מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
חידושים על הרמב"ם ומפרשיו · הלכות בכורים
פרק ד דין י"ג כתב הבכ"מ ז"ל המביא בכורים וכו' עד ואע"ג דבירושלמי מוקי לה בשליקטן לשלחן על ידי שליח וכו' נ"ב עיין בספ"ב שהביא ר' הירשלמי וצ"ע:
פ"ו דין ד' כתב הבכ"מ עיסה של מעשר שני חייבת בחלה וכו' עד ויש לתמוה דהא פסק הוא ז"ל כר"מ וכו' ע"כ נ"ב צ"ל דרבינו פסק כרב חסדא דאמר בפ' חלק דף קי"ב דהיינו דוקא בגבולין אבל בירושלים ממון הדיוט הוא:
שם דין י"א כתב הבכ"מ המערב קמח חטים וכו' עד ויש הוכחה לפי' מדקתני בתוספ' העושה עיס' מהחטים ומהאורז רשב"ג או' אינה חייב' בחלה ואין אדם יוצא ידי חובתו בפסח עד שיהא בה כשיעור והשתא אי כשיעור עיסת חלה קאמר מה מעלה ומה מוריד זה לעניין לצאת י"ח בפסח ע"כ נ"ב לק"מ דכל עיסה שאינה חייבת בחלה אין אדם יוצא י"ח בפסח ודו"ק:
שם דין י"ו כתב הבכ"מ ז"ל עשה עיסה פחותה מכשיעור ואפאה וכו' עד מ"ש ועוד דאפי' אי סבר ר' כהרשב"א לא היה לו לחלק בין א"י לח"ל וכו' נ"ב ק"ק דר' חילק בסמוך בין חלה של דבריהם לשל דאורייתא:
שם דין י"ז כתב הבכ"מ היו הככרות נושכות זו בזו וכו' עד ולענין מ"ש שרבי' מפרש שישוכו דמתני' הוי לאחר אפי' תמהני שאיני יודע מה נשיכ' שייך אחר גמר אפי' ע"כ נ"ב לק"מ דלאחר אפי' דקאמ' היינו שנושכות בתנור כגון ככרות של בבל:
שם דין י"ט כ' הבכ"מ כתב הראב"ד נ"ל מהגמרא שאף האשה שעשתה עיסה לחלק חייבת בחלה שמא תמלך לעשותה עיסה מההיא איתתא וכו' נ"ב לפי סברת הראב"ד ק"ל מההיא דהעושה עיסה סופגנין דפטורה מן החלה:
פ"מ דין ג' כתב הבכ"מ ובענין נסתפק בשני' ולקח הכהן האחד וכו' עד איכא למימר דלאו דס"ל דלית הילכתא כותיה אלא דמ"מ רצו להעמיד סתם מתני' כרבי ע"כ נ"ב אין נראה כן דבה' מעשר פ"ז בדין המלוה את הכהן פסק ר' דלא כעולא:
שם דין י' כתב הכ"מ ואהא דתנן צריך שירשום וכו' עד איכא למימר דלא דמי דנהי דאמרינן דשה ואפי' מקצת שה ה"מ דכל שיות שבו חייב דבכה"ג כולי' שה מיקרי אבל הכא דמקצת שיות פטור כה"ג לא חייב רחמנא ע"כ נ"ב ק"ל מההיא דכתב ר' בסמוך היה הכהן שותף בראש פטור מן הלחי אבל בשאר חייב ואע"ג דמקצת שיות פטור:
שם דין ט"ו כתב הכ"מ אמר לטבח וכו' עד ופרש"י נותנה זה לכהן ואין המוכר מנכה ללוקח שהרי היה יודע הלוקח כו' נ"ב ק"ל דא"כ כי לקחם ממנו במשקל אמאי מנכה לו מהדמי' כיון דידע מתנה הוא דקא יהיב ליה. עוד כתב הכ"מ בסוף לשונו וז"ל וי"ל משום דאמרי' בגמרא איכא דמתני לה באגב נפשה וכו' יע"ש ודבריו צ"ע דבסמוך כתב הפך בדין י"ד ז"ל הקונה אותם מותר לאוכלן:
פי"א דין ז' כתב הכ"מ ז"ל נתן לו כלי שאינו שוה בשוק ה' סלעים וקבלו הכהן בה' הרי בנו פדוי ע"כ נ"ב כיון דקבלו הכהן בה' סלעים הרי כאילו אמר לדידי שוה ה' סלעים ומהני והא דאמרי' בגמרא כגון רב כהנא וכו' היינו לומר דאפי' קיבלו בסתמא והא דאמר לדידי שוה ה' וכו' לא שאמר כן בשעת קבלה אלא היה אומר טעם למה היה מהני:
פי"ב דין ד' כתב הכ"מ ז"ל פטר חמור. אסור וכו' ואם מכרו קודם פדיון דמיו אסורים ע"כ נ"ב נ"ל דמיו אסורים מדרבנן למחליף עצמו ככל איסורי הנאה תדע דהכי אמרו בקדושין מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ובפטר חמור בפי' אמרו שם שאינו תופס דמיו דקדוש כתיב ולא קודש: