מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
חידושים על הרמב"ם ומפרשיו · סימנים בהלכות אישות
סימן א
על אודות הקטנה שקידשוה אמה ואחיה בסבלונות כמנהג קושטנ' ואחר שמנה חדשים מת הארוס ואח"כ מיאנה הבת ולא נודע אם הבת הזאת הגיע' לכלל שנותיה ונבדקה עפ"י נשים ולא מצאו בה סימנים:
בהא מילתא נחלקו הראשונים ז"ל שהרשב"א כתב בתשו' דאע"ג דאיכא הכא שני ספיקות ספק אם הגיעה לכלל שנותיה ספק לא הגיעה ואת"ל הגיעה שמא זו עדיין לא הביאה סימנים מ"מ עדיין צריך להתיישב בדבר ע"כ. ואם כי דבריו באו סתומים רבותינו האחרונים ז"ל בקשו למצא דברי חפץ לתת טעם לדבריו מהם אמרו דטעמא דמילתא משום דכל כי האי חדא ספיקא הוי דהיינו אם היא גדולה או קטנה. דאת"ל שהגיעה זו לכלל שנותיה חזקה הביאה סי' וכרבא דאמר קטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימ'. ולע"ד הא מילתא לא מחוורא דהמעיין שם בשמעתין דפ' יוצא דופן נראה דחזקה דרבא לא נאמרה אלא בסתמא שלא נבדקה. אבל היכא דבדקו ולא אשכחו לא. וכ"כ התוס' בהדיא בפ' מי שמת דף קכ"ו יע"ש. ומיהו אהני לן חזקה דרבא אף היכא דבדקו ולא אשכחו כדי לחוש לשמא נשרו וליהוי האי כשאר כל הספיקות דאי לאו האי חזקה דרבא לא הוה חיישי' לשמא נשרו כיון דליכא קמן סי' נערות וכ"כ התוס' בפ' בא סימן יע"ש. והשתא דהיכא דנבדקה ולא אשכחו בה סימן אינו אלא ספיקא בעלמא כי נמי נסתפקנו אם הגיעה לכלל שנותיה הרי אית בה שני ספיקות ספק הגיעה ספק לא הגיעה ואת"ל הגיעה שמא עדיין לא הביאה זאת סימניה:
וראיתי עוד מי שפירש דטעמא של הרשב"א הוי משום דס"ל כר' ברוך דלאו בכל ס"ס אזלינן לקולא. ולע"ד כל זה אינו מספיק לפי מ"ש התוס' בפ' בא סימן דאי לאו חזקה דרבא לא הוה חיישינן לשמא נשרו ואע"פ שהגיעה לכלל שנותיה והטעם משום דהוה מוקמינן לה בחזקת קטנותא שהיתה לה מקדם כמ"ש הריב"ש סי' קפ"ב א"כ בקטנה זו שנסתפקנו אם הגיעה לכלל שנותיה אם לא כל היכא דבדקו ולא אשכחו בה סי' אין לחוש לשמא נשרו דהא לא שייך הכ' לחזקה דרבא. וכבר נחלקו על הרשב"א בזה מגדולי דורו והעלו להקל כאשר הביא הרב מהר"ב בששו' סי' ך'. ומיהו נראה מדבריהם דלא הקלו אלא כשנבדקה ולא אשכחו לה סי' דבכי האי כיון דלא הוברר לן שהגיעה לכלל שנותיה ולא חיישינן לשמא נשרו כדכתיב נמצא דאיכא בהא שני ספיקות אבל היכא דלא נבדקה יש לנו לחוש משום דחדא ספיקא הוא דהוי דאת"ל דהגיעה לכלל שנותיה ה"ז בחזקת שהביאה סימ' דהאי חזקה דרבא חזקה אמיתית היא וכדכתב הריב"ש והא דבודקין לחליצה ולא סמכינן אחזקה איכא למימר דה"ט משום דכל חזקה דאפשר להתברר אין סומכין עליה וכדכתב הר"ן ז"ל בפ"ק דחולין אבל בדיעבד ולא נבדקה וא"א לן לבררה עכשיו סמכינן אחזקה ואף להקל וכ"נ מדברי התוס' בפ' מי שמת גבי ההוא שמכר בנכסי אביו ומת ובאו ושאלו את ר"ע מהו לבודקו ואמר להם סימנים עשויין להשתנות. והקשו דלמה יש לנו לומר שהוא קטן והא אמרינן בנדה קטנה שהגיעה לכלל שנותיה א"צ בדיקה חזקה הביאה סי' ותרצו דשאני הכא דאחר שהגיעה לכלל שנים לא היה בו שום סי' מסימני גדלות ולהכי איכא לספוקי שמא קטן היה ע"כ מבואר מדבריהם דסמכינן אהאי חזקה דרבא לגמרי ואף להוציא ממון:
ולכאורה נראה דהאי מילתא במחלוקת שנויה שהב"י בא"ה סי' ל"ח הביא תשובה להרשב"ץ ז"ל. במי שקדש בתו וכששמעה איהי מחאה שאם יש עדים שהיו לה בשעת הקידושין יותר מי"ב שנה וששה חדשים ויש נשים שמעידות שראו לה קודם הקידושין ביותר מו' חדשים סימן נערות ודאי אין חוששין לקידושין ובלאו הכי חוששין ע"כ משמע מדבריו דאף אי איכא עדים שהיו לה בשעת הקידושין יותר מי"ב שנה וששה חדשים אי ליכא נשים שמעידות שהי' לה סי' נערות קודם הקידושין יותר מששה חדשים ה"ז ספק ולא סמכינן אחזקה דרבא דאמר קטנה שהגיע לכלל שנותי' חזקה הביאה סי' ואע"ג דהרי היא בוגרת לפנינו כנראה דס"ל דחזקה דרבא לאו חזק' אלימתא היא לסמוך עליה להקל ואפי' בדיעבד דלאו אפשר למבדקה וכ"נ לכאורה מדברי הרמב"ן ז"ל בחידושיו גבי אותו מעשה שא"ל ר"ע א"א לבודקו סי' עשוי' להשתנות דמשמע דאי הוי בחיים היו בודקין אותו דמוקי לה כשמכר ומת מיד ולהכי אי הוה בחיים היו בודקין אותו משמע מדבריו דאי הוה מיירי דעבר זמן בנתיים יום או יומים לא הוה סמכינן אבדיקה דאימור השתא הוא דאתא ואף ע"ג דקי"ל כרבא דאמר קטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימ' לא סמכינן אהאי חזקה לגמרי וקצת איכא למידק הכי מתשו' הרא"ש כלל ל"ה על מי שהעיד ובדקוהו בשעה שהעיד והמעשה שהעיד עליו היה שבועים קודם שהעיד והשיב דכיון שבדקוהו עכשיו ומצאו לו סי' מחזיקין לו בגדול משעה שהגיע לכלל שנותיו דחזקה הביא סי' ע"כ משמע לכאורה דטעמא דבדקוהו עכשיו ומצאו לו סי' הא לאו הכי דליתיה קמן למבדקיה כגון שמת או הלך למ"ה לא סמכינן אחזקה והכי אית לן למידק משמעתין דפ' יוצא דופן דקאמר שם דרב המנונא מגופ' דמתני' קא דייק דקתני לאחר י"ג נדריו והאי לאחר י"ג היכי דמי אי דלא הביא שתי שערות קטן הוא אלא לאחר שהביא שתי שערות:
השתא איכא למידק דאמאי לא אוקמוה למתני' בסתמא שלא בדקוהו דמסתמא כיון שהגיע לכלל שנותיו א"צ חזקה דחזקה הביא סימ' כנראה דהאי חזקה דרבא לאו חזקה ומתא היא. הן אמת דעדיין איכא לאקשויי דלא יהא אלא ספק כל ס' בדאורייתא אזלינן לחומרא ואף כי בדקו ולא אשכחו חיישינן לשמא נשרו אשר ע"כ היה נראה לדחות ולומר דר' המנונ' ליה לחזקה דרבא וזה נראה שהוא דעת הרמב"ם מהלכות שם שכתב דלאחר הזמן נדריה קיימין אפי' לא הביאה סי'. ומה שאמרנו דחזקה דרבא הוייא חזקה אלימתא והיכא דלא אבא אין כאן אלא ספק אחד דהיינו ספק הגיע' לכלל שנותיה אף דאת"ל הגיע' ה"ז בחזקת שהביא' סי', א"כ בנ"ד הגם דלקו לה נשים ולא אשכחו לה סי' כאילו לא נבדק' דמי חדא שהרי כתבו התוספות דעכשיו אין אנו בקיאין בבדיקת גומות דנשים אינן נאמנות להקל באיסורי תורה וכמ"ש כל זה הרב הר"ב ז"ל כך היה נראה לכאורה. אבל כד דייקינן בה שפיר דבנ"ד אין לחוש למה שאין אנו בקיאין עכשיו בבדיקת סי' כיון דזאת הבת משעה שנתקדשה עד שעה שמיאנה עברו עליה חדשים ועכשיו ג"כ כשמיאנ' בדקוה ולא אשכחו לה שערות איכא הוכחה גדולה דבשעה שנתקדשה לא היה בה שום סי' מסימני גדלות מכיון דעכשיו אחר שעברו ח' חדשים לא מצאו לה ב' שערות דאי הוו לה שום סי' מסימני גדלות בעת שנתקדשה. עכשיו שבדקו לאחר ח' חדשים היו נמצאים בה רבוי שערות ורבוי שערות נשים ג"כ נאמנות משום דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי כמ"ש הסמ"ק ובדיקת הנשים ג"כ נהי דלא מהני כדי להתירה על פיהן משום עדותן בלבד מ"מ מידי ספק מיהא לא יצא וכיון שכן איכא הכא שני ספיקות ספק אם בשעה שנתקדש' הגיעה לכלל שנותיה ס' לא הגיעה ואת"ל הגיעה ספק אם הביאה אז סימניה אי לא דליכא למימר בהא את"ל שהגיעה לכלל שנותי' חזקה הביאה סי' מכיון דבדקו נשים ולא אשכחו לה סי' בדיקת המום מועלת מיהא כדי למשווייה ס' ונמצאו דבנ"ד השנים והסי' הכל בספק. ואף לסברת הרשב"א שכתב דהגם שבדקו ולא אשכחו לה עדין חיישינן שמא נשרו אפשר דבנ"ד יודה להקל דלא חישינן לזה כיון דאשה א' משכנותיה מעידה על זמן לידת הבת שהיה באותה שנה באותו חדש שהיו שרויים בצער מחמת שנהרגו ג' יהודים ולא היו מביאים מנגנים בשמחות וגיל וכפי דבריה נמצא שזאת הבת כשקבלה הקדושין היתה בת י"א שנה וד' חדשים ועכשיו ג"כ בעת שמיאנה עדין היא עומדת בספק אם הגיעה לכלל שנותיה:
והגם דאין נשים נאמנות לומר קטנה היא כדי שתמאן כדקתני בפ' בא סימן איכא למימר דה"ד אליבא דר"י אבל מאן דפסק הלכתא כת"ק והם הרי"ף והרמב"ן ורשב"ם והרשב"א ז"ל וכמ"ש ה"ה בפ"ב מה' אישות הביאם מהריב"ל ח"א סי' י"ז שכתבו דנאמנות הנשים אפי' להקל בשל תורה דהלכה כת"ק דכל הנבדקים נבדקות ע"פ נשים וס"ל לה"ה דה"נ ס"ל להרי"ף והא דאיצטריך הרי"ף לומר דטעם נאמנות האשה לומר גדולה היא כדי שתחלוץ משום דאיכא חזקה דרבא דקא מסייעא לה דמשמע דאי לאו האי טעמא לא היתה נאמנת היינו שם משום דבחזקת איסורא קיימא והיכא דאיתחזק איסורא אין ע"א נאמן אבל היכא דלא איתחזק איסורא קי"ל דע"א נאמן ואפשר דנשים נאמנות בכה"ג כיון דלא איתחזק איסורא כדמוכח בשמעתין בפ"ק דגיטין וכ"כ הרמב"ן בהדיא כמו שהביא הר"ן בשמו בפ' התקבל דאפילו בדבר שבערוה ע"א נאמן כל כמה דלא איתחזק איסורא והמרדכי ג"כ הביא הכי במס' קידושין מתשו' מהר"ם וכ"כ ג"כ מהריק"ו ונ"ד לא איתחזק איסורא הוי וכ"כ בהדיא בתשו' למהר"ם סימן פ"א דמהאי טעמא נאמנות הנשים לומר שלא הגיע לכלל שנים יע"ש:
האמנם רואה אני למהר"ם עומד לנגדי שהרי איהו ס"ל דע"א נאמן אף בדבר ערוה כל היכא דלא איתחזק איסורא וכמ"ש ועכ"ז נראה מדבריו בתשו' סי' רפ"ו דאין הנשים נאמנות לומר שלא הגיעה לכלל שנותיה כל היכא דבעל כנראה דחשיב ליה להאי איתחזק איסורא וכמ"ש מהרי"ט ז"ל, ומ"מ עדין יראה דכל כה"ג דנ"ד דלא נודע לנו אם הגיעה לכלל שנותיה או לאו ובדקוה ג"כ ולא אשכחו לה סי' כיון דאיכא הכא ס"ס וכדכתיבנא בכל כה"ג סמכינן אנשים שאומרות שלא הגיעה זו לכלל שנים דאין זה אלא גילוי מלתא בעלמא דבלאו הכי ה"ז בחזקת קטנה עומדת מכיון דנבדקה ולא אשכחו לה סי' וג"כ לא הוחזקה בשנים ה"ז בחזקת קטנה עומדת כדמוכח מדברי הריב"ש שהבאתי לעיל ובכה"ג כדי לאוקמה אחזקת' אפי' אשה נאמנת וכ"כ מהרשד"ם בסי' פ"ט יע"ש ואף הרשב"א שהחמיר לחוש לשמא נשרו יהני עדות נשים להוציא מידי חשש זה והא דכתב מהר"ם באותה תשובה דאין הנשים נאמנות לענין השנים כל היכא דהוי ס' של תורה מיירי שם כשהביאה שתי שערות וכדפריש לה מהריב"ל בח"א ובח"ד אבל בזו שנבדקה ולא אשכחו לה שערות כיון דאיכא שני ספיקות יועיל לנו עדות האשה הזאת שאמרה שלא הגיעה זו לכלל שנותיה ומה גם בהאי סבלונות דידן דהם עצמם הוו ספק אם הם קדושי תורה או דדבריה' וכמ"ש הרב פ"מ בח"א על מעשה שאירע בנ"ד והגם דבנ"ד מצא עוד מקום להקל מטעם ספק צירופי עדויות מ"מ הרואה יראה דנ"ד עדיף מנ"ד דאילו בנ"ד לא בדקוה כלל משא"כ בנ"ד דבדקוה עכשיו ולא אשכחו לה סי' כללא דמלתא כי דעתי נוטה להקל בנ"ד אך אמנם להיותי מיראי ההורא' לא אסמוך על דעתי עד אם יסכימו עמי שנים מגדולי המורים הרבנים המובהקים ה"י כה דבר הצעיר אפרים נבון:
סימן ב
כתב הרשב"א בתשו' וז"ל קטן שאנו מסופקים בו אם הגיע לכלל שנותיו ובדקנוהו ולא הביא ב' שערות אזלינן ביה לחומרא דחיישינן לשמא נשרו עכ"ל. קשיא לי ע"ד דע"כ לא חיישינן לשמא נשרו אלא בקטן שהגיע לכלל שנותיו וכדקאמר רבא קטנה שהגיע' לכלל שנותי' אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימני' ר"ל דאפי' בדקנוה ולא מצאנו לה כיון שהגיע' לכלל שנותיה חיישינן לשמא נשרו זו מבואר בסוגייא דשמעתין בפ' יוצא דופן וכ"כ התוס' בפ' בא סימן דף מ"ח ע"ב שכתבו דלר"י דאית ליה תוך הפרק כלאחר הפרק אי בדקו ולא אשכחו לה לא חיישינן לשמא נשרו כיון דליכא לחזקה דרבא ואהני לן החזקה דרבא להיכא דבדקו ולא אשכחו מבואר מדבריהם דכל היכא דלית לן חזקה לא חיישינן לשמא נשרו וה"ט דמוקמינן לה בחזקת קטנה כמ"ש הריב"ש ז"ל בסי' קפ"ב ודלא כמהרי"ט בח"א סי' מ"א. (א"ה בהיותי עומד בסוגיין דפ' בא סימן הנז"ל הנה ראיתי שיש לדקדק ממנה כסברת מהרי"ט ז"ל דחזקת קטנות לא הויא חזקה והוא ממאי דגרסי' התם כל הנבדקות נבדקו' ע"פ נשים ר"י אומר לפני הפרק ולאחר הפרק נשים בודקו' תוך הפרק אין נשים בודקות וכו' עד ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל וכו' ואמרינן בגמרא דה"ט דר"י דלאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא סמכינן אנשים תוך הפרק דליכא חזקה דרבא לא סמכינן אנשים ואמרו עוד דחלוקה דנאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל הוי או סברת ר"י ותוך הפרק או סברת ר"ש ולאחר הפרק ולית ליה לחזקה ע"כ והשתא אם איתא דחזקת קטנות הוייא חזקה איך אמר ר"י או ר"ש דאין נשים נאמנות לומר קטנה היא שתמאן הלא כל שהחזקה מסייע להם נשים נאמנות אף להקל דמהאי טעמא נשים נאמנות לאחר הפרק לומר גדולה היא שתחלוץ דחזקה דרבא מסייע להו והסברא נוטה דאי חזקת קטנות חזקה היא כל דליכא חזקה דרבא אית לה חזקת קטנות אלא נראה דחזקת קטנות לא הוייא חזקה אמנם כד דייקינן שפיר נראה דאפשר לדחות דהיינו טעמא דאין נשים נאמנות לומר קטנה היא שתמאן ואף דתוך הפרק אליבא דר"י או לאחר הפרק אליבא דר"ש איכא חזקה דקטנות המסייע להו משום דאי אמרינן דנאמנת להקל בכה"ג אתו לומר דנאמנות נמי תוך הפרק לומר גדולה היא שתחלוץ וכה"ג ודאי לא מהימנא דליכא חזקה דמסייע להו. ואין להקשות דא"כ אמאי אחר הפרק נאמנות לומר גדולה היא שתחלוץ אף דאיכא חזקה דרבא דמסייע להו ניחוש כה"ג שיאמרו דנאמנות לומר קטנה היא שתמאן וכה"ג אינם נאמנות לק"מ וק"ל):
ובפרק האומר דקידושין נמי אמרו נאמן אדם לומר בני זה בן י"ג שנים ויום א' לנדרים וערכין והקדשות ופרש"י ז"ל דמיירי שהביא ב' שערות ואפ"ה צריכין אנו לידע שנותיו דאם לא אמרינן שומא נינהו. אלמא דאפי' היכא שהביא ב' שערות אם לא היתה עדותו של אביו הוה אזלינן לקולא ואמרינן עדין קטן הוא ואפי' למ"ש התוס' ז"ל שם דאם הביא ב' שערות אין צריך עדות היינו משום דס"ל דשומא לא שכיח ומטעם זה כתב הרמב"ן ז"ל (עיין במהריב"ל ח"ד סי' ט') דאם נסתפקנו במספר שנותי' והביאה שערות אזלינן לחומרא אבל כל שלא הביאה ב' שערות יראה דלא חיישי' לשמא נשרו:
וצריך להבין לפירוש רש"י דהא כיון דמהימנינן לאב שהגיע לכלל שנותיו כי נמי אין לו שערות אמאי לא חיישינן לשמא נשרו לחומרא. וראיתי להר"מ ז"ל גבי מאי דאיבעיא לן בפרק מי שמת ש"מ שהקדיש נכסיו ועמד אם חוזר בו אם לאו ולא אפשיטא ופסקה הרב ז"ל לקולא נראה משם דכל ספק הקדש כיון דממונא הוא אזלינן לקולא ואפי' הרא"ש ז"ל שחלק עליו שם ה"ט כמ"ש שההקדש הקדש בודאי ולא אתי ספק אומדנא ומבטל מעשה דס"ל דכיון שכבר חל ההקדש בודאי מחיים דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אלא שאנו מסופקים בו דשמא לא הקדיש זה אלא מפני שהיה סבור שימות וכיון שכן לא אתי ספק אומדנא ומבטל מעשה, אבל כל ספק בתחלת הקדש אם חל אם לא מוקמינן אחזקתא קמייתא ואע"ג דהוי ספק איסורא וכ"כ הרשב"א בתשו' סימן תרנ"ו וכן נראה מההיא דאמרינן בפ' בכל מערבין (דף ל"ו) אמר ככר זה היום חול ולמחר קדש מערבין לו בה היום קדש ולמחר חול אין מערבין לו בה ופריך עלה מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומשני היום חול ולמחר קדש מספיק' לא נחתא לי' מקדושתה היום קדש ולמחר חול מספיקא לא פרקא קדושה וכה"ג כתבו התוס' גבי הא דק' דקי"ל כל תענית שלא שקעה עליו חמה אינה תענית דהיינו סוף שקיעת החמה ומה שנהגו העולם להמתין עד צאת הכוכבים היינו מפני שאינם בקיאים בשקיע' ואף ע"ג דגבי ט' באב מוכח בגמרא דאי לאו משום חומרא דט"ב בין השמשות הוה שרי היינו להכנס בתענית דספקא שרי אבל אפוקי יומא מספיקא לא נפיק ובפרק יוצא דופן איבעי' להו תוך זמן כלפני זמן או כלאחר זמן ומייתי רב המנונא ממתני' דקתני לאחר זמן אע"פ שאינם יודעים נדרם נדר וכו' והאי לאחר זמן ה"ד אי דלא אייתי ב' שערות קטן הוה אלא לאו דאייתו ב' שערות ודוקא לאחר זמן הא תוך זמן לא. ולע"ד הוה קשה בשמעתין דלימא דמתני' איירי אפי' בשלא הביא ב' שערות אלא כיון דהא לאחר זמן חיישינן לשמא נשרו דקי"ל כרבנן דאמרי קטנה שהגיעה לכלל שנותיה א"צ בדיקה חזקה הביאה סימנין אבל תוך הזמן אם לא הביא חיישי' לשמא נשרו והכי אמרינן בפ' בא סימן תוך הפרק לית לן חזקה דרבא. אבל לפי מ"ש א"ש דכל ספק כה"ג מוקמינן אחזקת קמייתא והכי דייק פי' רש"י שם שכתב גבי קטן הוא ואמאי נדרו נדר הא לאו בחזקת גדול כל זמן שלא הביא ב' שערות וזה נוטה למה שפי' בקידושין ודלא כהרב ש"ך שכתב בי"ד דלאחר זמן נדרו נדר אפי' לא הביא ב' שערות אבל עדין נשאר לן להבין דבפ"ק דנדרים איבעיא לן אם יש יד לצדקה אם לאו לן איפשטא וכתבו המפרשים ז"ל דנקטינן לה לחומרא ולכאורה נראה דסותר למ"ש דכל ספק בתחלת ההקדש אזלינן לקולא. אבל לע"ד נראה לחלק דההיא דפ' מי שמת דמספקא לן בממון זה אי ברשותי' דמארי' קאי או ברשות ההקדש בהא דוקא הוא דאמרינן מוקמי ממונא אחזקה קמייתא אבל בההיא דנדרים אין הספק על גוף הממון אם הוא ברשות הבעלים אם לאו עד דנימא אוקי ממונא אחזקת קמייתא דאפי' אי הוי צדקה בודאי עדין ברשותי' דבעלים קאי ויכול לשנות' וליתן אחר תחתי' כדאמרי' בערכין אלא ענין חיובא בלבד הוא דמספקא לן אי חייב לקיים נדרו משום בפיך זו צדקה וכל ספק נדרים להחמיר ובההיא דפ' מי שמת לא שייך לומר הכי דהתם לא הוי לשון נדר כמ"ש המרדכי ועוד דאזלינן בתר חזקה ואין כאן הקדש:
וראיתי להרב בפ"מ בח"ב שכתב לחלק בין ההיא דנדרים דאיכא אומדנא דמוכח ואנן סהדי דמאי דאמר מהדין לאו לנפקותא נתכוון אלא לצדקה ומש"ה אזלינן לחומרא עכ"ד ז"ל ולע"ד לא הבנתי אותם דאי ודאי אי קים לן דאין יד לצדקה היינו אפי' דלאו ידים מוכיחות טפי משתמע לצדקה יותר מלומ' לנפקותא. אלא דאי לא הוו בלשון זה כי אם משמעות אח' כי נמי אין יד לצדקה הוה אמרינן לצדקה כמ"ש הרא"ש ז"ל שם אלא מפני שיש צד משמעות לומר לנפקותא הוא דחשיב יד ואע"ג דאומדן דעתא איכא דלצדקה קאמר מ"מ יד קחשיב:
סימן ג
כתב הטור בא"ה סימן ל"ז ז"ל קדשה אביה בבקר וקדשה עצמה בערב והוא בתוך הששה חדשים ונמצאו לה סימנים הוי ספק וצריכה גט משניהם וכתב הב"י זה מבואר בגמ' ונראה דטעמו מדקאמר אימת אילימא בתוך ששה בהא נימא רב הרי היא בוגרת לפנינו השתא הוא דבגרה. משמע דלשמואל אתי שפי דאתי ספק ומזה אין ראיה דאה"נ דלשמואל נמי לא אתי אלא משום דפריך ליה לרב נקט הכי והכי משמע מדברי התוס' בד"ה ושמואל מ"ש ממקוה וא"ת לרב נמי דע"כ לא אמר רב דמצפרא נמי בוגרת הוייא אלא משום דליכא חזקה דנערות. אבל אי הוייא חזקה דנערות מודה רב דאוקמא אחזקתא אלמא משמע דתוך ששה מוקמי' אחזקת' דנערות וההיא דמקו'. לרב נמי ה"ט משום דאיכא תרתי לריעותא כמו שנרא' מהתוס' ומסתייע האי סברא מההיא דמייתי בגמרא לימא רב דאמר כר' נתן ושמואל כר"י ומשני אמר לך רב אנא דאמרי אפי' כר"י ע"כ לא קאמר ר"י התם דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו אבל הכא מי איכא למימר העמד הגוף על חזקתו כלומר ותהוי נערה יומא דמישלם שית אין בה חזקה דנערות. משמע דאי הוה לה חזקה דנערות הוה מוקמינן לן אחזקת' דנערות:
איברא דמההיא ברייתא גופא איכא למוכח אפכא דקאמר אם ש"מ הוה עליהם להביא ראיה ולא אמרינן כיון דאיכא חזקה דכ"ע בחזקת בריאים קיימי נימא השתא הוא דחלה אלמא אפי' במקום חזקה אזלינן בתר השתא ולא מוקמינן ליה אחזקת בריא דמעיקרא. ומ"מ עדין איכא למידחי דהתם נמי איכא תרתי לריעותא חדא דהרי חלה לפנינו ועוד דהעמד ממון על חזקתו. ועיין מוהריב"ל ח"ג סי' ע"ב ועיין בהר"ן פ"ק דחולין גבי גבינות שנעשו מבהמה שיצאת' טריפה ובטור בה' אבילות ובתוס' ריש פ"ב דגיטין דף י"ז ע"א ד"ה משום בת אחותו שלא יחפה ומהסוגייא דפ' מי שמת נראה דכל היכא דהוי עכשיו מת לא מוקמי' אחזקה והוי ספק ועיין בהר"ן פ' המדיר גבי נמצא החמור מת ועיין בלשון הטור בהלכות נדה בדין כיבוס החלוק ונמצא כתם ועיין לשון ר' שמחה שחילק בין חזק' שאינה פוסקת הביאו הרב תרומת הדשן בדין סבלונות ועיין בתשו' מהרי"ט ח"א ובפני משה ח"א וצריך להבין בפרק בכל מערבין גבי מתני' דתרומה ונטמאת אם ספק ר"מ אומר ה"ז חמר גמל ור"י אומר הרי זה עירוב פריך בגמרא ממתניתין דטמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ר"י מטמא ומשני שם אמר רבא ה"ט דר"י התם העמד טמא על חזקתו ואימור לא טבל אדרבא העמד מקוה אחזקתו ואימור לא חסר שלא נמדד ופרש"י העמד טמא על חזקתו כולי חזקה לחומרא איכא לקולא ליכא אבל מתניתין איכא חזקה לקולא ולחומרא העמד אדם על חזקת עירוב ביתו ואימור לא עירב העמד תרומה אחזקתה ועירב ובדרבנן אזלינן לקולא עכ"ד וק"ל דהא איכא שם תרתי לריעותא חדא דהעמד אדם בחזקת שלא עירב וכ"ת הא איכא תרומה דהעמד תרומה אחזקתה בחזקה שהיתה טהורה הרי טמאה לפניך וכל היכא דאיכא תרתי לריעות' אפילו בר"ה טמא דחשיב ודאי ואיתרע חזקה דהעמד תרומה אחזקתה. ונ"ל לתרץ דע"כ לא אמרינן הכי דכל היכא דאיכא תרתי לריעותא איתרע חזקת דכשרות דמעיקרא אלא בחזקת דמריה דכיון דאשתכח חסר לפניך איתרע חזקת דמעיקרא משום דאיכא למימר חסר ואתא חסר ואתא ואיתרע לה חזק' מקמי הכי טובא הוה ידעי' מאימת הלכך ריע טפי מתרומה דלא שייך לומר הכי ומש"ה אמרינן השתא הוא דאיטמי וחזק' דמעיקרא לא איתרע ומ"ה הוי ספר וכה"ג מחלק תלמודא בריש נדה וכן נראה מדברי התוס' שם בד"ה התם תרתי לריעותא. אבל לע"ד נ"ל דר"מ ור"י אית דאפילו היכא דאיכא תרתי לריעותא ספיקא הויא ומ"ה אמר מ"מ במקום שלא נמדד ונמצא חסר ספיקו טהור היכא דנטמא בטומאה קלה ואפי' ר"י לא פליג עליה אלא בשלא נמדד המקוה כדמשני רבה הא אם הי' נמדד אזלינן בתר חזק' דמקו' כיון דספיקא היא בדרבנן אזלינן לקולא ולא אמרינן כיון דאיכא תרתי ריעותא דהעמד טמא על חזקתו ועוד דהרי חסר לפניך והוי ודאי אלא ס"ל כר"ש דפליג אחכמים ואומר בר"ה טהורות ומ"ה ני עירוב אע"ג דאיכא תרתי לריעותא מכשיר דהוי ספיקא בדרבנן מי ליתנהו לדברי התוספות שכתבו הוה מצי לשנויי הרי חסר וז"א דגבי עירוב נמי הרי טמא' לפניך וכן פסק הרמב"ם בפ"י מהלכות מקואות כר"י במקוה שנמדד ונמצא חסר בטומאה והם להקל ובפ"ה מהלכות תרומות ג"כ פסק דספיקא הוי וא"כ כ"מ לא זכר שם דר"י ור"מ כולהו סברי כר"ש וא"ש השתא בפרק כל הגט גבי המניח פירות ומצאן שעברו ה"ז חושש מעת עי וקאמר חלוקים עליו חבריו דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר עי מהרוח שנעשו על גביו כו' וקאמר עלה פשיט' ומשני מהו דילמא מאי מעת לעת למפרע משמע דאי הוה מפרשינן הכי לא ס"ט אומרים חלוקים ואע"ג דלר"א ספק קאמר וכ"פ הרמב"ם י"ל שם ה"ז חושש למפרע מכיון דר"ש ור"י ור"מ סברי כותיה. ונשאר לנו לבאר דעת הטור שכתב דבתוך ו' חדשים ספקא הויא ס"ל להכריע כן וסוגיא דשמעתין שפיר דייקא כוותיה דקאמר אדרבה העמד מקוה על חזקתו ומשני הרי חסר לפניך כלומר ואיתרע לה חזקה דמקוה ומאי דקאמר בגמרא בתר הכי בין לרב בין לשמואל מי קא נפקא נפשיה מחזקה דמקמה כלומר הכא ליכא שום חזק' דמה תאמר העמד הגוף בחזקת נערה הרי בגרת לפניך והוי ספק משא"כ הכא דאמרינן אוקמי' אחזקת בריא כיון דהשתא הוא בריא ולא איתרע חזק' דבריאים ומאי דקאמר ר' נתן אם ש"מ הוא עליהם להביא ראי' דהשתא ליכא למימר אוקמה אחזקת בריאים דהרי חולה לפניך וכ"נ מההיא דנגע באחד בלילה ולא ידע אם חי אם מת ולמחר השכים ומצאו מת ר"מ, מטהר וחכמים מטמאים שכל הטומאות כשעת מציאתן שלה היכא דנבדק מבערב דאז לא שייך לומר כל הטומאות כשע' מציאתן אפ"ה ספיקא הויא וכי אמרינן בריש חולין דאזלינן בתר א חזק' היינו היכא דלא איתרע חזק' וההיא דאיצטריכו לומר ברפ"ק דנידה דה"ט דהילל דלא אזיל בתר חזקה כיון דמגופה קא חזיא פי' מועדת ועלולה היא לכך דמשמע דאי לאו האי טעמא הוה מוקמינן לה אחזקת טהורה ואף ע"ג דהשתא ודאי טמא' היא ואיתרע חזקת' ה"ט משום דנהי דאשה איתרעא טהרות מי איתרעו וכה"ג מחלק תלמודא בפ"ק דחולין גבי סכין איתרע בהמה מי איתרע אבל התוס' שם אזלי לטעמייהו וכתבו דאי לאו האי טעמא הוה מוקמינן לה אחזקתה אע"ג דהשתא ידרי טמאה כמו בנגע בא' דמטהרי רבנן בראהו חי מבערב אע"ג דהשתא הוא מת וזה תימה דהא מסיים עלה דכל ס' בר"ה טהור הן אמת דהתוס' בריש דף ד' דחקו בתוספתא זו יע"ש אבל הרמב"ם תפיס לה כפשטה וכן נראה מדברי התוס' בפ"ב דגיטין דף י"ז ד"ה משום בת אחותו דכל שהיא גרושה לפנינו לא אמרינן אוקמה אחזקת' אלא ספק' הויא וכן נראה מההיא דפסחים שהביא בעט"ז וכ"נ מדברי התוס' ביבמות הביאו הרב מהרי"ט סי' י"א ז"ל גבי' מתני' ספק בן ט' ספק אינו הקשו התוס' ולמה לא נעמידנו בחזקתו ראשונה שהי' קטן ותירצו כיון דהשתא דאתי קמן הוא ודאי בן ט' דחזק' קמייתא איתרע לה. ואיברא דצ"ל דנראה כסותרים מ"ש בפ"ק דנידה דכל היכא דליכא ריעותא בגופה מוקמינן לה אחזקת' קמייתא והרב מהרי"ט תירץ דהך דיבמות דמיא לההיא דנידה הקטן כל יום ויום לגדל קאי ולע"ד אין אנו צריכים לכל זה. אלא החילוק מבואר בדברי הר"ן פ"ק דחולין בי גבינות שנעשו מבהמ' שנמצאת טריפה עכשיו דמוקמי' בהמה אחזקת כשרה שהיה מקודם ואע"ג דהשתא טריפה לפניך ודוקא בטרפות דאיכא למימר עכשיו סמוך לשחיטה נעשה אבל בטרפות דסירכה דא"א לומר סמוך לשחיטה נעשה לא מוקמי' בהמה אחזקת' דכיון דיצאה מחזקת' וע"כ קודם לזמן מציאתה יצאת ואין אנו יודעים כמה אנו אוסרים אותה למפרע וכענין שאמרו בכתמי' כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע אלמא כיון שכתם זה יבש הוא וא"א לומר עכשיו ראתה מטמאינן לה למפרע וזהו מ"ש התוס' דעכשיו דאיתיה קמן הוא ודאי בן ט':
אלא דצ"ל הראיה דמייתי הר"ן מההיא דהתם שנמצא מטמא למפרע וכ' אלמא כיון דכתם זה יבש וא"א לומר עכשיו ראתה מטמאינן לי' למפרע ולפיכך סיפא דמתני' ק' ליה דקתני אבל אם הי' לח ה"ז טמא משעה שאפשר להיות לח ולא אמרינן עכשיו ראתה אע"ג דאיכא למימר עכשיו ראתה וגדולה מזאת אמרו שם ל"ש אלא שנמצא שרץ דאם נמצא יבש אינו מטמא למפרע אבל כתם אפי' לח הרי זה טמא למפרע אימור יבש היה ונפול עליה מיא וכן הלכה. וברפ"ק דנידה אמתניתין דבש"א כל הנשים דיין שעתן פריך ממתני' דהשרץ שנמצא במבוי ה"ז מטמא למפרע ומשני התם כיון דאיכא דמעלמא ושרצים דגופה כתרתי לריעות' דמי אלמא משמע דאי לאו ה"ט הוה מוקמינן אחזקתיה. ואין לומר דהאי שינוייא לב"ש היא אבל לב"ה א"ש בלאו ה"ט דהא אפי' ב"ה לא קאמר אלא באשה משום דמועדת ועלול' היא בכך כמו שפרש"י והתוס' הא לאו הכי הוה מוקמי' ליה אחזקתו וגבי קבר הנמצא דמטמא למפרע ואם בא א' ואמר אני בדקתי וברי לי שלא היה כאן קבר אפי' קודם לכ' שנה אינו מטמא אלא משעת מציאה ואילך. וכתבו הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' ט"מ והי' נ"ל לפרש דמאי דקאמר הגמרא כיון דמגופה קא חזייא לא אמרינן אוקמה אחזקתיה ה"פ הא דאמרי' אוקמי' אחזקתי' היינו היכא דהריעותא אתיא מעלמא כגון קבר הנמצא וכו' אבל היכא דהריעותא אתיא מגופה כגון גבי אשה ושרץ הנמצא וכיוצא להם ולדברי התוס' איכא למימר דמבוי נמי מועד ועלול הוא בכך דרגילות היא דשכיחי ביה שרצים ומ"מ מתיישב שפיר מה שהשיג הראב"ד ז"ל.
**הגה ונ"ל ראיה לחילוקו של הר"ן מרפ"ק דנידה דקאמר נימא השתא הוא דחסר ומשני הכי השת' התם איכ' למימר חסר ואתא חסר ואתא כלו' ואיתרע לה חזקה מקמי הכי טובא ולא ידעי' מאימת ופרש"י שם ואע"ג דדחי ליה אשה נמי אימא הגס הגס חזיתיה כלומר ואיתרע לה חזקה מקמי הכי טוב' לאו בעיקר טעמא פליג עליה דודאי האי טעמא חריצא היא אלא דמקש' ליה למ"ש דהכא ודאי והכא ספק וכן נראה מהתוספות שם דלפי האמת ג"כ קאי שכתבו דע"כ לא אמרינן כל היכא דאיכ' תרתי לריעותא כודאי משוינן ליה אלא היכא דאיתרע חזק' מקמי הכי טובא וכ"נ מההיא דערובין שהבאתי לעיל דהתם נמי הוי תרתי לריעותא וא"ה ספיקא משוינן ליה ואזלינן לקולא אלא ע"כ אנו צריכין לחלק במ"ש דהתם לא איתרע חזק' מקמי הכי וכ"ז כתבתי לדעת התוס' והר"ן ז"ל אבל לדעת הרמב"ם ז"ל נראה דלפי האמת לא קאי הכי וההיא דערובין לק"מ דלפי המסקנא דמסיק דסוגיין דנדה דה"ט דחכמי' גבי מקוה דמטמאין בר"ה לאו משום דמשוה לי' כודאי אלא משום דסוף טומאה לא ילפי' לה מסוט' וכי ילפי' מסוטה לטהר ברה"ר היינו בתחל' טומאה והשתא א"ש דגבי מקוה פסק הר"מ ז"ל כחכמים ובפ"ו מהלכות תרומות לגבי חבית כתב דהוי ספק אף ע"ג דהוי תרתי לריעותא וא"ש סוגיין דמסכת עירובין דכי פריך העמד מקוה אחזקתו לא משני לי' הרי חסר לפניך דמ"מ ספקא הויא ואפילו ר"י לא פליג על ר"מ אלא כשלא נמדד המקוה הא נמדד ספיקא הויא:**
ולענין ספק שמועה אם היא קרובה רחוקה ירא' דאזלינן לקולא דליכא למימר כיון דהשתא מת מעיקרא נמי מת ובההיא דאמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן דכבר כתבו התוס' דרפ"ק דנדה ובפרק המדיר דזה אינו אלא לענין קדשים וההיא דקידושין דקאמר רב מדהשתא בוגרת בצפרא נמי הויא בוגרת ה"ט משום דבצפרא ליכא חזקה דנערות אבל הכא אוקי גברא בחזקת שהי' חי זה ל' יום ואף לפי מ"ש לדעת הטור דכל דהשתא בוגרת מעיקרא נמי ספק הויא ואפי' בתוך שש דאיכא חזקה דנערות מטעם דהרי בוגרת לפניך מ"מ לענין אבילות אזלינן לקולא:
מהחכם השלם הדיין המצויין כמה"ר יעקב אלפאנדארי נר"ו:
סימן ד
בפנינו ב"ד הבאים על החתום בא החכם הנעלה הרופא כה"ר משה בכ"ר שלמה אשכנזי יצ"ו ואחר האיום העיד בתורת עדות גמורה איך בהיותו בספינ' שהי' נוסע בה החכם השלם כמה"ר יעקב ן' פורנה זלה"ה ושם היתה בתו אשר היתה משודכת לה"ר מרדכי בכ"ר משה פירימון ובאת אמו של מרדכי הנזכר שם ובאת הנערה בת החר"י הנז' ונתקה ידה ונתנה האשה אמו של מרדכי הנז' להנערה הנז' טבעת א' בשתיקה ולא אמרה לה מענין קדושין ולא מענין סבלונות כלל ועיקר אלה הדברים שהעיד ה"ר משה הנז' שעבר בפניו ושאלנו לו אם הי' עד אחר עמו באות' שע' ואמר שלא ביה שום אדם כי אם הוא לבדו ומה שעבר בפנינו כתבנו וחתמנו שמותינו יום כ"ח תמוז התפ"ג פה קושט' וקיים. יעקב בכמה"ר יאודה אלפאנדארי אליה גואקיל יעקב כולי:
על פי מעב"ד זו שאל ישאלו אם יש חשש סבלונות לנערה הזאת כפי מנהג העיר יען וביען כי הנערה הנז' כשקבלה הסבלונות הנז' היתה קטנה וקבלה שלא בפני אביה ואביה הי' שלא היה בה חשש סבלונות והיה מכחיש בדבר והי' רוצה להשיאה לאחר ורבני עירנו הי' מיחו בידו מפני קול הברה הנשמע שקבלה סבלונות והן עתה מת הבחו' מרדכי הנז' והנערה גדלה ונשארה זקוקה ליבם קטן כבן ה' שנים ע"כ נשאל לחכמים אם יש מקום פיטור להתירה מכבלי העיגון ושכמ"ה:
הלא זה הדבר מנהג מדינ' אתרא דחיישי לסבלונות מכלל ופרט שנו חכמים מפי כתבם ופר"ש פריש"א על ספר חקה את ראשונים ואת אחרונים העמיקו הרחיבו ויפתוה"ו בפיהם אשר אין מקום לבאים אחריהם להתגדר בו אפילו כמלא נימא והיה כל מבקש דינא רבה ודינא זוטא עיניו יביטו היא בספרתם וקמץ משם קומץ משביעו והניחו יתרם אפס לא יהי' תפארתו כשם הגדולים מורי הוראות ולא לי לכבוד ע"כ אמרתי אעלה על ספר דבריהם כגחלי אש שמא מתוכם אבנ"ה גם אנכי להוציא לאור משפט הנער' אשר אין לה אב וגם דל"ה דל"ה ונפשה מרה לה וה' יעזור לי יושב בסתר עליון על גב מעלה:
והנה אמור רבנן בטעמא של סבלונות דחוששין להם משמא דגמרא המה יעלו לשני ראשים הראש הא' לדעת רש"י ז"ל דסובר דחששא דסבלונות הוא שמא הם עצמם קידושין. והראש הב' הוא לדעת ר"ח ז"ל דסובר דחששא הוא שמא מקודם קדשה וע"ז שלח סבלונות אלו כמו שבא זה שנוי ומשורש בכל ספרי הפוסקים איש על מקומו. ומה שנזרע ביניהם ומשם יפרד הוא דלרש"י ז"ל צריך עדים בנתינת הסבלונות ולר"ח אין צריך ועוד רבות נפקותות לא נצרכ' לנ"ד. נקוט מיהא דלדעת רש"י אין מקום לחוש בנ"ד משום שנתינת הטבעת מאם החתן ליד הכלה סי' שלא בפני ב' עדים כי אם בפני ע"א וקיימא לן המקדש בע"א אין חוששין לקדו' ורש"י ז"ל כתב בהדיא שצריך ליתנם בפני עדים וכמ"ש הטור סי' מ"ה והר"ן בפרק האיש מקדש וכן הרשב"א בחידושיו והריב"ש סי' ה' ותע"ט וא"כ לדעתם ז"ל כל שלא היו בפני ב' עדים לאו כיום הוא לדעת רש"י ז"ל. הן אמת זאת מצאנו להרב תה"ד סי' ר"ז שכתב משם ר"ש ז"ל דלדעת ר"ב אין צריך ב' עדי' בשולח סבלונות משום דהוי חזקה ברורה הבאה מכח הרוב וכו' והתה"ד פי' דבריו דה"ק דלעולם בעינן ב' עדים בשעת נתינתם ליד השליח אבל א"צ עדים בשעה שנותנם לאשה דכיון דשולח בעדים אנן סהדי דלשם קידושין שלח ובודאי עשה שליח שליחותו ונתנם כאשר צוה המשלח דחזקה שליח עושה שליחותו וכו' יע"ש. וראיתי למהריב"ל ח"ג סי' צ"ה הקשה עליו דמאי דאמרינן חזקת שליח וכו' הוי דוקא בדבר שביד השגיח לעשותו אבל הכא אינו ביד השליח דשמא האשה לא תקבל וכמ"ש התוס' פרק התקבל אהא דאמרינן האומר לשלוח צא וקדש לי אשה סתם דאסור וכו' דמשום קנסא בעלמא הוא דקנסינן ליה אבל מן הדין מותר דאין זו חזקה גמורה כו' יע"ש ואם נאמר דתה"ד ס"ל דר"ש איירי בשנודע שקבלה הסבלונות מיד השליח א"כ למאי איצטריך לי' למי' חזקת שליח וכו' אלו דבריו ז"ל ולכאורה קושית הרב ז"ל נראית חזק' וכבר ראיתי להרב הגדול אבוה דמרן זקני זלה"ה בספר מגיד מראשית סי' ג' כי הגדיל לעשות קונט' נפלא בענין סבלונות ולא הניח פנה וזוית ושם האריך בדף י"ט ליישב קושית מהריב"ל ותוכן דבריו דכיון דלרש"י בעי' שדיך א"כ חשיב כבידו כיון דאיכא שידוכין ובודאי חזקה שליח עושה שליחותו ונתנם ליד האשה בתורת קדושין ולא דמי לההיא דתוספות דהתם ליכא שדיך ועל מ"ש מהריב"ל דאי איירי בידוע וכו' למאי איצטריך לחזקת שליח כתב זלה"ה דאיצטריך לשלא נאמר שנתנם בתורת דורון דבזה ליכא חששא כמ"ש הריטב"א ומהריק"ו יע"ש שהאריך וכיוצא לזה כתוב בתשו' מהרימ"ט א"ה סי' כ"ט תשו' לא' קדוש שכתב דחשיב כבידו שלא לתת לה כי אם לקדושין כו' והן הן הדברים הנאמרים להרא"ם סי' ס"ט ונעלמה מעיני מהריב"ל כמ"ש הרמ"ז ז"ל יע"ש ומהרימ"ט ז"ל כתב שם וז"ל וכיון דאנו רואין הסבלונות בידה למאי איצטריך חזקת שליח וכ"ת ניחוש שמא לא נתנם לה בפני עדים להכי לא מהני חזקת שליח שהרי לא א"ל שיתנם בתורת קידושין בפי' ולא בפני עדים אלא סתם שלחם בידו ואם לחוש שמא לא רצתה לקבלה סתם אלא בתורת דורון הרי לא א"ל תנהו לה לשם קדושין אלו דבריו ז"ל. ואחרי המחילה שותי' דמר לא ידענא דאמאי לא מהני חזקת שליח דאע"פ שלא א"ל שיתנם בתור' קידושין מ"מ כיון דשלחם ע"י בפני עדים אין לך ראי' מזו דודאי לשם קידושין שלח וכמ"ש בהדיא הבת"ה דכיון דשולח בעדים אנן סהדי דלשם קדושין שלח וא"כ אמאי לא מהני חזקת שליח לומר דבודאי יתנם לשם קדושין ולא לדורון כיון דהבעל קפיד לשולחם בפני עדים כונתו מודעת דלקידושין שולח והשליח לא יעשה דבר נגד רצון משלחו כי אנחנו היודעים ועדים דלקידושין שלח ונפשו יודעת מאד וזה ברור. גם מ"ש הוא ז"ל ליישב קושית מהריב"ל אינו עולה יפה כמ"ש המעיין. אמנם לע"ד כמעט הוא יר' דקושיא ליתא שהרי כתבו התוס' בפרק התקבל דף ס"ה ד"ה התקבל לי גטי אסורה לאכול בתרומה מיד וז"ל הול"ל אוקי אשה בחזקת שלא נתגרשה אלא חומרא בעלמא החמירו חכמים משום דחזקת שליח עושה שליחותו ואע"ג דאין ביד השליח לעשות שמא לא יתן לי הגט כמו דאמרינן לעיל שאסור בכל הנשים וכו' יע"ש וכ"כ הר"ן ז"ל שם ולא קשיא דמה דמות יערכו לההיא דלעיל שאסור בכל הנשים דהתם שאני דהוי משום קנסא כמ"ש הם ז"ל משא"כ הכא דלא שייך טעמא דקנסא דירא' ברור לדעתם דס"ל דאף דאין חזקה זו חזקה גמורה כגון זו שאין בידו אפ"ה חכמים החמירו בדבר כמ"ש כאן בפי' ולא הוצרכו לעיל לטעמא דקנסא אלא משום דהתם איכא למימר ניזל בתר רובא כמ"ש שם וא"כ כיון דאיכא טעמא לומר ניזל בתר רובא מש"ה הוצרכו לטעמא דקנסא ולא למימר דחכמים החמירו דכיון דאיכא רובא אינו לנו להחמיר משום חזקה גרוע' אבל היכא דליכא רובא אף שהחזקה אין בידו חכמים החמירו וא"כ מה זו תמיהא על ר"ש אי ס"ל כהך דתוס' דחכמים החמירו אף שאין בידו מש"ה כתב דאף אם נתנם שלא בפני עדים מחמרינן בה כדאחמור רבנן דס"ל לר"ש דחששא דסבלונות הויא חזקה גמורה כמ"ש התה"ד יע"ש. ואיך שיהיה הרי דלר"ש אין צריך שיתן הסבלונות בפני עדים מ"מ רבו החולקים עליו כמ"ש מרן בב"י וכן כתב הרמ"ז ז"ל שם וכמו שדחה דבריו מהריב"ל ז"ל. ובר מן דין בנ"ד אפילו לר"ש אין כאן בית מיחוש כיון שאין עדים שנתן בפניהם החתן הטבעת לאמו שיתנהו לנערה ובזה אפי' ר"ש מידה כמ"ש התה"ד והרא"ם שם ואם באנו נחוש למאן דס"ל דהמקדש בע"א חוששין לקדושיו הא נמי ליתא כמ"ש מהריק"ו שורש כ"ח וק"א וז"ל וכבר כתבתי דאין לחוש לדברי הר"א אמיץ שכתב להחמיר במקדש בע"א ונחלקו עליו כל חכמי הראשוני' והאחרונים ועוד להוסיף חומרא על חומרא לחוש לפי' רש"י בסבלונות דע"א יע"ש וכ"כ הר"ב פ"מ ח"ב סי' ק"ח וק"ט יע"ש. עוד יש לצרף להקל לדעת רש"י מ"ש מהריק"ו בשורש ק"ע דלרש"י אין לחוש לקדושין אא"כ עשה שני שלוחין שיוליכו לה הסבלונות ובלאו הכי אין לחוש יע"ש אף שכל הפוסקים חולקים עליו מכל מקום מצינו מי שצרפ' למעשה לסניף הוא הרב מהרימ"ט ז"ל שם והרב בעל פ"מ ח"א סימן מ"ח ופ"ח יע"ש:
והנה אנחנו באים לומר דיש מקום להקל בנ"ד בין לר"ח ובין לרש"י ז"ל והוא מטעם כי הנער' הזאת כשקבלה הטבעת חמותה היתה קטנה וקבלה שלא מדעת אביה וכבר פסקו רוב מנין מהפוסקים המפורסמים דלית הלכתא כרב ושמואל דאמרינן בפרק האיש מקדש דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' שחוששין שמא נתרצ' האב אלא קי"ל כרבינא דאין חוששין כמ"ש הרי"ף ז"ל וכ"כ הרמב"ם והרא"ש והרשב"א ויותר מהמ' כמ"ש מרן ז"ל בב"י סי' ל"ז והוסיפו על השמוע' הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג וריא"ז דאפילו נתרצה אח"כ לא מהני והר"ן הוסיף לדעת הרי"ף דאפי' נתרצה מעיקרא לא מהני כמ"ש באורך בפי' ההלכות יע"ש וכמו שהאריך בכל זה מהראנ"ח סי' א' יע"ש וא"כ בנ"ד ליכא למיחש כלל לדעת רש"י ז"ל דסוב' דהן עצמן קדושין כיון שנתקדשה שלא לדעת אבי' ואף דקצת מרבוותא פסקו כרב ושמואל לית דחש להו כמ"ש מהראנ"ח שם אמנם לדעת ר"ח עדין צריכא רבה דאף דלא חיישינן שמא נתרצ' מ"מ כיון דסבלונות הם הורא' לקדושין שקדמו א"כ איכא למיחש שמא קידש' מקודם ע"י אבי' וע"ז שלח סבלונות וכן נראה מדברי מהראנ"ח ז"ל שם דף י' שכתב ז"ל וז"ל ומן הטעם הזה ג"כ אין לחוש בנדון זה לומר שאחר שהם בעיר דחוששין לסבלונות אע"ג שהיא קטנה ולאו בת קדושין אנו נחוש שמא קבל אבי' קידו' לשיטת ר"ח וכמ"ש הר"ן בקטנה ששדכה אבי' וכו' ולדברי האומרים דקטנה שנתקדשה אם נתרצה האב בפי' חיישי' ואפי' בקטנה חיישינן לסבלונות וכו' יע"ש הרי מבואר דלר"ח חיישינן בסתמא וכמ"ש. אבל ע"כ זה בנ"ד ירא' דליכא למיחש מידי אפי' לר"ח דע"כ לא חיישי' אלא דוקא בסתמא ששלח סבלונות שלא מדעת אבי' והיא קבלתם אמרי' דהוי הוראה שקדמו קידו' אבל בנ"ד שהאב לא נתרצה בקבלה זו והיה רוצה לקדשה לאחר א"כ ל"ח אפי' לר"ח דעד כאן לא חיישינן אלא היכא שאין האב טוען שום דבר ואיכא למימר דיש רגלים לדבר דאם לא קידש לא היה שילח וחיישינן אפי' בקטנה אבל היכא שקבלה הקטנה בלא דעת אבי' ואבי' אינה מרוצה בדבר א"כ הו"ל קבלתה כמאן דליתי' וליכא למימר רגלים לדבר דאין השליח גורם אלא קבלתה גורמת וכיון דקבלה כלא חשיבא אין כאן חששא כלל ויש הוכחה לזה מדברי הריטב"א ז"ל בחידו' הביאם מוהרימ"ט ז"ל וז"ל תו איכא בינייהו קטנ' ששדכה האב ומת ושלחו לה סבלונות בעודה קטנה דלרש"י ליכא למיחש דהא קטנ' היא אבל לר"ח חוששין שמא קיבל אבי' קידושי' ומיהו לכ"ע אם לא נתרצתה לקבל סבלונות אלו תו ליכא למיחש כלל והוי כאומרת לא קידשתני אבל לאחר שקיבלה אותם אפילו שניהם מודים שלא היו קידושין כלל אין סומכין עליהם עכ"ל הריטב"א ז"ל:
וראיתי להרב מרן זקני ז"ל שם נתקשה בכונת דברי הריטב"א ופי' דבריו יע"ש אמנם מהרימ"ט ז"ל פירש דבריו שם על נכון והיא האמת וז"ל אך דברי הריטב"א בעיני פשוטים שהוא ז"ל כ' תחלה דאיכא בין רש"י לר"ח קטנה כו' וע"ז כתב ומיהו לכ"ע אם לא נתרצי' לקבל אין חוששין כלו' כיון שקטנה שאין לה דעת ורצון שתקבל אמרת דחיישי' א"כ שלוחו של איש גורם לה לאיסור א"כ אפי' לא קיבלה האשה ניחוש לה לכך כתב דהא ליתא דאפילו לר"ח בסתמא הוא דחיישינן וכו' הלכך אף בקטנה אמרינן אסרינן לה דרגלים לדבר אבל אם ידענו שלא רצתה לקבל סבלונות אין כאן הוכחה ולא רגלים לדבר אבל לאחר שקבלתם כלומר בסתמא אפילו שניהם מודים שלא היו שם קידושין אין סומכין עליהם שכבר הוחזק' במקודשת בקבלתם סתם עכ"ל ויותר היה לו להרב ז"ל נוח לפרש דברי הריטב"א ז"ל דכולה בקטנה מיירי דהיכא דלא קיבלה ליכא למיחש דאין רגלים לדבר ואין כאן הוחזקה דאטו אם בא המקדש ואמר קדשתי' בפני פלו' ופלו' והלכו למ"ה מי מהימן וכ"ש בשלוח סבלונות ולא קיבלם אבל היכא דקיבלם אפי' שניהם מודים דלא היו שם קידושין אין סומכין עליהם משום שאין האב לפנינו שכבר מת אלא שאחר העיון הרב ז"ל בקעה מצא בדברי הריטב"א לפ' פי' ונימוקי עמו כמו שיראה המעיין הרי מבואר בבירור מדברי הרב ז"ל דאין השלוח גורם אלא קבלתה היא הגורמת והמוכחת משום דרגלים לדבר וא"כ אמור מעתה דע"כ לא קאמר הריטב"א ז"ל דלאחר שקיבלה הוחזקה במקדש ותו לא מהימני לומר דלא היו קידושין אלא דוקא באשה גדולה דיש לה דעת ורצון ואיכא הוכחה מדקבלה דהיא מקודשת דאם לא לא היתה מקבלת וקבלת' אסורה אבל בקטנה דאין לה דעת ורצון וקבלה בלא דעת אבי' כיון שאביה אומר שאינו מרוצה בדבר הויא קבלתה כאלו לא קבלה מעולם ובזה ליכא למיחש לכ"ע תדע דאי לת"ה אדאשמועינן הר"ן והריטב"א דאיכא בין רש"י ור"ח קטנה ששדכה אביה ומת כו' דלר"ח אסור' לישמעינן רבותא טפי במי שאביה חי ושלח לה סבלונות בלא דעתו ואינו מרוצה אחר כך דלרש"י לא חיישינן דהוי לקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ואביה מוחה דאינה מקודשת ולר"ח חיישינן כיון ששלח סבלונות אלא ודאי דבהא לכ"ע לא חיישינן כדבר האמור דאין השלוח גורם אלא דוקא קבלתה ובפירושא איתמר להרא"ש ז"ל סימן ס"ט ולהר"א ן' יעיש סימן י"ח יע"ש ואף דהרב מהריב"ל בח"ג סימן צ"ה עלה במחשבתו לומר שאף אם לא תרצה האשה לקבלם דחיישינן מ"מ הדר ביה מכח דברי התה"ד שכתב דדוקא צריך שיבאו ליד האשה וכו' ולא הביט לדברי הרא"ם שם דהוא מארי' דשמעתא ומרן זקני זלה"ה כלכל דברי במשפט לחלק בין כשהאשה אינה רוצה לקבל דלא חיישינן ובין היכא דמקבלת ואומרת דאינה רוצה לקבל לקידושין דחיישינן כמ"ש הרא"ם בסימן י"ז וז"ל ונ"ל לתת טעם לדבריהם דאם נאמר דאפילו לא קיבלה האשה מדשלח לה ודאי קדמו לה קידושין א"כ כל ערום יעשה בדעת ואחר השידוכין ישלח סבלונות ואפי' אם לא תרצה לקבלה מסתמא קדמו קידושין אבל היכא שקיבלם דודאי אין אדם שולח אא"כ אגוד' בי' א"כ אם אינה רוצה בקידושין ואין כאן קידושין מה לה לקבל כיון דידעה דאתרא דמקדשי תחלה הוא הו"ל לחוש ולא לקבל וכו' יע"ש באופן דנתבאר לן טעמא דמלתא באר היטב דכל שלא קבלם אין כאן חששא כאמור א"כ בנ"ד דקיבל' הקטנ' בלא דעת אבי' הויא קבלתה כאלו לא קיבל' דבקטנה לא שייך טעמא דכיון דידעה וכו' דמנא ידעה ולא דמי לקטנ' שמת אבי' וקיבלה דחיישינן דהתם שאני וק"ל והכא אין לחוש כלל כיון דלא נתרצה אח"כ דל מהכא קבלתה וליכא חששא וזה ברור. וכל זה היא ע"פ המונח שהאב לא היה מכחיש בקבלה אלא שלא היה מתרצה אבל אם אעיקרא דדינא היה מכחיש בקבלתה לומר שמעולם לא קיבלה בתו סבלונו' בזה לכ"ע ליכא למיחש כלל כמ"ש הר"א ן' יעיש שם ומהרא"ם סימן ס"ט ועיין במהריב"ל ח"ד וכן הסכים הר"ב פ"מ ח"א סימן מ"ח יע"ש ואף דאיכא ע"א ע"א בהכחשה לאו כלום הוא ועוד בה כיון דאין עדים בדבר אם הנערה תכחש בדבר אף כי אבי' לא דבר בחייו כלום ליכא חששא ופשוט:
עוד יש מקום לנו"ח בנ"ד ולא לחוש בסבלונות אלו מטעמא דלא קיבלה הטבעת מיד החתן כי אם מיד אמו וכתב הרב מהר"א ן' יעיש שם בסימן ח"י דליכא למיחש וז"ל ולכן נראה לע"ד שבנדון שלפנינו אין שום הוכח' על הקידושין שהמסרק לא נתנו הארוס לארוסה רק אמו נתנו לה וכו' וא"ת ניחוש שמא נתנה האם איתו בשליחות בנה וא"כ הרי הוא כסבלונות הנשלחים מהארוס לארוס' י"ל שאין לנו לחוש לזה כל שלא ידענו אותו בבירור שאם לא כן לא הנחת בת וכו' ואין לנו לומר שאני הכא שקבלתו מאם המשדך ואיכא למיחש טפי שבאה בשליחות בנה הא ליתא שאפילו באבי' המשדך מוכח בגמרא דלא חיישינן להכי דגרסינן בפרק האיש מקדש הנהו בי תרי דהוו. שתו חמרא תותי ציפי בבבל שקל חדא מינייהו כסא דחמרא יהיב ליה לחברי' א"ל מקדשא ברתך לברי א"ר אפי' למאן דאמר חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן ודילמא שליח שויי' לא חציף איניש לשויי' לאבוה שליח ודילמא ארצויי ארצי קמיה ושתיק א"ל רבא בר שימי בפי' אמר מר לא ס"ל להא דרב ושמואל ופרש"י כו' והר"ן הוסיף עוד בפי' ההלכות דאפי' בדשדיך לא חיישינן שמא נתרצה הבן הנה נתבאר בהדיא דלא חיישינן שמא עשה הבן שליח לאב אלא אם כן שמענו וכן פסק הרי"ף והרמב"ם והגאונים דהלכה כר' דאמר דאין חוששין שמא נתרצה הבן ואע"פ שגאונים אחרים חולקין עליהם בזה וס"ל דהלכה כרב וכו' אפ"ה ע"כ לא פליגי אלא בקדושין שקדש האב בהדיא בשם בנו אבל בסבלונות אפי' אם היה מסבל בשם בנו אם היה שלא ברשותו אפשר דמודו דלא חיישינן משום דהוי ס"ס שמא נתרצה הבן ואפי' אם ת"ל שנתרצה עדין הסבלונות לדעת ר"ח אינן קדושין אלא דחיישינן להו שמא קידש כבר וכולי האי לא חיישינן וכ"ש בנ"ד שהאם לא נתנה המסרק לארוסה בשם הארוס רק בשמה שאין לחוש בזה עכ"ל. ואחריו האיר מהריב"ל בח"ג סימן צ"ה וכתב דדין זה תלוי בפלוגתא דרבוותא דלפוסקים כרבינא דלא חיישינן שמא נתרצה האב ה"נ לא חיישינן בשום אדם אף שאינו אביו דילמא שליח שווייה ודילמא ארצויי וכמ"ש הטור סימן ל"ו והרא"ש אבל לפוסקים כרב ושמואל באביו חיישינן דילמא ארצויי ובשאר אדם דילמא שליח שויי' יע"ש ולא נחית הרב ז"ל לומר דאף להפוסקים כרב ושמואל לא חיישי' משום ס"ס כמ"ש הר"א ן' יעיש משום דהך ס"ס אינו מתהפך וחייש הרב למ"ד דכל שאינו מתהפך לא מיקרי ס"ס. ואולם מרן זקני זלה"ה גמגם על מהריב"ל בזה וכתב דעדין תלי תניא בדלא תניא דלהרי"ף דס"ל דאפי' נתרצה האב מקודם לא מהני א"כ עדין איכא למיחש בשאר כל אדם דלמא שליח שוייה כמו שנראה מדברי הר"ן ז"ל. ומ"מ אינו גמגום כלל דכבר כתב הר"ן שם דאפשר דלהרי"ף ז"ל ג"כ אם נתרצה מקודם מהני וכמו שהוכיח כן מהרימ"ט סימן מ"ג יע"ש ועוד דכבר כתב הר"ן ג"כ משם התוס' דדוקא באב הוא דחיישינן דילמא שליח שויה ולא לאדם אחר יע"ש וא"כ צדק מהריב"ל לכ"ע:
אמנם אשקוטה ואביטה להרא"ם ז"ל עשה פלילות להר"א ן' יעיש ז"ל וכתב עליו וז"ל עוד כתב שאפי' באבי המשדך מוכח בגמרא דלא חיישינן דלמא שליח שוייה הבן לאב דלא חציף וכו' לא דק בל' דמל' אפי' באבי המשדך דנקט משמע וכ"ש באם המשדך ואין הדבר כן דגבי אב הוא דלא חציף אבל גבי אם חציף וחציף אלו דבריו ז"ל ואחרי נשיקת כפות רגליו לע"ד הר"א ן' יעיש גריס ודייק ומעולם לא כ' דאפי' באבי המשדך לא חיישינן דילמא שליח שויי' משום דלא חציף כמו שיעיד לשונו שכ' מוכח בגמרא דלא חיישינן להכי וכו' ולא מטעם דלא חציף אתי עלה דאם כן למה לו להכביר במילין ולהביא סוגיית הגמ' ופרש"י ומחלוקת הגאונים אי קי"ל כרב ושמואל או כרבינא וכי טעמא הוי משום דלא חציף בזה הכל מודים אלא שדבריו ז"ל ברור מללו דמ"ש דלא חיישינן להכי הוא לומר דלא חיישינן דילמא שליח שוייה מכיון דקי"ל כרבינא דאין חוששין שמא נתרצה א"כ לא חיישינן ג"כ דילמא שליח שוייה לא באב ולא באחר ולא מטעם דלא חציף אלא משום דחששא לא חיישינן וכמ"ש הר"ן ז"ל בפי' לפי' רש"י ז"ל דכיון דאמרינן דלא ס"ל לדרב ושמואל תו לא צריכנא לתי' דלא חציף וכו' יע"ש שזה מוסכם לכל הפי' זולת להרי"ף ז"ל וא"כ יפה דק מהר"א ן' יעיש לומר דאפי' באבי המשדך כלומר לא מיבעיא באחר ובאמו דלא חיישינן דילמא שליח שוייה כמו שכתבו התוס' ז"ל דדוקא באב הוא דחיישינן דילמא שליח שוייה ולא באחר כמ"ש לעיל ואף הריטב"א דכתב דבאחר ג"כ חיישינן מעיקרא הוה ס"ל כסברת התוספות ז"ל אלא דאחר כך לחומרא קאמר דחיישינן יע"ש וא"כ יפה כיוון הר"א ן' יעיש ודבריו נכונים עוד תמה הרא"ם עליו וז"ל עוד כתב משום דהוה ס"ס שמא נתרצה הבן ואפי' את"ל וכו' כולי האי לא חיישינן תימה מה ס"ס נופל בכאן והלא ספק דשמא נתרצה הבן לא שייך אלא היכא דלא שדך כלל או בששדך ועדיין לא נתרצית לו אבל היכא דשדך בה ונתרצית לו וכו' היאך יפול ס' וכו' ע"כ ונוראות נפלאתי שהרי פלוגתא דרב ושמואל ורבינא בשמא נתרצ' הוי בדשדיך כמ"ש רפ"י והר"ן והרא"ש והטור וריא"ז וא"ה פסקו כרבינא דלא חיישינן שמא נתרצה ולרב ושמואל הוי חששא שמא נתרצה ולא ודאי והריטב"א דפוסק כרב ושמואל כתב בהדיא בין ברצוי דאב בין ברצוי דבן דהוי בדשדיך וא"כ מה זו תימא דאיך יפול ספק כיון דאפי' בשדיך אמרינן שמא ולא ודאי ומה שחילק הרב בין שדיך ולא נתרצית לנתרצית לא ידעתי פי' ועוד אני תמה על שניהם המלכים דאפי' בודאי שנתרצ' הבן רצוי דבתר קדושין לא מהני גבי בן כמו שאמרו בגמ' אפי' למ"ד שמא נתרצה האב שמא נתרצ' הבן לא אמרינן וכתב הרא"ש בפי' דרצוי הבן דאח"כ לא מהני וכ"כ הטור בהדיא והריטב"א ז"ל וכן הוכיח מרן ז"ל בתשו' סימן ז' דבין לרב ושמואל בין לרבינא רצוי דאח"כ דבן לאו כלום והוא מוכרח מסוגית הגמרא יע"ש וא"כ אמאי הוצרך הר"א ן' יעיש לס' ומה הקשה עליו הרא"ם דהוי ודאי ובין הכי ובין הכי לאו כלום הוא וצ"ע:
אנקוט בודאי לנ"ד שנתינת הטבעת היתה מיד אם החתן לכלה לדעת הני רבוותא דס"ל כרבינא דלא חיישינן לשוייה שליח ה"נ לא חיישינן ואין כאן בית מיחוש לפי סבר' הר"א ן' יעיש ומהריב"ל ואף למאן דפסק כרב ושמואל אעיקרא דדינא מ"מ בנ"ד איכא ס"ס דהר"א ן' יעיש ועוד ס"ס אחר והוא דילמא הלכתא כרבינא דלא חיישינן ואת"ל דהלכתא כרב ושמואל דילמא הלכתא כרש"י ז"ל דסובר דהן עצמן קדושין ובנ"ד אין לחוש לזה כמ"ש לעיל. ועוד איכא ספק אחר מ"ש הר"ן משם התוס' דדוקא באב הוא דחיישינן לשוייה שליח ולא אחר ואף יש חולקים הוי ס"ס והוי מתהפך שניהם כא' ואע"פ שהרא"ם חולק בכל זה מ"מ לע"ד דבריו תמוהים כמ"ש וגם מהריב"ל ז"ל לא הזכיר סברתו ואם באנו לחוש לדבריו הואיל ונפק מפומיה הוי ס"ס כנז'. והגם שמרן זקני ז"ל כתב דאין לומר ס"ס מפני רבוי הסברות הוא ז"ל לטעמיה אזיל דס"ל כמהריב"ל ז"ל דאין לומר ס"ס בפלוגתא דרבוותא ז"ל כמ"ש ז"ל שם באותה תשו' אמנם סוגיין דעלמא דלא כותייהו כמ"ש האחרונים איש על מקומו ואין דבר עומד לנגדי בזה זולת דברי הריב"ש שכתב בסי' תע"ט שאם אבי החתן נתן לסבלונות לשליח דלרש"י ליכא למיחש אבל לר"ח עדיין הם הוראה לקידושין שקדמו יע"ש ומרן זקני ז"ל חשש בדבר וכתב דהריב"ש לא למעשה אמרה ואף אם אמרה מהריב"ל ז"ל חולק וכו' ומ"מ מי לא יחוש לדבריו כי גדול שמו אמנם יראה לע"ד דנ"ד אין כאן חששא אפי' לדברי הריב"ש ז"ל דע"כ לא קאמר הריב"ש דלר"ח חיישינן אלא דוקא כששלח הסבלונות בשם החתן ונתנם השליח לכלה בשם החתן כמ"ש הריב"ש שם בפי' וכן כתב הרמ"ז ז"ל שם אסוף דיניה להחמיר כששלחו בשם החתן יע"ש אבל כל שלא נשלחו בשם החתן כנ"ד שנתנה לה הטבעת בסתם שלא בשם החתן בזה יאמר הריב"ש ז"ל להקל ועוד נראה לע"ד חילוק ברור דשאני ההיא דהריב"ש ששלח אבי החתן ואין דרך אבות החתנים לתת לכלתם משום הכי אמרינן דאיכא למיחש דהוי כמו ששלח החתן בעצמו אבל בנ"ד שנתנה אם החתן ומנהג העולם דנהיגי נשי כי תמצאנה לכלותיהן ונושקו' ידיהן לתת לבן מתנה ואם לא תתנו בוז יבוזו להן בזה אפי' הריב"ש יודה דאין זה הוראה לקידושין שקדמו דאנא אמינא שאם ידע' שהוא מהחתן לא היתה מקבלת משום דלא קדמו קידושין אלא משום דסברא דזו היא מתנת חמותה כי דרך נשים להן וכ"ע ידעי זה ושמה מוכיח עליה דקרו לה מתנה מנשיקת יד ומש"ה קבלה כגון זו לכ"ע לא הוי הוראה לקידו' שקדמו ואזיל ומודה הריב"ש דאין לחוש ובהצטרף שלא נזכר שם החתן ועוד דהריב"ש דרך אפשר אמרה ונ"ד דיש הני טעמי יקל ידו ואולם ראיתי להרא"ם ז"ל בקומו למשפט עם הר"א ן' יעיש ז"ל כתב וז"ל עוד כתב כ"ש שהמסרק לא נתנו המשדך רק אמו וכו' וזה אין צריך לפנים אדרבה זה צריך לפנים ולפני פנים שהרי המסרק יש לחוש שמא בנה נתנו לה להוליכו לארוסתו או אמו נתנו לארוסתו במקום בנה שזכתה אותו לה שרוב הסבלונות ששולחין האבות לארוסות בניהם אינם אלא שמזכים אותו לבניהם וכו' יע"ש והנה מ"ש יש לחוש שמא בנו נתנו לה וכו' הא ודאי ליתא דלא חישינן לשליח שוייה כמ"ש לעיל גם מ"ש שזכתה אותו אם קבלה כשקבל דזכיה זו לא ידענא מאי עבידתה אם היא זכי' ע"י אחר צריך שיתברר בעדים או בהודאת הנותן כאותה שאמרו נתתי שדה ות' חוששין שמא זיכה לו ע"י אחר אבל בסתמא באין דובר דבר מנין לנו זה במקום שאני יכול לומר שמתנה מעצמה נתנה לכלתה זה צריך תלמוד לע"ד. ומ"מ אין מדברי הרב ז"ל תברא לנ"ד דהתם קאי לדעת רש"י כמו שיראה המעיין שכתב שמא הם קידושין וכו' אבל לר"ח יודה הרב בנ"ד דאין לחוש מהני טעמי דכתיבנא. עוד יש לצרף סניף אחר לנ"ד והוא מ"ש מהריק"ו בנים המרדכי דלר"ח לא חיישינן אא"כ אמר שקדשה בפני פ' ופ' והלכו להם למ"ה יע"ש בשורה כ"ח וכאשר צרפו זה הרמ"ז ז"ל ומהרח"ש סי' נ"א וס' והר"ב פ"מ סימן הנז' יע"ש:
עוד אחרת הנה באה בנ"ד קולא אחריתי מטעם שאבי הנערה הוא היה אומר שלא היתה בתו מקודשת והי' רוצה לקדשה א' כנז' בשאלה א"כ הרי הוא אומר שלא קדמו לה קידושין וכתב מהריק"ו ז"ל בסוף שרש קע"א דהיכא שלא טען הבעל קדושין מעולם והיא אומרת שלא קיבלה קידושין קודם הסבלונות דנאמנת לר"ח ע"ש ואף על פי שהתה"ד כתב משם ר"ש דאפי' שניהם מודים שלא היו קדושין דאינם נאמנים וכ"כ הרא"ם ז"ל דאפי' נשבעו אינם נאמנים ומהריב"ל בח"ב סי' מ"ג כתב דחיישינן לדבריהם מ"מ הריב"ש חולק עליהם כמ"ש מהריב"ל שם ומהרימ"ט סימן כ"ט הביא תשובת הרשב"ץ דסובר כהריב"ש דנאמנים וגם התה"ד חזר וכתב משם תשו' א"ז דלר"ח אם אמר שלא קדמו קידושין נאמן ולרש"י אינו נאמן יע"ש והכריח הרימ"ט ז"ל סי' כ"ח דלא חששו הרא"ם והתה"ד לומר דאינם נאמנים אלא דוקא לפרש"י אבל לפר"ח לא ולא חש הרא"ם לו' דלר"ח יש להקל כיון דלא פלטי' מרש"י וגם הריב"ל לא חש להקל לפר"ח מטעם זה וכ"כ עוד הרב בפשיטות בסי' כ"ט וז"ל ולענין דינא כ"נ ודאי דלפרש"י ליכא למיחש כל שלא היו עדים בדבר ולר"ח לא חיישינן כל שהם מודים שלא קדמו קידושין וכבר הוכחתי שהתה"ד והנמשכים אחריו לא חששו אלא לפרש"י אבל לא לר"ח כו' יע"ש וא"כ בנ"ד כי האב היה טוען שלא נתקדשה נאמן לפר"ח שאנו דנין עליו כמ"ש הר"ב ז"ל. ומרן זקני ז"ל הוכיח מדברי הרא"ם בסי' ס"ט דלא פליג אהריב"ש דהריב"ש היינו טעמיה משום שהמקדש לא טען שקדשה אלא מכח הסבלונות היה רוצה להחזיקה במקודשת משום הכי כתב הריב"ש ז"ל דנאמן משום דאיכא הוכחה רבה דאם איתא דקדשה הל"ל קדשתיה ומה לו לטעון סבלונות אבל הרא"ם איירי במי שהודה מעצמו שלא קידש ובהכי הוא דלא מהימן מטעמא שכל מקום שהכריעו חכמים כו' כמ"ש התה"ד וכ"כ מהרח"ש שם וכן מוכרח מדברי הרא"ם שם וא"כ הוא הדין בנ"ד הוכחה כזאת שלא נשמע מפי המשדך שטען שקדשה אלא כל טענתו ועכבתו מלתת גט באשר גרשו חמיו מביתו ועד פה בא ובקשו ממנו רבני העיר יצ"ו שישלח גט לארוסתו והי' ממאן באומרו שהיתה ארוסתו אגודה ביה ולא היה רוצה לפוטרה ולא טען שהיה מקודשת לו מכח קידושין גמורין וגם אביו עקש ופתלתול שהיה מעכב ע"י מלגרש לא נשמע מפיו שום דבר של קידוש אחרים כי אם מה שנתנה אשתו בספינה ואם איתא דקידשה הול"ל. ואם זה לא יספיק מ"מ הוכחה מיהא הוי ובפרט עם מ"ש מהרי"ט דאליבא דכ"ע לר"ח נאמן לומר שלא קדמו קידושין וכבר הורה זקן מוהריק"ו דלר"ח נאמנת האשה לומר שלא קיבלה קידושין קודם הסבלונות וא"כ בנ"ד ליכא חששא דהוי ס"ס ס' אי קי"ל כרש"י ואת"ל קי"ל כר"ח ס' אי הלכתא כמאן דס"ל דנאמנת לר"ח. ונוסף ע"ז בנ"ד יש להקל מטעם אחר והוא דבנ"ד ליכא עדים שבאו הסבלונות לידה ונאמן האב לומר שלא נתקדשה אם היה מכחיש בקבלת הסבלונות במיגו שנאמן לומר דלא קיבלה כלום כמו שכתב שם מהרימ"ט ז"ל באורך וכן הסכים הר"ב פ"מ ח"ב סי' ק"ט ואף דבנ"ד איכא ע"א שקבלה ואין לומר מגו שצריך להכחיש את העד מ"מ כבר כתב שם הרב בעפ"מ דאיכא מאן דסבר דאמרי' מיגו במקום שצריך להכחיש את העד ולישבע ואף דרבו החולקים מ"מ בנ"ד שהאב לא קיבל כי אם הבת ולא שייכא שבועה לכ"ע נראה דנאמן במיגו וזה פשוט:
עוד ראיתי מ"ש מהרימ"ט ז"ל שם וז"ל עוד יש לברר בשולח דורונות בקושט' סתם ולא פירש כמנהג המדינה שאם אין לחוש בהם לשם קידושין כיון דורון קרי להו א"נ שלא היו עדים בדבר יש טעם לחוש לפי שבקושט' אין לחוש לקדושין שקדמו אלא לסבלונות שקדמו שהרי אין מנהג העיר לקדש קדושין גמורין אלא בשעת כניסתם לחופה ואין גם אחד שעשה כן בהקפדה לפי שהסבלונות עצמן חוששין להם לזיקה ואם יארע שקדש לשום סיבה צריך עשרה וכו' ואם יעשו במטמוניות יענש ולא חיישינן להכי וכו' ואם באנו לומר שהדורונות הם חשש' והלא סבלונות אלו עצמן הם חששא בעלמא כמ"ש מהריב"ל והוה ליה תרי חששות ולא חיישינן להו עכ"ל הרב ז"ל ופתח לנו שערי אורה בנ"ד שנתינת הטבעת היתה בסתם בלא עדים ולרש"י ליכא למיחש ולר"ח ליכא למיחש אלא לסבלונות שקדמו ולדעת כמה מרבוותא ס"ל דסבלונות אלו הם קידושי דרבנן כמ"ש האחרונים ז"ל וכמו שהאריך הרב בעל פ"מ ז"ל בתשובה ואף דאיכא מאן דס"ל דהוו קידושי ספק וכמו שכתב מהריב"ל מ"מ בסבלונות של קושט' כבר הסכימו הרמ"ז בסוף תשו' והרב בעפ"מ ח"ב סי' ק"ל שהם מדרבנן וא"כ בהצטרף כל הספיקות הנז"ל אל מקום אחד יראה לע"ד דיש צדדים וצדדי צדדים להקל בנ"ד כיון שהחששא היא שמא קדמו להם סבלונות דרבנן וכמ"ש מהרימ"ט ז"ל. עוד ראיתי לצרף לנדון דידן מה שכתב הרא"ם סוף סי' ס"ט וזה לשונו ועוד שהמפשר שהיה ביניהם שהוא דון שמואל שעל ידו נגמר כל דבר והוא נטל הקנין מידה אלו היו הסבלונות לשם קדושין או שקדמו להם קדושין איך לא ידע הוא מזה כלום וכו' ובנדון דידן גם כן אשר שאלנו להשדכנים ולמי שנטל הקנין אם קדמו איזה קידושין והם המדברים שלא ידעו כלום אם כן הוי הוכחה שלא היו קידושין בעולם כמו שכתב הרא"ם ז"ל:
ואם באנו לחוש בנ"ד מחמת הקול הנשמע שקבלה סבלונות הלא נמצא להרא"ש בתשו' שנראה מדבריו דלקלא דסבלונו' לא חיישינן וכ"כ בפירוש מהרי"א בכתביו סי' רכ"ו דסבלונות הם חששא ותרי חששות לא חיישינן והביא דבריו מרן בב"י וכ"כ הריב"ל בח"ד וכ"כ הרמ"ז ז"ל בסוף תשו' יע"ש. איברא ראיתי להרב בעפ"מ שגמגם בזה ח"ב סי' ק"ל וכתב דע"כ לא כתבו רבוותא דלקלא דסבלונות לא חיישי' אלא דוקא בסבלונות הנזכר בתלמוד דהם משום חששא אבל בסבלונות הנהוגות פה קושט' דאנו תופסים אותם לקדושין דרבנן עדיין איכא למימר דחיישינן לקלא דידהו והאריך לדבר אי חיישינן לקלא בקדושין דרבנן יע"ש כנראה מדבריו ז"ל דלא פסיקא ליה מלתא להקל בקלא דסבלונות אלו מ"מ יראה הרואה בנדון הרב ז"ל שהקל מתרי טעמי חדא דלא אתחזק קלא וחדא דכבר הסכימו כמה אחרונים ז"ל דמבטלינן קלא כמו שהאריך הרב שם וא"כ הן הנה היו בנ"ד דלא אתחזק קלא בב"ד באופן המועיל כי אם קול הברה יצא בעיר שזאת הנערה קיבלה סבלונות בספינה ולא נודע מי בעל דברים כלל וכמדומה לי שזה הקול יצא מהבחור המקדש בבואו הנה מא"י והוא הוציא הקול הזה ועל פיו נתמלא העולם ובא האות שהנה עתה שחקרו ב"ד לידע מבטן מי יצא הקול הזה ומה שורש דבר נשמע בו ועכ"ז אין יודע ואין מקיץ ואין בא להעיד זולתי העד הזה שהעיד מה שהעיד אחר החקירה באופן דאין בקול זה דין קלא דאתחזק בב"ד ולא חיישינן ליה כמ"ש הרב ז"ל ועוד בה דכיון שכבר היתה הסכמת האחרונים כדברי הראשונים דאמרי מבטלינן קלא בנ"ד ג"כ כיון שלא נמצא שורש וענף בסבלונות אלו ומקום לחוש אפי' כמלא נימא מבטלינן קלא כמו שכתב הרב ז"ל בכל פרטי דינים וכל מ"ש שם וצידד להקל בנדון שלו כלהו איתנהו בנ"ד ואין צורך להאריך בזה כי ממנו יראה הרואה וכן יעשה בנ"ד וכדאי הוא הרב ז"ל לסמוך עליו בכל פונות שהוא פונה. באופן דאף מחמת הקול אין כאן בית מיחוש בנ"ד כאמור מכל הני מילי נראה לע"ד דיש מקום פטור לנערה הזאת להתירה מכבלי העיגון ובפרט בזיקת יבם דקיל. הלא זה הדבר שומה בלבי לפקפק בנ"ד מטעם חזקה שזאת הנערה הוחזקה למקודשת זה שני' כנודע ורבני עירנו ה"י עשו להבחור הנז' שיפטרנה בגט וכן עשה וכתב לה גט ולא הגיע לידה עד שמת וכיון שכן הויא חזקה גמורה וכבר ראינו למהר"י קולון שורש פ"ז הפליג להחמיר בזה וכמ"ש הרב בעל פ"מ שם ואם כן בנ"ד הציקתני רוח חזקה זאת וחשבתי דרכי לומר שכבר הסכים מהרשד"ם והרב בעפ"מ דכי היכי דמבטלינן קלא ה"נ מבטלינן חזקה ובנ"ד שנתבטל הקול על פי העד המעיד ה"נ נבטל החזקה כמ"ש הרב בעפ"מ שם. ועוד נראה לומר דחזקה זאת דנ"ד לא חשיבא חזקה גמורה משום דבעת שיצא הקול יצא ג"כ מה שהיה טוען אביה של הנערה לומר שלא נתקדשה בתו אלא שרבני עירנו הצריכוה גט מהיות טוב ולא חששו לעיין בדינה אם היתה צריכה גט ואפשר שאם היו חוקרין בדבר היו פוטרין אותה בלא גט ומפני דבר זה הוחזקה וא"כ כיון שנמצא הדבר דאעיקרא דדינא אינה צריכה גט א"כ לא הויא חזקה אלא חזקה עם אמתלאה חשיבא וחשיבא ג"כ אמתלאה היוצאה עם הקול כיון שעל פי טענות אביה הותרה בלא גט זה נראה לע"ד ואין אני סומך ע"ז עד יעמדו דברי למשפט לפני מורי ורבותי הרבנים הגדולים הי"א ישפוטו הם למראה עיניהם ועל פיהם יקום הדבר נאם הגבר מתחמם כנגד אורן ומאיר ובא לי יאירי אניש מצער כירק עשב דלעת המצרי הצעיר יעקב בכמה"ר יהודה אלפאנדארי:
על דבר הנערה בת החכם השלם כמהר"י ן' פורנה אשר מכבר היתה משודכת עם ה"ר מרדכי פירמון ואח"כ נכנסה קטטה ביניהם ונתפרדה חבילתם וחזר ה"ר מרדכי פה קושט' ומאז יצא הקול שהנערה הנז' כבר קיבלה סבלונות מה"ר מרדכי הנז' כשהיו נוסעים בספינה לא"י וכשנשמע הדבר לרבני עירני שלחו לאמר לאבי הנערה שלא יקדשנה לאחר משום חששא דסבלונות ואבי הנערה היו דבריו לאמר שלא היו דברים מעולם ונשתהה דבר זה ימים הרבה עד שלבסוף כפו ב"ד את ה"ר מרדכי שיפטרנה בגט לצאת מידי חששא וכן עשה שכתב לה גט אלא שלא הספיק להגיע הגט לידה עד שנפטר ה"ר מרדכי וכשראו ב"ד כך עמדו עכשיו לחקור על הדבר ומהיכן יצא הקול ובכן בא ע"א והעיד איך בהיותו בספינה באתה אמו של מרדכי ואז באת הנערה ונשקה ידה ואז נתנה לה אמו של מרדכי טבעת אחת בשתיקה ולא הי' שם אדם אחר כי הוא לבדו זה מה שהעיד. הן עתה שאול ישאלו אם יש חשש סבלונות לנערה הזאת יען כי באותו פרק היתה הבת קטנה וקבלה הסבלונות שלא מדעת אביה כפי דברי העד ומה גם כי אביה הי' מכחיש בדבר שלא הד"מ:
והנה ראיתי להחכם השלם דגמיר וסביר כמה"ר יעקב אלפאנדארי נר"ו הרבה להשיב להציל את הנערה מכבלי העיגון ותחלה הביא מ"ש הרא"ש דלקלא דסבלונות לא חיישינן ושוב חזר בו וגמג' מתוך מה שראה כתוב להרב בעל פ"מ דלא אמרינן כן אלא בסבלונות הנז' בתלמוד שהם משום חששא להכי לקלא דידהו לא חיישי' דהוו תרי חששי אבל סבלונות דידן שאנו תופסים אותם לקידושי ודאי דרבנן איכא למימר דחיישינן לקלא דידהו זהו תורף דברי החכם השלם שיחיה. ואנא אמינא ליה דבנ"ד לא שייך כ"ז שהרב בפ"מ מיירי בסבלונות הנהוגים פה העירה שנותנים בפומבי בתורת סבלונות שהם הוו קידושי ודאי דרבנן ובהו נסתפק הרב ז"ל אי חיישינן לקלא דידהו אבל סבלונות הניתנים בסתמא כנ"ד בהא ודאי ליכא לספוקי שאינם אלא משום חששא וגריעי טפי מסבלונות הנזכרים בתלמוד דאע"ג דהוה איכא למיחש בהו לאיסור תורה עם כל זה לקלא דידהו לא חיישינן דכיון דהוו תרי חששי במכ"ש בהני סבלונות דידן דליכא למיחש בהו לאיסור תורה שכל עיקרן אינם אלא מדרבנן ובסתמא לא חיישינן לקלא דידהו ואף גם זאת כשיצא הקול שקבלה סבלונות בפומבי שנסתפק הרב בעפ"מ אי חיישינן לקלא דידהו כיון דאינם אלא מדרבנן מתוך דברי הרמב"ם היה נראה לאוכחי דכל מידי דרבנן לא חיישינן לקלא דידהו שכתב בהלכות א"ב דלקלא דחליצה לא חיישינן וכתב ה"ה דטעמו משום דאיסור חליצה אינה אלא מדבריהם וסבר אמרו דבספק חליצה לא אמרו וכ"ש לקלא דידהו הן אמת שזה שנים שהקשה לי על זה מאותה שאמרו בפרק חזקת והביאה הרמב"ם ז"ל בפרק עשרים ז"ל מי שהוחזק אביו כהן ויצא עליו קיל שהוא בן גרושה או בן חליצה חוששין לו ומורידין אותו הרי דלקלא דחליצה ג"כ חיישינן וכבר הייתי מיישב דברי הרב עם מ"ש הר"ן בפ"ב דכתובות על האי מימרא דהא דנחתינן ליה על פי הקול היינו משום דמעלה עשו בתרומה. אבל כל רשב"ם ז"ל שם בשמעתין כתב דהא דנחתינן ליה על פי הקול היינו משום דמעלה עשו בכהונה ולפי זה אפשר לומר דאפי' הראב"ד ז"ל שחולק עם הרמב"ם וס"ל דלקלא דחליצה נמי חיישינן ואע"ג דהוי מידי דרבנן היינו משום דמעלה עשו בכהונה. אבל בשאר איסורי דרבנן אף הוא יודה ג"כ דלא חיישינן לקלא דידהו וכל זה כתבתי לרווחא דמלתא דלקושטא דמלתא בכ"ד וא"ל לכל זה כיון שלא הי' אלא קלא דסתם סבלונות ובהא ודאי לא חיישינן. ומה גם שלא הוחזק הקול בב"ד כ"א קול ה הברה בעלמא ולא הי' מקום לחוש בו מעיקרא אבל השתא שנשתהה הדבר הרבה ונתארך הקול מזה כמה שנים שזאת הנערה היתה אגודא ביה לה"ר מרדכי ובכן הוצרכו ב"ד לעשותו לה"ר מרדכי שיפטרוה בגט וכן עשה אלא שלא הספיק להגיע הגט ליד הנערה עד שמת ה"ר מרדכי נמצא בזו כמי שהוחזקה מקודשת לה"ר מרדכי וכמ"ש מהריק"ו והרב מהרדב"ז ז"ל יע"ש בדבריהם וכבר ראיתי להחכם השלם שיחיה שנרגש מזה אלא שכתב שמצא מקום להקל שכבר הסכימו הרשד"ם והרב בפ"מ דכי היכי דמבטלינן קלא ה"נ מבטלינן חזקה ובנ"ד שנתבטל הקול ע"פ העד ה האחד תד שהעיד נתבטלה ג"כ החזקה אלו ת"ד ואנא אמינא ליה דאי מהא לא איריא שלא אמרו הרבנים נוחי נפש דמבטלינן לה לחזקה אלא דוקא בדאיכא שני עדים שמעידים לאפקועי הקדושין אבל ע"פ עד אחד לא שמענו ואפי' לבטולי קלא שהוחזק בב"ד נראה מתוך דברי הפסקנים דה"ד כשבאו אותם שע"י הוציאו הקול ואמרו שהוא שקר ומשמע לכאורה דע"פ עד אחד לא סמכינן לבטולי קלא שהוחזק בב"ד. אלא שמאותה סוגיא שהבאתי מפרק חזקת נראה בהדיא דעד א' מועיל לבטילי קלא איברא שמתוך דברי רשב"ם שם בשמעתין והר"ן בפ"ב דכתובות היה נרא' לומר דההיא מיירי בשלא אתחזק הקול בבית דין מדאיצטריכא למיהב טעמא דהא דנחתינן ליה ע"פ הקול היינו משום דמעלה עשו וכו' ונחתינן לי' עד שיבדקו הדבר כו' יע"ש. הן אמת דלפי זה היה נראה דאין מקום למה שהוקשה להם לתוס' שם בשמעתין דהיכי מסקינן לי' ע"פ ע"א והא קי"ל דלא מבטלינן קלא ומאי קושיא שדנו הכא דלא אתחזק הקול בב"ד ובכי הא ודאי מבטלינן ליה לקלא וכמו שכתב הריב"ש אשר על כן נראה דס"ל. כהתוספת דמיירי הכא בקלא דאתחזק בב"ד וכן כתב מהר"ם אלשקאר ואפ"ה סמכינן אעד א' לבטילי קלא כיון דהוי מידי דרבנן ומ"מ כל זה אינו אלא לבטולי קלא. אבל להפקיע החזקה נראה ודאי דלא סמכינן ע"פ ע"א. אלא שעדיין נראה לע"ד שבנ"ד דלא חשיבא חזקה שמה שנתארך הקול עד השתא היינו משום דרבני עירנו מיחו בידה עד שיבדקו הדבר ולצאת מידי חששא ולא חשיב' חזקה אלא היכא דנתארך הקול ממילא בלי שום אמתלא ועוד בה שנ"ד דמעיקרא ועד השתא לא היה הקול אלא משום חששא דסבלונות ומה שהצריכו לפוטרה בגט לא היה אלא כדי להוציאה מידי חששא וכל מידי דנפל בה ספק אפי' שנתארך, הספק ימים הרבה מידי ספק לא יצא ולא חשיב חזקה אלא היכא דהוחזקה בלי שום ספק שהקול הולך ומתחזק שזו היא ארוסתו של פ' בלי שום ערעור אבל זו שאחר שבאו לידי פירוד יצא הקול דחשש סבלונות ואביה היה מכחיש ואומר שלא היו דברים מעולם נראה לע"ד דלא חשיב חזקה וכן נראה מדברי הרב מהרדב"ז ז"ל שכל שיש ערעור בדבר לא חשיב חזקה ומה שהיה נראה לגמגם בה עדיין מתוך מה שכפו ב"ד את ה"ר מרדכי שיפטרנה בגט וכן עשה שכתב לה גט ולא הגיע לידה וכבר יצא הקול מזה והשתא שרואים אותה שתנשא לאיש אחר יאמרו מתירין א"א לעלמא והוי כאותה שכתב הרא"ש בתשו' על מי שיצא עליה קול שנתקדש' ולא הוחזק הקול בב בב"ד כי אם קול הברה וקרובי לאה הכריחו למקדש ליתן לה גט לרווחא דמלתא ושוב נתקדשה לאחר קדושי ודאי וגרשה ורוצה לינשא אא לראשון והשיב דאסורה כי היודע שנתגרשה מי יודע שהגירושין לא פיו כי אם לרווחא דמלתא וכ"ת יכריזו עליה איכא דשמע בהא ולא שמע בהא עכ"ל. מ"מ יראה לע"ד דה"ט לא סגי לאוסרה אכ"ע כיון דמדינה שריא ומשום שמא יאמרו נאסריה לה לאתנסבה ובה"ג חילקו התוס' בפרק חזקת שהבאתי יע"ש ועוד דלה"ט דשמא יאמרו מתירין אשת איש לעלמא לא חיישינן כ"כ דלא נפיק מיני' חורבא דכ"ע ידעי בהא וליכא למיטעי לשמא יאמרו אם לא משום זילותא דב"ד ולזילותא דב"ד לא חיישינן בכה"ג כמ"ש התוס' כיון שאתה רוצה לאוסרה אכ"ע ומדינא שריא באופן שנר' לע"ד דאתתא דא שריא לאתנסבא אך לא אסמוך על דעתי לבד אם לא שיסכימו עמי שנים מהמורים ובפרט גדול שבדורנו הוא מורינו הרב שיחיה ועל פיהם יקום דבר נאם הצעיר אפרים נבון:
ראיתי את השאלה על דבר הנערה בת החכם השלם כמהר"י ן' פורנה זלה"ה אשר היתה משודכת להר"ם פירמון והר"ם פירמון מת ונשאר זקוקה ליבם קטן וגם ראיתי מה שנגזר עליה מאת גבר עמיתי החכם השלם זה סיני כמה"ר יעקב אלפאנדארי נרו והרבה להשיב לומר שהנערה הנז' לית בה שום זיקה כלל ושרייא לאתנסבה ואחריו החזיק במעוזו אחד מגדולי הדור הלא הוא החכם השלם הדיין המצויין עצום ורב כמהרר"א נבון נר"ו והסכים בשריותא דהנערה הנזכר ומענותנותיה כי רבה היא רצה לעמוד על דעתי אף כי לאו למודעי הוא צריך ועמדתי על כל הצדדין וצדדי צדדין וראיתי שהדין דין אמת שאין לנערה הנז' שום זיקה כלל ושריא להתנסבא לכל גבר דתצביין ולאפושי גברא קא אתינא הצעיר יהודה רוזאניש: