אור ברסלב

מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון

הלכות ערב

הלכות גביית חוב

סימן א

בעיקר שעבוד הערב שמשתעבד למלוה משמע לכאורה דהוי טעמא משום דבההיא הנאה דקא מהימן ליה והוציא ממון על פיו הוא שמשתעבד בדברים לחוד:

איברא דמדברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מה' מכיר' שכתב דיכול אדם לחייב עצמו בדברים אף על פי ששניהם מודים שלא היה אצלו כלום שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב עכ"ד נראה דמה שאמרו גבי ערב דמשתעבד בההיא הנאה דקא מהימן ליה היינו להוציא מידי אסמכתא דכל ערבות הוי אסמכתא והוה ס"ד לומר דלא גמר נפשיה לשעבודי' דסבר היה שיפרענו הלוה ולהכי איצטריכו לומר דבההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ושעבד נפשיה וקצת משמע כן מדאמרו שם בפרק גט פשוט ולמ"ד אסמכתא לא קניא ערב אמאי קא משתעבד ומשני בההיא הנאה וכו' גמר ושעבד נפשיה משמע דלא איצטריכו להאי טעמא אלא לאפוקי מדין אסמכתא ולפי זה הא דאמרינן בפרק השוכר גבי מתנה ש"ח להיות כשואל במאי בדברים ומשני בההיא הנאה דקא נפיק עליה קלא דאיניש מהימנא הוא גמר ומשעבד נפשיה וכו' דמשמע דבדברים לחוד אינו יכול להתחייב היינו נמי משום דחיוב שמירה הוו אסמכתא ולא גמר לשעבד נפשיה ולזה קאמר דבההיא הנאה גמר ומשעבד נפשיה ואתי שפיר לפ"ז לישנ' דגמרא דלכאורה היה נראה דהוה סגי באומרו בההיא הנאה משעבד נפשיה אבל כדי לאפוקי מדין אסמכתא נקיט האי לישנא דגמר נפשיה והשתא יתפרשו דברי הרמב"ם במ"ש שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב דאע"ג דגבי ערב אמרינן משום דבההיא הנאה גמר ומשעבד נפשיה לאו למימרא דההיא הנאה עביד קנין אלא ה"ק כיון דאית ליה הנאה גמר ומשעבד נפשיה וכ"ת א"כ בקבלנות דליכא משום אסמכתא אמאי צריך קנין כשהוא לאחר מתן מעות י"ל דלשון קבלנות לא הוי לשון חיוב אבל אי אמר בלשון חיוב הניחהו לו ואני חייב לך בפני עדים אפי' לאחר מתן מעות ה"ז משתעבד:

אבל צריך להבין הא דאמרי' בפ"ק דקדושין דאי אמרה איהי תן מנה לפ' ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב ערב לאו אף על גב דלא קא מטיא הנאה לידיה משתעבד האי איתתא נמי אף ע"ג דלא מטיא הנאה לידה מיקדשא נפשה והשתא איכא למידק דהיכי יליף קדושין מערבות דערבות שאני שאינו אלא שמתחייב עצמו ויכול אדם לחיובי נפשיה במה שאינו חייב כל שגמר נפשיה להשתעבד אבל גבי קדושין שאין האשה מתקדשת אלא בכסף ולא בדברים לא יהא מקודש' בהכי וע"כ צ"ל דעיקר חיוב' דערבות הוי משום דההיא הנאה דקא מהימן ליה חשיב ממונא שנהנה בשוה פרוטה כמ"ש הריטב"א ז"ל יע"ש איכא למימר דלא מייתי התם מערבות אלא למילף דאותה הנאה שהוציא ממון על פיו חשיבא ממונא ומה"ט משתעבד הערב ואע"ג דהוי אסמכתא העולה מדברינו דנראה דהאי מלתא דאמרינן דטעמא דערב הוא משום דבההיא הנאה שהוציא ממון על פיו איכא מאן דס"ל דלא איצטריך אלא לאפוקי מדין אסמכתא ואיכא מאן דס"ל דאיצטריך ג"כ דאם לא כן הוו דברים לחוד וכן נראה מדברי הר"ן בר"פ הנושא על ס"ד יע"ש הצד השוה דבערב כל דלא חסריה ממונא לא משתעבד:

אמנם ראיתי לר' ירוחם ז"ל הביא דבריו הב"י בסי' קכ"ט ז"ל מי שנעשה ערב למי שמחייב עצמו בקנין לתת מתנה לחברו אע"ג דלאו מידי חסריה כיון דלא עביד מצוה משתעבד ואפי' לא קנו מידו עכ"ל ונראה דיליף לה מדברי התוס' בפרק הניזקין דף ן' גבי ערב דכתובה לא משתעבד משום דמצוה עבד ולא מידי חסריה שכתבו התוס' אבל היכא דליכא משום מצוה כגון אחר הנשואין הרי זה מתחייב ואע"פ דלא מידי חסרי' עכ"ל ולכאורה נראה דמיירי בלא קנין אבל הוא תמוה דהא קי"ל דערבות לא משתעבד אלא משום דבההיא הנאה דקא מהימן ליה שהוציא ממון על פיו וע"כ צ"ל דהתוס' אית להו כסברת הרמב"ם בפרק כ"ה מהלכות מלוה דערב דכתובה כיון דמצוה עביד אפי' קנו מידו לא משתעבד יע"ש ולמד כן מדאיצטריך תלמודא לומר דמצוה קא עביד ולא סגי להו בטעמא דלאו מידי חסריה לחוד ונסתלק מה שהקשה ה"ה דמ"ש מערב לאחר מתן מעות דאם קנו מידו משתעבד יע"ש ועל פי זה כתבו התוספת דלאחר הנשואין דלא שייך לומר מצוה קעביד משתעבד בקנין:

וראיתי מי שרצה לומר דהיינו טעמא דרבי' ירוחם שכל שנעשה ערב במה שמתחייב לו חברו השתא חשיב כשעת מתן מעות וכאלו חסריה דאי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה חבריה ולע"ד נראה שאינו מחוור דנהי דאמרינן אי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה מכל מקום הערב לא משתעבד אלא היכא דהוציא חברו ממון על פיו ועל אמונתו הלוהו וגדולה מזו כתבו המפרשים בפ"ק דקדושין דאם א"ל זרוק מנה לים ואתחייב אני לך דלא מתחייב ואע"פ שהוציא ממון על פיו שאין הערב משתעבד אלא בזכות שמגיע ללוה על פי ערבותו איברא דאיכא לאקשויי ע"ז ממה שכתבו התוספת והרא"ש ז"ל בפרק השואל דכל השומרים מתחייבים בשמירה אפי' קודם שמשך והיינו טעמא משום דעל פי דיבורו של זה סילקו הבעלים שמירתן מעליהם ולכאורה נראה דמדין ערבות הוא דקא מתחייבי שעל פיו של זה הניחו ממונם בר"ה שהוא מקום האבוד וזה הוא כסברת הר"ן שהביא הרב בעל נ"י שם דזרוק מנה לים ואתחייב אני לך משתעבד מדין ערב ואין לומר דטעמו של הרא"ש גבי שומרים דמתחייב הוי משום דינא דגרמי שע"פ דבורו סמך המפקיד והפסיד דהאי טעמא לא סגי לשואל לחייבו באונסין שאין ההפסד בא לו בגרמת הנפקד, ולדעת ר"י ז"ל שחילק בין שואל לשאר השומרים אתי שפיר אבל לדעת הרא"ש ז"ל דס"ל דאפילו שואל מתחייב בלא שום משיכה קשה דאיהו גופיה כתב בפ"ק דקדושין דאין הערב מתחייב אלא בזכות שמגיע לאחרים על פי ערבותו ואגב אורחין ראיתי להב"י בסי' ר"ז שהביא תשובת הרא"ש ז"ל בראובן שהיה לו פרה והיה ירא לשוחטה פן ימצא טריפה וא"ל שמעון שחוט אותה ואם ימצא טריפה אני אתן לך בעד בשרה כך וכך דכתב הרא"ש דפטור שמעון מלשלם דהוי אסמכתא ועוד דבמאי נתחייב זה לשלם והקשה הב"י דאמאי לא מתחייב מדין ערב שהרי על פי דיבורו שא"ל לשלם שחטה יע"ש ולפי מ"ש לק"מ דהרא"ש ז"ל ס"ל שאין ערב מתחייב אם לא שיגיע הנאה לאחרים על פי דיבורו דחשיב כאלו הגיע אותה הנאה ליד הערב:

(א"ה נמצא עולה לפי דברינו דלשיטת הרמב"ם ז"ל דערב דכתובה לא משתעבד אפילו קנו מידו ולהכי איצטריך תלמודא לומר דמצוה עביד ולא מידי חסריה א"כ בנדון רבינו ירוחם ז"ל אין ללמוד דמשתעבד אלא בקנו מידו דוקא אמנם לפי שיטתו של הראב"ד ז"ל דסוגיין דפרק הניזקין איירי כשלא קנו מידו כמבואר פי"ז מהלכות אישות ובפרק כ"ה מהלכות מלוה יע"ש אפשר ללמוד דבנדון ר' ירוחם ז"ל דליכא למימר מצוה קא עביד משתעבד אפילו לא קנו מידו וכן נראה מדברי הרב בעל התרומות בדף קמ"ח דנדון ר"י תלוי בזה שאחר שכתב מי שהוא ערב לכתובה אע"פ שקנו מידו אינו חייב וכו' כתב בסוף דבריו ז"ל אבל קנה בקנין גמור להיות ערב במתנה שאדם עושה לחברו בממון אע"ג דלאו מידי חסריה כיון דלאו מצוה קא עביד משתעבד ותו דאנא אמינא דחסריה דאי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה ויש מן המורים שהורו דבקנין נשתעבד ערב דכתובה ולא מסתבר כותייהו וכן סברת הראשונים ז"ל עכ"ל כן נראה להבין ממ"ש דין ערב במתנה וכו' בין שתי הסברות ומ"ש ותו דאנא אמינא דחסריה וכו' הוא מפני דס"ל דכל היכא דלא חסריה אף דלאו מצוה קעביד אפשר דלא משתעבד אפילו בקנין וא"ת מ"ש מערב לאחר מתן מעות דמשתעבד בקנין כבר תירץ זה ה"ה בפרק כ"ה מהלכות מלוה יע"ש וא"ת א"ה אמאי צריך קנין כיון דלא מצוה עביד וחסריה לק"מ דס"ל דהוי כערב שלא בשעת מתן מעות א"נ דמהאי טעמא דעבד ליה נייח נפשיה לא חשיב חסרון גמור אי משום שלא הוציא ממון ואי משום שלא יצא הנותן מידי חיוב המתנה וכן ראיתי לאדוני אבי הרב זלה"ה שרישם על דברי הרב ב' התרומות הנז' וז"ל ואין להקשות ממ"ש הרב בעל התרומות לעיל דף קכ"ה תשובה לקמאי בראובן שהקנה מנה במתנה לחברו במעמד שלשתן ואותו הנכנס ע"ז נתן לזה ערב אף על גב דלא הוי ערב בקנין משתעבד וכו' דהתם שאני שע"י ערבותו של זה קביל זה מתנה מחברו ויצא הנותן מחיובו שהיה חייב לתת לזה מתנה משום דעבד ליה נייח נפש וזה הטעם לא שייך כשנעשה ערב במתנה שאדם עושה לחברו דעדין לא יצא הנותן מחיוב המתנה שרוצה לתת עכ"ל. העול' מהאמור דבנדון ר"י אם לא קנו מידו לא משתעבד כמבואר בדברי הרב בעל התרומות ז"ל ושכל הראשונים פירשו סוגיין דפרק הניזקין דאיירי אפי' בקנו מידו ואף הראב"ד בהשגות ואותם המורים שהביא הרב בעה"ת דס"ל דסוגיין איירי בשלא קנו מידו מ"מ אפשר דס"ל דבחדא מינייהו דמצוה קעביד או דלא חסריה לא משתעבד אלא אם כן קנו מידו וכן נראה מדברי הרשב"א ז"ל הביא דבריו ה"ה בפכ"ה מהלכות מלוה בדין ו' גבי קבלן של כתובה יע"ש וכ"כ הש"ך ובסי' ק"ט ס"ק י"ג וכן נראה דס"ל לא"א הרב ז"ל):

סימן ב

ראובן שא"ל לשמעון דבר לשלטון בשביל לוי ואני קבלן כ"כ חל השעבוד כיון דשמעון לא נחסר שהרי היה בטל ממלאכ' לכאור' היה נרא' דלא משתעבד כדאמרי' בערב דכתוב' דלא משתעבד אפי' בקנין וכתב ה"ה הטעם משום דערבות הוי אסמכתא אלא דמשום דאית ליה הנאה דקא מהימן ליה גמר ושעבד נפשיה ומשום הכי בכתיבה דלאו מידי חסריה וליכא חסרון כיס לא גמר ושעבד נפשיה אבל כד דייקינן בה נראה שלא נאמרו דברים אלו דכל היכא דליכא חסרון כיס לא משתעבד אלא בערב בלבד משום דערבות הוי אסמכתא אבל בקבלנות דליכא אסמכתא הרי זה מתחייב אפי' בלא קנין בההיא הנאה דמטיא לחברו על פיו ומשום הכי בקבלן דכתוב' כתב הרמב"ם דמשתעבד אפי' בלא קנין שהרי מטייא הנאה לחברו על פיו של זה שנתרצית לינשא לו ושפחה מסר' לו לשמשו כדאמרי' בפרק אין בין המודר ובפרק חרש נמי אמרי' מאן חכים כרב מלכייו אלו בעי שפחה לשמשו מי לא זבנינן ליה וכ"כ הטור בא"ה דקבלן דכתוב' משתעבד אפי' בלא קנין כל שאמ"ל הנשאי לזה ואני קבלן דחשיב כשעת מתן מעות ובנ"ד אלו לא היה אלא ערך בלבד הי' נראה כיון דשמעון לא נחסר מידי לא נשתעבד ראובן לפי דעת הרמב"ם ז"ל אבל לפי דעת הראב"ד והטור אפילו בערבות נשתעבד כיון דליכא הכא לומר מצוה עבד ועיין בתשו' ספר תולדות אדם סי' כ"ה שכתב שאם השאיל ראובן כלי לשמעון בתנאי שאם לא יחזירהו לזמן פ' שיתן לו בעד הכלי כ"כ דמים ויצא לו ערב ע"ז שאין הערב משתעבד ע"ז אם לא שקנו מידו משום דהוי אסמכתא וכשם שאין השואל משתעבד ע"ז משום דהוי אסמכתא דלא מפסיד המשאיל מידי שהרי מחזיר לו הכלי כמו כן הערב לא נשתעבד ע"כ משמע דס"ל דאין משתעבד אלא במאי שנחסר המלוה שכנגדו על פיו אבל במה שאינו נחסר לא משתעבד ואע"פ שעל פי ערבותו השאיל לו הכלי לשמעון כללא דמלתא דערבות דהוי אסמכתא לא מתחייב אם לא שחיסרו ממון וקבלנות דלא הוי אסמכתא כל שמגיע הנאה לאחרים ה"ז מתחייב ולפי זה אם הרויח לו הזמן המלוה בשביל שיצא זה קבלן נראה דמשתעבד הערב אפילו בלא קנין ועיין בהרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות אישות דין ט"ו ומ"ש ה"ה שם דנראה דבמחלוקת שנוי ואם הוא קבלן לאחר מתן מעות אם שיעבד נפשיה בשטר שכתב ואני חייב לך הרי זה חייב ובערב לא מהני אפילו חייב עצמו בשטר כל שהוא לאחר מתן מעות משום דהוי אסכמתא ובקנין דמהני היינו משום דחשיב כאלו הגיע ממון לידו דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ולפי זה יראה דאף ע"פ שערב שנתן משכון לו חל ערבותו כיון שלא האמינו עד שנתן משכון כמ"ש הב"י בסי' ר"ז ה"ד בערבות אבל בקבלנות מהני איברא דעדין איכא למימר דלשון קבלנות לא הוי לשון חיוב וכן נראה מדלא מתחייב הקבלן לאחר מתן מעות בלא קנין ואע"ג דליכא ביה אסמכתא:

סימן במי שנשתעבד וחייב עצמו לפרוע לכל מי שילוה לשמעון עד סך מה אי חל השעבוד מי נימא כיון שלא שעבד עצמו לאיש ידוע לא חל השעבוד וכ"כ מהרשד"ם בסימן ל"ח שכל שלא אמר בלשון צווי ולא ייחד אדם לא משתעבד והביא ראיה לזה מר"פ המדיר דמותר אדם לומר כל הזן אינו מפסיד דכיון דלא אמר בלשון צווי ולא ייחד שום אדם לא משתעבד הבעל לנותן ולהכי שרי אבל הרב מהר"א ששון ז"ל בסי' קכ"ב חולק ע"ז וכתב דההיא דפרק המדיר שאני משום דלא קאמר כל הזן אני מתחייב דאי הוה אמר הכי הוה מתחייב בי' מדין ערבות אבל לא קאמר אלא כל הזן אינו מפסיד שאינו לשון שעבוד ולכאורה נראה לחלק בהכי אבל עדיין צריך להבין דהא חזינן דבאומר בלשון צווי שאמר יזון ולא יפסיד מוכח שם דמשתעבד משמע דלישנא דלא יפסיד הוי לשון חיובא ופורע ואפי' הכי כשלא אמר בלשון צווי לא משתעבד משמע דהכל תלוי בשאמר לשון צווי הוא דמשתעבד אבל כל היכא דלא אמר בלשון צווי לא משתעבד וכבר ראיתי שהרב הרגיש בזה וכתב דשאני התם דטעמא דעושה שליח הוא כו' כלומר דלעולם לישנא דאינו מפסיד לא משמע חיובא ומיהו כל שאמר בלשון צווי ה"ז מתחייב לנותן משום דשליחותי' קעביד ואפי' לא אמר אלא תנו לפ' לבד שליחותי' קא עביד דתנו ע"מ לשלם הוא דקאמר וכ"כ לה הריטב"א בחידושיו בפ' המדיר וז"ל ושמעינן מהכא דהאומר יזון לפ' ע"מ לשלם הוא אף ע"פ שלא פי' וכו' אבל באומר כל הזן דמשום שליחות ליכא ומשום חיובא נמי ליכא שהרי לא קאמר אני מתחייב או אני נותן אלא שאמר אינו מפסיד ולישנא דאינו מפסיד אינו משמע שמתחייב ולהכי שרי כך היה נראה לכאורה בשיטת ההלכה ובהכי אתי שפיר דלא אוקמה למתני' באומר כל הזן אני נותן לו משמע דבכה"ג ה"ז מתחייב משום ערב ולפי דרכנו נראה דטעמא דבאומר כל. הזן אינו מפסיד דלא מתחייב היינו טעמא משום דלא הוי לשון צווי ומשום שליחות ליכא ומשום חיובא ליכא דלישנא דאינו מפסיד לא הוי לשון חיובא נראה דהוא הדין באומר לחברו אם תזון לא תפסיד דה"ז לא מתחייב לפורעו וכן נראה מדברי התוס' בשמעתין שכתבו בשם רשב"ם ז"ל דאסור לומר למודר אם תזון לא תפסיד משום דמיחזי כשלוחו משמע דמדינא שרי משום דכה"ג לא מתחייב זה לפורעו. אבל מדברי הריטב"א ז"ל שכתב דבאומר אם תזון לא תפסיד שליחותיה דבעל קא עביד וחייב לפרוע לו נראה דבאומר כל הזן אינו מפסיד דשרי ה"ט משום דאמר דרך כלל ולא ייחד שום אדם וכ"כ הרב בעל התרומות בשער ס"ה נראה כסברת מהרשד"ם ז"ל דכל שלא ייחד שום אדם ה"ז לא משתעבד משום ערב ואפי' אמר בל' חיוב שאמר כל הנותן לפ' אני נותן לו וכ"נ מדברי הר"ן פ"ק דקדושין גבי ההיא דאומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך כתב הר"ן שפי' הראב"ד דטעם משום דהוי כאלו אמר כל מי שיתן לך מנה מעלה אני עליו כאלו נתנו לי דמקודשת מדין ערב והר"ן ז"ל דחה זה הפי' וכ' דמשום ערבות לא שייך הכא שכל שאינו מתנה עם אדם ידוע לא גמר ומשעבד נפשיה וכ"כ התוס' שם והרא"ש ג"כ דמשום ערב ליכא כיון שאינו מדבר עם המקדש אלא עם הבת ונראה שר"ל כמ"ש הר"ן שכל שאינו מדבר עם אדם ידוע לא גמר ומשעבד נפשיה ולפי זה נראה דהאומר לחברו או לבנו צא וקח מן השוק ואני אשלם לא משתעבד כיון שלא דיבר עם אדם ידוע וההיא דכל השומע קולי יזון דמשמע דמשתעבד היינו משום דאמר בלשון ציווי ועשאם שליח אבל כל שלא אמר בלשון שליחות ה"ז לא גמר להשתעבד כל שאינו מדבר עם אדם ידוע וכ"ז לדעת הריטב"א והתוס' והר"ן אבל לדעת הראב"ד שם בפ"ק דקידושין נראה דאפי' בשאינו מדבר עם אדם ידוע ה"ז משתעבד מדין ערב וכן הוא דעת הרשב"א והרמב"ן ז"ל שם שכתב בדף ט' ז"ל וכן אם אמר כל הנותן כסף לבתי קטנה מקודשת בההיא הנאה שהוציא זה כספו לאיבוד על פיו עכ"ל ול"ד לאומר כל הזן אינו מפסיד דהתם לא אמר ואני אשלם:

ולכאורה היה נראה להביא ראיה לזה דאפי' כשאינו מדבר עם המלוה הרי זה משתעבד מדין ערב מדאמרינן בר"פ בתרא דעי"ז דבי רבי ינאי הוו יזפי פירות מעניים בשביעית ופרעי להו בשמיני אתו ואמרו להו לר"י וא"ל יאות הן עבדין ומותיב ליה מהברייתא דקתני דאם א"ל לפועליו צאו ואכלו ואני פורע ה"ז חושש משום שביעית ומשום י"נ אלמא כי קא פרע דמי איסורא קא פרע ומשני התם בחנוני המקיפו ופריך וכי חנוני שאינו מקיפו לא משתעבד והאמר רבא תן מנה לפ' ויקנה נכסי לך קנה מדין ערב כלומר והכא נמי בדר' ינאי אף ע"פ דהוי בחנוני שאינו מקיפו הרי הוא נשתעבד מדין ערב. אלמא דאף על פי דר' ינאי לא דיבר עם העניים אלא שאמר לבני ביתו צאו ואכלו ואני פורע נשתעבד משום ערב והטור בא"ח כתב דאסור לומר לעבדו צא ואכול ואני פורע אלמא דאע"פ שלא ייחד לחנוני משתעבד יע"ש. אבל יש לחלק דהתם ר' ינאי גמר להשתעבד עצמו במה שהיו לוקחים בני ביתו כיון דהיו סמוכים עליו לפרנסם ולכך חל השעבוד ואף על פי שלא היה מדבר עם המלוה והא דהאומר כל הזן לא משתעבד ואפי' גבי מזונות אשתו שמוטל עליו לפרנסה היינו משום דקאמר אינו מפסיד דלשון זה לא משמע ערבות אבל אי אמר אני ערב או אני אתן לו הרי זה משתעבד:

וראיתי להרב מהרא"ש שהביא הוא ג"כ ראיה לזה מאותה שכתב הנ"י בפ' גט פשוט דשטר שכתוב בו שמשתעבד בו לכל המוציאו דכשר ואי משום שלא נתברר כשכתבו למי נתחייב וקיי"ל דאין ברירה שאני הכא דכיון דהוא ראוי להתחייב בו לכל אדם אין כאן דין ברירה עכ"ל אלמא שאע"פ שלא שעבד עצמו לאיש ידוע חל החיוב אלו דבריו ז"ל. ולכאורה איכא למישדי בהו נרגא וממקום שבא שהרי כתב הנ"י דהכא לא שייך לדין ברירה משום שהוא ראוי להתחייב בו לכל אדם כלומר שאפשר שיהא משועבד לכל העולם זה אחר זה ע"ד שכתב הר"ן בפ"ק דגיטין גבי משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך משא"כ בנ"ד דלא אפשר לומר הכי דאי משתעבד להאי לא משתעבד להאי ה"ז דומה לההיא דכל היוצאה מפתח ביתי דאינה מגורשת משום דאין ברירה שא"א להתגרש בו אלא אחת מהם בדוקא וה"נ באומר כל מי שיתן מנה לראובן אני ערב לו א"א להשתעבד בו לכל העולם אלא לאחד מהם דוקא ואין ברירה:

איברא דיראה דבנ"ד לא שייך לדיני ברירה ול"ד לההיא דשטר שכתוב בו משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתיך דאי לאו טעמא משום שראוי להתחייב בו לכל העולם לא הוה מועיל משום דאין ברירה דהתם ע"י מסירת השטר הוא מתחייב ואינו מבורר בו למי מתחייב אבל בנ"ד שמתחייב ע"י מה שהוציא ממונו על פיו ובשעה שהוציא ממון על פיו כבר הוא מבורר מי הוא שזכה בשעבוד וכיוצא לזה כתב הרב מהרימ"ט בח"א והביא ראיה לזה מההיא דהמבשרני מה תלד אשתי אם זכר יטול מנה. דאלמא זכה המבשר במנה ואע"פ שבשעה שנדר. זה ליתן לא היה מבורר מי הוא שיזכה משום דבשעה שעשה שליחותו כבר הוא מבורר ובאותה שעה זכה במנה משום שכר אמירתו אפי' בלא קנין וכדבריו מצאתי בהגה' מיימון לספר שכתבו הכי משם התוס'. (איברא במ"ש בההיא דהמבשרני דשליחותיה קא עביד קשה דהא לית כאן לשון שליחות). אבל ראיתי להרב מהרי"ט בח"מ סי' כ"ג שאחר שכתב כ"ז הביא תשו' הרב מהרשד"ם על מי שנתחייב בשטר למי שיתן לפ' סחורה עד סך מה דהשטר כשר והוא חולק עליו דקי"ל דאין ברירה יע"ש נראה שמחלק בין הך דערבות לההיא דהמבשרני דהתם שכירות הוא ובשעה שעשה שליחותו זכה בשכרו אבל בערבות דאין זה שקיל מידי ואין הערב מתחייב אלא משום דעל אמונתו הלוהו כיון דלא מתחייב באותה שעה שנדר שעדין אינו מבורר לא מתחייב נמי בתר הכי בשעה שנתן המנה לשמעון כיון דלא מטי ליה לערך שום הנאה. אבל מדברי הר"ן שהבאתי מפ"ק דקידושין נראה דהא דלא משתעבד הערב כל שלא יחדו למלוה לאו משום דין ברירה הוי אלא משום דלא גמר זה לשעבד אנפשיה כל שאינו מתנה עם אדם ידוע ולפי מש"ל נראה דע"כ לא אמרה הר"ן אלא באומר כל מי שיתן לפ' אני ערב לו אז הוא דלא גמר להשתעבד כל שלא יחדו כיון דלא אמר בל' ציווי תנו אבל אם אמר בלשון ציווי כל הרואה כת"י יתן לפ' מנה ואני ערב לו אע"פ שאינו מבורר המלוה ה"ז גמר להשתעבד לכל מי שיתן כיון שציוה ליתן ואע"פ שאין חיובו של זה אלא מדין ערב דהא לא מטייא לידיה מידי וכדאמרינן פ"ק דקידושין תן מנה לפ' ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב אלמא דאפי' אמרה בלשון ציווי אינה מתחייבת אלא מדין ערב. אלמא דכל כה"ג דערבות לא שייך לדיני ברירה אלא כל שגמר נפשיה להשתעבד חל השעבוד בשעתא דיוציא חבירו ממון על פי כת"י ובאותה שעה הרי הוא מבורר מי הוא המלוה:

וראיתי להר"ן שכתב בפ' אין בין המודר גבי כל הרוצה לתרום יבא ויתרום דהאי לישנא מציעא הוא ומ"ה נהי דלגבי מודר לא הוי שליחות לתרומה מיהא הוי' שליחות אבל אי אמר כל התורם אינו מפסיד אפשר דאפי' לגבי תרומה לא מהני דלאו לישנא מעלייא היא והכי מוכח דהא האומר כל הזן אינו מפסיד והלך אחד וזן אינו חייב לשלם דלאו שוייה שליח כלל עכ"ל משמע בהדיא דאפי' כשלא אמר בלשון ציווי וג"כ לא יחד אדם ה"ז מתחייב כל שאמר כל הזן אני אשלם לו וכמ"ש מהרא"ש דהוי לשון שליחות. ומ"ש הרשב"א בתשו' שהביא ב"י בא"ה סי' קמ"ה דאפשר שאם אמרה כל מי מכם שירצה הבעל ליתנו יהא שלוה לקבלה שנאמר בזה אין ברירה כענין לאיזו שארצה אגרש בו דאין ברירה עכ"ל לכאורה דבריו תמוהים דהא באומר כל השומע קולי יזון או יכתוב גט לאשתי אינו מבורר השליח ומהני השליחות:

תוכן העניינים

מחנה אפרים חלק א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה