מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
חידושים על הרמב"ם ומפרשיו · הלכות גירושין
פרק א דין י"ד כתב הרמב"ם ז"ל בד"א כשהי' הגט בכתב יד סופר אבל אם כתב הבעל הגט בכתב ידו וחתם עד אחד ונתנו לה ה"ז גט פסול ע"כ נ"ב משמע דהא אם נתנו לה בעדי מסירה כשר ולית כאן למיחש כיון דניכר מתוכו כמ"ש הרב בכ"מ פ"ג ומ"ש רבינו פ"ג שאם היה בו עד אחד כשר ונמסר בעדים די"א שהגט בטל ולא יראה לי דבר זה אלא פסול מדבריהם ע"כ לא קאי אלא אכתבו שלא לשמה וה"ק ול"נ דלא הוי מזוייף אלא כמזוייף דילמא אתי למיסמך אעדי חתימ' ופוסל מדבריהם וממילא דבע"א לא שייך האי חששא:
פ"ב דין ח' כתב הרמב"ם ז"ל הבעל שהביא גט בידו חתום ע"כ נ"ב הא דנקט חתום לחידושא נקטיה וכמ"ש ועיין מהרש"ך ח"א:
שם אמר לאחרים וכו' נ"ב הל"מ תמה על הרב ב"י ז"ל דכיון דדעתו דרבינו ס"ל דנאבד כ"ש דפסול אם כן למה באותה בעיא דכתבו ותנו לשליח כתב דכיון דהרמב"ם לא כתבה זאת אלא בנמצא פסול משמע דבנאבד לא אבעיא לן והגט בטל וכו' ע"כ נ"ב לק"מ דכשעשאו שליח לנתינה אם כשכתבו ונתנו לה ונמצא פסול והרי גמרה שליחותן אפ"ה מטעם דנתינה מעליא קאמר כותבין כ"ש בנאבד דעדיין לא נתנו כלום אבל כשעשאו שליח לכתיבה לבד נהי דאיכא לספוקי היכא דכתבו פסול שמא כתיבה מעליא קאמר מ"מ כשכתבו גט ראוי ונאבד הרי נגמר שליחותן:
פ"ג דין ט' כתב הל"מ וז"ל ואולי י"ל לדעתו דמחמירין טפי גבי מתה דאמרינן כי היכי דמת זה מת האחר אבל בנפילה אם נפל מהאחד לא חיישינן בהוחזקו ע"כ נ"ב על כרחין צ"ל כן דאל"כ קשה ההיא עובדא בההוא גיטא שתבא בסירא כדאיתא בפרק האשה שלום והכי כתבו התוס' שם וכ"נ דברי הטור:
פ"ג דין ט"ו כתב הרמב"ם ז"ל הכל כשרים לכתוב את הגט חוץ מחמשה כותי ועבד וכו' מפני שהכותי על דעת עצמו הוא כותב וחש"ו אינם בני דעה והעבד אינו בתורת גיטין וקידושין ע"כ נראה דטעמא דעבד פסול משום דלאו בני כריתה נינהו והתוספות והרשב"א והר"ן כתבו דלא שייך משום דלאו בני כריתות נינהו אלא בעדות אבל כתיבה כיון דלאו משום עדות הוא ושליחו' נמי לא בעינן לא שייך למיפסל משום דלאו בני כריתות נינהו כי היכי דלא פסלינן מילה בעובדי כוכבים אע"ג דלאו בני מילה נינהו ולע"ד נראה כדברי הרמב"ם מדאמרינן בגמר' גבי מתניתין דכל השטרות העולי' בערכאות של עובדי כוכבים ר"ש אומר אף אלו כשרים ופריך בגמרא והא לאו בני כריתה נינהו ופי' רש"י דכיון דלא שייכי בתורת גיטין אינם נעשים עדים בדבר דכתיב וכתב ונתן מי שישנו בנתינה ישנו בכתיבה ואע"ג דגמ' איירי אליבא דר"מ מ"מ מדר"מ נשמע לר"א דס"ל דכתב דקרא אכתיבת סופר קאי דדרשינן מי שישנו בנתינה ישנו בכתיב' וכ"נ מפרש"י בגמרא גבי ההיא דפריך והא ערכאות של עובדי כוכבים דפסול' דאורייתא הוא ופי' רש"י דכתיב וכתב ונתן מי שישנו בנתינ' ישנו בכתיב' ומשני ר"א היא דאמר עדי מסירה כרתי ופירש רש"י וכתב אכתיבת הגט כתיב ואיירי כשכתבו סופר ישראל והתוספות כתבו דיש לפסול לעבד בכתיבה דבעי' שליחות אכתיבה מדאמרינן צריך שיאמר לסופר כתוב והרשב"א ז"ל הביא עוד ראי' מדאמרי' בההיא דהוו קרו נפאתה וכתבו אינהו טפאתא דאין חוזרין ועושין לה גט אחרת משום דעשו שליחותן. הן אמת דלפי מ"ש הר"ש בר צמח ז"ל שם דלא אמרו עשו שליחותן אלא כשנכתב ונחתם אין ראיה והרמב"ן ורשב"א והר"ן דחו זה והביאו ראיה מריש זבחים דתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ופריך בגמרא הא סתמא כשרים ורמינהי הכותב טופסי גיטין צריך שיניח התורף ומשני זבחים בסתמא לשמן קאי אשה לאו לגירושין קיימא ואם איתא דלכתיבה ג"כ בעינן שליחות מאי פריך נהי דסתמן לשמן קאי מ"מ בעינן שיניח תורף שיכתבנו בשליחות הבעל ומאי משני אשה לאו לגירושין עומדת דמשמע דאי הוה קיימא לגירושין היה יכול לכתוב תורף ולא בעינן שליחות ומאי דפסלינן לכתוב תורף בלא צואת הבעל משום דבלא צואת הבעל לא חשבינן כונתן לשמה אע"פ שמתכוונין לשמה לשם אשה זו:
איברא דהרמב"ם ז"ל רפ"ב כתב וז"ל זה שנאמר בתורה וכתב לה אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו וכתב ה"ה דהטעם דבכל התורה שלוחו של אדם כמותו ורבנן דרשי האי וכתב בכתיבה מתגרש' וכו' עכ"ל נראה בפירוש דלכתיבה נמי בעינן שליחות אמנם צריך להבין מאי דמסיים הרמז"ל וכתב לא נאמר וכתב אלא לומר שאינה מתגרשת אלא בכתב והא איצטריך וכתב לה שיהא הבעל כותב או שלוחו ובפרק מי שאחזו אמתניתין דאמרו לו לכתוב גט קאמר בגמרא מני ר"מ היא דאמר מילי מימסרן לשליח אימא סיפא עד שיאמר לסופר כתוב וכו' אתאן לר"י דאמר מילי לא מימסרן לשליח ופירש רש"י מילי מימסרן לשליח דשלוחו של אדם כמותו ור"י סבר לא מימסרן לשליח אלמא דנכתיבה נמי בעינן שליחות וכתב הר"ן בשם הרמב"ן בפ' התקבל דאע"ג דעושה אדם שליח שלא בפניו שאני גט דבעינן לשמה ובעי' נמי וכתב לה כלומר שיכתבנו הבעל ואין הסופר והעדים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו ובס"פ המגרש קאמר בגמרא וליחוש דילמא אימלוכי אימליך כתב הר"ן בשם הרמב"ן פי' שמא מתחלה אמר לסופר כתוב גט לאשתי וכתב חציו ונמלך ומנעו מלהשלים הגט ונתבטל שליחותו וכשחזר אחר כך וא"ל לשליח לא עשאו שליח אלא לחצי הגט ולא ניתן לגירושין והקשו על דבריו הרשב"א והר"ן דכיון שמתחלתו ועד סופו נעשה כמצותו המלכה שבנתים למה פסלו ולפי מ"ש לק"מ דנהי דבמצות הבעל נעשה מ"מ חציו הראשון נכתב שלא בשליחות הבעל דכיון דנמלך נתבטל שליחותו ובעינן כתיבה בשליחות הבעל ובפרק השולח איבעיא להו חוזר ומגרש בו או אינו חוזר ומגרש כלומר מי אמרינן בטלי' לדבור ראשון שצוה לכתוב הגט לשמה והוי כאלו לא נכתב הגט לשמה כלל או דילמא שליחות דשליח הוא בטיל אבל גיטא לא בטיל ומסיק גיטא גופי' לא בטיל ויש מקצת נוסחאות שגורסות גיטא גופי' מי קא בטלי' דמשמע דאלו בטל הגט בפי' הרי זה בטל ואינה מתגרשת לעולם בגט זה וזו היא שיטת הרמב"ם והתוס' ואם איתא דמאי דבעינן צואת הבעל לאו משום שליחות הוא אלא משום דבלא צואת הבעל לא חשבינן כונתן לשמה א"כ גט זה שנכתב בצואת הבעל הרי נכתב לשמה א"כ מה יכול עוד הבעל לבטל דבשלמא אי בעינן שליחות הבעל לכתיבה אתי שפיר דכיון דבטליה לשליחותיה נמצא כאלו לא נכתב לשמה והוי כאלו אמר כל הרוצה לכתוב גט לאשתי יכתוב ואפילו לגירסאות דגרסי גיטא גופי' מי קא בטיל הא פירשו טעמא משום דכתיבת הגט לשמה חשיב מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה ואי שליחות לא בעינן לכתיבה מה שייך לומר אי אתי דיבור ומבטל מעשה דהכא לאו לדיבורי' בעינן אלא כדי שיכוון הסופר לשמה וכיון שנכתב לשמה מה שייך כאן לביטול וע"כ לא אמרו אתי דיבור ומבטל מעשה או לא אלא היכא דבעי' שליחות והראי' שהביאו הרשב"א והר"ן מזבחים אינה ראי' דלפי הגמרא דפ' מי שאחזו דקאמר תנייא כותי' דרב אשי כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה ה"ז גט בטל עד שישמעו קולו א"כ מאי מקשה בריש זבחים הא סתמן פסולים כלומר ומ"ש מזבחים דסתמן לשמן הוו והא בגט אפי' כתבו הסופר לשמה פסול כל שלא שמע קול הבעל ואפי' אם צוה הבעל אמרו לסופר פ' שיכתוב גט לאשתי:
איברא דקשה דבפ' מי שאחזו איתא אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו ואם איתא דבעי' שליחות לכתיבה הא חרש לאו בר שליחות ואינו נעשה משלח ג"כ כמ"ש הרמב"ם בה' שלוחין ואע"ג דלא קי"ל כרב כהנא היינו מטעם אחר משום דבעינן קולו ואפי' בפיקח לא מהני כתב ולסברת הרמב"ם שסובר דלא ממעטינן כתב ידו אלא בחרש דכיון דלאו בר דעת הוא אין סומכין על כתיב' ידו להחשיבו בן דעת לק"מ דרב כהנא סבר דעל כת"י סמכינן להחשיבו בן דעת וכיון דבן דעת הוא עושה שליח ג"כ אבל לסברת הטור דסובר דמקולו ממעטינן אפי' כתב פיקח קשה ועיין בחי' הרשב"א כדברי והתוספות בעירובין דף י"ג כתבו ז"ל והא דתניא כתב סופר לשמה וכו' ה"ז פסול עד שישמעו קולו מדרבנן היא א"נ בסוטה אין הכהן מקפיד אם יכתוב שום אדם ומסתמא ניחא ליה אבל גבי גט מסתמא לא ניחא לי' לבעל עכ"ל ונראה דהיו גורסים פסול ומ"מ דבריהם תמוהים דהא אמרינן עד שישמעו לאפוקי באומר אמרו קולו לאפוקי כ' ידו אלמא אפי' בדניחא לי' לבעל ואמר אמרו לפ' שיכתוב לא מהני ואפי' כתב בכתב ידו. וראי' אחרת מפרק מי שאחזו קורדייקוס דתנן כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס אמרו עלה בגמרא אמר רשב"ל כותבין ונותנין לאלתר ור"י אומר אין כותבין אלא לכשישתפה וטעמא דר"י דמדמה לי' לשוטה ע"כ והשתא קשה אם איתא דלכתיבה לא בעינן שליחות ומאי דבעינן קולו היינו משום דבלאו הכי לא חשבינן כוונתו כונה כמ"ש הרשב"א אם כן זה שצוה בעודו בריא ואמר כתבו גט לאשתי ואחזו שטות אח"כ למה לא יכתבו הגט ואם כתבו אמאי הוא פסול מכיון שכתבו לשמה ובצווי הבעל ובשלמא לסברת הסוברים דבעי' שליחות לכתיב' אתי שפיר דכיון דנשתטה נתבטל השליחות וכ"ת אם איתא דבעינן שליחות לכתיבה א"כ ש"מ שמצוה לכתוב גט וכן מגוייד או צלוב דכותבין ונותנין לאשתו ומי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ומצי משוה שליח ובשלמא למ"ד דלא בעינן שליחות לכתיבה ניחא ויש ליישב כאשר נבאר לקמן ובפ' ר"ג איתא בעי רמי בר חמא הרי אמרו אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה ה"ז גט מפני שבידו לגרשה ולאשה בעלמא לא מפני שאין בידו לגרשה יבמתו מאי תיקו ופירשו התוס' דלאשה בעלמא לא טעמא כיון דאין בידו לגרשה בשעה שעשהו שליח אלמא בפי' דבעינן שליחות לכתיבה וכ"ת התם ה"ט משום דהוי מקנה לדבר שלב"ל וכ"כ התוס' בשם ר"י דהיינו דוקא למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל. אבל למ"ד מקנה הוי גט כי היכי דמהני לענין שיחרור בלוקח עבד ע"מ לשחררו וכ' לו הרי גופך קנוי לך מעכשיו עכ"ד דבריהם קשים לשמוע דהתם בעבד באותה כתיבה זכה מעכשיו העבד והוי דשלב"ל אבל הכא אין כאן הקנאה ואם ירצה שלא לגרשה הרשות בידו אחר כך מצאתי בירושלמי פ"ק דתרומות דפריך לרשב"ג דאמר פקח ונתחרש כותב ואחרים מקיימין כת"י שתרם טבלו ממתני' דמי שאחזו הרי שכתב בכת"י ואמר לסופר כתוב ולעדים חתמו אינו גט עד שישמעו קולו ומשני אר"י בחרש אנן קיימין ואין שליחות לחרש ע"כ ובמסכת נזיר גבי מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ומצי משוה שליח כתבו התוס' וההיא דר"ג ה"ט דכיון דאיהו לא מצי עביד השתא לא מצי משוה שליח איברא דלפי זה קשה דהא קי"ל דיכולה אשה לומר לחברתה לושי לי קמח והפרישי לי חלה וטעמ' דיש ביד' להביא עיסה מגולגלת ולו' עיסה זו תהא חלה על הקמח לכשיהי' נילוש ואין זה דבר שלא בא לעולם כיון דבידה לעשות קרוי שפיר דשב"ל ואלו בפ' ר"ג בעי ליבמתו מהו ומאי קמיבעיא לי' והא, בידו לבא עליה ולגרשה אלא ודאי כיון דהשתא לא מצי לגרשה לא מצי משוי שליח כיון דמחוסר מעש' לבא עלי' ומחמת זה כתבו התוס' דגבי חלה נמי לא מהני אמנם מצאתי ראי' לדין זה ממתני' דהאומר כתבו גט ותנו לאשתי שכותבין ונותנים והא בעינן שליחות לנתינה והשתא לא מצי עביד דעדין לא נכתב הגט, וע"כ ה"ט כיון דבידו לעשותו קרוי שפיר דשב"ל וההיא דיבמתו אין בידו לבא עליה אם היא לא תרצה דאזיל וערקת לעלמא:
ולפי מה שהעלינו דצריך שליחות לכתיבה גם כן צריך ליישב מה שהקשינו לעיל ממגוייד או חולה שמשוה שליח לכתוב גט לאשתו ומי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ומצי משוי שליח והכי אמרו גבי כהני' אי שלוחי דידן הוו מי איכא מידי דאנן לא מצי עבדי ומצינן לשוויי שליח ולכאורה היה נראה לחלק דהתם ישראל לאו בני קרבנות נינהו כלל מה שאין כן הכא דחולה בר כריתות הוא והכי מחלק בגמרא פרק קמא דקידושין. גבי עבד אמנם צריך להבין עדין דבמסכת נזיר אמרינן מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד השתא ומצי משוה שליח ומהאי טעמא לא מצי משוה שליח לאשה דהיא נשואה השתא וכן להפר נדרי אשתו דמי איכא מידי דהשתא לא מצי עביד ומצי משוה שליח ואמרו שם דסבירא ליה לר' יאשיה כמ"ד דאדם מצי מפר נדרי אשתו קודם שתדור:
איברא דהרמב"ם ז"ל כתב בהלכות נדרים דשליחות לא מהני משום דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו וכ"כ מהרי"ק וצ"ע דלמה איצטריך להאי טעמא כיון דפסק כחכמים דאמרי דהאומר לאשתו כל הנדרים שתדורי עד זמן פ' דלא מהני משום דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר וע"כ לא איצטריך ר' יאשי' להאי קרא אלא משום דס"ל כר"א דמצי מפר כל שתדור וע"כ הי' נראה דס"ל להרמב"ם ז"ל דאדם מצי משוה שליח אפילו למאי דאיהו לא מצי עביד וה"ט משום דבר הפרה הוא וכההיא דעבד אבל זה אינו דבהלכות אישות פסק' הרמב"ם לההיא דנזיר ולא דמי לההיא דעבד דאמר עבד בר כריתות הוא ומשום הכי משוה שליח אע"ג דאיהו לא מצי לקבלו דהתם אין במעשה שום גריעות דהמעשה שהוא הגט יכול להתעביד השתא וכיון דהמעשה יכול להתעביד השתא מצי משוי שליח כיון דשייך הוא בגטין מה שאין כן התם דמאי דלא מצי עביד הוא אינו משום גריעות דילי' אלא משום דאין המעשה בא לעולם וההיא דאיצטריך הרמב"ם ז"ל בנדרים דשליחות. לא מהני לקרא אפשר דאיירי לנדרים שכבר נדר אמנם עדין קשה דפרק הגוזל עצים תניא ואם היה זקן או חולה נותנו לכל כהן שירצה ועבודת' ועורה לאנשי משמר ופריך האי זקן או חולה ה"ד אי דמצי עביד עבוד' עבודת' ועורה נמי תהוי דידיה ואי דלא מצי עביד עבודה היכי משוי שליח ומשני עבודה דכי עביד ע"י הדחק עבודה היא משוי שליח ומאי קושיא דהא כי אמרינן מי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד לא משוי שליח היינו היכא דלאו בר עשוי הוא כלל כגון ישראלים דלאו בני קרבנות נינהו או היכא דהגריעות הוא במעשה כגון דהוי דשלב"ל:
פ"ה דין ב' כתב הטור בסי' קל"ט בשם הרמ"ה דצריך דבשעה שנותן לה הבעל בחצרה שתהא היא עומדת בצד' אבל אם בשעה שנתן הגט בחצרה לא היתה שם ואח"כ באתה שם אע"פ שאמר לה הרי זה גיטך אינה מגורשת וכמו כן בגיטה וחצרה באין כאחד בעי' שעומדת בצד החצר בשעת נתינ' הגט לתוכו ע"כ ונראה שטעמו משום דכל שבשעה שנתן הגט לא היתה היא עומדת בצדה לא קרינן ביה ונתן בידה דמה ידה הסמוכה אף חצרה הסמוכה בעינן ומרן הב"י הביא דברי הרשב"א והר"ן ז"ל שחולקים ע"ז שכתבו דאם נתן הגט כבר בחצרה שהיא משתמרת וא"ל הא גיטך בחצרך ואמרה תזכה לי חצרי שבעכו נעשית כמי שהיתה ידה ארוכה ולא עוד אלא שאם לא נתנו שם עדין אלא שאמרה היא זרוק לי גיטי בחצרי ותזכי לי חצרי ה"ז מגורשת דהא חצר לא גרע משליחות עכ"ד הרשב"א והר"ן ז"ל פירש הירושלמי בכה"ג בהדא שאמרה היא תחלה ואח"כ זרק לה דאלו נתן הוא כבר בחצרה ואח"כ אמרה היא תזכה לי חצרי לא ידעתי האיך היא מתגשת דהא בשעה שזרקו שם חצר לא הוי לא שליח דידיה ולא זלית דידה ואנן בעינן שיאמר ה"ז גיטך ואם כשאמר לה כן לאחר שאמרה תזכה לי חצרי אמר לה ה"ז גיטך אם כן היינו גונא בתרא עכ"ל ותחלה צריך לבאר דברי הרשב"א דנראה דאיירי בחצרה שהוא משועבד לבעלה ואע"פ שכשנתן לה הגט לא היתה עומדת בצדה ע"מ כל שאמרה היא אח"כ תזכה לי חצרי וא"ל הוא הא גיטך ב"ח מועיל ואע"פ שאינה עומדת בצדה משום דכיון דגילה דעתה לזכות הוא זכתה לה חצרה כמו מתנה וליכא למימר הא כשנתן בחצרה לא היתה בצדה ולא קרינן בה ונתן בידה ועכשו ג"כ כשאמר לה ה"ז גיטך אף עפ"י דחשיב כאלו עומדת בצדה מ"מ הא נא בא מידו לידה והוי כטלי גיטך מע"ג קרקע דכיון וחצרה משועבד לו חשיב כאלו היה בחצרו וכשאמרה היא אחר כך תזכה חצרי ה"ז כמי שנטלו מידו שהרי מרשותיה בא לרשותה כיון דגיטו וידה באים כאחד אבל אם כשנתנו בחצרה שאינו ששועבד לבעלה ולא היתה עומדת בצדה אע"פ שאח"כ באתה היא לצדה וא"ל ה"ז גיטך לא מהני דלא קרינן בי' ונתן בידה שהרי בשעת הנתינה לא היתה ידה ואח"כ כתב הרשב"א ז"ל דאפי' אם אמרה היא זרוק גיטי ותזכה חצרי דאע"פ דאיכא למימר שמא חזרה אח"כ ותו לא חשיב זכות וכאותה שאמרו בירוש' במזכה גט לאשתו במקום יבם הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש אני אומר חזרה בה מ"מ אמרינן דחצרה נעשה שליח קבלה וכמו דגבי שליח קבלה לא חיישינן לזה ולפי זה א"ש דלא תיקשי מה שהקשה הר"ן ז"ל ע"ד הרשב"א דאי איירי בשא"ל אח"כ ה"ז גיטך אחר שאמרה היא תזכה חצרי א"כ היינו גוונא בתרא וזה אינו בפ"ש דהסברא בתרייתא איירי דאחר שאמרה תזכה לי חצרי שבמקום פ' הלך הבעל ונתנו שם דמדין זכי' אי אפשר למיתי עלה דהא איכא למיחש לשמא חזרה בה אם לא שנאמר דנעשה החצר שליח קבלה. ובזה לא איירי הירושלמי דהא לא אתי מדין יד אלא מדין שליחות אלא מיירי כשנתנו כבר בחצרה שבצפורי ובשעה שאמר לה הא גיטך אלו היתה עומדת היא בצדה כיון דהחצר משועבד לבעל הוי גט שהרי החצר מכחו של בעל בא לה ודמי להיכא דהיה הגט בחצרו ואח"כ הקנה החצר לה דאז ודאי מהני וכדמוכח מההיא עובדא דש"מ דכתב לה גיטא לדביתהו בהדי שניא דמעלי שבתא יע"ש ועכשו שאינה עומדת בצדה כיון דאמרה תזכה לי חצרי זכתה לה ולפי זה איכא למימר דהרשב"א לא פליג אהרמ"ה בזרק גיט' בחצרה שאינו משועבד לבעל דאם נתנו שם כבר ואח"כ באתה האשה בצדה וא"ל השתא ה"ז גיטך בחצרך דלא הוי גט משום דהוי כטלי גיטך מעל גבי קרקע וכן נראה מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו דף כ"א יע"ש אבל במ"ש הרמ"ה ג"כ דהיכא דגיטו וידה באים כאחד בעינן נמי שתהא עומדת בשעת נתינה בצד חצרה דבריו צ"ע דע"כ איירי כשהחצר משועבד לבעל א"כ כי היתה נמי בשעת נתינה בצד החצר עדין לא קרינן בי' ונתן בידה שהרי בשעת נתינת הגט שם לא היתה ידה שהרי היה משועבד לבעל וליכא למימר גיטה וחצרה באין כאחד שהרי בשעת הנתינה שם לא נתנו לשם גירושין. וגם על דברי הרשב"א יש לתמוה במ"ש דאם עשהו לחצר שליח מהני דהא חצר לא גרע משליחות דבפ"ב דגיטין אמרו אמר אביי מכדי חצר מידה איתרבאי מה ידה דאיתא בין בע"כ ובין מדעתה אף חצרה ג"כ והא מתנה מדעתה איתיה בע"כ ליתי' כלומר בהיכא דנתן הגט בחצרו וכתב לה שער מתנה דקאמר רבא דהויא מגורשת ע"כ ואם איתא דחצרה כל שהיא מדעתה אתיא מדין שליחות ממש א"כ מאי ק"ל לאביי לימא ליה דכי האי גוונא חצר מדין שליחות אתיא והתוספות כתבו שם דכי אמרינן חצר לא גרע משליחות ה"ד לענין שלא בפניו אבל לשאר דברים בעינן דומיא דידה דאל"כ חצר מהלכת אמאי לא קנה מטעם שליחות כמו שליח מהלך אע"ג דמטעם יד לא קנה:
פ"ו דין ז' כתב ה"ה גם הראב"ד השיג ואם נתקיים בחותמיו ולא הוצרך לומר בפני נכתב למה אם הביאו פסול ע"כ נ"ב נראה לי דטעמו של רבינו משום דאינו נאמן לומר שעשאהו שליח והו"ל ספק אם עשהו שליח או לא ואפי' יודה הבעל כמ"ש ה"ה פ"ט דין ל"ב:
שם דין י' כתב ה"ה אבל אם א"ל הולך וכו' עד אמר אביי נקטינן שליח מתנה כשליח הגט למאי נ"מ להולך לאו כזכי וה"ה לתן נ"ב ק"ל דבגמ' אמרו שליח מתנה כשליח הגט ובמתנה כתב הרמב"ם דתן הוי כזכי ועיין בהרשב"א פרק כל הגט דף ל"ו:
שם דין י"א כתב ה"ה שליח האשה וכו' עד וזה דעת רבי' שהאריך בבאור הא לך גט כמו שאמרה ע"כ נ"ב קאי באם אמר לו הולך ותן לה ולא אמר כמו שאמרה:
שם דין י"ד כתב הראב"ד ז"ל דברי' בגו שאם הביאו השליח ממקום שצ"ל בפ"נ ובפ"נ וכו' נ"ב לא הבנתי זה דהא דשליח נאמן היינו משום דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן דמי וא"כ כל שלא קראו העדים הגט לא שייך לומר כן:
שם דין ח"ו כתב הר"מ ז"ל יכול לבטל לזה שלא בפני זה ואפי' בפני ב' אחרים ע"כ נ"ב ר' איירי לעיקר הדין והא קמ"ל דלא אמרי' מילתא דאיתעביד באפי עשרה צריכה באפי עשרה למישלפה וזהו דקאמר ואפי' בפני שני' אחרים וסובר הוא ז"ל דפלוגתא דרבי ורבנן בהכי הוא וכלישנא בתרא והשתא א"ש הא דכתב בסמוך ואפי' היו י' משבטלו וכו' דבהא לא פליג ר' ורבנן:
פ"ז דין ב' הקשה הבל"מ מ"ב כיון דלדעתו דכשהבעל מערער אינו גט מן התורה א"כ מה תירצו בגמרא לבעי תרי מדאורייתא לא בעי קיום ורבנן הוא דאצרוך ומשום עיגונא אקילו א"כ כשבא בעל וערער למה אינו ערעור וסומכין על עד אחד שאמר בפני נכתב ונחתם וכו' נ"ב הא דאמרינן עדים החתומים על השטר כמי שנחקר' עדותן היינו היכא דליכא מערער אבל היכא דאיכא מערער לא וכ"כ רבינו בפרק זה ועל פי זה נתיישב מ"ש הבכ"מ בה' עדות פ"ג ומשום הכי כל היכא דליכא מערער ובא השליח ואמר בפני נכתב ונחתם נאמן כבי תרי ושוב כשבא הבעל ומערער אינו נאמן:
שם דין ה' כתב הר"מ ז"ל שליח שהביא גט ממקום למקום בח"ל וכו' אם היה השליח עומד בשעת כתיבתו וחתימתו ה"ז אומר בפני נכתב ונחתם בא הבעל ועירער אין משגיחין בו ע"כ וכתב הטור בסימן קמ"ב ואפי' אם הביא עד אחד וכתב מרן הב"י זה פשוט מדאמרינן בפרק' קמא דהאמינוהו לשליח האומר בפ"נ ובפ"נ כבי תרי ופשיט' דאין דבריו של אחד במקום שנים ע"כ וצריך להבין דגבי מתני' דהמביא גט בא"י דא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ ואם יש עוררין יתקיים בחותמיו בעי בגמ' ערער דמאי אילימא עירער חד והאמר ר"י אין עירעור פחות משנים אלא ערעור דבעל ע"כ והשתא בא"י כיון דאין צריך לומר ב"נ וב"נ א"כ ע"כ לא האמינוהו חכמים כבי תרי וע"כ צ"ל כן דאם הוא נאמן כבי תרי היאך מהני ערעור דבעל וא"כ אמאי לא מהני ערער חד ועיין בטור בסימן קמ"א שכתב ז"ל המביא גט מא"י אם בא עד אחד וערער לומר שהוא מזוייף אין שומעים לו ע"כ וכי תימא אפי' במביא בא"י ע"כ צ"ל דהאמינוהו כבי תרי לענין שהבעל עשהו שליח דנהי דאין צריך לומר בפני נכתב ונחתם כיון דמצויין לקיימו אבל לעניין שהבעל עשהו שליח ע"כ צ"ל דהאמינוהו רבנן כבי תרי זה אינו דא"כ אמאי מהני ערעור דבעל כיון דנאמן כבי תרי שעשהו הבעל שליח תו מה יכול בעל לערער והא כל שיש עדים על השליחות תו א"צ לומר ב"נ וב"נ והרמב"ם כתב במביאו בא"י דאם בא הבעל וערער ה"ז יתקיים בחותמיו ואם לא נתקיים ה"ז גט בטל ע"כ:
איברא דצריך להבין כיון דמן התורה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן דמי ורבנן הוא דאצרוך קיום כי אתי בעל ומערער ליכא אלא לעז בעלמא וגבי המביא גט ממ"ה דנאמן עד א' פריך תלמודא האי קולא הוא חומרא דאי מצרכת תרי לא אתי בעל ומערער וכו' כתבו התוס' דאינו אלא לעז בעלמא דהא מן התורה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן דמי אמנם לפי מאי דמסיק שם כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה חד אמר בפני ב' וחד אמר בפני ג' מעיקרא מידק דייק כשאמר בפני נכתב ובפני נחתם דלא מרע אנפשיה, (א"ה מתוך דברי א"א הרב ז"ל למדתי דאפשר לומר דהא דס"ל להרמב"ם דהא דקי"ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן דמי היינו היכא דליכא מערער אבל היכא דאיכא מערער לא דלמדו ממאי דפריך תלמודא ברפ"ק האי קולא הוא חומרא הוא דאי מצרכת תרי לא אתי בעל מערער ופסיל לי' וכו' ומאי קושיא הא קאמר תלמודא לעיל מזה דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצרוך והכא משום עגונא הקלו וכיון שכן אף אם יבא בעל ויערער לא משגחינן בי' דהרי הוא ד"ת אלא ודאי נראה דע"כ לא אמרינן דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן דמי מדאורייתא היינו היכא דליכא מערער אבל כל שבא הבעל וערער הגט בטל מן התורה ולכך פריך תלמוד' האי קולא הוא חומרא הוא וכו' ותירץ תלמודא דכיון דאמר מר בפני כמה נותנו חד אמר בפני ב' וחד אמר בפני ג' מידק דייק וכו' כלומר כיון דזה העיד קודם שבא מערער שדין תורה מסייע ליה כדאמרן והוא מידק דייק האמינוהו כבי תרי ושוב אין הבעל נאמן אף לדין תורה):
וכתב הרא"ש בפסקיו גבי אתיוה בי תרי ואמרי שהבעל שלחם דתו לא מהימן בעל לומר לא שלחתיו וכיון דודאי שלחם לא חיישי' לשמא החתימו הבעל בעדים פסולים דאינו חשוד לקלקלה במתכוין אבל בחד אי לא אמר בפ"נ ונחתם מצי לומר בעל לא שלחתיו ומזוייף הוא אבל כי אמר בפני נכתב ונחתם כי היכי דהאמינוהו לומר בפ"נ ובפ"נ נאמן לומר שהבעל עשהו שליח ולפ"ז נראה דבא"י כיון שאינו אומר בפני נכתב ונחתם אין להאמינו על השליחות וכן נראה מדברי הטור דבא"י צריך שיביא ראיה על השליחות האמנם הרמ"ה כתב דבא"י נאמן על השליחות וכן נראה מסברא דהא טעמא דבא"י אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ותנשא לכתחלה ה"ט משום דמן הדין עד אחד נאמן בכאן כיון דקיום שטרות דרבנן אלא דבח"ל חיישינן לערעור דבעל כיון דאין מצויין לקיימו אבל בא"י ליכא למיחש לערעור דבעל דאם יבא ויערער הרי עדים מצויין לקיימו ומש"ה תנשא לכתחלה כיון דהשליח אומר הבעל שלחני מן הדין נאמן כיון דגיטו יוצא מתחת ידו קושטא קאמר והא דמפסיל כשבא הבעל וערער אינו אלא משום לעז כמ"ש התוס' ולפיכך המביא גט בא"י נאמן לומר שהבעל עשהו שליח אלא דאם בא הבעל וערער מפסיל משום לעז וערעור דאחד לא מהני דכיון דהוי מלתא דעבידא לאגלויי דאם בא הבעל וערער ערעורו ערעור נאמן כבי תרי לגבי ע"א הבא לערער:
אלא דצריך להבין דבפ"ב דיבמות תנן המביא גט ממ"ה ואמר בפ"נ ובפ"נ לא ישא את אשתו ובגמרא טעמא במ"ה דעליה קא סמכינן אבל בא"י דלאו עליה קא סמכינן כלומר דבא"י א"צ לומר בפ"נ ובפ"נ ישא את אשתו וכתב הרב בעל נימוקי יוסף ז"ל בח"ל דעלי' הא סמכינן דאי לאו משום עדותו שאמר בפ"נ ובפ"נ כתב הגט לא מעלה הלכך יש לחושדו שמא מעיד שקר וק"ל דהא בא"י ג"כ אינה מותרת לינשא אלא מפני שמעיד שהבעל עשהו שליח ואיכא למימר שמא עיניו נתן בה ומעיד שקר ואילולי דבריו הייתי מפרש כך טעמא דמ"ה דעליה קא סמכינן כלומר דאם בא הבעל וערער אין ערעורו כלום ואיכא למיחש לשמא משקר אבל בא"י דלאו עליה קא סמכינן דאם בא הבעל וערער ערעורו ערעור מירתת ולא משקר והכי אמרו בפ"ב דגיטין גבי מתניתין דאף הנשים שאינם נאמנות לומר מת בעליך נאמנות להביא את גיטה פריך בגמרא והתניא אינם נאמנות ומשני כאן בארץ כאן בח"ל בארץ דלאו אדיבורא דידה קא סמכינן מהימנא בח"ל דאדיבורא דידה קא סמכינן לא מהימנא כלומר דאי אתי בעל ומערער משגחינן ביה נאמנ' כיון דהוי מלתא דעבידא לאיגלויי וע"כ לא פריך שם אדרבה איפכא בארץ דאי אתי בעל ומערער משגחינן ביה דאיכא למימר לקלקלה קא מכוונא לא מהימנא אלא משום דהיא אינה מפסדת כלום ואדרבה זו היתה כונתה כדי לקלקלה אבל הכא אי אתי בעל ומערער הרי הוא מפסיד ומפקינן לה מיני' לא עביד דמשקר ומדברי כלם נלמוד דשליח המביא גט בח"ל האמינוהו חכמים כתרי חד על קיום הגט וחד על שהבעל עשהו שליח ובא"י האמינוהו לומר שהבעל עשהו שליח לדעת הרמ"ה ולדעת הטור צריך שיביא ראיה על שליחותו וע"כ לא האמינוהו בח"ל לומר שהבעל עשהו שליח אלא מפני שאומר בפני נכתב ובפני נחתם וכן דייק דברי הרא"ש ז"ל שכתב דכל שאומר בפ"נ ובפ"נ האמינוהו חכמים לומר שהבעל עשהו שליח וגבי מתני' דהמביא בא"י דאם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו מוקי לה בגמרא בערעור דבעל וכתב הרא"ש אבל בלא ערעור דבעל תנשא ולא חיישי' לזיופא לפי שהבעל אינו חשוד לקלקלה בידי שמים ומש"ה ערעור דלקוחות לא חיישינן ותנשא עכ"ל וצריך להבין לפי סברת הטור דבמביא גט בא"י צריך שיקיים שליחותו א"כ תו מה ערעור שייך הא כתבו הפוסקים דכל שיש עדים על השליחו' ליכא למיחש לזיופא ומשמע מדבריהם דאפילו אם בא הבעל וערער לא מהני:
איברא דהטור כתב דאם בא הבעל וערער חיישי' ואני כתבתי לקמן דזו היא סברת רש"י ז"ל אבל מדברי הרא"ש ז"ל אין נראה כן כמ"ש הב"י וכ"ת דהא דכתבו דכל שיש עדים על השליחות ליכא למיטען היינו טענת מזוייף כלומר לא כתבתיו אבל אם טוען שלא נכתב לשמה או שהחתימוהו בעדים פסולים חיישינן דהא כתב הרא"ש דכל שודאי שלחם ליכא למיחש לשמא זייפו הבעל דאינו חשוד לקלקלה ב"ש:
איברא דדברי הרא"ש ז"ל בעצמם צריכים להבין שכתב אבל בלא ערעור דבעל לא חיישינן לזיופא דאינו חשוד לקלקלה ב"ש ע"כ ונהי דליכא למיחש לשמא זייפו הבעל דאינו חשוד לקלקלה בידי שמים מ"מ ניחוש לטענת מזוייף והבעל לא שלחו ואמאי ערעור הלקוחות לא מהני והוא הדין ערעור דחד אלמא מוכח דאיירי בדליכא למיטען מזויף ולא שלחתיו דאיירי בדאיכא עדים על השליחות וערעור דבעל היינו שנכתב שלא לשמה או שהחתימו בעדים פסולים ואע"ג דאינו חשוד לקלקלה בידי שמים היינו בסתמא לא חיישינן להכי אבל אם בא הבעל וערער בהא חיישינן ואיכא למימר דהרא"ש ג"כ סובר כסברת הרמ"ה דאף בא"י נאמן השליח לומר שהבעל עשהו שליח כשם שנאמן בח"ל ומש"ה אם בא הבעל וערער לא שלחתיו ומזוייף אין ערעורו כלום להכחיש לשליח כיון דחכמים האמינוהו כבי תרי אלא דיכול לערער ולומר לא נכתב לשמה או עדים פסולים הם ואע"ג דבסתמא לא חיישינן להא מכל מקום כל שבא הבעל וערער חיישי' וצריך לקיימו וגבי הביאו שנים כיון דהוי מלתא דלא שכיח לא חיישינן לשמא יטעון הבעל שזייפו דהא נמי הוי מלתא דלא שכיח והוי תרי דלא שכיח ולא חיישינן והשתא אתי שפיר דהא בא"י איצטריכא לטעם דמצויין לקיימו ואף ע"ג דנאמן על השליחות כבי תרי ושוב אינו יכול לומר לא שלחתיו ומזוייף הוא דלפי' הראשון ק' מ"ש דבא"י אצטריכא לטעם דמצויין לקיימו ותיפוק לי' כיון דב' הביאו שוב אינו יכול לערער כלום מידי דהוה בשנים שהביאו בח"ל דאצ"ל בפ"נ ובפ"נ:
והשתא דאתינא להכי דאף בא"י האמינוהו על השליחות אתי שפיר מ"ש הרמ"ה ז"ל דהפסול מן התורה פסול להביאו בא"י דע"כ לא האמינוהו רבנן לומר שהבעל עשהו שליח אלא בעד כשר וכ"ת ואפילו לא יהא נאמן מצד עצמו ליהמניה במיגו דאי בעי הוה יהיב לה דמטעם זה נאמן השליח לומר לגירושין נתת לי ואע"ג דהתוס' כתבו בפרק האומר דאין זה מיגו דשמא האשה לא תרצה לקבל הגט כיון דבעל אומר לפקדון ועוד דבלא שום מיגו הימנוהו רבנן לשליש כדמשמע ס"פ זה בורר גבי ההיא סבתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרא ואמרה דפריע הוא והימני' רב נחמן בלא שום מגו דכיון דאיתחזק בב"ד אי בעי קלתי' לא אמרי' אבל דעת הרמב"ם הוא דנאמנות השליש הו' מטעם מגו. וכ"כ הרא"ש ומ"ש דאין זה מגו דשמא האשה לא תרצה לקבל הגט כיון דהבעל אומר לפקדון אין זה כלום דמ"מ מתחלה היה בידו ליתנו לה קודם שיערער הבעל וכן בההוא עובדא בסבתא נמי מתחלה היה בידו לקורעו ואיכא למימר דהתוספות ג"כ סברי דנאמנות השליש הוי מטעם דאי בעי קלתי' קודם שיבא לב"ד ומ"מ אין זה חשיב מגו גמור כדי להאמינו מן התורה אלא שחכמים האמינוהו כיון דהימני' מעיקרא. איברא דהרא"ש בריש מסכתין כתב דכי היכי דהימנוהו חכמים לשליח לומר בפ"נ ובפ"נ האמינו נמי לומר שהבעל עשהו שליח כיון שהגט יוצא מתחת ידו ולא מצי לומר בעל לא שלחתיו וצריך להבין דכיון דהימנוהו חכמים לומר ב"נ וב"נ א"כ אמאי איצטריכו תו ליהמני' לומר שהבעל עשהו שליח דלמאי איכא למיחש למזוייף ליכא למיחש דהא נתקיים הגט לנפילה ליכא למיחש כמ"ש התוס' לפקדון ליכא למיחש שהרי השליש נאמן במגו דאי בעי הוה יהיב ליה עכשיו אפילו התוס' שכתבו דאין זה מגו טוב דשמא האשה לא תרצה לקבלו היינו היכא שהבעל טוען לפקדון אבל היכא דליכא שום מערער הא ודאי אי הוה בעי הוה יהיב לה עכשיו. וראיתי לרב מהרימ"ט א"ה סי' ט' שכתב דטעמו של הרא"ש הוי מטעם דאי בעי הוה יהיב לה ועוד מטעם שבידו ע"כ וכבר כתבתי ואין זה במשמעות לשון הרא"ש וכבר ראיתי להרב מהריב"ל שדקדק כדברי:
זה מצאתי שהשיב בימי חרפו והשאלה נאבדה:
ראיתי את השאלה ומה שנגזר עליה מאת הרב המובהק הפוסק ה"י והגם שדבריו אינם צריכים חיזוק ומה גם מאיש כמוני כי ידעתי שאין ידיעתי מכרעת וכמה פעמים מנעתי עצמי להניף ידי בטיב גיטין וקדושין כי מיראי ההוראה אני ועכשיו לא יכולתי להתאפק כי הייתי עלי מצוה לשמוע דברי הרב המובהק מהר"ר יוסף ה"י ולכן אמרתי לגלות דעתי כי גם אני מסכים הולך בשריותא דהך איתתא והגם שהיה נראה לומר דנהי דאין שליח הגט צריך שום ראיה לומר שהבעל עשהו שליח שחכמים האמינוהו כל שאומר בפני נכתב ובפני נחתם מ"מ היכא דהחזיק עצמו ובא מכח שטר הרשאה ושטר הרשאה קא מכחישו יראה דאינו נאמן ודמי לאותה שאמרו הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר ד"ר רשב"ג אומר בחזקה ואסיקנא דבלברר קא מפלגי כלו' דאם נמצא השטר מזוייף בטל חזקתו ואע"ג דכל שיש לו חזקה א"צ לשטר מכל מקום כיון שבא לידון בשטר ומהשטר אין ראיה בטלה חזקתו וה"ה נמי בנדון דידן אף על גב דהיה השליח נאמן לומר שהוא שליח בלא שום שטר כיון שבא להחזיק עצמו מכח השטר והרי השטר מכחישו בטלה נאמנותו והגם דאיכא כמה מרבוותא דפסקו הלכה כרשב"ג ה"ה רשב"ם ור' משלם ואור זרוע ומהרי"ח הביאה בהגהת אשירי בפ' ז"ב היינו לומר דא"צ לברר ולהביא עדים אבל אם הביא עדים ואמרו להד"מ אפילו רשב"ג מודה דבטלה חזקתו תדע דהכי הוא דהא בפ' שבועת העדות אמרו גבי פרעתיך בפני פ' ופ' ואתו ואמרו להד"מ הוחזק כפרן ואמר רבא עליה כל מילתא דלא רמייא עליה דאיניש אמר ולאו אדעתי' הא לאו הכי הוה אמינא הוחזק כפרן אלמא דאפי' במידי דנאמן אדם בלא שום ראיה מ"מ כל שבאו עדים ואמרו להד"מ הוחזק כפרן ובפ' האשה שלום נמי גבי מתני' דהית' קטטה בינו לבינה ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ובעו בגמרא ה"ד קטטה ואמרו באומרת לבעלי גירשתני והקשו וליהמנא לדידה מדרב המנונא דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת חזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה ומשני כגון דאמרה גירשתני בפני פ' ופ' ושיילנא להו ואמרו להד"מ אלמא אע"ג דהאשה נאמנת לומר גירשתני אפ"ה כל שהחזיקה עצמה על פי עדים ואתו עדים ואמרו להד"מ אינה נאמנת ואל תשיבני מההיא דפ' המדיר גבי מתני' דמשמשתו נדה דפריך בגמרא אי דלא ידע ניכול ומוקי לה באומרת פ' חכם טהר לי הכתם ואזל ושייליה ואשתכח שקרא ואמרו עלה בירושלמי וכולהו בעדים כלו' שבאו עדים ואמרו עמנו הי' ביום פ'. אבל ע"פ כהן וחכם אינה מפסדת וכ"כ הרשב"א והרא"ש דאלמא דכל מידי דנאמן אדם בלא שום ראיה אפי' אם תלה נאמנותו באחרים אע"ג דבאו ואמרו להד"מ נאמנת היא וכ"כ מהר"י קאר"ו בתשו' בדיני מל"ת ז"ל ואפי' אם בא העד והכחיש האשה היא נאמנת והביא ראיה מפ' שבועת העדות דאמרו הכל מודים בע"א שהוא פטור כגון דאמר לה לדידה ולא אמר להו לב"ד לפי שהיא יכול' לבא לב"ד ולומר מת בעלי ונאמנת ואע"פ שהעד כופר ונשבע שאינו יודע לא משגחינן ביה וכ"כ הבש"ה ביבמות:
אבל הא לאו מילתא היא דהתם ה"ט משום דהוי ע"א בהכחשה דהאשה קמכחיש אותו ואומרת אתה תקנת לי את הכרי ואינה מן הדין שתפסיד כתובתה אבל לענין ודאי שאינה נאמנת כל שבא החכם ואמר להד"מ וכ"כ הב"י בה' נידה ומן התימה על הרב מהר"י קאר"ו בתשו' שלא שת לבו לדברי הר"י שכתב דאין האשה נאמנת ואפי' הרשב"א והרא"ש לא אמרו אלא לענין כתובה ודלא כמשמעות הב"י בא"ה סי' י"ז וכ"ת הא דאמרינן דאם באו עדים ואמרו להד"מ דהוחזק כפרן ה"ד במידי דאתי מכח עדים דאע"ג דהוא נאמן בלא שום ראיה מ"מ כל שבא לדון מכח ראיה ואתו עדים ואמרו להד"מ הוחזק כפרן אבל במידי דלא אתי מכח ראיה כנדון דידן דאפי' לא הי' שטר הרשאה מעולם הוה מהני אפי' אם באו עדים ואמרו להד"מ נאמן ולא הפסיד נאמנותו זה אין לחלק דהא בההיא דפרק שבועת לא הוחזק כפרן אלא מטעם דלא רמי איניש אדעתי' הא לאו הכי כגון שהזמינם לעדים דבכה"ג רמי איניש אדעתי' הוחזק כפרן כמ"ש הפנ"י בפרק גט פשוט ואף על גב דפריעת החוב אינה תלוי' בעדים וכתבתי כ"ז מפני שראיתי למי שכתב דאפי' אם הזמינם לעדים ובאו ואמרו להד"מ דנאמן ואתו עליה מטעם דפריעת החוב לאו מכח עדים קא אתי וזו היא סברת מהרימ"ט בח"א סי' ק"ט:
האמנם עדיין איכא למשרי בנדון דידן דמ"ש בשטר השליחות חסר מסימני הגט דברא' השטר כתוב ולאהבתי ואלו בגט כתוב ולאבהתי הרבה מוכיח מתוכו שזה טעות סופר דאין אהבה בגט וכמ"ש הרא"ש והמרדכי דכל היכא דהדברים סותרות זו לזו תלינן בט"ס ואיכא למימר דאפי' רבינו תם שחילק על ריב"ח היינו טעמיה משום דקי"ל עד רובו של חדש לא טעו אינשי אבל בטעות הכתיבה כ"ע יודו דתלינן בט"ס ומטעם זה כתב בעל העיטור משמיה דרבוותא באם לא האריך או שלא כתב יודין היתרות שהוא פסול ה"ד כשבא הבעל ואומר כוונתי לטעות כדי לקלקלה אבל אם לא בא הבעל וערער תנשא לכתחלה דתלינן בט"ס וגדולה מזו כתב מהרשד"ם בסימן פ"ב בגט שהי' כתוב בו פ' בן ראובן ובשטר הרשאה כתוב פ' בן שמעון שיש לדון אותו בט"ס וראיתי להרב המובהק הפוסק ה"י הביא מתשו' ה"ר ישראל שכתב דלא תלינן בט"ס אלא היכא שמוכיח מתוך השטר שהוא ט"ס דהדברים סתרי זו לזו וע"כ איכא ט"ס לא כן היכא שהכרח הוא מבחוץ וכן נראה מדברי הרא"ש שכתב דע"כ איכא למיתלי בטעות שהרי דבריו סותרים זה את זה וע"כ טעה הסופר אבל אין זה ראיה דהא דאיצטרך הרא"ש לזה היינו משום דבנדון דידיה הטעות הוא בחשבון הימים וקי"ל דמשעבר רובו של חדש לא טעו אינשי ואם לא היו הדברים סותרים זו לזו דע"כ טעה לא הוה תלינן בט"ס אבל היכא דהטעות הוה בכתיבה דעבידי אינשי למטעי כנ"ד אע"ג דהכרח הוא מסברא תלינן בט"ס וכן מוכיח מתשו' ר' יונה שהביא הרא"ש וכבר ראיתי לה' הפוסק שדחה תשו' מהרר"י מכח תשובת הרא"ש ואני אומר דבנדון דידן גם מהרר"י מודה דתלינן בט"ס ואע"ג דהכרח הוא מסברא מוכיח מתוכו הוי שאין דרך לכתוב בגט שום אהבה וע"כ לא אמר מהרר"י אלא היכא שהכרח הוא מבחוץ דמתוך השטר לית שום הכרח למיתלי בטעות כנדון דידיה שדילג הק"ק שכתוב הזמן כהלכתו ואין מוכיח מתוכו שום טעות אלא דידוע לנא מבחוץ לפי רוב השנים דטעות יש כאן דמסתמא לא נכתב גט זה לפני כמה אלפים אבל היכא דהטעות מוכיח אפי' מסברא תלינן בט"ס ועוד אחרת יש לי טעם לשבח דע"כ לא אמר מהר"י דכל היכא שהכרח הוא מבחוץ לא תלינן בט"ס אלא היכא שהטעות הוי בגט דהרואה הגט בידה אומר לא זהו גיטה אבל, היכא דהטעות הוה בשטר השליחות ליכא למיחש בהאי שמא תאמר דאין כאן מוכיח מתוכו אלא דלשון אהבתי הכתוב בגט הוי ט"ס מכיון שאין אהבה בגט אבל אין מוכיח מתוכו מה הי' צריך לכתוב במקומו והוי כאלו נמחק התיבה מכל וכל וכבר כתבנו לעיל דהבא לידון גם בשטר ומהשטר אין ראיה כגון באתו עדים ואמרו לא ידענא מזה דהפסיד נאמנותו והוא הדין נמי הכא כיון שבא לידון מכח שטר השליחות ומשטר השליחות אין שום ראיה דהפסיד נאמנותו לאו מלתא היא דכי אמרו דהבא לידון אף בעדים ואתו סהדי ואמרו לא ידענו מזה דהפסיד נאמנותו ה"ט משום דהוחזק כפרן שהרי אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ונמצא שקרן אבל הכא אפי' תימא דחשיב כאלו נמחק התיבה של אהבתי מכל וכל ואין כאן סימני הגט לא הוחזק כפרן ואי משום דאין כאן סימני הגט מה בכך דל מהכא השטר כאלו נאבד הוא נאמן ועוד דהא איכא סימנים אחרים וע"פ יקום דבר ועוד נ"ל דכגון דא מוכיח מתוכו הוי דצריך לומר לאבהתי במקום לאהבתי שהרי כיון שאתה באת לחוש מכח דבגט כתוב לאבהתי בראש השיטה הדבר מוכח דכותב שטר השליחות טעה ובמקום לאבהתי טעה והקדים ה"א לבית ולאהבתי הכתוב בשטר השליחות צ"ל לאבהתי. כל זה כתבתי להלכה ולמעשה אחר שיסכימו עמי מורי ורבותי הרבנים המובהקים ה"י גם אני אהיה סניף לדבריהם נאם הצעיר אפרים נבון:
שם דין י"ד כתב הרמב"ם שנים שהביאו גט בח"ל וכו' עד שהרי אין הבעל יכול לערער בגט זה ע"כ והטור בא"ה סי' קמ"ב כתב וז"ל ואם שנים שלוחים להביאו א"צ לומר בפ"נ ובפ"נ אלא ינתן לה אע"פ שאינו מתקיים בחותמיו ומ"מ יכול לערער כשיבא הבעל ולומר מזוייף הוא ויתקיים בחותמיו ע"כ ונראה דס"ל להטור כסברת רש"י דהא דב' שהביאו גט אצ"ל בפ"נ ובפ"נ משום דהרי עדים מצויין לקיימו ומ"ה כל שבא הבעל וערער יתקיים בחותמיו. אבל דעת רוב המפרשים הוי דהיינו טעמא דכל דאייתוה בי תרי ואמרו שהבעל שלחם תו לא מהימן לומר לא שלחתים דמה אלו יאמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני והכי אמרו בגמרא ולפי זה תו אין הבעל יכול לערער. וכ"ת כיון דכל שאומרים שהבעל שלחם ליכא למיחש לשמא החתים עדים פסולים א"כ אמאי איצטריך ליהמוני מטעם מיגו דמה אלו יאמרו בפנינו גירשה בלא שום מיגו ליהמני להו כיון דשנים אמרו שהבעל שלחם ובפרק האיש מקדש אמרו אמר לב' צאו וקדשו לי אשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגירושין אם שלח גט לאשתו ע"י שנים:
אמנם בירוש' איתא עשה שליח ליתן גט לאשתו צריך ליתנו לה בפני שנים ואין השליח עולה משום השנים וכתב הרא"ש בר"פ השולח הא דקאמר צריך ליתנו לה בפני שנים היינו כר"א דאמר עידי מסירה כרתי ואין השליח משום השנים שהרי הוא עומד במקום הבעל וכ"כ הרמב"ם בפ"ו ז"ל שליח שהביא גט כשהוא נותנו לה נותנו לה בפני שנים ואותן השנים צריכין לקרותו ואח"כ ינתן לה בפניהם שדין השליח עם האשה כדין הבעל עמה שתחתיו הוא קם. אבל הרשב"א כתב בריש פרק השולח דבעידי מסירה השליח עולה במקום ע"א והוי מהשנים דהא לכ"ע שליח נעשה עד ע"כ. איברא דמדברי הרשב"א בפ"ק אין נראה כן שכתב ז"ל ומיהו נראה דכיון דקי"ל כר"א דאמר עידי מסירה כרתי אף המביא בא"י צריך ליתנו לה בפני שנים דליהוי מגורשת אלא דמביא בא"י אינו צריך אלא שנים להיותם עידי מסירה ומביא בח"ל פעמים שצריך שלשה כשהביאו קרוב או פסול דאינן כשרים לקיים את הגט ע"כ נראה מדבריו דבא ליישב דלפי מאי דקי"ל כר"א דבעינן ליתנו בפני שנים אף בא"י אם כן מה חילוק יש מא"י לח"ל ולזה קאמר דבח"ל פעמים שצריך ג' כגון שהביאו קרוב וכו' ולפי מ"ש בפ' השולח דהשליח הוי משום השנים הא ודאי בא"י א"צ ליתנו לה בפני שנים אלא השליח ועד אחד עמו סגי וצ"י. ומ"ש הרמב"ם והרא"ש ז"ל דבעידי מסירה אין השליח עולה אפי' במקום אחד מפני שהוא במקום בעל דבר צריך להבין דא"כ שנים שהביאו את הגט דקי"ל דלא צריך לומר בפ"נ ובפ"נ וכתב הרמ"ה הביאו הטור בסוף סי' קמ"ב דלא סגי דלא מסרי לה תרווייהו ומקיימא כולא מילתא בבת אחת אבל חד דמייתי אע"ג דאיכא תרי דמסהדי אשליחותי' אי לא מסר באפי עדי שליחות גופייהו אע"ג דמסר לה באפי סהדי אחריני לא מתכשר דהוה לי' שליחות דכל כת וכת חצי דבר ולא מצטרפי ע"כ (א"ה עיין מ"ש הטור בסימן הנזכר בשם הרמ"ה גבי ואומר בפני נכתב ונחתם בשעה שנתנו ליד האשה או סמוך לה וכו' דנראה דתלויים בזה):
והשתא לפי דעת הרמב"ם בשנים שהביאו את הגט דצריך ליתנו לה באפי סהדי אחריני דהשלוחים עומדים במקום הבעל אם כן הוי חצי דבר ובפ"נ גבי מתני' דאחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר אמר ר' אמי ל"ש אלא כשהגט יוצא מתחת ידי עדי כתיבה דנעשו כשנים ע"ז וכשנים ע"ז אלמא קסבר ב' שהביאו את הגט צ"ל בפ"נ ובפ"נ והשתא קשה דהא עדות דכל כת וכת חצי דבר אלא מוכח דבדרבנן לא אמרינן דבר ולא חצי דבר:
שם דין כ"ג וכ"ד כתב הר"מ ז"ל האיש שנתן גט לאשתו וכו' עד בד"א כשהתנה עליה הבעל תנאי זה אבל אם לא התנה אלא נתן לה גיטה והרי הגט יוצא מתחת ידה אינה צריכה לומר כלום דאין חוששין שמא זייפה אותו שהרי אינה מקלקלת עצמה וכתב ה"ה ראיה לרבינו שהרי אמרו האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ע"כ. ודברים אלו קשים דהתם היינו טעמא דחזקה אינה מעיזה פניה בפני בעלה ונראה דטעמו של רבינו הוא מההיא דפ' התקבל דף ס"ד בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין רב חסדא אמר שליש נאמן ופרש"י ז"ל שהוא בשליח קבלה וע"כ בשלא נתקיים בחותמיו איירי תדע מדפריך תלמודא על ר' חסדא ממתני' דקתני צריכה שתי כתי עדים ואיצטריכו לאוקמי לה דלא נפק גיטה מתותי ידיה וכו' אלמא דשליח קבלה ונפיק גט מתחת ידו נאמן ובנפיק גיטה מתותי ידה ג"כ נאמנת וכן נראה מההיא דאמרו שם בעל אומר לגירושין והיא אומרת נתן לי ואבד וכו' הא לאו הכי אע"ג דליכא עדים מהימן ואפי' רב הונא לא פליג אלא בשליש אבל אי אמרה היא קמאי דידי לגרושין יהביה ניהליה מהימנא מגו דאי בעיא אמרה לדידי יהביה ניהליה בעל ואע"ג דכל היכא דאיכא עד דקא מסייע לה מעיזה פניה ואינה נאמנת כי נפיק גיטה מתותי ידה מהימנא וזה מוכרח בפי' הסוגיא ומעתה לא תיקשי מ"ש הרשב"א לסברת ר' מההיא דתנן א"א הייתי וגרושה אני דאם יש עדים דאינה נאמנת דהתם שאני דאין גיטה נפיק מתותי ידה וכ"כ הבכ"מ:
איברא דצריך להבין דבגמרא אמרו ומודה רב הונא דאי אמרה איהי קמאי דידי יהבי' ניהליה לגירושין מהימנא במיגו דאי בעי אמרה לדידי יהביה לגירושין ואינו יכול לטעון ולומר לפקדון נתתיו ואלו רבינו כתב בפי"ב בהוציאה גט מתחת ידה דאם בא הבעל וערער ואמר לפקדון נתתיו לה יתקיים בחותמיו ועוד קשה כיון דהיא אומרת גירשתני אמאי לא תהיה נאמנת דחזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה וליכא למימר דהיינו טעמא דכיון דנפיק גיטה מתותי ידה מעיזה ומעיזה דזה אינו דהא אמרו בגמרא דאי אמרה אתתא קמי' דידיה יהביה ניהליה לגירושין מהימנא במיגו דאי בעי אמרה לדידי יהביה ניהליה לגירושין ומהימנא וכתב ה"ה בפי"ב דה"ט מדר' המנונא דהאשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת ולא אמרינן כיון דנפיק גיטה מעיזה פניה וכ"כ הב' העיטור ולמד כן משמעתין וכ"כ הרי"ף בתשובה שכל שהוציאה גט מתחת ידה וטען הבעל שלא נתנו לה אינו נאמן וכ"כ הרשב"א בחי' יע"ש ונלע"ד דע"כ לא קאמר הר"מ ז"ל דאם בא הבעל וערער ואמר לפקדון נתתיו דצריך לקיים בחותמיו אלא בהוציאה גט מתחת ידה ואמרה בעלי נתן לי שלא בפני בעלה דע"ז קאמר דנאמנת ותנשא בו וע"ז כ' דאם בא אח"כ הבעל וערער לומר פקדון נתתיו נאמן דלא שייך כאן לומר חזקה אינה מעיזה פניה דכיון שקודם שבא הבעל אמר' הכי קי"ל דשלא בפני בעל' מעיזה ומעיזה ומה שהיא אומר' גירשתני כשבא הבעל להחזיק דבריה אמרה כן וכ"כ הטור בסי' קנ"ב אבל אם תוציא האשה גיט' בפני בעלה ותאמר גירשתני נאמנת דחזקה אינה מעיזה פניה ונ"ל דהיינו דוקא כשטוען הבעל לפקדון נתתיו ואז אינה מעיזה פניה לומר לגירושין נתתה לי דאין הגט יסייע כלום שהבעל אינו כופר בגט אלא שטוען לפקדון נתתיו אבל כשהבעל טוען מזוייף הוא אזי ודאי מעיזה פנים שהגט מסייע לה דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן הוי ולמדתי כן מתשו' הרי"ף שהביא ה"ה:
איברא דצריך להבין הא דתנן מצא גט אשה בשוק דאם אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה וכתבו התוס' בפרק כל הגט דף כ"ז ז"ל ואינה נאמנת לומר גירשתני דכיון דאיכא גט מעיזה ומעיזה וכן כתב הרא"ש בפרק אלו מציאות ואלו בשמעתין נראה דאפי' בדאיכא גט נפיק מתחת ידה נאמנת ולפי מ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דלדידה לא עביד איניש דמפקיד לה ניחא דמ"ה נאמנת כיון שהוא מודה שכתבו ולפקדון לא חיישינן כמ"ש ולנפילה ע"כ לא חיישינן כמ"ש הרמב"ם והרשב"א וכיון שהגט יוצא מתחת ידה בודאי שהבעל נתנו לה לגרושין אבל לפי מ"ש ה"ה דטעם נאמנות דידה הוא מדרב המנונא וכ"נ מדברי הרא"ש בשמעתין וכ"כ הרב בעל העיטור קשה ועיין מ"ש הוא עצמו בדיני שטרות בדף כ"א וצריך ישוב ובגופא דשמעתין צריך להבין דלמה לי לומר במיגו דאי בעיא אמר לדידי וכו' ותיפוק לי' דבאותה טענ' עצמ' דקאמרה קמאי דידי יהביה ניהליה הרי היא אומרת גרשתני ומהימנא מנא מטעם חזקה ונראה לומר דכי קאמרה קמאי דידי אין להאמינה מטעם חזקה דאינה מעיזה דאיכא חזקה אחרת כנגדה דחזקה דאם איתא דלגירושין יהביה לדיד' הוה יהיב לה ומ"מ מטעם מיגו מהימנא ודע עוד דהא דכתב רבינו דאשה שגיטה יוצא מתחת ידה דנאמנת משום שאינה מקלקלת עצמה אין זה עיקר הטעם דהלא אפי' שליח קבלה נאמן אף דלא שייך האי טעמא כנראה מדברי רבינו פ"ו דין ב' ובפי"ב דין י"א ודין י"ג:
פ"ה דין א' כתב ה"ה וז"ל ובהלכות כתוב שם קשיא דרב אדרב דהכא פסק הלכה כר"י והתם בהמגרש אמר לאפוקי מדר"י ע"כ נ"ב הא דקי"ל היינו כשכתוב התנאי בשטר אבל בע"פ לא ועיין בפ' מי שאחזו:
שם כתב ה"ה וז"ל ושם נתבאר וכו' עד יש מי שסובר כדברי רבינו בע"מ והיא שיהא בידה לקיימו ומ"מ לא דחו הברייתא ע"מ מאתי' זוז שאינו בידה לגמרי שאם הוא אינו רוצה לקבלם הגט פסול נ"ב ונראה דר' סובר כיון דאינו אלא פסול דרבנן לא חיישינן לשמא לא ירצה לקבל המעות וכיוצא לזה כתב ה"ה בפ"ד מהלכות אישות ועיין מ"ש ה"ה בפ' זה דין כ"א:
שם דין ח"י כתב הרמב"ם ז"ל הנותן גט לאשתו ע"ת שתתן לו מאתי' זוז כו' עד ואין עד א' מן הראשונים וא' מן האחרונים מצטרפין ע"כ נ"ב מכאן נ"ל דעדות מיוחדת בגיטין אינם מצטרפין:
שם דין י"ט כתב ה"ה והאריך ובסוף דבריו כתב וצ"ע ע"כ נ"ב עיין בפ"ז מהלכות אישות דכתב ה"ה שכל האומר ע"מ שיהיה כן כיון שהי' פעם אחד נתקיים התנאי ועיין במהרי"ט ז"ל סימן מ':
פ"ט דין ט' הקשה הרב בעל ל"מ ז"ל על תשובת הרי"ף שהביא ה"ה טובא חדא דאמאי לא ניחוש שמא פייס הוא לה ובטלו שניהם התנאי של ק"ק ע"כ נ"ב עיין בתוס' בפ"ב דלא חיישינן לזה אלא כשהיה הולך דלטובתה נתכוון ולא לצעורה וא"ש השתא ומחל לה התנאי וכ"כ הרא"ש:
שם באותו דין כתב ה"ה ז"ל וכן האומר לאשה זה מבואר שע"כ לא אמרו בגמרא אבל אמתני' הא לא אתא אלא כשאינו בעיר אבל כשהוא בעיר לדברי הכל חוששין ע"כ נ"ב מדברי התוס' בפרק המביא תניין דף ח"י ע"ב נראה דכל שהוא עמה בעיר מסתמא מחמת קטטה קמכוין ולא להתפייס שם דין י"ו כתב הר"מ ז"ל שכיב מרע שכתב גט לאשתו וגירש ועמד אינו יכול לחזור שאין גיטו כמתנתו וכו' בפ' מי שאחזו אמר רב הונא גיטו של ש"מ כמתנתו ואם עמד חוזר ולית הילכתא כרב הונא גזיר' שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה ע"כ ובהאי מימרא רבו הפירושים דמדברי רש"י ז"ל נראה דהא דלא קי"ל כרב הונא היינו דוקא בסתמא שלא התנה כלום אבל באומר אם מתי דברי הכל אם עמד חוזר אפי' מת מאותו חולי והיינו דוקא כשהלך בלא משענת אבל אם הלך על משענתו אם אמר מחולי זה אומדין אותו אם מת מאותו חולי משום דמחולי זה קאמר אבל באומר אם מתי סתם גיטו גט ושיטה אחרת יש דאפי' באומר אם מתי סתם אומדין אותו והוא דעת הטור והרמב"ם כמ"ש ה"ה בה' זכיי' ונראה דטעמייהו היו משום דבאומר אם מתי סתמא מחולי זה קאמר אמנם יש חילוק בין סברת הרמב"ם לסברת הטור דלדעת הרמב"ם בכל גוונא בעי אומדנא בין הלך במשענת בין הלך בלא משענת ולדעת הטור כל שהלך בלא משענת לא בעי אומדנא ואע"פ שחזר וחלה מחולי הראשון בטל הגט כיון שנתרפא שעה אחת. והתוספות אזלי לשיטה אחרת והעלו דאפי' באומר אם מתי מחולי זה בעי אומדנא גזירה שמא יאמרו כשמת מאותו חולי ורואים שהגט בטל יאמרו שאין התנאי גורם שהרי מת מאותו חולי אלא מיתה גורם ולכך לא הוי גט כשעמד ויש גט לאחר מיתה אבל השתא דעמד אינו חוזר כיון דמת מאותו חולי יאמרו שתנאי החולי גורם ולפי דבריהם בין הלך במשענת בין שלא במשענת בעי אומדנ' אם מת מאותו חולי אלא שבהלך על משענתו בעי אומדנא משום דמחולי זה קאמר ושמא לא מת מאותו חולי ובהלך בלא משענת מדינא לא היה בעי אומדנא דהרי כבר נתרפא שעה אחת ואפי' מת אח"כ מאותו חולי אלא דמשום גזירה דשמא יאמרו בעי אומדנא ולפי זה באומר אם מתי סתם והלך על משענתו כיון דליכא עמידה לא בעי אומדנא ובהלך בלא משענת ועדין לא הבריא לגמרי נראה לכאורה דכיון דאיכא עמידה והרי נתרפא שעה אחת דבעי אומדנא דודאי כל האומר אם מתי סתמא כאומר מחולי זה קאמר ולאו תנאה דלעולם כמ"ש הרשב"א והר"ן ז"ל:
איברא דעדין יש לדקדק דלא ליבעי אומדנא באומר אם מתי ולא אמר מחולי זה דכיון דטעמא דבעינן אומדנא הוי משום גזירה דשמא יאמרו כשרואים שמת אח"כ מאותו חולי והגט בטל שאין התנאי גורם שהרי מת מאותו חולי כל זה שייך באומ' חולי זה אבל באומר אם מתי סתמא לא שייך האי גזירה כשרואי' עמד שהרי הכי התנו אם מתי והרי עמד שעה אח' אמנם עדין איכא למימר זיל לאידך גיסא ולא ליבעי אומדנא ואפי' כי מת מחולי אחר ליהוי גיטא כל עוד שלא הבריא לגמרי דבשלמא באומר מחולי זה מחמת חולי זה קאמר וכל שנתרפא שעה אחת ומת אח"כ מחולי אחר מדינא נתבטל הגט דמחולי זה קאמר ולא מחולי אחר וגם לא שייך למיגזר אבל באם מתי סתמא כל עוד שלא הברי' לגמרי אע"ג דנתרפא שעה א' מאותו חולי מדינא לא נתבטל הגט דאם מתי סתמא כל עוד שלא יבריא כמו שהיה מקודם קאמר ולא אזלינן בתר אומדנא ולומר דכל שעמד חזר ביה מידי דהוי אמתנה דכל שעמד בטלה מתנתו וזו היא שיטת ר' ירוחם:
שם דין י"ז וח"י כתב הר"מ ז"ל הרי זה גיטך אם מתי מחולי זה אינו גט וכו' אם לא יעמוד מחולי זה ונפל עליו בית או שנשכו נחש הרי זו ספק מגורשת וכן פסק בש"ע. ונראה דהחילוק בין רישא לסיפא דמחולי זה משמע מחמת חולי זה וכשאכלו ארי הרי לא מת מחמת אותו חולי. ובאם לא יעמוד מספקא לן אם ר"ל אם לא יעמוד מחמת זה החולי או דילמא אם לא יעמוד מתוך אותו החולי קאמר ולפ"ז מוכרח דכי אמרו אין אונס בגיטין הויא אפי' באונס דלא שכיח ומן התימא על הב' ש"ע דבסימן קמ"ד פסק דאונס דלא שכיח חשיב אונס והיא סברת הטור ולפי מש"ל דדעת הרמב"ם והטור דאומר אם מתי סתמא הוי כאלו אמר מחולי זה ובעי אומדנא ה"ה אם אכלו ארי דלא הוי גט וכן אם אירע לו אונס דשכיח ולא שכיח דהא לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דאפי' אונס דלא שכיח כלל אין אונ' בגיטין כמ"ש ואפ"ה כל שאמר מחולי זה לא הוי גט וה"ט דמחולי זה קאמר והרי לא מת מחולי זה ולפ"ז נראה דאפי' אם אירע אונס דשכיח ומת מחמת המאורע דלא הוי גט דלא שייך הכא לומר הו"ל לאתנויי דהא התנה בהפך ופירש דלא קביל אונס אחר ולדעת הטור כל שאינו אונס דלא שכיח כלל הוי גט:
שם דין כ"ג כתב מרן בכ"מ ז"ל אמר כתבו גט לאשתי אחר השבוע וכו' עד ונ"ל שאפשר לומר שטעמו של רבינו שכל שהוא אחר שבוע אפילו מופלג לא נפיק מכלל אחר השבוע ע"כ נ"ב צ"ע בפ"ג דנזיר אבעיא לן אמר הריני נזיר לאחר כ' יום ונזיר מעכשיו:
שם דין כ"ה ה"ה בסוף לשונו אבל כאן שאחר שנתיחד לא עשה כלום כבר נתבטל שליחותם ע"כ נ"ב ק"ק דבס"פ מי שאחזו מייתי תניא כותי' דר"י ה"ז גיטך כ"ז שאעבור מכנגד פניך ל' יום וכו' הואיל ולא נתייחד עמה ה"ז גט ולגט ישן אין חוששין כיון דלא נתייחד עמה דמשמע דאם נתייחד עמה לא נתבטל הגט ואע"ג דלא עשה שום מעשה אחר היחוד:
שם דין ל"ב כתב ה"ה אמר לסופר כתוב לי גט וכו' עד ואפילו יודה הבעל הויא לה ספק מגורשת ע"כ נ"ב זה אינו דאם יודה הבעל הוי גט כשר אבל כשאינו מודה הוא דהוי ספק שמא אין הבעל שלחו:
דין ל"ג כתב הרמב"ם האומר לשליח תן גט זה לאשתי במקום פ' וכו' עד תנהו לה ביום פ' ונתנו לה בתוך הזמן אינו גט ע"כ נ"ב כתב המבי"ט ז"ל ח"א סימן קצ"א דאם נתנו אחר הזמן כשר יע"ש וזה אינו דלעיל כתב רבינו הרי שאיחרו הזמן ונתנו לה ה"ז פסול:
גט שניתן לשליח שיתנהו לאשה ע"ת שאם לא אבא עד זמן פלו' יהא גט ואם אבא לא יהיה גט ונתאחר השליח בדרך עד שעבר הזמן שקבע לו המגרש מהו ליתנו לאשה השתא אם הוא כשר אי לא:
מלתא כדנא נחלקו בה רבותינו האחרונים הללו פוסלין והללו מכשירין שהגאון מהרא"ם ז"ל היה מחמיר ביה טובא מתרי טעמי אי משום קפידא דבזיון דבעל שיחשבו העולם ששלח לגרש את אשתו בגט מוחלט בלתי שום סיבה ואי משום שינוי דעת הבעל שהרי הבעל לא עשהו שליח אלא בגט על תנאי וכאלו א"ל אל תגרשנה אלא בתנאי כיון דאיכא קפידא גדולה שרוצה לגרשה בתנאי כדי שאם ירצה לבא תוך הזמן לא תהיה מגורשת וכיון דמאמר תנהו בתנאי ממעט שלא יתנהו לה בלתי תנאי והבלתי תנאי כולל בין אם נותנו לה תוך זמן בין אם נותנו לה לאחר זמן איך נוכל לחלק בין הבלתי תנאי דתוך זמן ובין הבלתי תנאי דלאחר זמן שבזה יהיה גט פסול ובזה יהיה גט כשר זת"ד הרא"ם ז"ל. ואיש שכנגדו היה חלוק עליו הוא הרב הר"י ן' בולט ז"ל ועשה מעשה והתירה. גם הרב מרן ב"י כתב ע"י היה מעשה בצפת ת"ו והתרצו בכנופיא וכן הוא דעת מהרדב"ז ונראה שכל אלו המורים דלא חששו להני מילי שכתב הרא"ם טעמייהו הוה דאי משום קפידא דבזיון דקא' הרב לא שייך הכא מכיון דהבעל הרחיק נדוד וחושש פן יקראנו אסון בדרך ותשאר אשתו עגונה,, א"כ אין לך סיבה גדולה מזו במה ששלח לה את גיטה ומה שלא קבע זמן בגט היינו משום דידע בנפשי' שלא יוכל לבא אצלה ואינו קובע זמן אלא מי שהוא בטוח בנפשיה שיוכל לבא כמ"ש המרדכי בפ"ב דגיטין גם מהטעם השני שכתב הרא"ם דאיכא שינוי דעת הבעל שהבעל לא עשהו שליח אלא בגט על תנאי וכאלו א"ל אל תגרשנה אלא בתנאי ולא בלתי תנאי כיון דאיכא קפידא גדולה והבלתי תנאי כולל בין נותנו לה תוך זמן בין אחר זמן ואיך נוכל לחלק ביניהם איכא לאקשויי עליו דכיון שכל מה שאתה אומר דהוי כאלו א"ל אל תגרשנה בלתי תנאי אינו אלא משום דאיכא קפידא גדולה מהא גופא נמי נשמע דהבלחי תנאי לא הוי אלא במקום דאיכא קפידא דהיינו כשנותנו לה תוך הזמן לא כשיתנהו לאחר זמן דאז ליכא קפידא שהרי כבר גמר לגרשה ועוד הדבר בעצמו א"א לאומרו שהבלתי תנאי כולל שניהם בין נותנו לה תוך זמן בין אחר זמן שהרי בכל מקום מכלל הן אתה שומע לאו וכיון דהנתינה בתנאי לא שייך אלא כשנותנו תוך הזמן ולא לאחר זמן הבלתי תנאי ג"כ לא קאי אלא כשיתנו תוך הזמן ולא כשיתנו לאחר זמן וכבר ראיתי למוהרא"ש שהקשה עליו כמו כן וכתב דאין לחוש לטעם השני שכתב הרא"ם ושגם הרב עצמו לא עמד בסוף דבריו ואם יש לחוש אינו אלא מהטעם הראשון ולפי דברים אלו זכינו לדין להתיר בנ"ד דלא שייך לומר משום בזיון דבעל שהרי זה שגירשה לא מדעת עצמו גירשה אלא מחמת שהאשה תבעתו בכך ושורת הדין חייבו כיון שאינו יכול לבא אצלה ושמעתי שהרב מוהרא"ש התיר דכוותה דנ"ד מטעם דאיש אשר כזה שהרחיק נדוד זמן רב ואת אשתו לא זכר לא קפיד אבזיון וה"ט נמי איתי' בנ"ד שזה המגרש יותר משבע' שנים הלך לו:
ברם חזי הוית חד מגדולי דורנו שעמד על מבוכה זו ועם היות כי הוא ג"כ לא ס"ל לקפידת הבזיון וכמ"ש עכ"ז החזיק בכל עוז להעמיד דינו של הרא"ם מן הטעם השני בלבד משום דאיכא שינוי מדברי המגרש והגם דליכא קפיד' וע"ז הרבה בראיות והעל' דיש להחמיר הרבה דאפי' אם נשאת תצא. אבל. לע"ד לא כן אנכי עמדי ולבבי לא כן ידמה אשר ע"כ צריך אני להביא את דבריו ולהשיב עליהם כפי ע"ד. ראשונה הביא ממתני' דשקיל מינה חפץ והב לה גיטא דאע"ג שבא החפץ לבסוף ביד השליח וליכא קפידא אפ"ה לא הוי גט משום ששינה השליח בדבר שדרך בני אדם להקפיד בתחלתו הגם שנתגלגל הדבר דליכא קפידא וה"נ בנ"ד שהבעל צוהו לגרשה בתנאי והוא דבר שדרך בני אדם להקפיד הגם שנתגלגל הדבר שעבר הזמן ונסתלק' הקפידא מ"מ אנן בתר מעיקרא אזלינן זהו ת"ד. ולדעתי לא דמי כלל דהתם בשעה שעשה שליח שליחותו איתי' לקפיד' ונתבטל מיד שליחותו דאין לך שינוי גדול מזה. משא"כ בנ"ד שבשעה שעושה שליח שליחותו ליכא קפידא כל עיקר דכבר נסתלקה משם לגמרי וכיוצא לזו כתב הרב בעפ"מ בח"א סימן מ"ד באש' שמינתה שליח שיקבל לה גיטה מיד בעלה דמהאי לישנא משמע שהקפידה האשה שיקבלהו מיד בעלה ולא מיד שלוחו כמ"ש הרשב"א ז"ל ואי טעמא דקפידא דידה הוי משום דבזיון בכי הא דאסתלק טעמא דבזיון שהרי הבעל לטוב' האשה נתכוון במה שמסרו לשלוחו א"כ יש לנו לומר דבכה"ג לא הקפיד' ע"כ וכמו כן יש לנו לומר בנ"ד שמעיקרא לא צוהו הבעל שיתנהו לה ע"ת אלא כשיתנהו לה תוך הזמן שקבע כדי שאם יבא תוך הזמן תהיה אשתו אבל כל שיעבור הזמן ולא יוכל לבא תו לא איכפת לי' בתנאי' דאינו רוצה שתתענן דכל עצמו לא שלח לה את גיטה אלא כדי שלא ומה"ט גופי' כי מת תוך הזמן לא חשיב אנוס אפילו לרבא כדפרש"י בריש פ"ק דכתובות והכי איתי' בהדי' בפ"ג דנדרים עוד הביא המורה להחזיק דבריו מהירושלמי דקאמר עלה דמתני' ז"ל לית הדא פליג' אר"י דר"י אומר שומר שמסר לשומר ר' חייא בר אבא אמר משום תנאי גיטין מה נפק מביניהון קדם הבעל ונטלו אין תימר משום תנאי גיטין יאות אין תימר משום שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר הא אין פקדונו ביד אחר ע"כ. הרי דאע"ג דכי קדם הבעל ונטלו ליכא קפידא בין שליח ראשון לשני מ"מ כיון שבשעה שא"ל שקול חפץ והב לה גיטא הויא קפידא שלא ישלחנו ביד אחר אף על גב דהשתא דקדם הבעל ונטלו אסתלק ההיא קפידא אנן בתר מעיקרא אזלינן זת"ד. וגם זו אינה ראיה דלע"ד הירושלמי בפשיטות מיירי דקודם שנטל בעל את החפץ כבר שליח ראשון נתן הגט לשליח שני שיוליכנה לה וכיון שכן למ"ד משום תנאי גיטין והוי כאלו א"ל שלא ישלחנו ביד אחר נמצא דבשעה שמינה שליח שני לא הי' יכול לעשות שליח דהא איתיה לקפידא. ובר מן דין אפילו תימא דהירושלמי מיירי בכל גוונא ואפי' קדם הבעל ונטל החפץ מעיקרא עם כל זה לא מצי משלחו ביד אחר ואע"ג דכבר נסתלקה הקפידא ה"ט משום דדעתיה דבעל מעיקרא שלא ישלחנו ביד אחר וכאלו צוהו וא"ל אל תגרשנה אלא אתה משא"כ בנ"ד דמעיקרא לא צוהו לשלוחו שיתנהו לה ע"ת אלא כשהיה נותנו בתוך הזמן שקבע אבל לאחר שיעבור הזמן ולא יבא כבר גמר בדעתו מעיקרא לגרשה כדי שלא תתעגן דכל עצמו כששלח לה גיטה מחמת זה הוה ואנן סהדי דאלו הוה ידע מעיקרא שלא יוכל לבא לאלתר הוה קא מגרש ולא היה מתנה כל עיקר:
שבתי וראה דאעיקרא דמלתא אין מכל אלו שהביא המורה ראיה לנדון שלנו דשנא ושנא בין מגרש את אשתו בהחלט ובין שולח לגרש את אשתו בתנאי אם לא אבא דכל מגרש את אשתו בהחלט מסתמא מחמת קטטה שיש ביניהם מגרשה וכי התנה וא"ל בקול חפץ והב לה גיטה לצערה נתכוין ורוצה הוא שתתקיים תנאו ממש כמו שאמר וזהו כונת הירוש' במה שאמרו משום תנאי גטין כלומר דתנאי גיטין שאני משום דלצעורה נתכוין והכי אמרו בירוש' אמתניתין דע"מ שתתן לי אצטלתי דטעמא דחכמים משום תנאי גיטין והוא הוא מה שאמרו בתלמוד דידן משום דלצעורה נתכוין ואיצטלית דוקא קאמר מה שא"כ בשולח לגרש את אשתו בתנאי אם לא אבא וכו' דמסתמא לטובתה נתכוין שלא תתעגן וכמ"ש התוס' בפ"ב דגיטין דף ח"י וכ"נ הרא"ש בתשוב' לא קפיד זה שיתקיים תנאו ממש כמו שהתנה אלא כל שנסתלקה הקפידא תו ליכא למיחש לתנאיה ומה שהביא עוד המורה מדברי מהריק"ו ז"ל שכתב בשרש ז"ך דכל שהשליח משנה אפילו שינוי כל דהו פקע שליחותיה מיניה וראיה מהא דתנן במעיל' הבא לי מן החלון והביא לו מן הדלוסקמא או שאמר תן בשר לאורחים ונתן להם כבד השליח מעל משום שלא עשה שליחותו ע"כ הרי דאף ע"ג דבין בשר לכבד ליכא שום קפידא דבשר עדיף מכבד ואם הוא נתרצה בבשר כ"ש בכבד ואפ"ה בשינוי כל דהו מתבטל השליחות זת"ד. ולענ"ד אין נראה כן משמעתין דפרק הנודר מן הירק דקאמר שם אפי' תימא מתני' ר"ע מי לא מודה ר"ע דשליח בעי לאמלוכי ופרש"י דהשליח פשע כיון דאיבעי לי לאימלוכי ואם כדברי המורה שהכבד בכלל הבשר ואם נתרצה בבשר כ"ש בכבד א"כ מאי פשיעה איכא והרשב"א שם בחי' פי' דלגבי שליח אין הכבד בכלל הבשר דפעמים שאין דעתו של אדם אלא כל בשר ממש ולא על מינו עכ"ד ואפשר דטעמא הוי משום שהוא רוצה להתכבד עם האורחים. והנה זה לי ימים שעמדתי על דברי מוהריק"ו ז"ל והייתי מייתי עלה משמעתין דפרק האומר התקבל דקאמר שם האומר לחבירו ערב לי בתמרי' ועירב לו בגרוגרות תני חדא עירובו עירוב ותניא אידך אין עירובו עירוב ומשני אמר רבה ל"ק הא רבנן והא ר"א ורב יוסף אמר הא והא רבנן ול"ק כאן בשלו כאן בשל אחרים ופירש רש"י דלרבה אפי' במידי דלא איכפת לי' אמרינן כל מאי דאמר איניש לשלוחי' אי שני לאו שלוחו הוא ולרב יוסף לא אמרינן קפידא אלא במידי דאיכפת למשלח כגון הכא דלא ניחא לה שתתבזה במקום אחר מוכח מהכא דלרב יוסף בשינוי דלא איכפת לי' למשלח לא בטיל השליחות. ובפ"ב דקדושין גבי ההיא דמוקי תלמודא למתני' כגון שא"ל הלוני דינר כסף וקדש לי אשה והלך וקדשה בדינר של זהב דמר סבר קפידא ומר סבר מראה מקום הוא כתב הרשב"א בחדושיו ז"ל ק"ל היאך אפשר לומר מראה מקום ודלמא ניחא ליה למיהב מתנה מועטת ולא למיהב מתנה מרובה תירצו בתוספות שהלך וקדשה בזהב שוה דינר של כסף. ואינו מחוור דהא בדינר של זהב קתני ועוד שהשליח מוחל לו המותר שעל דינר של כסף וגם זה אינו מחוור דא"כ אמאי אינה מקודשת שאין לומר קפידא במה שאינו מפסיד כלל כדאמרינן בפרק התקבל גבי ערב בתמרים וכו' עד כאן בשלו כאן בשל אחרים. ומסתברא דמ"ד מראה מקום הוא ס"ל דאנן סהדי דמינח ניחא לי' דחזקה רוצה הוא להתייקר בבית חמיו ולא להתבזות וחכמים סברי כאן וכאן קפידא דאיכא דלא ניחא לי' למיהב מתנה מרובה ואיכא דלא ניחא לי' למיהב מתנה מועטת והכל הולך אחר דבריו עכ"ל הרי שתפס עיקר כשינוייא דרב יוסף ואיכא למימר דהתוס' נמי הכי סבירא ליה דכל מידי דלא איכפת לי' למשלח אין השינוי מבטל השליחות אלא דהכא איכא מקום לקפידא דאין אדם רוצה לקדש אשה בממון חבירו דמצוה דרמיא עליה דאיניש ניחא ליה למיעבדה בממוניה כדאמרי' בפ' אין בין המודר גבי התורם כריו של חבירו וכ"נ שהוא דעת הר"ן ז"ל שכ' בר"פ התקבל דמתני' דהאשה שאמרה הבא לי גיטי ממקום פ' והביאו לה ממקום אחר דכשר דהאי שליח הבאה שליח דידה הוי וכאלו קבלתו האשה מיד הבעל אלא שהיא מתנה שאינה מתגרשת עד שיגיע הגט לידה וקמ"ל דכיון שאינה מתגרשת בקבלתו ליכא קפידא כשהביאו לה ממקום אחר עכ"ל הרי מוכח מדבריו גם כן דכל מידי דלא איכפת לי' למשלח אפילו כי שינה לא בטיל השליחות:
ואם לחשך אדם לומר דהרי הר"מ בה' עירובין פסק כשינוייא דרבה וכפי מה שפרש"י לרבה אפי' במידי דלא איכפת ליה למשלח אי שני לאו שלוחו הוא אבל יקשה עליו דבפרק האיש מקדש דף מ"ט אמימרא דאביי ר"ש ור"א כלהו ס"ל מראה מקום הוא פי רש"י כלומר שם תמצאנו ולת"ק הוי קפידא אי אפשי שתקבלנו אלא שם ואין זה שלוחה במקום אחר ע"כ מבואר מדבריו דטעמא דרבנן דפליגי אר"א היינו משום דס"ל דכי אמרה האשה לשלוחה התקבל לי גיטי במקום פ' ה"ז קפידא שאינה רוצה להתגרש במקום אחר וכפרשב"ם ז"ל בפ' גט פשוט וטעמא משום כדי שלא תתבייש שם ולישנא דקפידא דקאמר בשמעתין הכי דייקא וע"כ צ"ל דמ"ש רש"י בשמעתין דלרבה אפי' במידי דלא איכפת לי' למשלח אי שני לאו שלוחו הוא היינו לומר דאף על גב דבסתמא לא הוה לה למיקפד על זה שהרי בע"כ היא מתגרשת עכ"ז זאת שהזכירה לו מקום ואמרה לו התקבלי לי גיטי במקום פלו' מה שלא היתה צריכה לומר גילתה דעתה שהיא מקפדת על זה וכה"ג כתבו התוס' בשמעתין דטעמא דמתני' דהבא לי מן החלון וכן ערב לי בתמרי' דאע"ג דאין דרך בני אדם להקפיד ע"ז מ"מ זה שהזכיר מה שלא היה צריך גילה דעתו שהוא מקפיד ע"ז. והשתא דאתינא להכי איכא למימר דמ"ש מהריק"ו דבשינוי כל דהו פקע השליחות היינו היכא דאיכא הוכחה בדברי המשלח שאמר דבריו בדרך קפידא ואף על גב דרוב בני אדם לא קפדי ע"ז מכל מקום זה שהזכיר לא הזכיר אם לא שהוא מקפיד וכפי דעתו ולשונו הא חזינן דמקפיד וזהו כונת ה"ה בפ"ט מה' גירושין דין ל"ז יע"ש ובנ"ד כבר כתבנו דליכא שום שינוי וקפידא במה שנותנו לה השתא בלי שום תנאי דמעיקרא לא צוהו הבעל שיתננו לה בתנאי אם לא אבא אלא כשהיה נותנו לה תוך הזמן שקבע משום שהי' סבור שיוכל לבא וכמ"ש המרדכי בפ"ב דגיטין אבל כל שיעבור הזמן ולא יוכל לבא כבר גמר בדעתו לגרשה שכל עצמו ששלח את גיטה מחמת כן עבד כדי שלא תתעגן ואנן סהדי דאלו הוה ידע מעיקרא שלא יוכל לבא תוך הזמן לא היה מתנ' כל עיקר כדהוכחנו מההיא דפ"ג דנדרים. ומה גם בנ"ד שאשתו שלחה שליח ותבעתו בדין שלא לעגנה דזה לו זמן רב יותר משבעה שנים שהלך והניחה אלמנות חיות דודאי אם לא הי' מגרשה היה עושה עצמו רע לשמים ולבריות וכיון שכן נסתלק מכאן קפיד' הבזיון דאדרבה אם לא הי' מגרשה יותר בזיון הי' לו ושמעתי שמוהרח"ש הסכים להתיר מטעם קרוב לזה:
ועתה אבא להגיד את הרשום בכתב כי בבא השליח לפנינו וראינו שעבר הזמן זאת עשינו שמסר השליח הגט לאשה בפני ב"ד ובפני עדי מסירה וכה אמר לה בעת המסירה ה"ז גיטך ששלח ליך בעליך ע"ת אם לא יבא וכו' וכבר עבר הזמן והרי את מגורשת מעכשיו ואחר שמסרו לאשה עוד חזר ונטלו מידה ואח"כ מסרו לידה ע"ת וכך א"ל ה"ז גיטך ששלח בעליך והרי את מגורשת ממנו אם לא יבא לזמן פ' ועשינו כל זה כדי שתמתין האשה ולא תנשא כדי לכדביני ביני נכתוב לב"ד הצדק של מצרים שאם איש הזה המצא ימצא שם יעשו שיסדר לשליח שימסור הגט לאשה בלי שום תנאי וארווחנא בהא ג"כ דהשתא שתמתין האשה מלהנשא כ"ע ידעו שבעלה לא שלח לגרשה בהחלט ובאז לא יהי' לו בזיון וכשכתבו משם שהבעל חלף הלך לו ולא נודע את מקומו התרנוה להנשא אחר שעבר הזמן וכל זה נעשה בהסכמת כל הרבנים נאם הצעיר אפרים נבון:
על דבר ששאל כת"ר מאתי במי שגירש את אשתו לזמן ובתוך הזמן רוצה להתירה בהחלט והלכה והיתה לאיש כיצד יעשה. הנה כבר גליתי דעתי וכמדומה שלא הגיעו הדברים לידו כי על כן הנה נא הואלתי לבא במגילת ספר וזאת שנית עוד חזון למועד כי אין מדרש בלא חדוש וזה החלי בס"ד. שמועה זו נאה הנה שמענוה מתורתו של הרא"ש ז"ל שכתב שיש תקנה לדבר הזה ע"י שיבטל התנאי משום דמחילת התנאי הוי כקיומו כל שלא היה התנאי כדי לצעורה יע"ש בתשו'. ואיברא שדבריו צריכין ביאור דלכאורה נראה דבריו סתרי אהדדי דמתחלה כתב ודייק בלישניה משום שלא היה התנאי כדי לצעור' ובכה"ג ההוא אמר דמחילות התנאי הוי כקיומו אימא סיפא דיהיב טעמא למלתיה משום דאתי דבור ומבטל דבור וכמו שהביא מדברי הרמב"ם ז"ל ולפי זה חזר הדין דאפי' בתנאי דלצעורה הביטול מועיל ותפוס לשון אחרון ואשר נראה ליישב דהרא"ש ז"ל חדא ועוד קאמר חדא דמחילת התנאי הוי כקיומו כיון שלא היה התנאי כדי לצעורה זאת ועוד דביטול התנאי עדיף טפי ממחילה דאלו לשון מחילה מורה שעדיין רוצה בתנאו הראשון אלא שמוחל לו את הדמים וכיון דלקיומי תנאיה קא מכוין לא חשיב זה כאלו נתקיים כיון דמעיקרא נתכוין לצעורה והא לא ציערה מה שא"כ בביטול התנאי דהו"ל כאילו לא התנה מעולם זהו הנרא' בכוונת הרא"ש ז"ל:
הן אמת שמדברי הרשב"א והר"ן ז"ל בשמעתא דמחולין לך נראה שאין ביטול התנאי מועיל כי היכי דליהוי גיטא משעת נתינה קמייתא אלא צריך שעכשיו יחזור ויאמר ליהוי גיטא בלי שום תנאי ויחול הגט מהשתא גם מדברי הרמב"ם שהביא הרא"ש לפי מה שפי' ה"ה ז"ל נראה בהדיא דלא סבירא ליה האי טעמא דהרא"ש דאתי דבור ומבטל דבור:
גם לרבות הטעם הראשון שכתב הרא"ש דמחילת התנאי הוי כקיומו מכיון שלא היה התנאי כדי לצעור' לכאור' נראה דהרשב"א חלוק עליו וכמ"ש הרב המבי"ט דאיהו ז"ל אית ליה דאין מחילת התנאי כקיומו אלא בדבר שבממון דבאומר הריני כאלו התקבלתי כאלו נתקיים התנאי דמי דאפוכי מטרתא למה לי אבל בשאר תנאים לא והגם דסברת הרשב"א הלזו מיחזי כיחידאה וכפי הנראה שדעת הרמב"ם ושאר כל המפרשים ס"ל שאין לחלק בין תנאי לתנאי וכן נראה מדברי הר"ן בפרק המדיר וגם סוגייא דשמעתין לפי נסחת ספרינו הכי משמע דמסיק עלה משמי' דעולא המקדש על תנאי ובעל דברי הכל צריכה גט ומשמע דפלוגתא דרב ושמואל כשלא בעל והא לא מתפרשא לפי סברת הרשב"א מ"מ המעיין יראה בעיניו דהר"ן ז"ל בפ"ג דנדרים הביא מחלוקת זה ולא הכריע ועוד בה דלפי מ"ש הר"ן שם בפ' המדיר דטעמו של דבר היינו משום שכל תנאי שמתנה להנאתו אין דעתו שיתקיים אלא אם הוא מקפיד משא"כ בתנאי דלצעורה דבדוקא התנה ולהכי אין מחילתו מועיל דלפי זה יש לנו לומר בנ"ד דכי התנה זה שאם יבא לא תהי' מגורשת כיון דבקושי קא מגרש בדוקא התנה ודעתו היה שיתקיים התנאי ממש ומה שדקדק הרא"ש מההיא דפרק מי שאחזו דמשמע דאי לאו טעמא דלצעור' התנה היה מהניא מחילתו שנייא ההיא שכבר גמר בדעתו לגרשה משא"כ בנ"ד דעדיין לא גמר בדעתו לגרשה ולא מסר לה הגט אלא כדי שלא תתעגן מחמתו אם לא יבא אבל כשיבא בדעתו ודאי שתהי' אשתו דלא נתכוין אלא לטובתה כדי שלא תתעגן ע' בתוס' בפ"ב דגיטין וכבר גליתי דעתי מאז ומקדם להצריכה לזאת גט אחר והן עוד היום אנכי הרואה לכת"ר מגמגם בהא מתוך שלא ראה מי שיאמר תיקון זה ואי איתנהו להנהו מילי וכו' וכמדומה שלא ראה כת"ר דברי הרא"ש במקומם שכתב בהדיא ונשאנו ונתנו אם יצטרך לשלוח לה גט אחר וכו' הרי מבואר כדכתיבנא גם ההוא טעמ' דברירה שכתב כת"ר לא ברירא לי דלא שייכא כאשר עיניו תחזינה בדברי התוס' פ' כל הגט הם אמרו דע"כ לא אמרינן ברירה אלא בדבר שאינו עומד להתברר בודאי אף דהשתא לא בריר לן לית לן בה:
ומה שכתב הרא"ש בתשו' אחרת דבתנאי דע"מ שלא תנשאי לפ' אין תקנה להתירה לאותו פ' וכו' שאני התם שכבר נתגרשה ממנו לגמרי ולא אגודא מחמתיה שהרי בידה לקיים תנאה שלא להנשא לאותו פלוני והוברר מלתא למפרע לא אמרינן כיון דמעיקרא אינו עומד להתברר מה שאין כן בנ"ד בתנאי אם לא אבא לזמן פלוני דעדיין אגודא מחמתיה שהרי בידו של בעל לבא עוד לביתו ולו תהי' לאשה וכבר ראיתי להרשב"ץ והמבי"ט וכמו כן כמה גדולים שחילקו כמו כן וקיימו את שתיהן וכן נראה מדברי הטור שהביא שתי התשו' ואף לפי מה שהבין הרב מהרימ"ט ז"ל דשתי תשו' הללו סותרות זו לזו וכתב דיש לחוש ולהחמיר וכו' יש לפרש ולומר דהיינו שלא לסמוך אביטול התנאי אבל כל שיחזור ויגרשנה בגט זה או בגט אחר בהא יודה הרב ז"ל דאין להחמיר והמקל בזה סמוך לבו לא יירא כיון דמיתנייא בהדיא בתוספת' ומכל מקום על צד היותר טוב יש דרך ישר לפנינו לעשות שתיהם דהיינו למחול התנאי ולבטלו ביטול גמור ואחרי כן לחזור לגרשה בגט אחר או בההיא גיטא גופי' שיטלנו ממנה ויחזור ויתנהו לה בהחלט בלי שום תנאי ושלחה מביתו והשתא לזאת יקרא אשה מגורשת מטעם ס"ס ספק אי הלכה כהרא"ש דביטול התנאי הוי כקיומו וא"כ זה שמחל התנאי וביטלו הו"ל כאילו נתקיים התנאי ואת"ל דהלכה כהרשב"א דמחילת התנאי לא הוי כקיומו אכתי איכא לספוקי שמא הלכתא כרובא דרבוותא דס"ל דנתינת גט ב' מעלה ארוכה לגרשה בהחלט ואת"ל דנתינת גט ב' לא תוסיף תת כחה שמא הלכתא כהרא"ש דביטול התנאי מועיל באופן כי על פי דרך זה היא מגורש' לפנינו מטעם ס"ס ואף ע"ג דלכתחילה אין לנו לבא אל בית הספק כדי להתיר מ"מ בנ"ד דרובא דרבוותא הם אמרו דנתינת גט ב' מועיל הנה כי כן יש לנו לסמוך עליהם:
שם דין ל"ה כתב הרמב"ם ז"ל ואם א"ל טול ממנה חפץ פ' ותן לה גט זה וכו' עד סוף דין ל"ז נ"ב הטור בסי' קמ"א כתב ז"ל אמר הבעל טול ממנה חפץ פ' אם לא הקפיד שיטול ממנה החפץ תחילה אפי' הגיע הגט לידה תחילה ואח"כ נטל החפץ הויא גט אבל אם הקפיד שיטול החפץ תחילה אינו גט עד שיגיע לידו תחילה אפי' אם תתן החפץ ליד השליח השני תחילה כו' עד ויחזור השליח הראשון ויקחנו מידה ויחזור ויתננו לה אחר שהגיע לידו החפץ ע"כ וכ"כ הרא"ש בפסקיו וק"ל דאיברא דהתוספות כתבו דכל שתול' שליחות הגט בחפץ כל ששינ' ומשלחו ביד אחר אפי' לא שינ' השליח הב' מ"מ שינה מדעת הבעלים שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ולפי דבריהם אם שינה ושלחו ע"י אחר נתבטל שליחותו וכדכתב הב"י בה' שלוחין ושוב לא מהני לנוטלו מיד' ולחזור ולנותנו לה אבל לדעת הרא"ש ק"ל דכתב דיכול לחזור וליתנו לה ולפי דבריו כששינ' השליח שנתן לה גיטה ואחר כך נטל החפץ וכן באומר אל תגרשנה אלא בימין לוקח הגט מידה ואחר כך נותנו לה בתורת גירושין ודבר תימא הוא דכיון ששינה נתבטל שליחותו וצ"ל דסבירא ליה להרא"ש דבאומר טול ממנה החפץ ותן לה הגט הם שתי שליחות אחד שיטול החפץ והב' שיתן לה הגט אלא שהקפיד שלא יעשה שליחות הגט אלא עד אחר שיטול החפץ ולפיכך כשנתן הגט תחילה לא שינה בשליחות הגט אלא שלא נתקיים שליחותו עדיין לכשיהי' שליח לגירושין כל עוד שלא עשה תחילה שליחות החפץ מה שאין כן באומר אל תגרשנה אלא בימין וגירשה בשמאל ששינה בשליחות הגט כבר נתבטל שליחותו ולא מהני שיחזור ליטלו מידה ולחזור ולנותנו לה: