מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
חידושי הרב המחבר ז"ל שנמצאו סביבות הרי"ף ומפרשיו
למסכת שבת
בפ"ק דשבת דף ק"ד ע"ב כתב הר"ן ז"ל כיון שהוא שוכרו לימים וכו' נ"ב ומדברי הרמב"ם בה' שבת במי ששכר את העובד כוכבים לכתוב ס"ת לא משמע הכי:
בפרק כירה דף קי"ח ע"ב כתב הר"ן ז"ל וז"ל ומהא שמעינן דמוקצה לעשירים וכו' נ"ב מהא לא שמעינן אלא דהוי מוקצה לעשירים אבל דהוי מוקצה אף לעניים לא ול"נ דכל היכא דמותר לעניים לטלטלו שרי לעשירים ג"כ וההיא דמקשה מבגדי עניים היינו לומר דכל דבר שאינו חשוב אצל עשיר לא מהני מה שהוא חשוב אצל עני ואם כן היכי בטל המחתה אגב קרטין כיון שאין הקרטין חשוב:
שם הרב בשה"ג הק' לסברת הר"ן מההיא דתרומה נ"ב לק"מ דתרומה עומדת לנותנה לכהן דהא לא חזי לו מה שאין כן הכא דאינו עומד לינתן לאחרים ובה"ג חילק הר"ן בס"פ נוטל:
עוד שם דף קי"ט ע"א כתב הר"ן וז"ל לפי שאין המים מכבים אלא מונעים שלא יתפשט וכו' נ"ב דברים אלו צ"ע דבפרק כל כתבי אמרו גרם כיבוי מי אסור כלומר וכשיגיע למים הוא כבה:
בפרק במה אשה דף קכ"ו ע"ב כתב הר"ן ז"ל משמע דס' דתלמודא דהאי וחילופיהן לענין חיוב ופטור כו' נ"ב בפירוש כתב ר"ת דהאי וחלופיהן אחיוב חטאת ולא לענין פטור אבל אסור שם כתב השה"ג ואם המפתחות של כסף כו' נ"ב עיין בהר"ן ריש פרקין והירוש' בענין זה יש שני פי' מחולפים זה מזה והטור הביא שניהם וצ"ע:
שם בדף קכ"ח ע"א כתב בשה"ג ז"ל ועוד היאך יהיב סמ"ג טעם לאיסור פירות ע"ג מטבע משום דמיחזי כמערים וכו' נ"ב מ"ש משום דנראה כמערים הוא לתת טעם למה אינו ראוי לטלטול כיון דהוקצה לכך מידי דהוה אאנן דאם הקצה לכך ראוי לטלטול לכך כתב משום דנראה כמערים כדי להוציאה ולא לצורך מלבוש ולא בר טלטול הוא משא"כ גבי אבן והא דאיבעיא בגמרא אי מצי להערים היינו משום דאגוז בר טלטול הוא ואף שהקצה לכך א"צ ומ"ה בעי כיון דיכול לטלטל מהו להערים כיון דאין דרך הוצאתו בכך ומ"ה לא מצי לפשוט ממטבע דהתם לאו בר טלטול כלל וכי אין דרכו בכך מאי הוי ורש"י וסמ"ג ז"ל שוים בטעמם ודו"ק:
בפרק שמנה שרצים דף קל"ט ע"א כתב הר"ן ז"ל ומיהו כי שריא אפי' שבות ע"י ישראל וכו' נ"ב ודוקא שהוא שבות כדרכו אבל ע"י שינוי קיל טפי ע"י ישראל משבות כדרכו ע"י עובד כוכבים כמ"ש הר"ן דף קס"ג ומדברי הר"ן שם נראה דכל שא"א ע"י ישראל מותר ולפ"ז קשה ההיא דפי"ט דהתם נמי א"א בלאו הכי:
בפרק כל כתבי דף תמ"ה ע"א כתב הרב בעל שה"ג וז"ל שהרי גבי מאכילין נתן טעם להיתר שאלת שכרו משום שלא היה שם איסור נ"ב עיין מ"ש הרב המגיד ז"ל בפי' דברים אלו:
עוד שם ע"ב כתב הבשה"ג וז"ל ומסופקני בכל מלאכת שבת הנעשה בלא מתכוין ע"י גורם וכו' נ"ב לא ידעתי במאי נסתפק דהא נר שאחרי הדלת הוי גורם ואינו מתכוין דאי במתכוין היכי סבור לומר דאתי כר"ש הא ר"ש לא אמר אלא בשאינו מתכוין וא"ה אסרו מטעמא דפסיק רישיה וגבי דליק' התירו והכי משני גמרא ועיין סביבות פ"ד מיתות בש"ס:
בפרק שואל דף קס"ז ע"א כתב הר"ן וז"ל דכיון דלחברו הוא מותר וכו' נ"ב האי טעמא לא סגי אלא לו' שיעשה לו בחול אבל לא בשבת כמ"ש הר"ן בסמוך והא דמותר לומר לחברו שמור לי פירות ה"ט רשום דכיון דלחברו מותר כמ"ש הרשב"א ז"ל:
בפרק מי שהחשיך דף קס"ט ע"א כתב הר"ן וז"ל ותשו' איני מכיר וכו' נ"ב לא ידעתי מה שייך הכא טלטול ד' אמות דבחצר המעורבת מיירי:
עוד שם כתב הר"ן וז"ל דאיסורא דרבנן ספינן בידים כו' אין מכאן ראי' דהכא אי לא שרית לי' אתי למיעבד איסורא דאורייתא עוד שם נ"ב ואף בדבר דלא שכיחא כגון דלוקה חיישי' דילמא אתי למיסרך וזה הפך ממ"ש הר"ן בפרק תולין בשם התוס':
למסכת יבמות
בפרק האשה שהלך דף תל"ה ע"א כתב השה"ג וז"ל כתב ריא"ז היתה אחות אשתו וכו' עד מה שכתב שנראה כנושא אחות גרושתו כמבואר בקו' הראיות ע"כ. נ"ב דברים אלו צ"ע והיא הפך הסוגיא וכעת אין בידי קונטריס הראיות:
בפרק בית שמאי דף תמ"ב ע"א כתב הנ"י וז"ל הלכתא כאותו הזוג וכו' עד מ"ש אין לך מיאון גדול מזה וכו' נ"ב עיין בהריטב"א בקדושין פרק האומר גבי לא חזרה בה מהו דבעינן חזרה בפני שנים:
עוד שם כתב הנ"י וז"ל ואפשר דלר"ח בן אנטיגנוס אף הקטנה שאינה יכולה לשמור קידושיה אינה יוצאה בכדי אלא במיאון וכו' נ"ב לפי זה קשה הא דאמרינן בגיטין פר' האומר דף ס"ה וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון עוד שם דף תמ"ד ע"א כתב הנ"י וז"ל ומיהו צריך לן למימר שנחרצ' בו לבסוף להיות לו לחוטף אשה דאל"כ לא הוה צריך לן לטעמא דאפקעינהו לקידושיה וכו' נ"ב כלומר למה לן לטעמא דאפקעינהו משום חוטף אשה מבעלה תיפוק ליה משום דתלוה וקדיש לאו קדושיו קדושין ועיין במהר"ש סי' ח"י:
בפרק האשה שהלכה דף ת"ן ע"א כתב הנ"י וז"ל וא"ת וכו' עד מ"ש דלית ליה דרבא כלל נ"ב התם הוא משום דבא בטענה ועיין בהר"ן שם:
עוד שם דף תנ"א ע"א כתב הנ"י וז"ל ובודאי דכשבאו בבת אחת וכו' אפילו לכתחלה תנשא וכו' נ"ב לא ודעתי מק"ל לימא דלא תנשא משום דרב אסי כדאמרי' בפ' האשה שנתארמלה:
עוד שם דף תנ"ד ע"א כתב הנ"י וז"ל וכתב הריטב"א וכו' עד מ"ש ולהכי מייתי הא דר"י לתרוצי אפי' קושיא דשד עכ"ל נ"ב אבל הר"ן בפרק האומר דף תקפ"ו ע"א דקדק מדברי הרי"ף איפכא:
בפרק הבא על יבמתו כתב המרדכי בססי' נ"ו וז"ל אבל המדיר וכו' עד מ"ש כדפירש ר"י וכו'. נ"ב צ"ע דר"י אית ליה דכופין בשוטי' ועיין בפרק המדיר וצ"ל ר"ח:
למסכת כתובות
בפ"ק דכתובות דף תע"א ע"א כתב הר"ן וז"ל וכתב הרשב"א וכו' עד מ"ש וחזקה דגופא. נ"ב משמע מהכא דחזקה דגופא ורובא עדיפא מחזקת ממון וזה אינו תדע ממתני' דהיא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר אלמנה נשאתיך דאיכא רובא וחזקה ואפ"ה צריך ראיה וכ"כ התוס' בבכורות דף כ':
עוד שם דף קע"ב ע"א כ' הרי"ף וז"ל לימא דרב הונא ור"י דאמרי כר"ג וכו' נ"ב ק"ק לפי מאי דהוו סברי דטעמא דרשב"ג דברי ושמא ברי עדיף הא אי שתיהם טוענים ברי כגון שטוען בעולה מצאתיה הוא נאמן ואמאי והא רשב"ג אית ליה דכתובה דאורייתא ולעיל אמרינן דטוען פתח פתוח נאמן משום דכתובה דרבנן הא אי הוה דאורייתא אינו נאמן:
בפרק האשה שנתארמלה דף תע"ג ע"ב כתב הר"ן וז"ל וא"ת דכיון דפלגינן דבורא וכו' עד סוף לשונו ולא מפלג דיבורא נ"ב עיין בנ"י בפ"ב דיבמות דף ת"ט ע"א וצ"ע מפ' בא על אשתי דאיתא בסנהדרין דף ט':
עוד שם דף תע"ה ע"ב כתב הר"ן וז"ל וההיא דצא תן לו וכו' עד מ"ש מסתמא יפרעהו לאלתר וכו' נ"ב כ"כ הרמב"ן בחי' לפ' חזקת דף מ' ואפי' קבעי לי' ב"ד זימנא דעביד איניש דפרע בגו זימניה דב"ד כדאמרינן בפרק שנים אוחזין ולפי זה צ"ע מה ראיה מייתי הכא:
עוד שם דף ת"פ ע"ב כתב הר"ן וז"ל אבל בירוש' משמע וכו' עד מ"ש ומשמע מיהא דבלא נשאו אפי' בחצר שרי כו'. נ"ב וק"ל דנישאו ה"ק אם נישאו ונתגרשה מן הנשואין לאפוקי אם נתגרשה מן האירוסין וא"ש הא דמסיים בירוש' וארוסה ביהודה כנשואה היא כלומר משום דלבו גס בה וראיתי למוהראנ"ח דקדק כן מלשון נישאו ולא ידעתי אמאי איצטריך לזה דבפי' נראה כאשר כתבתי:
בפרק אע"פ דף תצ"ג ע"ב כתב הר"ן וז"ל ואיכא מ"ד וכו' עד מ"ש ומוכיחים לה מדאמרי' בירוש' וכו' נ"ב אין ראיה דהמדיר את אשתו היינו שהדיר את עצמו:
בפרק המדיר דף תק"א ע"ב כתב הר"ן וז"ל וא"ת ומ"ק וכו' עד מ"ש ומפקיעין מידי שעבוד ומש"ה מצי מדיר לה וכו' נ"ב היינו בקונם כללי אבל במדיר לא תדע דפריך בירושלמי וכי אדם נודר שלא לפרוע לב"ח ומ"ש דכי היכי דאלמוה לשעבודיה ה"נ אלמוה לשעבודא דידה ל"ד דבעל עשו אותו כלוקח ראשון וזה לא מצינו באשה כי אם חוב יש לה אצלו:
עוד שם דף תק"ג ע"א כתב הר"ן וז"ל ואי דלא ידע נסמוך עד מ"ש דהכא מוכח מקרא דמצי למסמך עילוה עכ"ל נ"ב עיין בהר"ן בריש פסחים דף רכ"ח ע"א גבי בדיקת חמץ ונראה דט"ס נפל בכאן:
עוד שם דף תק"ו ע"א כתב הר"ן וז"ל ומשום ה"ט וכו' עד מ"ש אפי' בשמא ושמא נמי חייב הבעל וכו' נ"ב ק"ק דבר"פ האשה שנתארמל' דקאמר מתני' דלא כרשב"ג ומשני ע"כ לא קאמר רשב"ג אלא בברי ושמא והא במתני' שם לא שייך ה"ט דכאן נמצאו וכאן היו ובכהאי גוונא אפילו בשמא ושמא אמרה ר"ש בן גמליאל:
עוד שם כתב הרב בשה"ג וז"ל ונראה בעיני שאם לא מצא וכו' עד מ"ש לא היה כונסה. נ"ב עיין במלחמת ה' דף תפ"ב ע"ב שחולק ע"ז:
בפרק אלמנה ניזונית דף תקכ"ה ע"ב כתב הר"ן וז"ל ומיהו כל הני מילי דוקא לדינא דגמרא אבל עכשו כבר תקנו הגאונים וכו' נ"ב הר"ד ן' לב בח"ב סי' כ"ה הקשה דנפקא לן אחר התקנה אי אמרינן דלא מהניא אלא דוקא כשתפס מסימטא או מרשות הרבים אבל מרשות היורש לא ואישתמיטתיה מ"ש הר"ן בפרק הכותב גבי מתני' מי שמת וכו' וז"ל ובגמרא אפליגו אי בעיא דוקא שתפס מר"ה וכו' ומיהו השתא לדידן לא נפקא לן מידי דהא תקינו רבנן דבכל מקום תפיסה מהניא:
עוד שם דף תק"ל ע"ב כתב הרי"ף וז"ל ולא פירות ירושלמי שאינה יכולה להוציא ממנו פירות שאכל ע"כ. נ"ב אבל בתו' בד"ה אילימא אממאנת וכו' כתבו דאפי' פירות שהן בעין וצ"ע:
בפרק שני דייני גזירות דף תקל"ה ע"ב כתב הר"ן וז"ל וכתב הרא"ה דדוקא מה שיש בגוף השטר הוא שאין צריכין לקרות וכו' נ"ב משמע דהעדים אכוליה שטרא באי' להעיד וז"א דממתני' מוכח דוקא משום שחתום העורר הא לאו הכי אין ראיה מעדים החתומים דהעדים לא קא מסהדי אלא ע"פ מ"ש להו מוכר וכ"כ הפוסקים ז"ל ועיין בהר"ן בפ"ב גבי אני פ' כהן כדברי
כתב הרב בשה"ג סביבות, המרדכי פ' האשה שנתארמלה דף תקל"ח ע"ב וז"ל ולא דמי להא דתנן וכו' עד מ"ש שוב אינו חוזר ומגיד נ"ב כל אלו הדברים לא הבנתי' וצ"ע:
עוד שם כתב הרב בעשה"ג וז"ל וצ"ע בפ' גט פשוט וכו' נ"ב גם זה צ"ע:
בפרק מציאת האשה כתב המרדכי בסימן קצ"א וז"ל מעמלא דבתי כגון שהשכיר לשנה וכו'. נ"ב לא ידעתי אמאי לא מוקי לה כגון שהשכירוהו היורשים ואין לומר משום דהוי ראוי דהא כתב דנגבית מן הראוי:
בס"פ המדיר כתב המרדכי וז"ל וההיא דרבי נתן דאזיל בתר השתא משום דמעיקרא בריא הוה וכו' נ"ב עיין במרדכי פ' מי שמת סימן תרכ"א תשו' לר"מ דנראה דהאי טעמא דחזקת בריאי' בדרך דחיה איתמר:
בפרק מי שהיה נשוי כתב המרדכי בסי' רל"ט וז"ל אבל אם ישנן בעיר צריכים לבא שניהם עכ"ל. נ"ב זה נראה הפך ממה שפירש לעיל דהיכא דהוה בעיר שליחותי' קעביד והכא קאמר איפכא וצ"ע:
בפרק שני דייני גזירות כתב המרדכי בסימן רע"ח וז"ל מכאן משמע ראובן שהיה חייב לשמעון מנה וכו' עד מ"ש וראיה מדברי חכמים וכו' נ"ב נראה מדבריו שהחוב ברור וא"כ צריך להבין ראייתו:
למסכת גיטין
בספ"ק דגיטין כתב הר"ן וז"ל ומשמע מהא דבש"מ וכו' אבל תמה אני וכו' נ"ב עיין בתוס' דף י"ד ע"ב בד"ה הא בשכיב מרע וכו':
בפ"ב דגיטין דף כ' ע"ב כתבו התוס' בד"ה לא ידעא לאקנויי וז"ל אע"ג דאמרינן לעיל דדמי כתיבת סופר אקנו ליה רבנן מדידה מ"מ טבלא דידה לא מקנו ליה וכו' הקשה הרשב"א אם כן מאי מייתי ראיה רב אסי מהא דתנן האשה כותבת את גיטה דהתם שאני דאקנו ליה רבנן בזוזא דספרא ולא ידעתי מק"ל דהא כתבו התוס' דרב אסי משמע ליה דאיירי בקלף שלה:
עוד שם דף תקס"ג ע"ב כתב הר"ן וז"ל וגבי חרש שוטה וקטן דלא שכיח כלל מוקמי ליה טופס אדיניה ושרינן ליה אפי' לכתחלה עכ"ל נ"ב ובחידושי הרשב"א כתב איפכא וכתב עוד דבמחובר לא גזרו שאר שטרות:
עוד שם דף תקס"ד ע"ב כתב הר"ן וז"ל ולא עוד אלא וכו' עד מ"ש דלא גזרינן טופס אטו תורף נ"ב אבל הר"ן כתב בפרק כל הגט דהלכתא כר' אלעזר אף בגיטין:
עוד שם דף תקס"ה ע"א כתב הר"ן וז"ל וכי תימא אם כן וכו' עד מ"ש שאין בידו להשתחרר נ"ב וגר נמי אינו בידו כדאיתא בקידושין דף ס"ב אלא דמ"מ בדעתו להתגייר אי מזדקקי תלתא משא"כ בעבד דאינו בדעתו:
בפרק כל הגט דף תקס"ו ע"ב כתב הר"ן וז"ל אבל הרמב"ם ז"ל וכו' עד מ"ש דלא גזרינן טופס אטו תורף נ"ב אין ראיה משם דהתם נמי בשאין גדול עומד על גביו גזרו טופס אטו תורף ועיין בהר"ן שם בפ"ב:
בפרק השולח דף תק"ע ע"ב כתב הר"ן וז"ל וזו הראיה איפשר וכו' עד מ"ש אפ"ה כיון שהיא אומרת וכו' נ"ב עיין בהר"ן בפרק מי שאחזו תקצ"ב ע"ב וכתב הרשב"א בחידושיו פרק מי שאחזו דמעיקרא הכי מתנה ואדעתא דהכי גמר ויהיב לה דאי אמרה לא בא ולא פייס דליהוי גיטא מעליא ומבטל תנאו מעתה וצ"ע לישב שם עם מה שכתב כאן בפירקין:
עוד שם דף תקע"א ע"ב כתב הר"ן וז"ל וכתב הרשב"א שאנו וכו' עד מ"ש צריך לכתוב שם הישראל והשם האחר וכו'. נ"ב וצ"ע שלדעת הרשב"א דכל שיש לו שני שמות במקום אחד א"צ לכתוב אלא האחד ועיין בריש סי' קכ"ט בב"י:
עוד שם דף תקע"ג ע"ב כתב הר"ן וז"ל רשב"ג אומר וכו' עד מ"ש וה"א בתוס' דגרסי' התם עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד ורבו נותן דמיו לשם בן חורין לא ישתעבד וכו' נ"ב הך תוספתא לא אתייא לא כת"ק ולא כרשב"ג:
עוד שם דף תקע"ד ע"א כתב הר"ן וז"ל כל המשחרר עבדו עובר בעשה משמע דלאו עשה גמור וכו' עד מ"ש ויש מתרצים וכו' נ"ב ק"ק דבפרק שלשה שאכלו דף מ"ז מייתי האי עובדא ופריך והא מצוה הבאה בעבירה היא יע"ש:
בפרק התקבל דף תקפ"ג ע"ב כתב הר"ן וז"ל מהא שמעינן דהלכתא כרב חסדא זהו דעת הרי"ף ז"ל ואין זו ראיה וכו' נ"ב כתב הרשב"א ונ"ל דטעמו של הרי"ף מדקאמר וליהמניה לשליש דאילו לרב הונא לא שייך נאמנות לגבי גט דאיסורא:
עוד שם דף תקפ"ג ע"ב כתב הר"ן וז"ל והרמב"ן ז"ל הקשה דאי הכי מאי מוכח מהא דחזקת שליח עושה שליחותו וכו' עד מ"ש וז"ל לכך פי' דכל הנשים מותרות אפי' קטנות שמת אביהן לפי שבחזקת פנויות הן וכו' עד סוף לשונו נאמנות הן לזה נ"ב עיין בתוס' פ' האיש מקדש דף מ"ה בד"ה בפירוש אמר מר עד מחלוקת ר' מנחם ור"ת יע"ש ובתוס' בפרק התקבל ד' ס"ה בדיבור המתחיל התקבל לי גיטי אסורה לאכול בתרומה ובהריב"ש סימן פ"ב:
עוד שם כתב הר"ן וז"ל ולא נתבררו לי דבריו דהיאך מותר בעד אחד הוה ליה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים אף על גב דלא איתחזק איסורא וכו' עכ"ד ויש לדקדק מדאמרינן בר"פ דגיטין ולרבה דאמר לפי שאין בקיאין ליבעי תרי מידי דהוה אכל עדיות שבתורה ע"א נאמן באיסורין ופריך אימור דאמרינן ע"א נאמן באיסורין היכא דלא איתחזק אבל הכא איתחזק איסורא אלמא דכל היכא דלא איתחזק איסורא ע"א נאמן אפי' בדבר שבערוה מדלא פריך אלא משום דאיתחזק איסור וכ"כ מוהר"י קולון בשורש ע"ב:
עוד שם דף תקפ"ה ע"ב כתב הר"ן וז"ל ור"ח ז"ל פי' דהאי כך וכך דמים ר"ל ומיהו להכי קאמר מחמרא כי היכי דלא לידחי זה אשאר נכסי וכו' נ"ב ק"ל היכי מיירי אי דאית ליה זוזי היכי מצו מדחי ליה הא זוזי קאמר ואי דלית ליה זוזי אינו נוטל כלום דשוה לא קאמר ועיין ב"י סי' רנ"ג והרשב"א כתב דליפות כחו כי היכי דלא לידחו אשאר נכסי ולא הבנתי דבלאו הכי לא מצו מדחי ליה:
עוד שם דף תקפ"ו ע"א כתב הר"ן גבי מתני' מי שהיה מושלך בבור ז"ל וגבי תרומה אפי' גלויי דעתא נמי מהני וכו' נ"ב עיין בהר"ן פרק האיש מקדש גבי ההיא גברא דקדיש בפרומיא דשכרא ומדברי הרמב"ם ה' תרומות נראה דבגלוי דעת לבד מהני:
בר"פ מי שאחזו כתב הר"ן וז"ל ואני חוכך להחמיר וכו' עד וכי תימא אי בבדיקה קאמר מאי פרכי' מינה וכו' ולא סגי ליה בבדיקה וכו' נ"ב צ"ע דנשתתק ג"כ דפירושו שהוא חולי שיגעון אמאי מהני בדיקה:
עוד שם דף תקצ"ג ע"א כתב הר"ן וז"ל וכתב הרמב"ן ז"ל שלפי פירוש רש"י וכו' עמ"ש אבל בש"מ דאמר מהיום אם מתי דילמא מסוף היום קאמר וכו' נ"ב מדברי רש"י בפי' דמתני' דלעיל גבי מה היא באותן הימים משמע דמהיום אם מתי משעת נתינה קאמר:
עוד שם ד' תקצ"ג ע"ב כתב הר"ן וז"ל כי שרו לה לאלתר שרו לה כו' עד מ"ש ולי ה"ט משום דאיהו ודאי לא הוה חייש למיתה דידיה וכו' נ"ב עיין בהר"ן בנדרים פ"ג ד' כ"ז גבי מתני' נדרי אונסים דפריך מהכא:
עוד שם ד' תקצ"ד ע"א כתב הר"ן וז"ל הלכך נקטינן וכו' עמ"ש דהיינו האי גוונא בתרא שבדברי הרב ז"ל עכ"ל צ"ב האי גוונא בתרא חידושא אשמועינן דאע"ג דאיכא למימר שמא חזרה בה מה שאין כן בגוונא קמא דלא שייך לומר שמא חזרה:
עוד שם ד' תקצ"ו ע"א כתב הר"ן וז"ל כתב לשם מלכות שאינה הוגנת וכו' עד מ"ש כך כתב רש"י וליתא וכו' נ"ב עיין בירושלמי שהביא ה"ה פרק י"א מהלכות גירושין באשת חרש שהלך בעלה למדינת הים באו ואמרו לה מת בעליך ונשאת לפקח תצא מזה ומזה דמשמע כפרש"י
בפרק המגרש ד' תר"ב ע"א כתב הר"ן וז"ל ואינם נראין לי וכו' עד מ"ש למה לא תכרות בגטין וכו' נ"ב בממון ה"ט משום דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי משא"כ בגיטין דבעינן עדי מסירה כדי להחזיקה בגרושה כמ"ש בירושלמי הביאו הר"ן פרק קמא דמכלתין:
עוד שם דף תר"ד ע"א כתב הר"ן וז"ל וכתב הרמב"ן ז"ל וכו' עד מ"ש בסתם תלו להקל וכו' נ"ב עיין בתשובות משאת בנימין סי' נ"א דאישתמיטיה דברים אלו ולכך כתב מ"ש בספ"ק דגיטין כתב המרדכי וז"ל תני חדא הולך מנה לפלוני וכו' עד מ"ש ואין נ"ל דא"כ אפי' בריא כל זמן שלא חזר בו וכו' כ"ב דברים אלו צ"ע דבבריא כיון דהולך לאו כזכי איך יתנו ליורשים וזה לא שלחם ליורשים:
למסכת בבא קמא
בפ"ק דב"ק דף ג' ע"ב כתב הנמקי יוסף וז"ל ובמאי קא מיפלגי בדעולא קא מיפלגי מאן דאזיל בתר שעבודא וכו' נ"ב לדברי שניהם האי נשתעבד מעיקרא אלא למאן דלית לי' לדעולא מעיקרא נשתעבד מן הדין ומש"ה אזיל בתר שעבודא כמעיקרא אבל למאן דאית ליה לדעולא כיון דלא נשתעבד מעיקרא אלא מן התקנה היכא דחזר ליה עדות לא תקון:
בפרק המניח דף י"ד ע"ב כתב הנימוקי יוסף וז"ל אבל היכא דהוה מצי לעיוני חייב וכו' כדמפרש לעיל בפרק כיצד הרגל נ"ב ק' דהיינו דוקא כשהוא מזיק בעצמו אבל ממונא שהזיק לא כמ"ש הוא בעצמו דף קי"ד ע"ב:
עוד שם דף י"ו ע"א כתב הנ"י גבי מאי דאמרו שם ושני חייב בנזקי שלישי וכו' וז"ל ומיהו דוקא בשלא היה לו פנאי לסלק וכו' כדכתיבנא בר"פ ע"כ נ"ב צ"ע דא"כ מה חילוק יש בין ראשון לשני:
בפרק שור שנגח ד' וה' דף כ"א ע"א כתב הרב בשה"ג ז"ל ועוד צ"ע דבפ"י מהלכות נזקי ממון עד מ"ש פטור ממיתה ומתשלומין גם כן נ"ב לא ידעתי מאי ק"ל דבבהמה דרשינן אם כופר מה ת"ל אם לרבות כופר שלא בכוונה:
בפרק שור שנגח את הפרה דף כ"ב ע"ב גבי הא דנפל לבור והבאיש מימיו כתב הנ"י וז"ל הרי"ף ז"ל לא הביאה בהלכות ונראה משום דסבר וכו' ואנן קי"ל כמאן דדאין דינא דגרמי עכ"ל נ"ב לפי מ"ש הרא"ש בפרק הגוזל קמא דלא דיינינן דינא דגרמי אלא היכי דבשעת מעשה נעשה היזק אבל כל שלא בא ההיזק מיד לא אין מקום לתינוק:
בפרק הכונס ד' כ"ז ע"ב הבשה"ג על תשובת הרא"ש גבי לאה שטוענת שמסרה ראובן בידי ישמעאלים וכו' וז"ל הצ"ל ועוד היאך כתב דבהוכחות לא מפקינן ממונא וכו' עד מ"ש וה"ה דבהוכחות טובא נ"ב לא ידעתי מאי מייתי מדין מזיק למסור דבמזיק עשו בו תקנת נגזל ובמסור סלקא בתיקו ולא מפקינן באומדנא וצ"ע:
בפרק הגוזל קמא דף ל"ה ע"א כתב הרב בשה"ג וז"ל דלממון מוכח דקני כל שבח דממילא וכו' עד מה שכתב כי יוקרא וזולא נ"ב דברים אלו צ"ע דהטור סי' שנ"ד כתב דביאוש כדי קני בפיטום דממילא וכן ביוקרא וזולא וצ"ע:
עוד שם דף ל"ו ע"ב וז"ל ומראה דינר לשולחני וכו' עד סוף לשונו אם יקבלוהו ממנו נ"ב וכן נראה ממ"ש הרא"ש לחלק בדינא דגרמי בפרקין בין היכא דבא לו ההיזק מיד ובין היכא דבא לו לאחר זמן וכתב שם וזה לשונו וכן מראה דינר לשולחני ואומר שהוא טוב מיד סומך עליו ונעשה לו ההיזק כי פטר אותו שנתנו לו ע"כ ועיין בתשו' הרא"ש כלל ק"ב סי' ג':
עוד שם ד' ט"ל ע"ב כתב הרב בעשה"ג על לשון הרמ"ה גבי ראובן שאמר לשמעון זבין לי וכו' וזה לשונו ותמהתי עליו דהא איפסיק התם וכו' נ"ב כתב הרא"ש ז"ל דה"ט דהמוכר מכוין להקנותו לשליח ויד השליח כיד בעל המעות והאי שליח רוצה לזכות לבעל המעות אבל הכא דפי' לו השליח שהוא קונה לראובן דעתו של מוכר להקנותו לראובן:
בפרק הגוזל בתרא דף מ"א ע"א כתב הרב בעל שה"ג וז"ל לפי מ"ש הטור ח"מ סי' שס"ב פטור מלשלם עד סוף לשונו מבלי ידיעתו נ"ב הטור לא נקט נטלו מבלי ידיעתו אלא בשלא האכילו אבל באכלו והוא קודם יאוש חייב בכל ענין:
עוד שם כ' הרב בעשה"ג דף מ"ג ע"ב ז"ל ומסופקני היכא שהדבר בעצמו אמת כו' עד סוף לשונו ולאו בר תשלומין נ"ב עיין בפרק שבועת העדות דף ל"ב גבי מי שכנגדו חשוד על השבועה מי יימר דמשתבעו ובפרק כל שעה דף ל"ג ע"ב גבי הא דתניא הא למה זה דומה לתרומת תותים דאין בה לא היתר אכילה ולא היתר הסקה הא היתר אכילה אית בה דאי בעי דריך להו פחות מכביצה כלומר ואמאי אין בה תשלומין אמר רבא גזרה דלמא אתי לידי תקלה ודו"ק:
עוד שם דף מ"ד ע"ב כתב הנ"י וז"ל וקשה לי אמאי לא יהיבנא וכו' עד מ"ש כיון שיכול להתנות וכו' נ"ב עיין מ"ש הנמוקי יוסף בפרק אלו מציאות ריש דף ע"ו:
עוד שם דף מ"ה ע"א כתב הבשה"ג וז"ל אם מתחלה לא היו וכו' עד מ"ש לעצמי אני מציל נ"ב מדברי כל הפוסקים נראה דבשותף אפילו אין יכול להציל כלל אם לא אמר לעצמי אני מציל הציל לאמצע:
עוד שם דף מ"ה ע"ב כתב הרמב"ן בספר המלחמות וז"ל הא למדת שכל שאינו יכול לסבול ויש בו סכנת נפשות ומסר פקדון פטור עכ"ל. נ"ב נראה דדוקא משום שיש בו סכנת נפשות פטור אבל משום שלא יקחו ממונו הרי זה חייב ולא ימסור ממון הפקדון אבל מדברי הרא"ש והמרדכי נראה דאפי' משום אונס ממון פטור וה"ל שלא קבל זה שמירה אדעתא דהכי ועיין בתשו' הרא"ש כלל ס"ד:
עוד שם דף מ"ו ע"א כתב הרי"ף וז"ל הגוזל את השדה ונטלוה מסיקין וכו' הב"ע כגון דאנסוהו ואמרו ליה אחוי ארעתך ואחוי נמי ההוא בהדייהו עכ"ל נ"ב אם אנסוהו להראות והראה שלו ובאותו מקום שהראה היה ממון של חברו גם כן ונטלו האנסים שלו ושל חברו נראה דפטור ולא דמי לאנסוהו על שלו והראה שלו ושל חברו שאמרו שחייב דהתם היה יכול להראות שלו מבלי שיראה של חברו כמ"ש התוס' ובאנסוהו על שלו והראה של חברו שהוא חייב התם משום דקא משתרשי ליה ודמי למ"ש בפ' הזרוע מי שאנס המלך את גורנו:
עוד שם ע"ב כתב הנ"י וז"ל ודרך רבינו האיי גאון ז"ל במשפטי השבועות עד סוף לשונו דומיא דסיפא דנשא ולתן ביד נ"ב לא ידעתי מי דחקו לפרש כן דדברי הגאון ברור מללו דאפילו בממון זה מחייב אם לא אנסוהו להביא כי אם לראות ובכה"ג הוא דפטור אם הראה אבל בממון סתם בהראה לבד חייב ודוק בס' המלחמות ותמצא כדברי:
חידושי הרב המחבר ז"ל שנמצאו סביבות המרדכי למס' בבא קמא
בריש פרק הכונס כתב המרדכי וז"ל אלא תחתיו דשומר דאורחיה למימסרה לברזיליה וכן לכל אדם שמסר למי שידוע שרגיל למסור לו עכ"ל נ"ב כגון שותפו וכ"כ הוא עצמו בפרק המפקיד בסימן רע"ד אבל לפי מ"ש הרא"ש בתשו' לפי שאין דרך בני אדם לשמור כל חפציהם בתיבות ואדעתא דהכי הפקידו דיניחנו ביד אשתו ובניו אין ראי' לשותף דדוקא לבני ביתו הוא דקאמרינן הכי משום דאין דרך לשמור בתיבות אלא מניחים ביד בני ביתו לשומרם אבל כל שאינו מבני ביתו הגם שהוא שותפו לא שלא הפקידו אצלו אלא כדי שישמרנו אצלו וכן נראה מדברי הר"מ ודו"ק:
בפרק הגוזל קמא סי' קי"א כתב המרדכי וז"ל וגזלן נמי אם הוציא עד סוף לשונו כשעת הגזילה הוא נ"ב עיין בפ' כ"ש דף ל"ב גבי איבעיא להו כשהוא משלם לפי מדה משלם או לפי דמים משלם וכו':
עוד שם בסי' קי"ד כתב המרדכי גבי הזורק מטבע של חבירו לים וז"ל ותדע שיש חילוק בין נזקי גופו לנזקי ממונו כי ההוא דגזל אפדנא וכו' נ"ב אין ראיה משום דגזלן שאני דאינו משלם אלא כשעת הגזילה:
עוד שם בסי' קט"ו כתב המרדכי וז"ל והיינו טעמא דאמרינן עד סוף לשונו משום גרמא בנזקין נ"ב מדברי מהר"ם שהביא המרדכי בפרק הגוזל בתרא סי' ק"ס גבי מי שמעמיד את חבירו ערב נראה דאע"ג דלא קביל חייב וכ"כ בשה"ג בפרק המקבל דף ק"ל ע"ב וא"כ צ"ע איך הביא המרדכי סתם את דבריו ולא הזכיר חולק:
עוד שם בסי' קכ"ד כתב המרדכי וז"ל מצאתי תשובה אחרת בפנינו ח"מ תקף ראובן לשמעון כו' עד סוף לשונו דלא משוי נפשיה רשיעא נ"ב ה"ט משום דלא היה קשר משונה ויכול להשתמש בהם אבל לא לזוקפן עליו במלוה ולהיות גזלן משא"כ דאם הי' קשר משונה דכיון דשלח בהם יד נעשה עליהן גזלן ועיין בס' פ"מ ח"א סי' ע"ט:
עוד שם סי' קכ"ה כתב המרדכי וז"ל ובתשו' לרבי' האי מצאתי וכו' עד סוף לשונו נותן מחצית שכר נ"ב היינו טעמא משום דבאתה הנאה על ידו וכ"כ רבי' שמחה הביאו הבשה"ג סביבות המרדכי פרק אלמנה ניזונת דף תקמ"ה ע"א ובירושלמי הביאו הב"י בסי' קפ"ג וז"ל בשקיים שליחותו נתכוין לזכות לבעל המעות לא קיים שליחותו נתכוין לזכות ללוקח ולמה חולק עמו הא הואיל ובאתה הנאה על ידו כלומר דהמעות גרמו וכ"כ הרא"ה הביאו נ"י בהגוזל קמא דף ל"ח ע"א גבי הנותן מעות לשלוחו וזו היא דעת הרב בעל העיטור:
עוד שם בסי' קל"א כתב המרדכי וז"ל פסק רבינו אבי העזרי שאם היה חייב ראובן לשמעון זקוק ושלח לו על יד שלוחו ונאבד אין שמעון יכול להשביע לשליח עד שיבא ראובן עכ"ל נ"ב ומיהו אם מודה שפשע חייב לשלם ולא מצי לומר לאו בעל דברים דידי את דכיון דאמ"ל הולך זה לפ' זכה לו והרי זה ממון של שמעון כמ"ש הטור בסימן קכ"ה וה"ט דלא מצי להשביעו משום דלאו שומר דידי' הוא זולת היכא דלא אפשר לגבות מן הראשון דאז אמרי' תחזור פרה לבעלים:
עוד שם כתב המרדכי בסס"י קנ"ז וז"ל פסק ר"ת על ישראל היודע לעובד כוכבים כו' עד סוף לשונו אע"פ שמעיד אמת נ"ב המרדכי עצמו כתב בפרק הגוזל קמא הפך זה ועיין בשה"ג פ' הגוזל בתרא דף מ"ג ע"ב:
עוד שם בסי' קס"ח כתב המרדכי וז"ל אדעתא דאריא אפקריה מעשה היה וכו' נ"ב עיין בנ"י בפרק נגמר הדין דף רפ"ה ע"א גבי מותר המת ליורשיו:
עוד שם סס"י קע"ג כתב המרדכי וז"ל על ראובן שטען לשמעון השכרתני וכו' עד מ"ש כי כמה שדכנים יגעים לריק ומוציאים הרבה ואינם מצליחים ומפסידים טרחם ויציאותם וישבע שמעון שלא נדר לו כלום אלא א"כ יגמר הזיווג ויפטר וגם ישבע שלא שינה מן התנאים שעשה עם ראובן ולא גרם העיכוב עכ"ל נ"ב כלומר דמ"ה אפי' שכר טורחו לא שקיל ול"ד לההיא דירד להציל ולא הציל דנוטל שכר טורחו דהתם דרך הוא להשכיר פועל אפי' על הספק אם יוכל להציל משא"כ בשדכנות דאין דרך לתת שכר כי אם בגמר הענין וממ"ש וגם ישבע שלא שינה מן התנאים ולא גרם העיכוב נראה דכל שבא העיכוב מצדו חייב לשלם לפחות שכר טורחו ויותר נרא' מדבריו דחייב לשלם כל מה שנדר לו:
עוד שם כתב המרדכי סי' קפ"ג ז"ל ועוד השיב אשר שאלת מענייני המס עמ"ש כי לא נשתתפו אלא משועבדים וכו' נ"ב עיין בשה"ג פרק המקבל דף קכ"ז ע"א וע"ב:
חידושים להרב המחבר ז"ל שנמצאו סביבות הרי"ף ומפרשיו למס' בבא מציעא
בפ"ק דב"מ דף ס"ב ע"א כתב הרי"ף וז"ל הכופר במלוה וכו' עד מ"ש עד דמשתבע נ"ב משמע דכל היכא דשייך לומר אישתמוטי אי משתבע מפסיל והוא הדין במלוה ודלא כמהרשד"ם בח"מ סי' קצ"ה:
עוד שם דף ס"ג ע"ב כתב הנ"י וז"ל והא דאמרינן קטנה אית לה יד וכו' עד מ"ש אבל אית לה אב ולא נשאת אין לה יד כלל נ"ב כתב הש"ך בחה"מ סי' רמ"ג סכ"ג דהיינו דוקא בגירושין אבל אם נתנו לה מתנה אית לה יד וזה אינו ועיין לקמן דף ס"ד ע"א בנ"י גבי זהו קטן ומציאתו לאביו וההיא דמזכה להם על ידי בנו ובתו הגדולים:
עוד שם כתב הנ"י וז"ל בחצר המשתמרת דלא בעי' שיהא עומד בצד שדהו צריכא טעמא וכו' נ"ב לפי סברת הרי"ף והרמב"ם ניחא דרב אסי ה"ק גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו אפי' כשאין רשות אחרת מקנה כגון מציאה:
עוד שם דף ס"ד ע"א גבי מציאת קטן כתב הש"ך בח"מ סי' רמ"ג סט"ו דמציאת קטן זוכה מן התורה ולא משמע כן בשמעתין:
עוד שם דף ס"ז ע"א גבי בעא מיניה שמואל מרב הלוקח שדה מחברו כתב הנ"י וז"ל ודוקא בלא הכיר בה אבל בהכיר בה לא קנה דלא שייך למימר הני טעמי דלא ניחא עכ"ל נ"ב תימה דאף דהכיר בה שאינו שלו גובה ממשעבדי ובפרק איזהו נשך דף ע"ב אמרו דטעמא משום דניחא ליה דליקום בהימנותיה:
עוד שם ע"ב כתב הרב בנ"י וז"ל ולפי זה לא שייך תהא במאמינו אלא בשלא הכיר בה אבל לא בהכיר נ"ב בספר התרומות שער מ"ז חולק ע"ז ודברי רי צ"ע:
עוד שם כתב הנ"י וז"ל ולענין דינא נפקא לן אליבא דרבנן דקי"ל כותייהו בדבר שבא לעולם נ"ב כלומר היכא דאמר שדי מכורה לך מעכשו ולאחר שלשים יום אף על גב דנקרע השטר קנה דגופא מקנה ליה מהיום ואין כאן חזרה:
עוד שם דף ס"ח ע"א כתב הנ"י וז"ל ואע"ג דק"ל דהעמדה בדין כשטר דמיא עד מ"ש ה"מ היכא דלא ציית דינא אבל היכא דציית לדינא וכו' נ"ב לא ידעתי אמאי איצטריך לחלק בין ציית דינא ללא ציית לימא דההיא דקי"ל דהעמדה בדין כמאן דכתיב דמי היינו לטרוף ממשעבדי ומכל מקום יכול לומר פרעתי והכי כתב הרמב"ן בפרק ח"ה דף מ'
בפרק המפקיד דף פ"ד ע"ב כתב השה"ג וז"ל וצ"ע קצת על דברי הרא"ש עד ס"ל דפטורים לכשיגדילו נ"ב לא ידעתי מאי ק"ל דגבי קטנים היינו טעמא דלאו בני דעת נינהו ולא שייך לומר כן בממונם ועוד כיון דמעמידין להם אפוטרופוס לא יפסידו כל ממונם מה שאין כן בהיזק דידהו מה יהנה אפוטרופוס:
עוד שם בפרק הזהב דף פ"ח ע"ב גבי דבר תורה מעות קונות כתב הנ"י וז"ל אבל איכא למימר דיליף מק"ו דגופו כו' עיין בנ"י בפרק הספינה דף ר"ד ע"א:
בפרק איזהו נשך דף ק' ע"ב כתב הנ"י בכל משכנתא אפי' כו' נ"ב היינו באתרא דמסלקי דבאתרא דלא מסלקי אף על גב דלא כתב ליה וכן כתב הנ"י לקמן דף ק"א ע"א בשם הרשב"א:
עוד שם דף ק"ג ע"א כתב הנ"י וזה לשונו וכן גבי מודר הנאה כו' נ"ב עיין בפרק אין בין המודר דף ל"ו באומר כל הרוצה לתרום יתרום והא דאיצטריך שם לטעמא דאדם בהול על ממונו היינו משום דאמירה לעובד כוכבים שבות הוי אפילו בגלוי הדעת לבד וכן מוכח בפרק השוכר את הפועלים:
בפרק השוכר את האומנין דף ק"ט ע"ב כתב הנ"י וזה לשונו ודוקא כשאמר להם בפי' מלאכה זו עד סוף לשונו קשה מצפרא נ"ב עיין בפרק השואל דף קכ"ד עמוד ב' גבי המשכיר בית לחברו ונפל מ"ש בשם הריטב"א וגבי הקדישו משכיר מ"ש הרמב"ן בתשו' בשם ר"ת:
בפרק השוכר את הפועלים דף קי"ו עמוד ב' כתב הנ"י וזה לשונו ושמעינן נמי מהכא וכו' עד סוף לשונו לעשות מלאכה בשבת נ"ב התם ה"ט משום דנעשית מלאכתו בשבת ודרשו בספרי ולא אחרי' עושים מלאכתו ועוד דהתם מיירי בשנתנו לו אחר שהחשיך ודברי הרא"ש שם צ"ע אי סבירא ליה כסברת הרשב"א והגאון:
בפרק השואל דף קי"ט עמוד ב' כתב הנ"י וז"ל אליבא דרבנן עד סוף לשונו כ"ד הרשב"א שפטור אפי' מפשיעה נ"ב צ"ע דהא בע"ז דף ט"ו נושא ונותן אי שכירות קנה ופי' הנ"י בפ' הזהב דהיינו אי קנה לו קנין הגוף כלומר והוי כלוקח פרה לשלשים יום ואעפ"כ ה"ז נעשה שומר עליו או כש"ש או כש"ח נראה דבלוקח פרה לא נחלקו זולת ביתומים או בעל משום דממילא קא זכה בה
עוד שם דף קכ"א ע"א כתב הנ"י וז"ל וכתבו המפרשים ז"ל עד מ"ש אבל הרא"ה כתב וכו'. נ"ב נראה שהמפרשים שהביא קודם חולקים ע"ז וליתא שהם לא כתבו אלא שיכול לחזור אפי' בתוך זמנו משא"כ בשוכר שאם בא לחזור אינו יכול לחזור בתוך זמנו
עוד שם דף קכ"ד ע"א כתב הנ"י ז"ל וכתב הרנב"ר עד מ"ש ואין למשאיל זכות בו בעודו שלם וכו' נ"ב ול"נ דכיון דנשבר כגר נשלמה שאלתו וחייב כמו שהי' שהי' שוה בשעת שבירה:
ע"ש ע"ב כתב הנימוקי יוסף וז"ל ואני תמה וכו' עד מ"ש עד שיהא עפר וכו' נ"ב ל"ד דכשחוזר ותקן הכלי הוא הכלי הראשון:
בפרק המקבל דף קכ"ז ע"ב כתב הרב בשה"ג וז"ל ונראה דהא דלא סגי ליה למהר"ם וכו' עד מ"ש כי לא נשתתפו וכו' נ"ב עיין בשה"ג ריש בתרא דכתב דהא דשותף חולק שלא מדעת במקום פסידא ה"ט דאמדינן דעתייהו דאדעתא דהכי לא נשתתפו מתחלה:
בפרק הבית והעליה דף קל"ד ע"ב כתב הנ"י וז"ל איכא למידק וכו' עד מ"ש ואמרינן בפרק המוכר את הבית כו' נ"ב לא ידעתי מה מקשה מהתם דהתם היינו שאם רצה לבנות על גבי עמודים בונה אבל לבנות ע"ג הבית להכביד על הבית אינו יכול וכן כתבו כל המפרשים שם והרשב"א בחי' מכ"י ג"כ וצ"ע:
בפ"ק דמציעא כתב המרדכי סי' רמ"א וז"ל אע"ג דבפ"ק וכו' שאני התם שהי' מקנה להם חצירו נ"ב מכאן נראה לי דשטרא אע"ג דאין גופו ממון יכול לשעבדם אגב קרקע:
בפרק המפקיד כתב המרדכי סי' רע"ח ואם לא ימכרם וכו' עד מ"ש דהוי שולח יד בפקדון וכו' נ"ב עיין במרדכי פ' הגוזל קמא סי' קכ"ב ומ"ש דהוי שולח יד כלומר ונעשה גזלן אין נראה כן דכל שלא נתכוין לגזול לא נעשה גזלן כדמוכח בפ' הגוזל גבי הנותן ליקח חטים ולקח שעורים דלא נעשה גזלן כיון דלא נתכוין לגזול כי אם להנאת הבעלים:
בפרק האומנין כתב המרדכי סי' שנ"ה וז"ל ונראה דוקא היכא דאמר בית סתם וכו' נ"ב האי ונראה חולק הוא והכי קאמר האי דינא הוי בבית סתם אבל בבית זה מזלו דשוכר גרם והמשכיר אינו מחזיר כלום דשניהם אינם יכולים לקיים התנאי וכן כתב בהגהת מיימון:
למסכת בבא בתרא
בפרק חזקת דף קע"ז ע"ב כתב בספר המלחמות וז"ל א"כ יהא נאמן וכו' עד מ"ש מגו דאי בעי אמר מינך זבנתא וכו' נ"ב לא מהני האי מגו משום דמעיקרא לא ידע מה הוה טעין זה וכ"כ התוס' שם:
בפרק המוכר את הספינה דף קצ"ט ע"ב כתב הנ"י וז"ל וכתב הר' יוסף הלוי דאף בקנין ומסירה וכו' עד מ"ש דהא אינו יכול להקדישן דקי"ל כרבא וכו' נ"ב לא ידעתי אמאי אצטריך להביא ראי' מהקדיש דבפי' אמר רבא שם מכרו אינו מכור:
עוד שם דף ר"ד ע"ב כתב הרב בשה"ג וז"ל ולאו דוקא גבי עובד כוכבים כו' עד מ"ש מ"מ ליכא למ"ד שיעכבם השליח וכו' נ"ב לא הבנתי זה דהתם ה"ט דאי הולך כזכי זכו בו יורשי מי שנשתלחו לו אבל היכא שמי שנשתלח לו לא רצה לזכות בהם מנ"ל:
בפרק מי שמת דף רל"ד ע"א כתב הנ"י וז"ל והיכא דאמר מקרקעי ומטלטלי וכו' עד מ"ש דכיון דנייד אינו נקרא לא מקרקעי ולא מטלטלי וכו' נ"ב זה אינו דלא אמרו הכי אלא היכא דמכר את העיר דאז ודאי אין העבדים בכלל דשאני קרקע דנייד אבל היכא דאמר קרקע סתם אי עבדא כמקרקעי דמי ודאי שהוא בכלל אלא דאיכא לספוקי שמא כמטלטלי הוי ומשום הכי לא נפשטא בעיא מההיא דמכר את העיר והיכא דאמר מקרקעי ומטלטלי לא קנה עבדים כיון דהוא ספק אם הוא קרקע או מטלטלי לא הי' דעתו של נותן אלא ודאי קרקע או מטלטלי ואפי' בהקדש אמרי' הכי דתניא בפ' אלו מותרין המקדיש חייתו ובהמתו הקדיש את הכוי ופירש"י שהקדיש כל חיות ובהמות וכ"פ הרא"ש והטעם שלא הי' דעתו אלא על ודאי בהמה או חי' איברא דהר"ן פי' דחייתו או בהמתו קאמר ובפ"ב דבכורים תנן הכותב חייתו ובהמתו לבנו לא כתב לו את הכוי ופי' הרמב"ם דחי' או בהמה כתב אבל מדברי המפרש שם לא משמע הכי ועיין בריש פרקין גבי אם ילדה זכר יטול וכו' ילדה טומטום אינו נוטל:
בפרק השותפין כתב המרדכי סי' תק"ע וז"ל השיב רבי אברהם וז"ל המפריש וכו' עד מ"ש אלא לגבאי העיר יתננה וכו' נ"ב חולק עם תשובת מהר"ם שהביא לעיל סימן תפ"ז:
למסכת סנהדרין
בפרק נגמר הדין דף רפ"ה ע"א כתב הרב בשה"ג וז"ל כתב ריא"ז ואם היו מזרקים וכו' שאינם מתכוונים אלא לאבד את שלהם עכ"ל נ"ב צ"ע דאמאי איצטריך להאי טעמא דהא קי"ל דהזמנה לאו מילתא היא:
למסכת מכות
בפ"ק דמכות דף רצ"ט ע"א כתב הרי"ף וז"ל וחזינן לגאון דקאמר ה"מ בעדות ע"פ אבל שטר שיש בו שלשה עדים וכו' נ"ב דוקא ג' דאיכא שנים כשרים אמרינן מספיקא לא מבטלינן שטרא דכיון דאיכא שנים תתקיים העדות בשאר אבל היכא דליכא אלא שנים לבד לא:
עוד שם כתב הרי"ף וז"ל ההיא מתנתא דהוה חתימי עליה תרי גיסי וכו' עד מ"ש והא מודה ר"א במזוייף מתוכו שהוא פסול ואמר ליה ר' יוסף וכו'. נ"ב היינו משום דהיו שנים לבד אבל קשה דאפי' בג' איכא למיחש למזוייף מתוכו דשמא תתקיים העדות בחד כשר וחד פסול או גזרת ג' אטו שנים:
למסכת שבועות
בפ"ג דמסכת שבועות דף שי"א ע"ב כתב הר"ן וז"ל אלא מתנה לעשיר וכו' עד מ"ש גטין שאני וכו'. נ"ב דברים אלו צ"ע דבפ' מי שאחזו משמע דגיטין וממון שוין הם וה"ק התם בלישנא בתרא מתקנתו של הלל נשמע ע"מ שתתני לי מאתים זוז נתנם בע"כ מגורשת ועיין שם בהר"ן:
עוד שם דף שי"ב ע"ב כתב הר"ן וז"ל האדם בשבוע' פרט לאנוס וכו' עד מ"ש כגון בשבועה לשעבר וכו'. נ"ב פרט לאנוס ואפי' אונס ממון ומיהו נראה מדברי התו' שם דהיינו לפוטרו מקרבן וכ"נ מדברי הר"ן דאיירי בשבועה לשעבר אבל בשבועה להבא כגון שאונסין לישבע בודאי שחלה עליו השבועה שאונס ממון אינו פוטרו זולת אונס מיתה ומש"ה כתבו התוספות בפרק הגוזל שכשמשביע השר שלא יברחו מן העיר צריך שיחשוב בלבו היום:
עוד שם דף שי"ג ע"ב כתב גבי שתיהן במזיד וכו' וז"ל ותמהני אכלי' לאיסורא וכו' עד מ"ש לא עשתה איסור נ"ב כל מעשה שתולה באם יעשה דבר פלו' כגון זה שנשבע שלא אוכל זו אם אוכל זה אין השבועה חלה שהיא המעשה אלא לאחר שיאכל הב' ומ"מ מתחייב למפרע על כל מה שאכל כמו שפרש"י ז"ל:
עוד שם דף שי"ד ע"א כתב הר"ן וז"ל ואני רואה בזה ספק וכו' עד מ"ש כאלו אכל עפר כו' נ"ב עיין לעיל בהר"ן גבי מתני' שבועה שלא אוכל ואכל נבלות:
בפרק שבועת העדות דף שי"ז ע"א כתב הרב בשה"ג וז"ל ראובן תבע לשמעון בדין עד מ"ש תשובה לא אמרו בכל מקום אלא כדי דיבור תוך כדי דיבורו שלו ולא תוך כדי דיבור של חברו וכו' נ"ב ק"ק מהא דתנן בפ"ק דמכות ר"ש אומר מה שנים אינם נהרגים עד שיהו שניהם זוממין אף ג' אינם כו' ומנין אפי' מאה עד אמר רבא והוא שהעידו כ"א תוך כ"ד של חברו ועיין במהר"י אדרבי סי' קנ"ג:
עוד שם ע"ב כתב הבשה"ג וז"ל ודעת המיימון בפ"ו מה' יסודי התורה עד מ"ש אלא שמדבריו נראה דלא שרי אלא בדלא אפשר בע"א נ"ב זה אינו דהתם משום טעם אחר כדמסיק הרמב"ם:
בפרק שבועת הדיינין דף שכ"א ע"א כתב הנ"י וז"ל הלכך שכיב מרע וכו' עד מ"ש דמנה דוקא קאמר כו' נ"ב נהי דמנה דוקא קאמר שיתנו ואם לא הניח מנה בעין ה"ק שימכרו מנכסיו ויתנו מנה:
בפרק כל הנשבעין דף שכ"ט ע"א כתב הר"ן גבי קציצת אומן וז"ל ומשמע דאי לא מייתי ראיה שקיל אומן בלא שבועה וכו' נ"ב עיין בפי' רשב"ם בפרק חזקת דף מ"ה דאין נראה כן וכן מוכח מן הסוגיא שם ומהתימה מהרמב"ם בפ' י"א מה' שכירות שפסקה להאי ברייתא דמהגמרא מוכח דאתיא דלא כהלכתא:
למסכת ע"ז
בפ"ק דמסכת עבודת כוכבים דף שנ"א ע"א כתב הר"ן גבי דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים וז"ל ואין אלו קושיות אצלי וכו' עד מ"ש הא לאו הכי אחזוקי איסורא לא מחזקינן וכו' נ"ב כיון דהלך ליריד ועבד איסורא אחזוקי' איסורא מחזקינן:
עוד שם דף שנ"ב ע"ב כתב הר"ן גבי הלוקח כלים לשגר לבית חמיו וז"ל וטעמא דמלתא שכיון שהדבר תלוי ברשות לוקח הרי הן שלו וכו' בפ"ד נדרים פירש הר"ן דטעמא משום דכל הנאתו שלו והוי כשואל וזה לא הוי כ"א בזבינא חריפא כדאיתא התם וצ"ל דתרתי איתי' שכל מוכר לחברו ונתנו בידו לבקרו אחר פסיקת הדמים מיד נתרצה המוכר וגמר להקנותו ללוקח אם ייטיב ללוקח ואין המוכר יכול לחזור וזה הוי בין בזבינא חריפא בין בשאר זביני אלא דבזבינא שאינה חריפא כיון דהלוקח לא גמר להקנותו לא הוי עליה כי אם ש"ש דהוי הנאת שניהם אבל בזבינא חריפא דהוי הנאת לוקח בלבד ה"ז חייב אף באונסין כיון שהדבר תלוי ברשותו וכל הנאה שלו וכן נראה מדברי הר"י הלוי ן' מיגאש בחידושיו לבתרא שכ' שם בפרק הספינה שכל מוכר כלי ונתנו ביד הלוקח כדי לבקרו הרי הוא ברשות לוקח לחזרה אבל לא ביד מוכר דוק וחשכה וזה הוי בכל זביני יע"ש:
עוד שם דף שנ"ד ע"א כתב הרב בשה"ג גבי מכירת בתים וז"ל וכן נראה שטת ההלכה שם כו' נ"ב שטת ההלכה לא משמע הכי וצריך עיון:
עוד שם דף שנ"ה ע"א כתב הר"ן וז"ל וישראל ועובד כוכבים שלקחו מרחץ בשותפות וכו' עד מ"ש נ"ל דשרי כו' נ"ב ה"ט משום דאין חמום המרחץ מוטל על ישראל כמ"ש הר"ן ז"ל לעיל מה שאין כן במשתתף עם העובד כוכבים במלאכה שעל שניהם מוטל לטרוח ועיין בב"י:
עוד שם בדין זה כתב הר"ן וז"ל הוה ליה כבעל שדה לגבי אריס וכו' עד מ"ש אף על גב דמטי לישראל רווחא שרי הכי נמי וכו' נ"ב ל"ד דהכא נהנה משכר שבת דאותו ריוח לא יבא אם לא יחמם ביום שבת משא"כ גבי אריס דאם לא יעשה מלאכה בשבת יעשה ביום אחר:
בפרק אין מעמידין דף ש"ס ע"ב גבי מדות העובד כוכבים כתב וז"ל אבל בכלי חרס אפי' חדשים וכו' עד מ"ש אף על פי שהם כלים שאין מכניסין לקיום כו' נ"ב אינו כן אלא טעמא משום דכלי חרס מכניסו לקיום:
בפרק כל הצלמים דף שס"ח ע"ב כתב הר"ן גבי טבעת וזה לשונו אבל לפי לשון האחרון וכו' מאי קא מוכח וכו' נ"ב שפיר מוכח דלשון אסור להניחה משמע ביד דוקא הא לקיימה שרי:
עוד שם דף ש"ע ע"א גבי מתני' שלשה בתים הן כתב הר"ן וז"ל וטעמא דמלתא וכו' נ"ב עיין בטא"ח סי' מ"ב בדין סודר דאי צר ביה לעולם סגי בהא ועיין בנ"י בפ' נגמר הדין גבי מחלוקת אביי ורבא אי הזמנה מלתא היא ובהכי מתיישבין דברי התוס' בכאן בד"ה בית שבנאו מתחלה לעבודת כוכבים ולפי זה קשה איך תני ואם סלקה מותר ודעת הרמב"ם כדעת התוספת:
עוד שם גבי מתני' שלש אשרות הן כתב הר"ן וז"ל ומיהו כי בעינן בטלה וכו' עד מ"ש כדי להעמיד תחתיו עבודת כוכבים וכו' נ"ב וכגון ששמש לעבודת כוכבים קודם השרשה דאי לאו הכי מה מהני מה שנטעו לכך הא משמשי עבודת כוכבים אינם אסורים עד שיעבדו:
עוד שם גבי לא ישב בצלה כתב הר"ן ז"ל וז"ל ומסתברא דלעבור בצלה שרי וכו' עד מ"ש אבל העברה בעלמא דלא חיישי' למיחש בה כולי האי שריא וכו' נ"ב עיין בפרק אין בין המודר גבי המודר הנאה מחברו ונכנס לבקרו עומד אבל לא יושב ושם גבי שביעית ר"ש בן אליקי' אמר גזרה שמא ישהא בעמידה ובפרק האיש מקדש דף נ"ד דקאמר לא ניתנה תורה למלאכי השרת ובפסחים שם:
עוד שם דף שע"א ע"א כתב הר"ן וז"ל ואסיקנא לדבריהם דרבנן וכו' עד מ"ש אפי' היכא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי שרי וכו' נ"ב וצ"ע מ"ש מההיא דפת דכל שאבוקה כנגדו אסור משום דהוי האיסור בעין ושמא התם אף בלא תנור היה מתבשל הפת מחמת האבוקה:
עוד שם כתב הר"ן אבל הרמב"ן ז"ל כתב וכו' דאינהו גופייהו נינהו רבנן דמתני' דירקות האי גינתא דבאיזדבל בזבל וכו' נ"ב צ"ל נתערב הזבל עם הקרקע ואם ישליך הזבל ישאר הקרקע בור והוי בדיעבד:
עוד שם גבי מתני' נטל ממנה עצים כתב הר"ן וז"ל וה"מ כשאבוקה כנגדו דלא קלי איסורא אבל על גבי גחלים הפת מותרת דמקלא קלי איסורא והכי איתא התם ובנחלים לוחשות וכו' נ"ב ואף על גב דגחלים של עבודת כוכבים אסורות מ"מ כיון שאין אבוק' כנגדו כי מתבשל הפת מחום התנור הוא מתבשל והוי זה וזה גורם ואין האיסור בעין ודלא כהש"ך בסי' קמ"ב שכתב דבעבודת כוכבים אפילו בשאין אבוקה כנגדו הפתא אסורה ומ"ע אם בישלה ע"ג גחלים בלא תנור הפת אסורה בעבודת כוכבים:
עוד שם ע"ב כתב הר"ן וז"ל שהרי אין המדומע זהמחומץ ומים שאובים פוסלים אלא לפי חשבון ע"כ נ"ב התם מטעם ביטול הוא וכל דאיכא בהיתר כדי לבטל האיסור שיש במדומע הוי כאלו נפל עכשיו האיסור אבל בעבודת כוכבים דאפי' באלף לא בטילי מה יהנה אם נתערב אותו הפת באחרות ואף אם היה האיסור נתערב מתחלה אף במאה היה אוסר' לכולם משא"כ גבי מדומע דאם היה שנתערב מתחלה באותו סך שנתערב אחר כך היה בטל:
עוד שם כתב הר"ן וז"ל ורב חסדא דפליג עליה לא פליג עליה אלא בחבית דאמר אפילו חבית וכו' נ"ב הא דנקט חבית חידושא הוא דאפי' האיסור הוא בעין ולא נתערב מותר ומאן דאסר סובר דדוקא פת דהאיסור אינו בעין דהרי נתערב בהיתר וכמו כן יין ביין אבל חבית בחבית דהאיסור עדין בעין אסור:
בפרק ר' ישמעאל דף שע"ד ע"א כתב הר"ן וז"ל ואפי' תימא דלגבוה מאיסי אמאי לא פרקינהו לאשתמושי בהו הדיוט וכו' נ"ב צ"ע דכלי שרת אין להם פדיון ועיין בבעל המאור בדף קודם לזה:
עוד שם כתב הר"ן וז"ל והזקיקו לומר כן וכו' עד מ"ש ומאי ראיה דילמא ע"י מעשה אסרום דהא אמרי' דאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה וכו' נ"ב לא הבנתי זה דהא דאדם אוסר דבר שאינו שלו היינו מדרבנן אבל מן התורה ליכא איסור' עוד שם כתב הר"ן וז"ל דאם איתא דס"ל הכי היכי מוכח מכלים דאחז דעשה בו מעשה מיתסר אפי' להדיוט וכו' נ"ב הא דהוכיח מכלים דאחז הכי הוי מדאסרום לגבוה ע"כ דאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה ולית ליה לר"י כסברת רבי דלגבוה אסורים משום קנסא והכי כ' בעל המאור וזה נכון:
עוד שם כ' הרב בשה"ג וז"ל ואפילו לא היו הכלים האלה מתחלה להקדש וכו' נ"ב ז"א דדוקא היכא דנשתמשו קודם לגבוה אז נאסרו ומשום קנסא אבל אם לא נשתמשו עדין לגבוה דין גבוה ודין הדיוט שוה והכי אמרו בפרק כל הצלמים דף מ"ז בעי רבה המשתחוה למעין מימיו מהו לנסכים ופריך ומים של רבים נאסרים ומ"ק שאני לגבוה דאפי' דבר שאינו שלו יכול לאסור אותו ומה שהביא ראיה מכלים דבית חוניו אינה ראיה דהתם כיון דנשתמשו בהו מאיסי לגבוה ונפקא מינה דלדידן אם השתחוה עובד כוכבים לכליו של ישראל ולא עשה בהם מעשה אפילו לגבוה מותרים ועיין מ"ש בדף זה על דברי הר"ן:
בפרק השוכר את הפועל דף ש"פ סוף ע"א כתב הר"ן וז' והא ודאי לא קשיא לי דאם איתא תיקשי ליה במכרן וקדש בדמיהן וכו' נ"ב עיין הר"ן בס"פ האיש מקדש וצ"ע עוד שם כתב הר"ן וז"ל אלא ודאי ה"ט דאע"ג דדיעבד שרי לכתחלה מיהא אסור וכו' נ"ב וכן נראה בפרק כל שעה דף ל"ג ע"ב דקאמר אלא הא דתניא הא למה זה דומה לאוכל תותים וענבים שאין בה לא היתר הסקה הא היתר אכילה אית בה דאי בעי דריך ליה פחות מכביצה ואמאי אין בה תשלומין גזירה דילמא אתי לידי תקלה ועיין בספר התרומות שער מ"ו ח"ו:
ע"ש ע"ב כתב הר"ן וז"ל ומשמע דט' דליתיה בשעת ביאה הא לאו הכי אסור אע"פ שנתנו לה וכי' נ"ב התם ה"ט משום דנתנו על תנאי ובשעת ביאה נגמר' המתנה דאם לא תתקיים התנאי נתבטלה המתנה וה"ה נמי במכר לעובד כוכבים ע"מ שיתן הדמים לזמן פלוני דאם בעין דאסור:
עוד שם כתב הר"ן וז"ל ודאמר אבל אם אמר לו המתן וכו' עד מה שכתב ואינו מחוור וכו' נ"ב וצ"ע בלוקח גרוטאות מן העובד כוכבים ומצא בהן ע"ז עד שלא נתן מעות יחזיר ואמאי והא רוצה בקיומו שלא יאבדו עד שיחזירם לעובד כוכבים וכן כתבו הפוסקים בלוקח מקח ונמצא בו מום דחייב הלוקח באחריותו עד שיחזיר: