מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות עדות
סימן א
עדים שמעידים על דבר אחד ומאותו עדות מטי ליה הנאה דממילא לקרובי העדים אף על פי שאותו קרוב היה פסול לאותו עדות משום דנוגע בעדות וכגון באומר תנו מנה לעניי עירי דקי"ל אין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר משום דהוו נוגעים בעדות מ"מ קרובי אנשי העיר יכולים להעיד וטעמא דפיסול הקרובים לאו משום דחשידי להעיד שקר דאין אדם חוטא ולא לו אלא גזרת הכרוב היא כדמוכח בפ' מי שמת גבי היה יודע בעדות עד שלא נעשה חתנו יע"ש והילכך דוקא כשמעיד על קרובו הוא דפסול אבל כל שאינו מעיד על קרובו אלא על אדם אחר אע"פ דממילא מטי הנאה לקרובו כשר ולא דמי לההיא דאמרינן בפ"ק דמכות דקרובי הערב פסולים ללוה מטעמא דאי לית ליה ללוה לאו בתר ערבא אזיל דהתם כיון דהערב ג"כ משועבד לאותה מלוה כשמעידים ללוה נמצאו שמעידים נמי לערב ובפרק זה בורר איבעיא להו מהו שיעיד אדם לאשת חורגו ופי' רש"י בהשפטה עם אחר על נכסי מלוג ומסיק אשה כבעלה משמע דאי לאו האי טעמא דאשה כבעלה היה כשר להעיד לה ואע"פ שבעדותי מטי לי' הנאה לחורגו בנכסי מלוג אשתו שלמחר יאכל פירות אפי' הכי כיון דלאו אחורגו קא מסהיד ה"ז כשר ואפי' לפי' ריב"א שהביא המרדכי דטעם פיסול אשת חורגו הוי משום דמה שקנתה אשה קנה בעלה מ"מ אינו דומה לנדון דידן וכמ"ש דהתם כשמעיד לאשה נמצא שמעיד נמי לבעל שהוא קרובו דשותפים הם דמה שקנתה אשה קנה בעלה והב"י בסי' ל"ז הביא בשם הריטב"א דיכול להעיד על קרובו שנעשה גזבר למ"ד טובת הנאה אינה ממון וכ"כ מור"ם בהגה והרב בעל ש"ך השיג על זה דנהי דטובת הנאה אינה ממון לענין נגיעת עדות לא בעינן נגיעה דממון דנגיעה של שום הנאה נמי פוסל והאריך בזה יע"ש נראה שהבין דטעם פיסול הקרובים הוי משום דחשידי לאסהודי שיקרא משום קורבה וכ"נ מדבריו בסימן נ"ח שכתב דאם נגנב דבר לשנים ובאו עדים הרחוקים לחד וקרובים לחד דיש לחוש שמעידים כן משום הקרוב אבל לע"ד אין נראה כן וכמ"ש ומ"מ בעיקר הדין כך נראה לי דכל שמעידים שנגנב דבר אחד לשנים א"א לפלוגי דיבורא שאין הנכסים מוחלקי' ודמי למ"ש הרא"ש בספ"ק דמכות גבי אילא וטוביה דהא דלא פלגינן דיבורא ולהאמינם לחייב ללוה ולא לערב משום דא"א כיון שיש שטר יע"ש וה"נ בשנגנב דבר אחד לשנים כיון שהם שותפים בה א"א לפלוגי דיבורא להאמינם לזה ולא לזה:
סימן ב
ואם ראובן ושמעון מעידים על לוי שגזלה מצטרפים לפוסלו ואע"ג שאינם נאמנים לגבי עצמן להוציא ממון ואין לומר דאינם נאמנים משום דאלו נוגעים בעדותם שרוצים להעיד על עצמן כדי להוציא ממון דכ"ע ידעי שאין אדם יכול להעיד לעצמו ואינם באים להעיד מחמת עצמם להנאתם אלא לפוסלו ולא דמי לאריס שאינו מעיד דהתם אם אתה מאמינו בודאי מטי ליה הנאה דלא שייך שם לומר פלגינן לדיבורא וכ"כ הריב"ש ז"ל בתשובה בסימן שנ"ט והרשב"א ז"ל ג"כ כ' דנאמנים לפוסלו וראיתי להש"ך בסי' נ"ד שהאריך להשיב על דברי הריב"ש ז"ל וכתב דאיירי הרשב"א בשאינם נוגעים בעדותם וכגון שאומרים מחלנו לו הגזילה. ולע"ד אין נראה כן דלפ"ד לא היה צריך הרשב"א ז"ל לומר משום דפלגינן דיבורא. איברא דראיתי תשובה אחרת להרשב"א שכתב דב' מלוין שמעידים על הלוה שעבר על שבועתו אינו נפסל על פיהם דנוגעין בעדותם הם וכו' אבל נראה לע"ד לחלק דכל שהנגזלים אינם באים לתובעו ממון אלא שמעידים לבד שגזלם סתמא אמרינן דלא באו אלא לפוסלו בלבד אבל בההיא דב' מלוין שמעידים על הלוה שעבר על שבועתו הא ודאי נוגעים בעדותם הם דאי אפשר לפלוגי לדיבורייהו:
סימן ג
יבאר לן רבינו דעתו במאי דקי"ל דאם העדים קרובים לזה ורחוקים לזה דפסול השטר אי הוי אפילו בנכסים מוחלקים:
גרסינן בירושלמי בפ"ק דגיטין כתב כל נכסיו לעבדו הוא גיטו הוא מתנתו מה את עבד כגט הוא ועררו בטל אי כמתנה הוא ועררו קיים יבא כהדא כתב כל נכסיו לב' בני אדם כאחת והיו קרובים לזה וכשרים לזה ר"י אמר מאחר שהם פסולים לזה פסולים לזה ור"ל אמר כשרים לזה ופסולים לזה ע"כ. והנה כת אחת מהגאונים פסקו כר"ל משום דבגמרא דידן ס"ל לרבא בעבד דפלגינן דיבורי' ועצמו קנה נכסים לא קנה ולפי הירוש' נראה דהא אתא כר"ל דקאמר כשרים לזה ופסולים לזה דפלגינן דיבורא אבל לר"י דאית ליה דלא פלגינן דיבורא כמו כן בעבד נמי לא פלגינן דיבורא זו היא שיטתם ז"ל. ועיין בנמוקי יוסף פ"ק דמכות. ולע"ד עם שאיני כדאי מכל מקום יש להשיב על דבריהם דמאי מדמה הירושלמי הא מלתא דעבד שהביא גיטו לפלוגתא דר"י ור"ל דע"כ לא פסל ר"י אלא משום דמדמי לה למתני' דנמצא אחד מהם קרוב או פסול דעדותן בטלה משום דנטפלו הכשרים בעדותן עם הפסולים כדמוכח שם בפ"ק דמכות אבל בעבד שהביא שטר מתנה ליכא שום ריעותא בעדים ואם משום דלא נתקיים ולא קנה שאר נכסים כיון שאין פסלות בשטר אמרינן פלגינן דיבורא ועצמו קנה נכסים לא קנה והרי זה כמי שהקנה שני דברים בשטר אחד שאע"פ שאין קנין השטר מועיל לאחד משום דאינו מבורר לשני מיהא מועיל וכל שכן הכא בעבד שהביא שטר מתנה שאע"פ שאינו מקויים מדין תורה מועיל לכל דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן דמי ורבנן הוא דאצריכו קיום ומשום הא לא מבטלינן לשטרא לגמרי ואפשר דאפי' הירושלמי לא מספקא ליה בהא וכמ"ש וכ"כ התוספו' בפ"ב דכתובות גבי מתני' דאנוסים היינו יע"ש. אלא בדאיכא עירור הוא דמספקא להו דאז דבר תורה צריך קיום ואפילו בהא עדיין ל"ד לההיא דר"י וכמ"ש דהתם איכא ריעותא בעדות עצמו שאחד מהם פסול אבל הכא אי משום דלא נתקיים ליכא ריעותא בעיקר העדות והעיקר בפירוש הירושלמי כמ"ש הר"ן שם בפ"ק דגיטין יע"ש ומה שהביאו הגאונים ז"ל ראיה מפרק יש נוחלין דבתרי גופי פלגינן דיבוריה לע"ד לא דמי וכמ"ש רשב"ם ז"ל דהתם נשאר כל העדות קיים לאחד מהם אבל הכא שמעידים על ראובן שנתן כל נכסיו ואין עדותן קיים אלא לחצאין לא ועוד דלפי דבריו איכא לאקשויי שם אשמעתין דפריך דאמאי אין הבעל נאמן להבא וע"ש מדרבא דאמר פ' בא על אשתו הוא ואחר מצטרפין להורגו אבל לא להורגה אלמא פלגי' דיבוריה. והשתא איכא לאקשויי כי לא פלגינן דיבוריה נמי הוה אמינא מיגו דנאמן על הבועל נאמן נמי על אשתו והכא נמי נימא מיגו דנאמן לרבא יהא נאמן לשעבר ולכן נראה לע"ד עיקר כמו שפיר' הרא"ש והראב"ד והריטב"א שהביא הב"י בסי' ל"ג והר"ן פ"ק דגיטין דכי אמרי' דבתרי גופי פלגינן דיבורא היינו במעיד על עצמו או על אשתו דכגופיה דמי דאינו בתורת עדות ובהא הוא דפלגי' דבורא משום דלא ממקיימי דבר הוא. אבל בעדות קרובים שהם עדים לא פלגי' דיבורא דהא לא פליג בהו רחמנא דאמרינן מה שנים נמצא אחד מהם קרוב וכו' ואין להקשות א"כ מאי מדמי תלמודא שם בפרק יש נוחלין ההיא דבעל שאמר גירשתי את אשתי לההיא דפ' בא על אשתי והא בבעל שאמר גירשתי עדות הוא ובעדות לא פלגינן דיבורא לאו קושיא היא דההיא נמי לאו עדות היא דאפי' בלהבא לא מהימן אלא משום מיגו וכל מידי דלא מהימן בלא מיגו לאו עדות מיקרייא כמ"ש הריטב"א והר"ן בקדושין בפ"ב ועוד דההיא נמי ליכא משום פיסול עדות דקורבה ולכאורה היה נראה דהרמב"ם ז"ל והטור לא סבירא להו כפירוש הראב"ד ז"ל שכתב בפי' דאם אמר פ' רבע את שורי הוא ואחר נאמנים להרוג לשור משמע שמפרש כפירוש רש"י ז"ל שם בסנהדרין וכ"כ הבכ"מ וכן מצאתי להרב מוהרא"ש ז"ל בקונטריסו לעיגונא אבל עדיין יראה דליכא ראיה לזה דאפשר דס"ל כפירוש הראב"ד שם בבעל שאמר פ' בא על אשתי דנאמן משום דכגופו דמי הא לאו הכי לא הוה פלגינן דיבורא אלא אמרינן כיון שבטלה מקצתו משום קורבה דהא ודאי קרוב הוא לה בטלה כולה אבל גבי שורו כיון דמסקינן דאין אדם קרוב אצל ממונו תו לא שייך עדות קורבה ולכאורה נראה להביא ראיה לזה דעדות שנפסל מקצתו מחמת קורבה נפסל כולו מדאמרינן בריש פרק מרובה דעדים שהעידו שגנב ואחר כך טבח והוו ע על הטביחה דאמרי' עדות שבטלה מקצת' בטל' כולה משום דכיון דשתי העדיות העידו זה בתוך כדי דיבור של זה עדות אחת קא חשיב כמ"ש פ"י שם ואין לדחות ולו' דהתם שאני משום דמעידים על חד גופא ובחד גופא לא פלגינן דיבורא דמה שאמרו הכי היינו דוקא היכא דהוי הכל בדבור אחד הוא דאמרינן דבחד גופא לא פלגי' דבורא משום דהוי עדות חד אבל בתרי גופי שני עדיות קא חשיב והכי נמי בההיא דמכר דגנב ומכר שני עדיות הם ואפי' הכי כיון שנתבטל מקצתו בטל כולו אם לא שנחלק כמו שכתב הראב"ד ז"ל דבעדות עצמו לא אמרינן עדות שבטלה מקצתו:
ודאתן עלה לידן דלפי סברת הראב"ד והרא"ש והרב אב ב"ד והר"ן והריטב"א כל עדות שבטל' מקצתו מחמת עדות קורבה בטלה כולה מן הדין דרחמנא לא פליג בהו אם כן נראה דלא שנא בין עדות בשטר לעדות שהעידו בעל פה וכן נראה מדבריהם שכתבו דההיא דפלוני בא על אשתי דמהימן על הבועל ולא על אשתו היינו משום דלגבי עצמו לא שייך עדות אבל המרדכי כתב משם רבי' יואל דההיא דפוסל בירושלמי היינו דוקא בעדות שבשטר אבל לא בעדות דעל פה ואזיל לשיטתיה שכתב דטעם הירושלמי לאו מדינא אלא משום גזירה דילמא אתי לאחלופי בשאר שטרות וע"ד הרא"ש בתשובה יש לדקדק שהסכים לדברי הראב"ד ז"ל וכתב ג"כ לדברי ר"י שהם נכונים. ולכאורה נראה שחילוק גדול יש ביניהם ואפשר ליישב דמ"ש שדברי ר"י הם נכונים היינו לומר דאין תלמוד דידן חולק עם הירושלמי וגם ע"ד הריטב"א ז"ל יש לדקדק דנראין דבריו סותרין אלו את אלו מה שהביא הב"י בסי' כ"ג עם מה שהביא בסי' ל"ז משמו וראיתי בהגהת אשירי פרק זה בורר שכ' דקרובי המוכה יכולים להעיד על המכה כדי לגרשו מב"ה עכ"ל. ולכאורה יראה דזה אינו מוסכם ולא מיבעיא לסברת הראב"ד וסיעתיה דס"ל דבעדות קרובים אפילו בתרי גופי לא פלגינן דיבורא אלא אפי' לסברת החולקים איכא למימר דהא דפלגינן דיבורא בתרי גופי היינו משום דלגבי עדות שמעידים על גופו של זה מהימנינן להו על כל מה שהעידו עליו וכמו שפי' רשב"ם שם בפי"נ אבל כי מעידים על המכה אפי' כי פלגי' דבורא מ"מ בטלה מקצת עדותן לגבי המכה שהם מעידים עליו לחייבו ממון ואינם נאמנים לזה. ומתוך דברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' עדות נראה דהא דהכותב נכסיו לב' בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה דפסול כל השטר הוי אפילו בנכסים מחולקים וכגון שכתב שדה פ' לפ' ושדה פ' לפ' ואפ"ה חשיב עדות אחת כיון שכתב חד לישנא דמתנה לב' שאמר ונתתי שדה פלוני לפ' ושדה פ' לפלוני עד שיכתוב נתתי לפ' שדה פ' ונתתי לפ' שדה פ' שזה שני עדיות שאינם צריכים זה לזה כיון שלכל אחד ואחד כתב נתתי והכי מפורש בדבריו ודלא כהב"מ שנראה מדבריו שכל הנכסים מוחלקים סגי:
סימן ד
עדים שנוגעים בעדותם אם סלקו עצמם מאותה הנאה מעידים ודוקא שסילקו עצמם קודם שהעידו אבל אם כבר העידו בב"ד אע"פ שנסתלקו אח"כ לא מהני עדותם שאח"כ דחיישינן שמעידים כן כדי לאחזוקי דבריהם הראשונים כ"כ הב' העיטור והביאו הש"ך בסי' ל"ג וכ"כ מהר"ם בח"ב סי' קי"ח אבל מדברי מהריב"ל בח"ב סימן ק"ב ח"א וא"ה סי' ל"ז אין נראה כן שכתב דעדים שנטלו שכר להעיד שאם החזירו השכר כשרים להעיד:
סימן ה
סי' י"ד דכל היכא דלית לי' הנאת ממון לא מיקרי נוגע בעדות והביא מדברי התוס' פ' ח"ה דף מ"ג המוכר שדה שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני ב"ח והק' וא"ת ת"ל דלא ניחא לי' דתיתי תרעומת עליה וי"ל דלא מפסיל משום כך אי נמי במכיר בה שהי' שלו וכ' הרב הנז' בח"מ סימן פ' דתירוץ ב' אינו חולק עם הא' אלא דלרווחא דמילתא כתבו הכי כלומר מהכא לא תלמוד דיש לדחות ורואה אני דהטור בסימן ל"ז תפס תירוץ ב' ומוקי במכיר בה שהיא שלו וכתב מוהרי"ק משום דקי"ל דמאי פריך אי דלית לי' ארעא וכו' הא נ"מ דלא ניחא ליה דלהוי ליה תרעומת עלויה ומהרי"ט הק' לפי' ב' דאי חיישינן דמשקר ואינו מעיד אלא מפני התרעומת כיצד נאמר שמכיר בה שהיא שלו אטו כי אמר הכי מי מהימנינן לי' עכ"ד ולא ירדתי לסוף דעתו דבהדיא אמרו בההוא פרק' ת"ר מכר לו פרה וטלי' מעיד לו עליו ופריך האמר רב פפא אע"ג דאמור רבנן המוכר שדה לחבירו שלא באחריות ובא ב"ח וטרפה אינו חוזר עליו נמצאת שאינה שלו חוזר הכא במ"ע שמכיר בה שהיא בת חמורה וכתב הר"ן דה"מ כשהודה שהיא בת חמורה מעיקרא אבל אם הודה לו עכשיו כשבא המערער לא דאיכא למימר דמודה לו כדי שיעיד לו איברא דראיתי להתוס' בפרק מי שהיה נשוי דף צ"ב דתפסו בפשיטות כתי' קמא ומה שהביא מוהרי"ט ז"ל ראי' מההיא דאריס מעיד ולא חיישינן דמעיד כן להנאתו דחייש לשמא יסלקהו ויטרח בתר ארעא אחריתי ל"ד דהתם משום חששא דשמא יסלק אותו לא חיישינן שיעיד שקרא אבל אי הוי ודאי דידוע לן שזה האחר יסלק לזה האריס אה"נ דהוי נוגע בעדות:
סימן ו
בשני עדים המכחישים זה את זה:
גרסינן בפ"ב דכתובות עד אחד אומר תנאי הי' ועד א' אומר לא היה שם תנאי תרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדי והאי דקאמר תנאי היה הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים וכתב הריטב"א ז"ל דאיירי שהשני אומר זה כתב ידי ולא שמעתי בו תנאי אבל ליכא לפרושי שאמר בודאי לא היה בו תנאי ומכחיש את העד דע"כ חד מינייהו משקר והוה ליה עד אחד בהכחשה ולא נתקיים כלל השטר על פיו עכ"ד וכה"ג כתב הר"ן שם בפרקין גבי ע"א אומר אשת איש היתה ונתגרשה וע"א אומר א"א היא ולא נתגרשה תרווייהו בא"א קא מסהדי והאי דאמר נתגרשה הו"ל חד ואין דבריו של אחד במקום שנים הקשה הר"ן ז"ל וא"ת והיכי מתוקמא בחזקת א"א אפומייהו והא כיון שמכחישין זה את זה ע"כ חד מינייהו פסול הוא דמה"ט אמרינן בשני כתי עדים המכחישין זו את זו זו באה בפני עצמ' ומעיד' וזו באה בפני עצמה ומעידה אבל לא אחד מכת זו ואחד מכת זו לאו קושיא היא דמיתוקמה כגון דתרווייהו מודו בגירושין אלא דפליגי בקרוב לו ובקרוב לה דכה"ג עבידי דטעו הילכך לא מיפסיל חד מנייהו עכ"ד:
אבל מדברי הר"מ ז"ל נראה דמיירי אפי' במכחישין זה את זה ממש שכתב בפ' י"ב מה' גירושין זה אומר זו אשתי וזה אומר זו אשתי ה"ז מותרת לכל ואע"פ ששניהם החזיקוה בא"א הואיל וכל אחד מעיד לעצמו אינם נאמנים עכ"ל משמע מדבריו אלו דטעמא דאינם נאמנים משום שכל אחד מעיד לעצמו אבל אם לא היו מעידים לעצמם אלא שהאחד מעיד שהיא אשת ראובן והאחד מעיד שהיא אשתו של שמעון היתה מוחזקת בא"א על פיהם ואע"פ שמכחישין זה את זה ולפי זה הא דכתב תחלה בע"א אומר נתגרשה וע"א אומר לא נתגרשה מיירי כפשטא אפי' במכחישין זה את זה ממש וכ"ת תיקשי לן קושית הר"ן דהוי ע"א בהכחשה דע"כ חד מינייהו משקר, ופסול לעדות לע"ד לק"מ דהכא בשעה שמעיד ואמר א"א היא ולא נתגרשה עדיין לא נפסל זה לעדות דהא יכול הוא לחזור תוך כדי דיבור ואינו נפסל אלא לאחר כדי דיבור הלכך במאי דאיתכחש איתכחש דהיינו בגירושי' אבל במה שלא איתכחש ששניהם מודים שהיתה א"א עדותן קיימת כיון שבשעת העדות עדיין לא נפסלו לעדות עד לאחר כדי דיבור ומשם ואילך הם נפסלים כדאמרינן בפ' מרובה דמקשה לאביי דאית ליה עד זומם למפרע הוא נפסל מהברייתא דקתני דעדים זוממין משלמין תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' ואי אמרת עד זומם למפרע הוא נפסל איגלאי מלתא למפרע דבשעה שהעידו על הטביחה פסולים הוי ומוקי לה כשהעידו על שניהם בבת אחת כלומר ועדיין לא נפסלו לעדות כיון דהוי תוך כדי דיבור ויכולים גם לחזור ולא שייך לומר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כדאמרי' גבי עדים זוממים שהעידו על הגניבה וטביחה בעדות אחת והוזמו על הטביחה דכיון דעדות אחת היא בטלה נמי עדות הגניבה דתוך כדי דיבור כדיבור דמי דהתם שאני דמקצת העדות נתבטל בודאי שהרי נמצאו זוממין ושייך לומר בטלה כולה אבל הכא דליכא הזמה אלא הכחשה לא נתבטל אפי' מקצת העדות אלא ספיקא הוי דאפי' לא היה כאן חזקת א"א אלא ע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה אמרי' דספיקא הוי וה"ז לא תנשא. ויש לי להביא ראי' לזה דבעידי הכחשה לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מפ' חזקת גבי זה אומר של אבותי ואכלתיה שני חזקה וזה אומר של אבותי ואכלתיה שני חזקה האי אייתי סהדי דאבותיו ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר רב נחמן אוקי אכילה בהדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתא א"ל רבא הא עדות מוכחשת היא ותיבטל עדותן לגמרי א"ל נהי דאיתכחיש באכילתא באבהתא מי איתכחיש אלמא דעדות מוכחשת במקצת לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואל תטעה בדברי רשב"ם שם שפי' באבהתא איתכחוש והכל מודים בה ותדחה לומר דשאני התם דכל שני הכתי עדים מודים שהוא של אבהתא של זה והילכך קיים עדות אבהתא דכת אחת ודאי כשרים אבל הכא כיון דהעד האחד ודאי קא משקר כיון שנתבטל מקצתו בטל כולו זה אינו דע"כ צ"ל דהתם נמי איירי שהכת השניה אינו יודע עדות אבהתא של זה או של זה דאם כן מאי קמ"ל רבא שם והא עדות מוכחשת היא ופי' רשב"ם וע"כ אחת מהם פסולה ואחרי שאין לברר איזו היא הפסולה תבטל עדותן לגמרי עכ"ל ומאי קושיא אדרבא לימא כיון דכל השני כתות מודים על עדות אבהתא וכת אחת ודאי כשרה מוקמינן לה בחזקת אבהתא ומה שפי' רשב"ם באבהתא מי איתכחוש והכל מודים בו ר"ל שאינם מכחישים בזה לאחריני שאינם יודעים:
סימן ז
ושני עדים המכחישים זה את זה שהאחד מעיד שפשע השומר והא' מעיד שלא פשע ראיתי להב' תרומות הדשן סי' של"ה שכתב דהעד המסייע פוטרו משבועה ולא אמרינן אוקי חד לבהדי חד ותתחייב שבועת השומרים אלא שעד המסייעו פוטרו משבועת השומרי' ג"כ אבל מדברי הטור בסי' מ"ו אין נראה כן שכתב דעד אחד אומר תנאי היה וע"א אומר לא הי' שם תנאי ה"ז נשבע שבועת היסת מוכח מזה דעד המסייעו אינו פוטרו אלא משבועת התורה שמחייבו העד שכנגדו אבל משבועת היסת שמתחייב בלא שום עדות אין העד המסייעו פוטרו אלא אמרינן אוקי חד בהדי חד וחייב לישבע ומדברי הר"מ נרא' דאין העד המסייעו פוטרו אפי' משבועת העד שמחייבו שכתב בע"א אומ' תנאי הי' וע"א אומר לא הי' תנאי הרי כאן ע"א ואפשר דטעמו משום דס"ל כסברת הרמ"ה ז"ל דהעד המחייבו חשיב כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים ובפ' האומר דקדושין גבי אשה וחבילה עמהם זה אומר זו אשתי וזה אומר זו אשתי אוקמוה בדאיכא ע"א לזה וע"א לזה ופריך ותיסברא ע"א בהכחש' מי מהימן ופי' רש"י והלא אין הע"א קם אלא לשבועה משמע דאפי' בעד אחד בהכח' ה"ז נשבע ל"ד. (א"ה נראה שיש כאן חסרון חבל על דאבדין):
סימן ח
בהכחשה דעת הר"ם ז"ל בפ"י מה' גירושין דהוי ספק ולפיכך כתב דאם נשאת לאחד מעדי' לא תצא כמו בתרי ותרי אבל הרמב"ן חולק ע"ז וס"ל דע"א בהכחש' לאו כלום הוא. ולכאור' הי' נלע"ד להביא ראי' לסברת הר"מ ז"ל ממתני' דספ"ה דטהרות דקתני ע"א אומר נטמא וע"א אומר לא נטמא ברשות היחיד טמא וברפ"ג דכריתות נמי תנן א"ל ע"א אכלת חלב והוא אומר לא אכל ה"ז מביא אשם תלוי משמע מכל הני דע"א בהכחש' ספיקא הויא ולפ"ז יראה דבנד"ז שאחד מעיד שנתנסך וא' מכחישו ואומר לא נתנסך ה"ז אסור ואפילו בהי' לו חזקת היתר תחלה וכ"נ מדברי הר"מ ז"ל בפ"ט מה' אישות שכתב ע"א אומר נתקדש' וע"א אומר לא נתקדש' לא תנשא ואם נשאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשתי ומשמע דאם היא מסופקת ה"ז תצא ואפי' להראב"ד שחולק ע"ז מ"מ כתב דכל שהיא אינה יודעת וא' אומר קידשה אביה וא' אומר לא קדשה לא תנשא לכתחל' והא דאמרי' בפ' האומר דקדושין גבי אשה וחביל' עמהם ותסברא ע"א בהכחש' מי מהימן ופרש"י עד אחד בהכחש' דמכחיש לי' חד סהדא מי מהימן הנכפש עכ"ל משמע מדבריו אלו דאפי' בדבר שאינו ערוה אין ע"א נאמן לאסור כל היכא דמכחיש לי' אח' איברא דמהר"ם מפדווה כתב בתשו' שיש נוסחאות שונות בדברי רש"י ואיכא מאן דמפרש הכי ע"א בהכחש' בעל דבר מי מהימן:
סימן ט
עד אחד אומר שנתקדש' והיא אינ' מכחישתו מהו:
כתב הרמב"ם בפ"ט מה' אישות ע"א אומר מקודשת וע"א אומר אינה מקודשת לא תנשא ואם נשאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשתי עכ"ל. ודבריו הם מהברייתא דפ"ב דכתובות וכאוקימתא דרב פפא וראיתי להר"ן שהקש' ע"ז דאמאי לא תנשא והא ע"א בקדושין לאו כלום הוא דאין דבר שבערו' פחות משנים וכיון דטעמא משום הכי הוא הוה משמע דאפי' אמר נתקדש' בפני ובפני אחר לאו כלום הוא ועוד דהוי ע"א בהכחש' וע"א בהכחש' לאו כלום הוא לפיכך נ"ל דהב"ע כגון ששניהם מודים שזרק לה קדושין אלא שהם חולקים שזה אומר קרוב לה וזה אומר קרוב לו וכיון שיש כאן שני עדים בזריקת הקדושין ועבידי אינשי דטעו בכך אמרינן דמדרבנן לא תנשא דחיישי' שמא בשעת הקדושין שניהם ראו דקרוב לה וזה טועה עכשיו עכ"ל. והתוס' ג"כ כתבו קרוב לזה דהכא מיירי שאנו יודעין שזרק לה קדושין ומספקא לן אי קרוב לו או קרוב לה ואתו תרי סהדי א' אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה דכיון דודאי זרק לה הקדושין לית לן למימר אוקמה אחזקת' להתיר' לכתחלה עכ"ד אבל מדברי הראב"ד בהשגות בפ"ט נרא' דאפי' כשהעדים מכחישים זה את זה וכגון שא' אומר אביה קדשה וא' אומר לא קדש' אפ"ה לכתחלה לא תנשא ואע"פ שבחזקת פנוי' הוה קיימא וכ"נ שהוא דעת הר"מ ז"ל מדסתם דבריו ומשמע עוד מדברי הרמב"ם ז"ל דכל שאין האשה מכחישתו לעד אפי' אם נשאת תצא ומ"ש הר"ן דע"א בקידושין לאו כלום הוא דאין דבר שבערו' פחות משנים וכיון שכן הוא הוה משמע דאפי' אי אמר בפני ובפני אחר נתקדשה לאו כלום הוא. איברא דהכי מוכח שם בסוגיא דפ' האומר דפריך לי' מההיא דחביל' יע"ש אבל עכ"ז איכא למימר דהיינו דוקא כשהאשה מכחישתו לעד אבל כל שהאשה אינה יודעת להכחיש לעד ה"ז אסורה מספק מידי דהוה אנטמאו טהרותיך דכל שהוא שותק ה"ז נאמן ואע"ג דטהרות בחזקת טהרה הוו קיימי וכ"ת והא אמרי' התם בעובדא דההיא סמיא דאשתו מותרת משום דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ואע"פ שלא היה מכחיש לעד לק"מ דהתם הוי לאפוקי אשה מבעלה והלכך אינו נאמן דילפינן דבר דבר מממון וכי היכי דגבי ממון צריך שני עדי' לאפוקי ממונא ה"נ כל קיום דבר שבערוה בעי שנים כדי שיתקיים הדבר שיהיו הקידושין קיימים או הגט או להוציאה מבעלה אבל לאסור לאשה מספק כשהוא אומר שנתקדשה והיא אינה יודעת למה לא תחוש לעצמה מספק אבל בההיא עובדא דחביל' אין לה לחוש לדברי העד כיון שהיא מכחשת לעד ומ"ה הוה פריך ליה דאמאי צריכה שני גיטין ע"כ דלא ילפינן דבר דבר מממון וזה נראה שהוא דעת הר"מ ז"ל שכתב דאם א"ל עד אחד מקודשת היא זו והיא אומרת לא נתקדשתי ה"ז מותרת משמע דוקא במכחשת את העד הא לאו הכי אסורה וכ"כ הראב"ד וכ"נ שהוא דעת התוס' שם בשמעתין. ומ"ש התוס' בשמעתין דהא דלא מוקמינן לה אחזקת פנוי' ותנשא לכתחילה משום דאיירי בשאנו יודעין שזרק לה קדושין אלא דהוי ס' אי קרוב לו או קרוב לה וכיון שכן ליכא למימר אוקמה אחזק' להתירה לכתחלה עכ"ד ודברים אלו צ"ע דהא בפ' ד' אחין אוקמוה למתני' דכולן שהיו להן ס' קדושין בשזרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה דעד א' אומר קרוב לו וע"א אומר קרוב לה ואפ"ה קתני חולצת ואע"ג דבחזקת היתר ליבם קיימא ולא מתייבמת וכדקאמר שם אשה זו בחזקת היתר ליבם קיימא וכפרש"י אלמא דאפי' ע"א אוסרו לזה ליבם כיון שאינו יודע ועיין במהרי"ט ח"א סי' ט"ו:
סימן י
בהא דאמרינן ע"א נאמן באיסורין מוכח מתוך הסוגיא דפ"ק דגיטין דה"ד היכא דלא אתחזק איסורא כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן אבל איתחזק איסורא אין ע"א נאמן להתיר וכמו כן אי איתחזק היתרא ואתי ע"א לאסור אינו נאמן אם לא דהוי בידו או שהבעלים שותקים ובמקום שהיו יכולים להכחיש דכיון דשתק חשיב כהודאה וכ"כ התוס' בפר' האומר דקדושין אבל האחרונים ז"ל חלקו ע"ז ופי' דאפי' באיתחזק איסורא ע"א נאמן להתיר וכמו כן באיתחזק היתרא ואתא ע"א לאסור דנאמן ואיברא דסוגיא דשמעתין דקדושין הכי ריהטא ואזלא דאיירי אפי' במקום שאינו יודע להכחיש. העד וכעובדא דמייתי שם מאשתו זנתה וה"ט דנאמן משום דע"א נאמן באיסורין זולת בדבר ערוה וכן מוכח מההיא דנאמן אדם לומר בני זה בן י"ג שנים לקרבנות והתוס' נדחקו שם וכתבו דהא דנאמן משום דחשיב כידו ונראה דאפי' למ"ש התוס' דכל שאינו יכול לידע אינו נאמן העד דלא שייך לומר שתיקה כהודאה דמיא אינו אלא כשמעיד לחברו כגון שא"ל נטמאו טהרותיך שמפסידו ומ"ה אינו נאמן אבל כשמעיד ואינו מפסיד לשום אדם בעדותו כל היכא דליכא דקא מכחיש ליה ה"ז הוחזק ע"פ דבורו של עד אחד וכמ"ש הר"מ פט"ו מה' סנהדרין וז"ל א"צ שני עדים אלא כשמעיד בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק כיצד אמר ע"א חלב הוא זה אשה זו גרושה היא ה"ז הוחזק על פי ע"א ודבריו הם מהירוש' פ' מי שקנא וכמ"ש ז"ל בפ"א מהלכות איסורי ביאה דהאיסור בע"א יוחזק וכ"ת יקשה עלינו ההיא דפרק האומר דא"ר חסדא נאמן אדם לומר בני זה בן י"ג שנה בתי זו בת י"ב ויום אחד לנדרים כו' אבל לא למכות ולעונשין ומשמע דאיירי אפילו כשהעיד כן קודם מעשה ואלו הרמז"ל כתב דכל שהוחזק על פי ע"א ה"ז לוקה איכא למימר דהתם איירי במכחישו קודם שעבר:
וראיתי להב"י בי"ד סי' קכ"ז שהביא מצאתי כתוב מה שפירש ר"ת דע"א שאמר נתנסך יינך ומכחישו או שאומר איני יודע דאינו נאמן נראה דהיינו לב"ה ולבני ביתו דוקא שמפסיד ממון להם אינו נאמן אבל אחרים לא כל כמינייהו לסמוך על הכחשה דבע"ה דעד אחד נאמן באיסורין ומורי הג' אמר דע"א נאמן באיסורין אלא להיתר היכא דלא אתחזק איסורא אבל לאסור דבר שבחזקת היתר לאו כ"כ כיון דמכחשי ליה לא מהימן כבי תרי וק"ל דבפ' האומר אמרי' מקוה פיסולו ביחיד אם אמר ע"א שחסר משום דע"א נאמן באיסורין כדפ"ה עכ"ל ומתוך דברים אלו למדנו כמש"ל דכל שאינו מפסיד לחברו בעדותו ה"ז נאמן ואפילו באומר איני יודע אבל במ"ש דאפילו במכחיש ליה ב"ה ה"ז אסור לאחרים אינו נראה דהא אמרו בפ' האומר גבי חבילה ותסברא ע"א בהכחשה בעל דבר מי מהימן והר"מ ז"ל כתב בסוף ה' מטמא משכב וז"ל א"ל נטמאו טהרותיך והלה שותק ה"ז נאמן ואם הכחישו וא"ל לא נטמאו הרי הן בחזקתן עד שיעידו ב' עכ"ל ולמדנו מדבריו דכל שהכחישו שרי אפי' לאחרים דאי לעצמו אפי' בשיעידו שנים מותר וכמ"ש בפט"ו מהלכות שאר אבות הטומאה דלענין טהרות הוא נאמן ע"י עצמו:
סימן יא
גרסינן בקדושין פרק האומר גבי מתני' דקדשתי את בתי ובא א' ואמר אני קדשתיה נאמן לפטור ורב אסי אמר אפי' נאמן לכנוס כתב הר"ן ואע"פ שאין דבר שבערוה פחות משנים התם הוא להוצי' הדבר מחזקתה אבל זה שמשמיד' בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן וכתב מהריב"ל ח"ג סי' ק"ב דלא איצטריך הר"ן לה"ט אלא אליבא דמ"ד דנאמן אפילו לכנוס אבל לפטור נאמן בלאו ה"ט משום דאין אדם חוטא ולא לו עכ"ד וק"ל ע"ד דבמ' גיטין פרק התקבל גבי האומר לחברו צא וקדש לי אשה דאסור בכל הנשים שבעולם כתב הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל דאם באו הקרובות ואמרו שלא קידש להן שמותרת היא והקשה הר"ן ע"ז דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה יע"ש אלמא דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה מטעם שאין אדם חוטא ולא לו ואפי' לא בא לכנוס וכן מוכח מפ"ק דגיטין יע"ש וגבי מתני' דמי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן אוקמוה אפי' במוחזק דלית לי' וה"ט משום מיגו אבל מטעם דאין אדם חוטא ולא לו לא אמרו ושוב ראיתי להמרדכי בפר' מצות חליצה שכתב דכל היכא דאיתחזק איסורא לא מהני ה"ט דאין אדם חוטא ולא לו:
סימן יב
כתב הרמז"ל בפי"ב מה' מעשר חשוד שהעיד על של אחרים נאמן חזקה אין אדם חוטא ולא לו והקשה הב"י ע"ז בי"ד סי' קי"ט ממתני' דדמאי דקתני הלוקח פירות ממי שאינו נאמן שואלו בשבת א"ל אחד שאינו נאמן כו' ה"ז אוכל בשבת חשכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר ואמאי הא קי"ל החשוד על הדבר נאמן על של אחרים ולע"ד לא ק"מ דנהי דחשוד נאמן על של אחרים מ"מ אין ע"א נאמן במידי דאיתחזק איסורא כל כמה דאין בידו לתקנו כדמוכח בפר' האשה רבה אלא דבדמאי הקלו גבי שבת והכי אמרו שם בירושלמי ומ"ש הרמב"ם דהחשוד על הדבר מעיד על של אחרים איירי באחר עומד עמו:
סימן יג
עד א' שאמר אשה זו גרושה היא ושתקה איהי ואחר זה נתקדשה לכהן מהו:
וראיתי להרמב"ם בפי"ו מהל' סנהדרין שכתב דהאיסור יוחזק בעד א' כיצד בא ע"א ואמר אשה זו גרושה היא ובעל אח"כ ה"ז לוקה ואיברא סוגיא דשמעתין דפ' האומר משמע דבכה"ג אין ע"א נאמן דמייתי שם מעובדא דינאי דאין ע"א נאמן לומר שנשבית וכמו כן אינו נאמן לומר בן גרושה הוא ונראה לכאורה דה"ט משום דאין דבר שבערוה פחות משנים וכ"כ הריטב"א שם וז"ל ומשמעתין ילפינן דאין ע"א נאמן לומר אשה זו גרושה היא או נשבית והיה נרא' לומר לדעת הרמז"ל דשניא ההיא שכבר נשאת לכהן והויא ערוה עליו וכן נמי בנה הוי בן הערוה ולהכי אין ע"א נאמן לומר בן גרושה הוא אבל כל שלא נשאת עדיין לכהן אין הגרושה שם ערוה עליה אלא הרי היא כשאר פנויה שאינה נקראת ערוה אלא לאחר שתנשא לכהן. שוב ראיתי דנראה דאין איסור כהונה חשיב ערוה אפי' לאחר שנשאת לכהן כדמוכח בפרק הבא על יבמתו דקתני איסור ערוה או מפסולי כהונה וכן מוכח בשמעתין. ולפ"ז צריך להבין היכי מדמה שמעתין ההיא דינאי לדבר שבערוה ואם אינו דבר שבערוה ע"א נאמן כל היכא דשתיק אם לא שנאמר דה"ד היכא דמעיד על הדבר לאוסרו לאחרים כגון חלב הוא זה או גרושה היא זו שמעיד על הדבר כדי שלא יוכלו אחרים לאוכלו או לבעול אותה אבל להעיד על האדם כדי לפסלו אין ע"א נאמן דלאכשורי גברא או לפוסלו בעינן שנים כיון שאין זה מעיד לומר זה הוא דבר האסור ועוד יש לחלק והוא הנכון דכשמעיד לומר שהוא בן גרוש' ה"ז בא להוציאו מחזק' כהונה שהיה הוא מוחזק בה דאסור לישא גרושה או להטמא לה וזה בא להוציאו מחזקתו ולאחתתיה מכהונתו שהוא מוחזק בה:
סימן יד
כתב הש"ך בח"מ סי' ל"ד ס"ק ל"ג דכל הפסולים מחמת עבירה כשרים כשחזרו בתשובה אפי' בעדות שראו בשעה שהם פסולים בעבירה דלא בעינן תחלתו וסופו בכשרות א"ד ז"ל וזה אינו כמבואר בדברי הרא"ש פ"ב דגטין והביאו הטא"ה סי' קמ"א ובתשו' הרא"ש הביאה הב"י ר"ס י"ז. (א"ה עיין ש"ך סי' ל"ה סק"ו כי לעד"ן ממ"ש שם בסוף דבריו שחזר בו):
סימן טו
מי שנתחייב שבועת היסת והביא ע"א הנתבע כדי לאיפטורי נפשיה משבועה ואשתכח סהדא דקרוב ונתרחק הוא כיון דשבועת היסת מדבריהם היא לא בעי' תחלתו וסופו בכשרות כאותה שאמרו ואלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן:
סימן טז
כתבו התוס' פ' האומר דקדושין גבי שלח ואחוי מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתברר ע"א נאמן והש"ך בסי' ל' כתב שלא נאמר דין זה כי אם באיסורין משום דע"א נאמן אבל לענין ממון אין חילוק בין דבר שיכול להתברר או לא ע"כ ולע"ד לכשנדקדק בשמעתין שם אנ"כ דהלא לפי תירוצא של אביי ברייתא הכי מתפרשא דבעל מום פסולו ביחיד משום דיכול להתברר אבל בן גרושה הוי פסולו בשנים משום דאינו יכול להתברר משמע דאי הוה יכול להתברר אף בגרושה היה הדין כן ואע"ג דבכה"ג דאיכא מאן דמכחיש ליה אפי' אביי מודה דאין דבר שבערוה פחות מב' כמ"ש התו' שם בריש שמעתין:
סימן יז
והתם ידו של אדם כמאה עדים דמי וכמ"ש הריטב"א במסכת קדושין דף ס"ה לענין שטר קידושין שהוא בכתיבת ידו דאיכא מאן דאמר דלא מהני משום דאין דבר שבערוה פחות משנים אבל רבינו אומר בשם רבו דכתב ידו כמאה עדים דמי ונראה דאפי' החולקים לא אמרו אלא דחב לאחרים אבל כל היכא דלא חב לאחרים שפיר דמי וכיון שכן מקיימין חתם ידו שלא בפניו דמן התורה חתם ידו כמי שנחקרה עדותו דמי וכן נראה מדברי הרשב"א בתשובות המיוחסות והיא בסי' כ"ב:
סימן יח
וכתב יד היוצא על היתומים ועד אחד מעיד שלא נפרע נראה מדברי רש"י בפ' יש בכו' אמתני' דלאחר שלשים יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה ופרש"י ובאמירה סגייא בלא עדות גמורה דהך חזקה דמחזיקינן בחזקת שנפדה לא היא חזקה גמורה דרובא דאינשי לא עבדי למפרע חובו מיד כמו כן י"ל בכתב ידו ולא עבר זמן רב:
סימן יט
ואע"ג דעד אחד נאמן על האיסורין להעיד ואפי' אם הוא חשוד היינו להעיד על גוף הדבר אבל להעיד על האדם שהוא כשר אין עד אחד נאמן ובעי' שני' כדמוכח בר"פ אם אינן מכירין אותו וכן נראה מדברי הטור בחה"מ סי' ל"ד גבי עדות ע"ה ובזה נסתלקה השגת הראב"ד על הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות מעשר גבי חשוד שהעיד על של אחרים:
סימן כ
עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן דמי ומיהו אם הדיין רואה שום אמתלא שהדין הוא מרומה צריך דרישה וחקירה כך מבואר בר"פ דיני ממונות דף ל"ב ע"ב וכן כתב הרא"ש בתשובה הביאה מוהריק"ו בסי' ס"ז ומה שהקשה מוהריק"ו מפ"ב דכתובות דלא משמע הכי נ"ל לחלק דה"ד היכא דהדיין בלא דברי העדים כבר הוא רואה שהדין הוא מרומה ע"י שום אמתלא אבל כל היכא דלא חזי שום אמתלא כי אם ע"פ העדים שחוזרים ומגידים כיון דלא חזי שום אמתלא דריעותא אין העדים חוזרים ומגידים כיון דכתב ידם יוצא ממקום אחר:
סימן כא
כתב הנ"י ברפ"ק דמציעא דע"א המחייבו שבועה וע"א מכחישו דאין כאן עדות ואפי' ע"א המחייבו תחילה וחייבהו על פיו וקודם שנשבע אתא ע"א והכחישו דמי לאתו שניהם בבת אחת כיון דמחוסר מעשה וראינו מדאמרי' בפ' האשה שלום ע"א אומר מת והתירוה להנשא ובא אחר ואמר לא מת לא תצא מהיתרה הראשון וטעמא דהתירוה להנשא וזכתה איהי בעצמה הא לאו הכי לא עכ"ד ומדבריו אלו יש ללמוד דכל היכא דבא ע"א מעיקרא לפוטרו ופטרו אותו ואח"כ בא אחד לחייבו אין דבריו של שני כלום וכ"ז אליבא דמאן דאמר דע"א פוטרו משבועה וראיתי להש"ך סי' פ"ז ס"ק י"ד וסובר ז"ל דע"כ לא אמרינן דכל שנתקבל האחד תחילה שוב אין דבריו של שני כלום אלא במקום שהעדות האחד חשיב כשנים דאמרינן כיון שנתקבל עדותו של זה תחילה בלא שום עירור ה"ז חשיב כשנים וכי אתא ע"א בתר הכי ומכחישו אין דבריו של אחד במקום שנים דאין השני האומר לא מת חשיב כשנים אבל הכא שכל אחד חשיב כשתים אפילו אתא ע"א הפוטרו תחילה ופטרוהו ב"ד אי אתא בפר הכי ע"א ומחייבו הך סהדא בתרא מהימן כמו הראשון אלו דבריו
אבל לע"ד אינו כן דבשלמא סהדא קמא חשיב כשנים כיון דבשעה שנתקבל עדותו לא היה שום מערער עליו ונתקיים עדותו בב"ד אבל סהדא בתרא לא חשיב כשנים ולא נתקיימו דבריו אפי' שעה אחת שהרי יש אחד שמכחישו ועיין בפרש"י ותראה כן. והיכא דאתא ע"א המחייבו תחילה וקודם שנשבע אתא ע"א והכחישו שכתב הר"ן דאין כאן עדות כיון דמחוסר מעשה עדין כתב הרב בש"ך בסי' פ"ז ס"ק י"ד דמדברי רש"י והתוס' בר"פ מי שקינא נראה שאין לחלק בהכי אלא כל שבאו בזאח"ז אע"פ שלא נגזר עדיין מעשה ע"פ הראשון אמרינן הראשון חשיב כשנים עכ"ד ואני אומר דאיברא דכן נראה מדברי התוס' אבל מפי' רש"י ליכא ראיה דאיכא לפלוגי ולומר דההיא דע"א אומר נטמא משעה שהעיד נתקיימו דבריו ונתקבל עדותו ואינו מחוסר שום מעשה משא"כ היכא דמחוסר מעשה כי ההיא דע"א אומר מת שכל זמן שלא התירוה ב"ד על פיהם עדין לא אחשיבניה לעדותו ולכך אם בא אחד אח"כ והכחישו לא תנשא דחשיב כאלו אתו שניהם בבת אחת וע"פ הדברים האלו נסתלקה קושית התוס' שם במ' סוטה על פירש"י וג"כ אין אנו צריכים למה שנדחקו התוס' ברפ"ג דכריתות לומר דמתני' איירי בבאו בבת אחת: