליו וכו' נ"ב כלומר דאי כליו של לוקח ברשות מוכר קנה דאזלה בתר כלי א"כ כליו דמוכר ברשות לוקח לא קנה דאזלינן בתר כליו כפי' רשב"ם אבל לע"ד ה"פ דכי בעי בכליו של לוקח אי קנה לאו משום דאזלינן בתר כלי אלא אי אמרינן דאין המוכר מקפיד על מקומו ופריך לי' אי ברייתא בכליו דמוכר א"כ אימא סיפא ואי בכליו דמוכר אמאי קנה כיון שהוא בכליו דמוכר ובשלמא לדידי דאיירי בכליו של לוקח אתי שפיר סיפא דאיירי בכליו של לוקח ברשות לוקח והא דקאמר בתר הכי ומדכליו של מוכר קנה לוקח ברשות לוקח כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ה"פ כיון דאית דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה אם כן מתניתין דקתני ברשות לוקח כיון שקבל עליו קנה איירי בכליו:
שם כתב מרן כ"מ ז"ל וא"כ מנ"ל להרי"ף ורבינ' דסבירא לי' למר בר רב אשי דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה נ"ב נ"ל דרבא ה"ק ומדכליו של מוכר קנה אלמא הכלי בטל אגב הרשות אם כן כליו של לוקח ברשו' מוכר הכלי מתבטל ולא חשוב וא"כ ליכא לספוקי בדרבינ' ולזה א"ל דאינו כן דכליו של מוכר לא קנה ללוקח דאין הכלי מתבטל אצל הרשות ומ"ה מיבעיא לי' לרבינא כיון שאין הכלי מתבטל:
שם דין ד' כתב ה"ה ז"ל אבל הכא טעמא אחרינא שזה כב' משכה כולה וסובר רבינו וכו' וכ"כ הרמב"ן בסוגיא דהיה מגרר וכו' נ"ב צ"ע בפרק המצניע דף צ"ב עמוד ב' ונ"ל שהוא סמוך בסוף דף הקודם הכא במאי עסקינן דאפקיה דרך שוליו:
שם דין ו' היו ברשות המוכר או המופקדין כתב ה"ה פי' ברשות אדם אחד שיהיו וכו' ויש שגורסין וכו' ובודאי דסגי בכך נ"ב זהו דעת הרמב"ן ז"ל וטעמו משום דחצירו של אדם הרי הוא כידו ויכול לומר תזכה חצרי לפ' וזה אינו דחצר לאו משום יד איתרבאי אלא משום שליחות כמבואר בפ"ב אוחזין יע"ש וע' טא"ה סי' קנ"ג דאם נתן הגט בחצירו של שליח יע"ש וכ"נ מדברי התוס' פ"ק דמציעא גבי עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע שפי' מופרש ועומד היה אלא שהיה רוצה לזכותם לבעלים ואף על פי כן איצטריך להשכיר מקומם ולא הוה סגי לומר תזכה חצרי ליהושע ואף על גב דטובת הנאה אינה ממון והוא כבר הפקירם אצלו וכמו שפרש"י יע"ש:
שם דין י"ז כה"ה ובהלכות נר' כדברי המחבר וכו' אלא דאפשר דתרם מדידה קאמר נ"ב הכי הוא ודאי וכן הוא דעת ר' ומ"ש והיו הפירו' בתוך כליו של מוכר לא אחר המדידה קאמר אלא כשהיה מודד היה מודד מתוך כליו דאם עירה הפירות לארץ ברשות לוקח קנה מיד בלא מדידה שם כ"מ ואם א"ל וכו' וצ"ל דכיון שהמוכר עצמו הוא מודד ה"ל כאילו אמר ללוקח זיל קני וכו' נ"ב בפ"ב דעבודת כוכבים גבי כי כלייתו חמרא לעובדי כוכבים אנ"כ ודו"ק:
שם דין ט' והיה המוכר מודד נ"ב צ"ל דאמאי נקט שהיה המוכר מודד ואפי' היה הלוקח מודד כל שלא נתמלאה עדיין ברשות' דמוכר קאי והיה נ"ל להגיה לומר לוקח במקום מוכר ובזה אתי שפיר הכל:
פ"ה דין ב' כתב ה"ה מאותה ברייתא שנתבארה פ"א גבי עשר שדות נ"ב ע' במ"ש ה"ה בפ' כ"ד דין י"ג ופ' כ"ח דין ה':
עוד שם סיים ה"ה ולא אמרינן כיון שבמקח אחד אינו נקנה לחצאין נ"ב אפשר לדחות דהתם לא איירי במקח אחד אלא שמכר לו עשר שדות כל אחד בסך מה, אבל כל שהמקח אחד אינו נקנה לחצאין אם לא שרצו שניהם אבל כל אחד מהם יכול לחזור כמ"ש הרא"ש ז"ל גבי נתן לו מקצת מעות ועייל ונפיק אזוזי והכא אפי' אם נתרצו שניהם עדיין לא קנה דכיון שהמקח אחד חשוב כמי שקנה בגד אחד ומשך חצייו דלא הוי משיכה עד שימשוך כולו מה שאין כן בקנין דמים או חזקה דבכל דהו קנה דאם החזיק בצד אחד קנה כל השדה:
שם ל"מ ותימה דהיכא דנתן מקצת המעות וכו' דומיא דערבון נ"ב התם ה"ט משום דעשה משיכה גמורה מה שאין כן הכא וכ"כ ה"ה ספ"א:
פ"ז דין ד' כתב ה"ה ומ"מ אם כתב לו את השטר קנה בשטר דהוי כמתנה נ"ב וכ"כ הרשב"א הביאו הב"י סימן קצ"ב ודלא כהב' התרומות:
שם דין י"ב כ"כ ה"ה ז"ל וכבר האריך הרשב"א ז"ל שם להוכיח כן וכו' נ"ב הרשב"א יהיב טעמא משום דכיון דהשליח כיון לקנות לעצמו לא קנאם המשלח דאמרינן מי הודיעו למוכר אבל מדברי אלו המורים דאיצטריך לפזקפן עליו במלוה מקודם ולא סגי בשיאמר לעצמי כיוונתי לקנות נראה דטעמייהו דכשזקפן עליו במלוה מעיקרא ה"ז נעשה גזלן על המעות ואח"כ קנאם בשינוי אבל אם לא זקפן עליו במלוה מעיקרא אע"פ שכיון לזכות לעצמו אין לחייבו משום גזלן כיון שאין שולח יד בפקדון לתשמיש המחסרו שהרי אדעתא דהכי נתנו ליה הבעלים:
פי"א דין ב' שזו אסמכתא היא נ"ב ומ"מ אם תפס לא מפקינן מיניה דלא הוי אלא גזל דרבנן וראיה מההיא דמשחק בקוביא וכ"נ מדברי הרמב"ם והרי"ף ורש"י בההיא דפ' א"נ גבי הלוהו על שדהו וא"ל אם לא אחזיר לך עד ג' שנים דהא דמפקינן מיניה משום דהוי איסורא והתוס' כתבו דמשחק בקוביא דלא הוי אלא גזל דרבנן משום דבעיניו לא חשיב ליה איסורא כיון דמדעתיה קא יהיב אבל זה אינו לפי מ"ש הרמב"ם ז"ל דאינם פסולים אם לא שהתרו בהם תחילה והודיעו להם איסורא ודוק ועיין ב"י בה' שבת:
שם דין ג' אבל אם התנה וא"ל אם תלך עמי וכו' או אמכרנו לך וכו' נ"ב משמע משום דאמר בלשון דאי וז"א דלשון אמכרנו להבא משמע ואפי' אם קנו מידו לא מהני והויא קנין דברים ועוד ק' דהא קי"ל דהאומר לפועל עשה עמי מלאכה ואתן לך טלה זה אע"ג דקי"ל דשכירות פועל בדיבור לבד קנה אפ"ה מצי לחזור ולומר לו לא אתן לך הטלה אלא שיוייו כמ"ש הרא"ש והר"ן ז"ל בפ"ב דע"ז. איברא דאני דקדקתי מפרש"י דחייב ליתן הטלה. גבי פועל והכא נמי מן הדין היה חייב ליתן לו הבית אם לא אמר בלשון דאי כיון דבשכר פעולתו הוא נותן:
שם דין ט' כחב ה"ה ז"ל כתב הרשב"א דכל היכא דאין המכר קיים והוה לי' כאותה שנתבארה למטה וכו' נ"ב ל"ד דהתם אין מקח כלל אלא המעות הוו הלואה ונמצא דבשכר הלואתו קא אכיל אבל הכא אדעתא דמקח נחית ועיין מ"ש פי"ו מה' אלו:
שם דין ח"י ואחר שחייב עצמו קונין מבטל חובו נ"ב נר' דאפי' בלא קנין כל שא"ל הרי החוב זה מחול לך מעכשיו ע"מ שתעשה לי כך וכך:
פי"ב דין ד' אבל המונה אותו וכו' כ' ה"ה ז"ל ואפשר שדעת המחבר כדעת קצת הראשונים וכו' נ"ב נראה דכל שנתרצה המקח קיים למפרע וראיה מההיא דקידושין גבי מומין דקאמר נכנסה לחופה חזקה אין שותה בכוס אלא א"כ בודקו וראה ונתפייס וחלו קדושין למפרע ועיין הרא"ש ז"ל מ"ש בשם ה"ר יונה ז"ל ודע דהא דאמרינן דביטול מקח אינו יכול לתבוע אונאתו היינו היכא שהמקח קיים אבל אם כבר אכלו צריך להחזיר כל מה שנתאנה וכן מוכח מדברי ר' פי"ג דין י"ז בשכירות כלים:
שם דין י"ב ואם היה אפשר להוציאה על ידי הדחק וכו' נ"ב דכל היכא דלא נפיק ע"י הדחק ה"ז מקח טעות והכי משמע בקידושין פ"ק גבי נמצא דינר רע ה"ז מקודשת ויחליף והכי אמר בשמעתין דינר כיון דלא סגי ליה לא מחיל ורבא לא פליג אאביי בהא אלא דמוקי מתני' בדסגי ולפי זה יש תימה על הטור שפירש דמתני' איירי בדסגי ופסק כאביי והא אביי מוקי מתני' בדלא סגי ועיין מהרש"ך בח"ב:
שם כתב ה"ה ז"ל אבל מלשון המחבר וכו' ביכול להוציאה נ"ב ע"כ הצ"ל מדקאמר ונותנה למ"ש ואינו חושש שאינו אלא נפש רעה וכן פרש"י:
פי"ג דין א' המחליף כלים בכלים וכו' נ"ב כתב רדב"ז ז"ל סי' רס"ט דאפי' בנמצא בו מום אין לו טענה ואנ"ל כן דאי איירי בשראה המום הא ודאי פשיטא דראה ונתפייס ואי לא ידע ביה מעיקרא פשיטא דמצי טעין:
שם בהשגת הראב"ד ז"ל ואם לא קנה אונאה היכן היא נ"ב לא ידעתי מק"ל דנהי דלא קנה בתורת חליפין מ"מ ר' איירי בשהחזיקו כל אחד בשלו דאז ודאי קנה:
שם כתב ה"ה ז"ל ומתוך דבריו אתה למד דבכלים אפי' מקפיד נ"ב צ"ל שהרי כ' רבינו שזה רוצה במחט יותר מן השריין ואי בששמו אותם ליכא למימר הכי:
שם דין ב' וה"ה ללוקח פירות אכסרה נ"ב נראה מדברי רבינו דוקא לוקח מחזיר אונאה אבל לא מוכר שכבר נתרצה לוקח וכ"נ מפרש"י:
שם דין ג' ע"מ שאין לך עלי אונאה נ"ב משום דהוי מתנה עמש"ב מכיון דלא ידע דמחיל וכפרש"י וכ"כ הנ"י וכו מוכח פרק הכותב איברא במה שפירש דהוי כאלו אמר ע"מ שתמחול לי האונאה נראה לי דבה"ג לא הוי מעמש"ב והתוס' בפ' אע"פ פי' דהוי כאלו אמר ע"מ שאין לך עלי דין אונאה אב' ע"מ שתמחול שרי ונראה לי בהתנה על מנת שכשתדע שיש בן אונאה שתמחול לי לכ"ע תנאו קים:
שם דין י"ח נ"ל שהקבלן יש לו אונא' נ"ב אף על גב דקבלנות לא חשיב מכר נראה דטעמו של רבינו דממכר לאו דוקא ואביי לא פשיט ליה האי אלא בשכירות הוא דקא פשיט ליה דאפי' תימא ממכר דוקא שכירות נמי ממכר הוי:
פט"ו דין א' אבל בחשבון חוזר נ"ב נראה דאפי' באגוז שאינו מקפיד עליו וכמ"ש בפ"ה מה' אישות דין ח' אעפ"כ חייב להחזיר:
שם כתב ה"ה ז"ל וסובר הראב"ד וכו' ומ"מ אין קדושין דומין למקח כו' נ"ב ל"ד דהתם המעות באים לקנות והוי קני' בטעות והכא נמי אם נתן מעות ולא משך ונמצאו הדעות חסרים לא קנה:
שם דין ג' אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום נ"ב צ"ע בנמצא מין אחר כיון דשניהם יכולים לחזור כי נשתמש נמי דמוכח דנתפייס עדין יכול לחזור כיון דהמוכר יכול לחזור שם כתב ה"ה יצא לו וכו' חזקה אין אדם שותה בכוס נ"ב צ"ע דהתם משמע דה"ד בששהה כמה ימים אחר שבא עליה ונראה דהתם שאני משום דבא להוציא:
פט"ז דין ח' כתב ה"ה פשוט בא"נ שאם המקח בטל וכו' נ"ב' התם ה"ט משום רבית אבל הכא ליכא משום רבית ודמי ללוקח קרקע גזיל ולא הכיר בה אלא הכא ה"ט משום גזל וכ"כ הסמ"ע:
שם דין י' ולא היה יודע שזה אינו אוכל נ"ב ק"ק כי ידע נמי נימא ליה מידע הוי ידעת כיון דלא הוי ספסירא והכי אמרו בגמרא:
שם דין י"א מפני שהיה על הלוקח לבדוק נ"ב עיין בהרא"ש מ"ש בשם הראב"ד:
פי"ז דין ב' ונמצא לבנה נ"ב צ"ע אי איירי בשידע המוכר מעיקרא ואפ"ה יכול לחזור א"ד איירי היכא דלא ידע ומדברי רשב"ם בשמעתין נראה דה"ד בדלא ידע וה"ה בפ"ז דין י"ז מה' אישות כתב דלשון נמצא הכי משמע:
פ"כ דין ד' כתב מרן כ"מ ועי"ל עליו שכ' שלדעת רבינו ע"א המסיימו וכו' ואין שום גילוי וכו' נ"ב ע"כ הצ"ל דאל"כ למאי מהני עדותו אם לחייב לחברו שבועה דאורייתא בלאו הכי נשבע שבועת המשנה ועב"י סי' ע"ה:
פכ"א דין ב' אע"פ שאין מדת וכו' ולא מנין הקנקנים כו' נ"ב ואע"פ שבאומד דעתו היה לכך וכך קנקנים מ"מ כיון שלא הזכיר לו כך וכך קנקנים אני מוכר לך לא מצי טעין משום דבר שבמנין זולת אם יש בו אונאה דאז מצי טעין סבור הייתי באומד דעתי שהיו כך וכך ומ"ה הסכים הטור כאן לסברת ר' אע"פ שבמכור לי באלו חולק עליו וס"ל דאין בו אונאה דלא מצי טעין כך וכך היה באומד דעתי שאין אדם יכול לידע מה שיש בחפצו של חברו וקיטרא דחייתא קביל עליה כמ"ש הריטב"א בחי':
שם אע"פ שנמצא חסר או יתר על האומד וכו' נ"ב ולא מיקרי מקח טעות דעבידי אינשי דטעו בכך וכפרש"י ז"ל בשכרו לזרוע לו קרקע:
שם כתב מרן הכ"מ אך ק"ל דקנה אפי' יהי' יהיה יותר על דמיו מותר נ"ב כן הוא עד שימצא שיעור אונאה. ובצד האחר כתוב אין אונאה אלא במוכר חפץ ידוע כמ"ש הרא"ש בתשו' במכירת הגבינה וה"ט משום דבמזלא תלייא מילתא והכא נמי במזגא תלייא שאין כל החלב עדין בעולם:
פכ"ג דין ה' ובסוף תחזור לבעלים נ"ב ובממון לא אמרי' כיון דפסקא פסקא כדמוכח בהר"ן פ"ד דנדרים:
פכ"ד דין י"ג כ' מרן כ"מ וא"ת מ"נ אי הוו כדבר שלא בא לעולם וכו' נ"ב לק"מ דכיון דאמר לו קרקע ודקלים אין משמעותו שיהיו הדקלים כקרקע ולפיכך חל קנין אקרקע כל שזה רוצה ליתן לו ב' דקלים:
פכ"ז דין ז' פרה מעוברת וכו' נ"ב נ"ל דהיינו שאין הפרה לפניהם ולפיכך אם לא אמר פרה מעוברת אז הוי ה כמו שנתבאר פ"ך שאם ילדה קודם הקני' הרי היא של מוכר שלא מכר לו אלא פרה כמו שהיא בשעת הקני' ואם ילדה אחר המכירה אז הוי של לוקח משא"כ באומר פרה מעוברת דבכה"ג הרי היא של לוקח ודו"ק:
פכ"ט דין א' כתב ה"ה ז"ל אבל במקח שאין נתינתו בדמים נתינה אף אין מעשיו כלום מן התורה נ"ב ול"נ דאם משך הקטן זכה במקח מד"ת כל שנתן את הדמים:
שם דין י"ז פחות כו' ומוציא מן הלוקח כל הפירות שאכל נ"ב עיין בתשובת הרמב"ן סי' ב' דאי שמיט ואכיל לא מפקי' מיניה וצ"ל דהכא במקח שאני דכיון דהמעות הוו הלואה יש איסורא דרבית ע"כ: