אור ברסלב
מחנה אפרים חלק א - ב הלכות גביית חוב

מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון

הלכות גביית חוב

הלכות מלוה ולוה דיני רבית

סימן א

מפני שראיתי מהמורים דס"ל דאחריות דאקני בעי קנין ראיתי להחזיק סברתי דס"ל דלא בעי קנין וראי' מההיא דפ"ק דמציעא ופ' מי שמת אמר שמואל ב"ח גובה את השבח ונתבאר שם דחולקין המלו' ולוקח דהוי כלוה ולוה ואח"כ קנה וכגון שכתב דאקני לשניהם למלוה וללוקח וכ"כ הב"ח והסכים עמו הש"ך עיין בח"מ סי' קט"ו וכן מוכח מדברי הרא"ש בפ"ק דמציעא שכתב והא דאמר שמואל ב"ח גובה את השבח לא אתא אלא לומר דשעבוד המלו' על השבח ולא שיטול כלו ופעמים שנוטל כלו כגון שכתב למלוה דאקני ולא כתב ללוקח דאקני יע"ש מוכח מהכא דכל שלא כתב ללוקח דאקני אין לו בשבח כלום הרי הוכחנו דאין הלוקח נוטל חצי השבח אלא כשכתב לו דאקני וקי"ל נמי דהחצי אחר גובה הלוקח מבני חרי ולא ממשעבדי ובפ' הניזקין איפליגו בטעמא דעולא אמר מפני שאינם כתובים ורבי חנינא אמר מפני שאינם קצובים ויש שפסקו כעולא ויש שפסקו כטעמא דר"ח ומ"מ כתבו דאם קנו מידו טורף ממשעבדי דקנין אלים מכתיבה. וכ"כ התו' והבעל התרומות שער מ"ג בשם הרמב"ן ז"ל וכ"כ בש"ע סי' סמך יע"ש ואם איתא דקנין דאקני בעי קנין א"כ היכי כתבו הפוסקים דהשבח שטרף ממנו ב"ח בין בחציו בין בכלו אין הלוקח גובהו אלא מבני חרי מפני שאינם קצובים הלא כשגבה הלוקח חציו ע"כ הטעם משום שכתב ללוקח ג"כ דאקני וכיון דכתב לו דאקני אם איתא דבעי קנין א"כ אמאי אינו גובה ממשעבדי. ואחר ימים מצאתי להרב בעל העטור במאמר ד' שכתב כדברי דשעבוד דאקני לא בעי קנין יע"ש:

איברא דעדיין צריך להבין דנרא' מדברי הרשב"ם והנ"י והרא"ש דהטעם דשעבודא דאקני מהני משום דאלמו' רבנן לשעבו' דב"ח כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ולפ"ז יראה דבמתנה דלא שייך האי טעמא לא מהני שעבודא דאקני אפילו בדכתב לי' דאקני וכן הביא הבעל העיטור בשם י"א. ולפ"ז צריך להבין הא דכתב הרמב"ם בפ' כ"א וה"ה שם והטור בסי' הנז' ואם הנותן קיבל עליו אחריות אז דין מתנה כדין לוקח לענין שבח ופירות כלומר דחולקין המלוה עם המקבל מתנה בשבח ולפי מה שכתבתי לעיל דהא דנוטל הלוקח בשבח ה"ט משום דכתב לו ג"כ דאקני הא לאו הכי לא א"כ במתנה דלא מהני שעבודא דאקני איך נוטל המקבל מתנה חצי השבח. איברא דמדברי הרמב"ן ז"ל שהבאתי לעיל נראה דס"ל דשעבודא דאקני לא משום תקנה מטו בה אלא טעמא הוי משום דכל שעבוד דאקני הוא שמשעבד נפשי' ונעשה חוב עליו וגופי' איתא בעולם שכ"כ הרב בעה"ת שער ס"ד דבלשון חיוב יכול אדם לחייב עצמו לדבר שלא ב"ל כדאשכחן גבי מאן דמשעבד לב"ח מה שיקנ' ע"כ ומאי ראי' שאני התם דמשום תקנה דשלא תנעול דלת נגעו בה משא"כ בבא לחייב עצמו בלא שום חיוב וצ"ל כמו שכתבתי דס"ל דשעבוד דאקני היינו טעמא דמהני משום דמשעבד גופי' לקיים תנאי זה לכשיבא לידו מידי דהוי אמחייב עצמו לחבירו להעמיד לו מה שיירש מאביו ועפ"י זה אתי שפיר ג"כ מ"ש בשער מ"ג בשם הרמב"ן שהמוכר או הנותן מה שעתיד לקנות ושיעבד נכסיו וקבל אחריות להעמיד בידו חייב להעמידה ואם לאו גובה מדין אחריות והוא שכתב לו דאקני וליכא למימר מתנה אין כאן שעבוד אין כאן שיכול אדם לחייב באחריות שאינו חייב בו על דרך חייב אני לך מנה בשטר וכ"ש בקנין ודאקני ע"כ. והקשה עליו דהב"ה כתב בריש דבריו הפך מזה דאם שיעבד נכסיו להעמיד מה שיקנ' לא מהני והייתי סבור לומר דהרמב"ן איירי כשקנו מידו אבל לא משמע כן דבסוף דבריו כתב ומיהו אם קנו מידו וכו' אבל מיני' גובה בכל ענין כלומר אפי' בלא קנין ולפי מ"ש אתי שפיר דסבירא לי' דכל שעבוד דאקני אינו אלא שמשעבד הוא עצמו לכך וכן דקדק וכתב שם ודאקני בכל דין חיוב ממון משתעבד הוא ומהאי טעמא נרא' דסבי' לי' לרמב"ן ז"ל דשעבודא דאקני אינו יכול לחזור בו כמ"ש בפ' חזקת דף מ"ד כיון שחייב עצמו בשטר ומהאי טעמא נראה דלא סביר' לי' אחריות דאקני טעות סופר כל שאינו כתיב בפי' דאקני דבאותו כתיב' שיעבד עצמו לחיוב זה וה"ה אם קנו מידו אפי' בלא כתיבה ולרשב"א ז"ל סביר' לי' דשעבוד דאקני היינו טעמא דמהני כמו שכ' רשב"ם והנ"י דמשום תקנ' מטו בה ולא שמתחייב עצמו אלא שמשעבד נכסיו לכשיבואו לעולם ולפיכך כתב דיכול לחזור בו קודם שקנ' ואמרינן בה אחריות ט"ס ונשאר לנו לבאר מה שהקשינו לעיל דאיך כתב הרשב"א ז"ל דבמתנה אם קבל אחריות דינו כדין לוקח לענין שבח ופירות כלומר דחולקין המלוה עם המקבל מתנה והא שעבוד דאקני לא מהני במתנה ולפמ"ש הסמ"ע בסי' קט"ו דלוקח נוטל חצי השבח אפי' לא כתב לו דאקני אתי שפיר וכן נראה ממ"ש הנ"י בפ' קמא דמציעא והא דאמרינן דמה שגוב' ב"ח השבח משום שכתב לו דאקני טע' לפי שאנו רואים שבח זה כאלו מכרו ללוקח והוי לי' כאלו לוה ולוה ואח"כ קנה ומכר אבל אילו היינו רואים אותו כאלו היום ברשותו של מוכר הי' גובה ב"ח אפי' לא כתב לו דאקני כדאמרינן מיני' ואפי' מגלימא דעל כתפי' ע"כ. ולפמש"כ דאיירי כשכתב ללוקח ג"כ דאקני א"כ לא הי' נוטל כלום בשבח דנשתעבד לב' שכתב לו דאקני וי"ל. (ע"כ מצאתי ונראה שיש חסרון):

סימן ב

ראובן שהקדיש נכסיו והנה אלמנתו תובעת כתובה וזאת אומרת שיגבו לה ממעות שהקדיש בעל' הנז' יען לא נמצאו לו נכסים אחרים יורנו המורה לצדק' אם הדין עמה מאחר דמפורש בכתובת' דשיעבד לה מקרקעי ואגבן מטלטלי או דילמא אין כח בידה להוציא מן ההקדש.

תשובה לכאורה נראה דהאי מלתא תלי' דפלוגתא דאפליגו רבותינו האחרונים ז"ל בההיא דכתב הרא"ש בתשוב' הביא' הטח"מ סי' סמ"ך דהגם דמדינא דגמ' יש למטלטלי דין מקרקעי לגבותם מן הלקוחו' היכי דשיעבדום לו אגב מקרקעי מ"מ מפני תקנת השוק אין לגבות לב"ח ממטלטלי שמכר או נתן הלוה שא"כ אין לך אדם שקונה חפץ מחבירו וכתב ע"ז מרן הב"י וז"ל ודבר פשוט הוא שאין דברי הרא"ש אמורים אלא במכר או משכן הלוה דהתם הוא דאיכא משום תקנת השוק אבל לענין ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה תקנת השוק איכא הלכך דיינינן לי' כדינא שנתבאר בסי' ק"ד ופי' דבריו מרן עצמו בס' ב"ה דלא דמי למתנ' משום דגבי מתנה שייך תקנת השוק דאי לאו דעביד לי' נייח נפשי' לא הוי יהיב לי' ודמי' למכר משא"כ לענין ב"ח מאוחר ולפי שעתו ז"ל יראה דהכא נמי לעניין הקדש דיינינן לי' כדיני' דלא שייך בזה תקנת השוק אך הרב המבי"ט ז"ל בכמה מתשו' חלק על מרן בעיקר דין ב"ח מאוחר כנודע והנה מהרימ"ט חי"ד סי' ר"ן והש"ך סי' ט' החזיקו בסברתו של המבי"ט והם אמרו דכיון שנהגו שלא לטרוף ממשעבדי דלקוחות ומתנה גם בב"ח מאוחר שקדם וגבה אין מוציאין מידו ולא שני לן בין היכא דאיכא תקנת השוק להיכא דלא שייכא התקנ' ולפי שטה זו מהקדש נמי אינו יכול לטרוף דהקדשות כמשעבדי דמי כמ"ש הרשב"א בתשו' הביא' הב"י סי' קי"א וכ"נ קצת מדברי הטור בסימן קי"ג שכתב וז"ל וכתבתי למעל' סי' סמ"ך שאף על פי כן אין נזקקין לטרוף ממטלטלין המשועבדים משום תקנת השוק וסתמא דלישנא כל משיעבדי' במשמע ל"ש מכר או מתנ' ל"ש הקדישם או הגביהם לב"ח מאוחר והי' נרא' לי דפלוגתא דבתראי תליא בפלוגתא דקמאי הלא זה הדבר דהתו' בפ' השולח גבי הקדש מפקיע מידי שעבוד הקשו אמאי לא קחשיב נמי מכר כדאמר רבא עשה שורו אפותיקי אין ב"ח גובה ממנו ע"כ מוכח דהם מפרשי' דהא דאמר התם הקדש מפקיע מידי שעבוד איירי כשעשה שורו אפותיקי לחוד בלי שום אגב דאי ס"ל דמיירי כששיעבדם לו אגב קרקע מאי קושיא והלא בכה"ג אין המכר מפקיע שעבודו אלא ע"כ דס"ל כפשט דברי, רש"י ז"ל דמיירי שעשאן לו אפותקי לחוד בלי שום אגב ואפ"ה ס"ל דהא דהקדש מפקיע מדין שעבוד מיירי בהקדישם קדושת הגוף אבל לא קדושת דמים וכ"ש הקדש דידן שהוא לעניים שאינם אלא כמקבלי מתנה וגרע מינה וכן פירשו התוס' בערכין אמתני' דהמקדי' נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וחוב בדף כ"ג ד"ה משום דר' אבהו יע"ש ולזה נוטים דברי רש"י בכתובו' פ' נערה דף מ"ט גבי הכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונין מהם יע"ש לכאורה סוגיא דשמעתין פ' גט פשוט הכי אזלא דגרסינן התם שכ"מ שהקדיש נכסיו ואמר מנה לפ' בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש אלמא דאפי' מלוה ע"פ מוציא מיד ההקדש ונראה דהיינו טעמא משום דשעבודא דאורייתא אלא דחז"ל אמרו שלא יגבה מהלקוחות משום פסידא דידהו ולגבי הקדש לא שייך האי טעמא ואע"ג דאוקמוה התם דאיירי ביש לו שטר למלוה לאו מהאי טעמא הוא וזה נראה שהוא דעת הרז"ה ז"ל בספר המאור יע"ש באותה סוגיא

עוד ראיתי להתו' פ' הגוזל קמא דף ק"ח ובכתו' פ' נערה דף מ"ט שכתבו דהא דאמר רבא פ' ח"ה עשה שורו אפותיקי אין ב"ח גובה ממנו היינו דוקא מכרו דכיון דליכא קלא לא אפסידנא ללקוחות אבל נתנו במתנה דלא שייך פסידא דלקוחות ב"ח גובה הימנו דאין יכול ליתן מה שמשועבד יע"ש ומינה נמי גבי הקדשות והרי הדברים ק"ו דהשתא במתנה דדמיא למכר דאיכא למימר אי לאו דעביד לי' נייח נפשי' לא הוי יהיב לי' אפ"ה לא תקנו חז"ל כ"ש גבי הקדש דל"ש להאי טעמא. אבל ראיתי להרשב"א בתשו' סי' תרי"ח שחולק על דברי תו' הנז' וס"ל דהא דאמר רבא עשה שורו אפותיקי ומכרו אין ב"ח גובה ממנו דה"ה נתנו במתנה דהוי כמכירה כדאמרינן בריש פ' הנזקין וכן הדין בהקדש שהוא לעניים ע"כ. איברא דהא דמדמה הרשב"א ז"ל הקדש למתנה הרואה יראה דקשה לזווגם ולא ראי מתנ' כראי הקדש דמתנה שאני מטעמ' דקאמר התם בהנזקין דכיון דאי לאו דעביד לי' נייח נפשי' לא הוי יהיב לי' חשו חכמים לפסידא דמקבל מתנה אבל גבי הקדש ל"ש לומר כן. וא"ל דס"ל להרשב"א דכיון דהפקיעו חז"ל שעבודא דב"ח לגבי לקוחות ומקבל מתנה מעיקרא לא חל שעבודי' לגבי מטלטלי אפילו שעשאן לו אפותיקי דהרוא' בתשו' הרשב"א שהביא מרן הב"י בסימן ק"ד יראה דס"ל דכל ששיעבד לו מטלטלי דבעל חוב בפי' מדינא חל שעבודי' עלייהו לעניין שאם באו שניהם כאחד אין לב"ח מאוחר בהן כלום דיש בהן קדימה כל שהם עדיין ביד הלוה. ונראה דהרשב"א ז"ל ס"ל כמ"ש הר"ן פ' המדיר דכל היכא שאינו גובה ממקבל מתנה כמו כן אינו גובה מן ההקדש וטעמא שלא יהא כח הדיוט חמור מן ההקדש וצדקה ג"כ הרי הוא כהקדש לענין זה וכמ"ש הר"ן ז"ל בפ"ק דקדושין אמתני' דאמירתו לגבוה יע"ש למדנו מכל דברי הרשב"א ז"ל דאף בעשה שורו אפותיקי אין הב"ח יכול להוציא לא מהמקבל מתנה ולא מהב"ח מאוחר וכן נראה מדברי הרמב"ן הביא דבריו הב"י בסי' ק"ד וכן כתב הטור בסי' קי"ז ס"ד אף דאית לי' לב"ח קמא שעבוד עליהם וגובה מהיורשים מדינא וקודם לב"ח מאוחר כל שלא קדם ותפסם ואף דלא שייך טע' תקנת חכמים דבשלמא מן הלקוחות איכא טעמא דפסידא משום דלית לי' קלא אבל מן ההקדש ומב"ח מאוחר לפי סברת מרן הב"י לא שייכא כ"כ אמנם מדברי התו' הנז"ל נראה דכל שעשאו אפותיקי גובה ממקבל מתנה וכ"ש מההקדש כל שהוא בהקדש דידן דהוי קדושת דמים והיה נראה שגוב' מב"ח מאוחר שתפס ומיהו עדיין יראה דאפי' הרשב"א לא אמרה אלא סברא דלא שיעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי אבל השתא דנהיגין לכתוב מטלטלי אגב מקרקעי הגם דמתקנת השוק נהגו שאינו טורף מהמשועבדים איכא למימר דהיינו דווקא במשועבדים דמכר ומתנה דשייך בהם תקנה כדי שלא יפסידו בני אדם אבל לשאר דברים דלא שייך בהו שום פסידא כגון הקדש או שנתנם לבניו דלא שייך לומר אי לאו דעביד לי' נייח נפשי' לא הוי יהיב לי' כל כה"ג טורף הב"ח מידם שהרי שעבדם לו באגב והא דאינו טורף מן הלוקח היינו משום דכיון שנהגו שלא לטרוף מהמשועבדים משום תקנת השוק הו"ל כאלו התנה מעיקרא כן בשעת כתיבה ע"מ שלא יטרוף מהמשועבדי' דשייך בהו לתקנת השוק אבל חוץ מזה לכל שאר הדברים הרי הם משועבדים דאל"כ למאי הלכתא שעבדם לו אגב קרקע אם תאמר להיכא דלא הוציאם עדיין הלוה מידו שיהי' לו דין קדימה וכמ"ש מוהר"י מטראני חי"ד סי' ר"ן והש"ך סי' סמ"ך הא לאו מלתא היא דכי נמי לא כתב לו אגב הכי הוי דיש לו דין קרימה וכדכתב הרשב"א בתשו' שהביא מרן הב"י סי' ק"ד דכל ששעבדם בפי' מדינא משועבדים ומאי דאין מוציאין מיד הלקוחות היינו טעמא משום דלית להו קלא ואיכא פסידא דלקוחות שהרי כתב וז"ל ואע"פ שאמרו יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם אין ב"ח חוזר וגובה מהם וטעמא משום דחובת אביהם שנפלה להם דין מטלטלי דיתמי אית להו ולא משתעבדי לב"ח. הכא שאני ששעבד ראובן אביהם לשמעון ולוי מטלטלין בפי' וכל ששעבדם בפי' ואפי' שלא באגב ואע"פ שנפלו לפני יתומים ב"ח גובה מהם דהא טעמא דעשה שורו אפותיקי ומכרו שאין ב"ח גובה ממנו היינו משום דלית לי' קלא הא לגבי יתומים טעמא דלית לי' קלא לא מעלה ולא מוריד וטעמא דמטלטלי דיתמי דלא גבי ב"ח מינייהו היינו משום דסתמא דמלתא אין דעת המלוה סמוכה עלייהו אבל כאן שפי' לו מטלטלין איגלי דדעתי' עלייהו והלכך גובה מהם ע"כ:

גם הרמב"ם פי"ז מהלכות אישות דין ח' כתב וז"ל כבר נהגו בכל המקומות שידענו וששמענו שיכתבו בכתיבה בין מקרקעי ובין מטלטלים וכתב שם ה"ה וז"ל מדברי רבינו נראה שאע"פ שלא כתב לה מטלטלי אגב מקרקעי אלא מקרקעי ומטלטלי גובה הוא מן הדין מן היורשין אפי' מטלטלין. וכ"כ הרשב"א בסוף כתובות וכו' ע"כ. והטור אה"ע סי' ק' הביא דברי הרמב"ם הנזכר יע"ש הרי מבואר כדכתיבנא דכל ששעבדם בפי' מדינא משועבדים ואפי' שלא באגב וכן יש להוכיח מתשו' הרא"ש שהביא הטור סי' סמ"ך שכתב דאפי' לפי מנהג זה אם הי' ללוה שסר חוב על אחר ומכרו ב"ח גובה ממנו דלא שייך בשטרו' תקנת השוק דלא שכיח ע"כ ואם איתא כפי סברת הרב מהרימ"ט והש"ך דלא נכתב מטלטלי אגב מקרקעי אלא להואיל כשהם עדיין בידו של לוה שלא הוציאם מידו אבל לענין טירפא כמאן דלא כתיב דמי ומש"ה ס"ל דל"ש לן בין מידי דשייך בי' תקנת השוק או לא א"כ מאי מהני ליה להרא"ש טעמא דלא שכיח גבי שטרו' והלא כיון שמכרו ואינו בידו כמאן דלא כתיב דמי לענין טירפא:

והנה כבר נודע דרוב מנין ורוב בנין הסכימו לשטת מרן ז"ל כמבואר בתשו' מהריב"ל ומהרש"ך ומהרא"ש והר"ש הלוי והסמ"ע והרב בעל פ"מ ח"א סי' י"ד ושאר פוסקי' דכלהו קיימי בשטה חדא דבב"ח מאוחר דיינינן לי' בדיני' משום דלא שייך בי' תקנת השוק ואף לסברת המבי"ט ומהרשד"ם ז"ל שחלקו על מרן ז"ל בדין ב"ח מאוחר לא אתו עלה אלא מטעמא דסבירא לו' דגם בב"ח מאוחר שייכא תקנת השוק כמבואר בתשו' המבי"ט ח"א סי' קע"ז וז"ל ונראה דאיכא תקנת השוק טפי במה שגבה בב"ח מאוחר ממה שיש במקבל מתנה דלאו מידי יהיב ואפ"ה לא מפקינן מיני' וכו' ובח"ב סי' ה' כתב וז"ל ואפי' לדעת הרשב"א דבמתנה לא עשו תקנת השוק היינו דוקא גבי מקבל מתנה דאפי' לא להוי בי' תקנת השוק ליכא חשש דלא מידי חסרי' אבל גבי בעל חוב מאוחר דהיה חייב הלוה שנתן לו המטלטלים המשועבדים ואית ליה דררא דממונא כמו לבעל חוב הראשון פשיטא דאית ביה תקנת השוק ע"כ. גם מהרשד"ם פה"מ סי' שפ"א כתב וז"ל אבל בשני ב"ח שאחד קודם וקדם המאוחר וגבה לא נתברר בדברי הרא"ש אם יש בזה תקנת השוק ואמרינן מה שגב' לא גבה. ונראה בעיני דכ"ש הוא דהשתא במתנ' אם נתן אין ב"ח חוזר וגובה מן המקבל אפי' שנראה שזה המקבל אינו מפסיד כ"ש וק"ו דנראה לומר כן בב"ח דאם אתה אומר שגם בב"ח מאוחר שגב' מטלטלים יכול ב"ח הקודם לגבות ממנו אתה נועל דלת בפני לוין דשום אדם לא ירצה ללות שיאמר למה אלוה שמא יש לזה ב"ח קודם ממני וכו'. הרי מבואר מדברי המבי"ט ומהרשר"ם דאינהו גופייהו מרא דהאי שמעתתא החולקין על מרן בדין ב"ח מאוחר וס"ל דהיכא דלא שייכא תקנת השוק חזר הדין לסיני:

באופן דסברא זו של מהרימ"ט והש"ך במאי דר"ל דלא שאני לן בין מידי דשייך בי' תקנת השוק להיכא דלא שייך הוא נגד רובא דרבוותא שהרי בין מדברי מרן וסייעתו בין מדברי המבי"ט וסייעתו מבואר לאידך גיסא דכל עיקר מחלוקתם אינו אלא אי שייך תקנת השוק גבי ב"ח מאוחר או לא שייך וכיון שכן דון מינה ואוקי באתרין לגבי הקדש דלא שייכא בי' תקנת השוק ויש כח ביד האשה לגבות סכו' כתובתה שהקדיש בעלה שהרי שיעבד לה מטלטלי אגב מקרקעי דכל כי האי גוונא אזלינן בתר רובא כיון דמעות אלו שהקדיש הוא שהקרן יהי' קיים לעולם והריוח שיבוא מהם יתנו לת"ח שילמדו בישיב' בכל שנה ושנה וכל כי האי גוונא אין בהם זכיי' לשום אדם והרי זה ממון שאין לו תובעים כמבואר בתשו' מהרימ"ט חי"ד סי' מ"ה שכתב דבמעות שהוקדשו ע"מ שיהי' הקרן קיים לעולם ומהפירות יעשו צדקה לעניים או יתחלקו לת"ח ולבקור חולים נהגו היתר בפני רבני א"י להלוותם ברבית ואף הרא"ש יודה בזה משום דהני עניים לאו בעלי הממון מקרי כיון שאין להם בגוף הקרן כלום אינם זוכים אלא בפירות העתידים לבא והפקיד המשגיח בזה לאו שלוחו של בעל המעות הוא אלא לזכות העניים הוא משגיח ואין הענים מיוחדים דזה זוכה היום וזה למחר ולא קייץ להו אלא מחלקים להם לפי צורך השעה הכל לפי מה שהוא אדם ונמצא דאין כאן אדם מיוחד שיזכה בגוף המעות לפירותיהם דאין להם אלא לשעתם מה שנוטלים ונותנים לתוך פיהם ולאו בעלים מקרי אלו תורף דבריו בקוצר יע"ש וכיון שכן נמצא דמעות אלו שהקדיש המנוח הנז' אין כאן תפיסה בהם להקדש ואפי' היה בה מכח תקנת חז"ל להחזיק בהם הי' לנו כח להגבות מהם לאלמנה סכו' כתובתה דכל כה"ג לא אפוקי ממונא הוא דכיון שאין ההקדש תפוס בהם נמצא דאין אנו באין להוציא ממון מיד המוחזק בהם והמפקיד שמינה המקדיש נ"ע לפקח בענין זה לאו שלוחו של בעל המעות הוא כמו שנתבאר:

עוד אני אומר דאפי' הי' הדבר ספק שקול הנה האשה שעבודה וודאי כדת של תורה ולגבי הקדש מספקא לן אי שייכא בי' התקנה או לא ובענין כיוצא בזה ראינו להרא"ש בתשובה בענין תקנת ירושה שכל ספק שיארע בו יד התקנה על התחתונה וכתב מהרימ"ט חי"ד סימן מ"ם על דברי הרא"ש הנז' וז"ל ומסתמא שאפי' תפסו היורשים מוציאים מידם ואפי' אם היורשים היו חייבים לה מעות הבעל מוציאים מידם דיד התקנה על התחתונה וכן בתקנה שיחתמו ג' עדים בשטר כתב כיון שיש ספק אם נהגו לגבות בדיעבד בשנים אין למנוע לגבות מפני ספק תקנתכם ולכך כתב הרא"ש לענין שמיטה כיון דשביעית בזה"ז דרבנן אזלינן בי' לקולא דלא אתי ספק דרבנן ומפקיע חיובי' דאורייתא ע"כ. הרי מבואר שהקילו כח התקנה דכל דבר שיש ספק בה חזר הדבר לדין תורה אפי' להוציא מיד המוחזק בנכסים ואף דמהריב"ל ח"א סי' מ"ו נראה דפליג בזה וגם הרב בעל פרח מטה אהרן ח"א סי' י"א האריך בפרט זה והעלה דהמחזיק בנכסים מצי למימר קים לי אפי' היכא דיש ס' בתקנה הנה הדבר ברור דלא נאמרו דבריהם אלא גבי תקנת חז"ל דאלימא טובא וחמירי דברי סופרים אשר כח בהם להפקיע ממונא ואף בספק שיהי' בתקנתם ראוי שלא להוציא מיד המוחזק אבל תקנת בני העיר דרך התגרים שמתקנים איזו ענינים בטוב מו"מ לפי ראות עיניהם דור דור ומנהיגיו כנדון דידן שנהגו שלא לטרוף ממטלטלי המשועבדים מפני תקון העולם שלא יפסידו בני אדם בכה"ג וודאי דאין כח ביד שום אדם לבטל דין תורה מפני ספק תקנתם דאעיקרא דדינא אינו אלא מנהג בעלמא ובהא כ"ע מודו דאין ספק מוציא מידי וודאי כי ע"כ בהצטרפות כל הני טעמי תרוצי דכתיבנא נראה דיש ליפות כח האלמנה שיגבו לה סכו' כתובתה ממעות הקדש שהקדיש בעלה כאמור:

סימן ג

מי שאסר נכסיו על ב"ח מהו דינו:

ראיתי להתוס' בפ' אע"פ גבי קונמות מפקיעין מידי שעבוד שכתבו וא"ת א"כ כל אדם יפקיע כל ממונו מב"ח ע"י קונם ותי' דכי היכי דאלמוהו רבנן לשעבודי' דבעל ה"נ אלמוהו לשעבודי' דב"ח ומשמע מדבריהם שם דהיינו דווקא כשאוסרים לב"ח לחודי' הוא דאלמוה אבל כשאוסרים לכל העולם לא אלמוה דלא שכיח שיאסרם לכל העולם כיון דהוא לא מרויח מידי וכן נראה מדברי הריב"ש (ובעל המפה) בח"מ סימן קי"ז וכ"כ הר"ן בנדרים פרק השותפין אמתני' דהמודר הנאה מחבירו ויש לו שם מרחץ מושכרין בעיר אם אין לו תפיסת יד מותרים לרחוץ בהם כ' הר"ן ז"ל והקשה ר"ת דאפי' הכי היכי שרי והא מ"מ גוף המרחץ של המשכיר הוא ויכול לאסור אותו על השוכר כדאמרינן בערכין המשכיר בית לחבירו והקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש ותי' ר"ת דדוקא גבי הקדש יכול לאסור משום דהקדש מפקיעין מידי שעבוד אבל גבי קונמות אע"ג דמפקיעין מידי שעבוד ה"מ בקונם כללי דהוי כמו הקדש אבל בקונם פרטי אלמוהו רבנן לשעבודי' עכ"ל. ונראה דכל זה אינו אלא לשיטת ר"ת דס"ל דקדושת דמים מפקיע מידי שעבוד אבל לדידן דאית לן דאין קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד נראה דהוי איפכא דבקונם כללי כיון דאין בו קדושת הגוף שהרי יש לו פדיון וכדאיתא בפ"ד נדרים אינו מפקיע מידי שעבוד ולא אמרינן קונמות מפקיעין מידי שעבוד אלא בקונם פרטי שאין לו פדיון והוי קדושת הגוף וכן מבואר עפ"י פי' רש"י והר"ן והרא"ש בפ' בתרא דנדרים יע"ש:

איברא דדעת הרמב"ן נראה שהוא כסברת ר"ת דאפילו בקדושת דמים מפקיע מידי שעבוד ולפ"ז הי' נראה דהוה ספיקא דאורייתא ואזלינן לחומרא ומ"ש התו' דאלמוה רבנן לשעבודי' דב"ח נראה דאין זה מוסכם דהא פי' רש"י בפ"ב דנדרי' ובפ' אע"פ דהא דאלמוה רבנן לשעבודי' דבעל ואינו מפקיע מידי שעבוד ה"ט משום דבעל עשאוהו כלוקח ולא כמלוה כלומר דלא אמרו אלא מפקיעין מידי שעבוד שאין לו בהם למלוה אלא שעבוד לבד אבל בעל קנין הגוף אית ליה בנכסי אשתו שהרי עשאוהו כלוקח ומינה נלמוד לב"ח כיון שאין לו אלא שעבוד לחוד לא אלמוה וכ"נ מדברי הרמב"ם בפ' י"ב מהלכות נדרים דדוקא גבי בעל אלמוה משום דשעבודי' דבעל הוי מדבריהם וחכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה ולפ"ז נראה דבקונם כללי הוי ס"ס ומפקיע מידי שעבוד ד"ת. ואם מפקיע דלמא חכמים אלמוה לשעבודי' אבל בקונם פרטי דודאי מפקיע מידי שעבוד לא אתי ספק תקנה ומוציא מידי וודאי איסור תורה:

איברא דצריך להבין לפ"ז א"כ מאי מקשה תלמודא בפ' המדיר וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה ומאי קושיא נימא דקונמות מפקיעין מידי שעבוד וההיא דקונם שאני עושה לפיך שאני משום דבעל עשאוהו כלוקח ונראה דהאי תרוצא לא שייך הכ' דבשלמא כשאדם אוסר נכסיו לב"ח כיון דהשתא נכסי דלוה נינהו דב"ח מכאן ולהבא הוא גובה שפיר מצי לאוסרן ואע"פ שמשועבדי' לב"ח אבל כשבא לאסור הנאתו על אשתו שהוא משועבד לה היכי מצי להפקיע חיובו שהוא מחויב מן התורה לזונה דלאו כל כמיני' לאסור עצמו במה שהוא משועבד מן התורה:

ונראה לע"ד דכל זה לא הוי אלא כשאסר הלוה נכסיו למלוה אבל אם א"ל הנאתי עליך כיון דב"ח בחובי' הוא דשקיל אינו מקרי שנהנה מן הלוה כלום דחשיב כאלו לקחה בדמים ונראה ראי' לזה ממ"ש הרמב"ם בה' נדרים דהשותפין שנדרו הנאה זמ"ז דבחצר שיש בו חלוקה אסורים לכנוס עד שיחלוקו והקשה הר"ן ז"ל ע"ז דאפי' לאחר שיחלוקו אמאי מותרים דהא אמרינן לעיל ככרי עליך ונתנה לו במתנה ה"ז אסור משום דעליך א"ל ושויתי' כהקדש וה"ה אם לקחה ממנו דאסור כל כמה דלא אפסקי' אחר ע"כ. אבל לע"ד נראה דטעמו של הרמב"ם ז"ל כמו שכתבתי דשאני הכא דלא אסר עלי' כי אם הנאתו והשתא שלקחה ממנו אינו נהנה מחבירו כלום ולא דמי לככרי עליך דהתם לא הזכיר לי' הנאתי אלא ככרי א"ל ואסרו עלי' אע"פ שאינו נהנה מן המדיר כלום. וכ"ת הא כיון דהשותפין אסרו זע"ז אינם יכולין ליקח זה מזה כלום וכדתנן שישראל נהנין לי ואני להם אינו מותר כי אם באומות דהכא כיון דמעיקרא של שניהם הי' בשוה לא שייך לומר הנאת לוקח או הנאת מוכר יע"ש וע"פ הדברים האלו הי' נראה לי ג"כ ליישב מה שהקשו הראשונים דהי' לו מרחץ מושכרין בעיר דשרי המודר לרחוץ בהם שהבאתי לעיל דאמאי והלא המשכיר יכול לאסור הבית לשוכר ולע"ד מעיקרא לק"מ דוודאי אי הוי מפרש המדי' ואסר עלי' אפילו המרחץ שהיה א"ל כל נכסי אסורים עליך ה"נ אבל השתא דלא א"ל כי אם הנאתי אסור עליך אין המודר נהנה משל מדיר כלום שאינו משלו כלום אלא משל שוכר שהרי כל ימי מיגר השכירות הנאתו של שוכר הוא:

וראיתי להרב מהרימ"ט בח"א סי' ה' שהסכים לדברי אלו אלא דאתי עלי' מטעם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואינו בידו ודבריו נוטים לחילוק שחלקתי לעיל אבל מדברי התו' שכתבו דההיא דמקשה תלמודא בר"פ המדיר דכיון דמשועבד לה היכי חייל נדרא היינו משום דאלמוה רבנן לשעבודי' משמע דאפילו באומר הנאתי עליך מדיניה מפקיעו מידי שעבוד שהרי מתני' איירי באומר לו הנאתי עליך ומה שהביא מהרי"ט ז"ל ראיה מדברי התוס' בפ' אע"פ גבי נדרה שלא להניק את בנה שכתבו דאין לפרש שאסרה הנאת יניקתה עליו דכיון דמשעבדה ליה אין הנדר חל ואם איתא דהא דאין הנדר חל על השעבוד היינו משום דאלמוה רבנן אבל מדינא חייל א"כ יכולים היינו לפרש הברייתא בנדרה ואסרה הנאת יניקתה דב"ש סברי כיון דהוא נתן אצבע בין שיני' שקיים לה ולא עבדו רבנן תקנתא אלא וודאי משמע דכל כה"ג לא חייל כלל דהנאת יניקה לא מצי לסלוקי בזוזי ולא אמרו דקונמות מפקיעין מידי שעבוד אלא היכי דאפשר לסלוקי אותו שעבוד בדמים. ולע"ד אין משם ראיה כלל דהא וודאי כל שנדרה היא בלא רשות בעלה אף על פי שקיים לה הוא אחר כך מ"מ כיון דבשעת נדרה הי' שלא ברשות לא חייל דכיון דהשתא לא חייל לקמי' נמי לא חייל דאלמוה רבנן לשעבודי' כל ימי היותה תחתיו. אבל אני כתבתי במ"א דכל מידי שמחויב מהתורה לעשותו לא מצי לאסור עצמו באותו דבר ולא אמרו נדרים חלים על דבר מצוה אלא היכי דאוסר חפצא שאין החפץ מושבע על המצוה אבל היכי דאוסר עצמו ואמר הנאתי עליך דאז האסור קאי על גופי' ומהאי טעמא אסור אפי' במה שירויח אח"כ דעדיין לבל"ע וכמ"ש הר"ן בנדרים אמתני' דישראל נהנים לי כה"ג לא חייל על דבר מצוה כדי לאסור הנאתו על אחרים לבטל את המצוה דהא כבר מושבע ועומד הוא על דבר מצוה ורבינו ירוחם ז"ל כתב דאם אסר הנאתו על כל העניים נוטלין ממנו בע"כ ונותנין לעניים ולא אמרי' קונמות מפקיעין מידי שעבוד:

עוד ראיתי בתשו' מהרי"ט הנ"ל שכתב על ראובן שהי' משועבד לשמעון ואסר הנאתו עליו דאעפ"י ששמעון ג"כ אסר הנאת ראובן עליו לא בשביל כך נמחל שעבודו דאם אחד אסר על עצמו בקונם הנאת חוב שיש לו אצל אחרים לא מסתבר לומר שאם מת לא יטלוה יורשיו עכ"ד וקשה לי עליו מההיא דכתב הר"ן פ' ואלו נדרים דף פ"ה גבי מתני' דקונם כהנים נהנין לי כו' דקאמר רבא התם שאני תרומה דהיינו טעמא דיטלו ע"כ משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכו' וז"ל ומהא שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול בע"כ ואינו יכול לעכב כ"ז שלא אתשיל והיכי דאיתשיל הרשב"א ס"ל דחייבים לשלם ומדברי הר"ן שם נראה דאף א' אי. עלה כבר זכו אחרים דמשעה שאסרו הפקירם:

עוד כתב מהרי"ט שם שאין לקהל לפטור עצמם מאותו חלק בטענה דאיהו דאפסיד אנפשי' דמ"ש מההיא דתנן בפרק אע"פ נדרה שלא להניק בית שמאי אומרים שומטת דד וב"ה אומרים כופה ומניקתו ומפרש בגמרא דבנדרה היא וקיים לה הוא קא מיפלגי דבית הלל סברי היא נתנה אצבע בין שיני' הא קמן דאפי' בקיים לה הוא דיכולה היא לומר כסבורה הייתי שיפר ואפי' הכי סברי בית הלל היא נתנה וכופה ומשמשתו וכו' ומלבד שאין הנדון דומה לראיה כמבואר למעיין עוד ק"ל דמאי מייתי דההיא אוקמתא אדחייה. ובפרק המדיר דף ע"א ע"א אוקימנא סתם מתני' כמ"ד הוא נתן אצבע בין שיניה ועיין בהרמב"ם סוף פי"ב מה' אישות. הן אמת שראיתי בהגהת אשירי פרק אע"פ שכתב משם מהרי"ח כאוקמתא קמייתא ודבריו צ"ע:

עוד כתב מהרימ"ט על מה שכתב הרשב"ץ דכל דמחוסר גוביינ' יכול לאסור ז"ל איברא דיכול לאסור חפץ אחד על בעל חובו ואפי' הוא משועבד לו אבל לאסור כל נכסיו על בע"ח הא ודאי אינו יכול דאם כן כל אדם יפקיע שעבודו של חברו יע"ש ודין זה במחלוקת שנוי עיין בהר"ן פרק אע"פ ובה"ע סי' קי"ז, עוד כתב הרב וז"ל וחוץ מזה אפי' לא היה מקום כאן לומר דאלמוה רבנן לשעבודי' הנדר מעיקרו אין בו ממש דהא דכתבו התוס' דאלמוה רבנן לשעבודי' זהו באוסר כל נכסיו על ב"ח דאי בתר הכי נפלו לי' זוזי יכול הב"ח ליהנות מהם אבל אם הדירו לוה לב"ח קונם הנאתי עליך מי חייל קונם עליה ויש לי ראיה מהא דאמרינן פרק המדיר הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו וכו' ע"ש ותמהני עליו דהא ריש פרק המדיר את אשתו מליהנות לו קאמר בגמרא היכי מצי מדיר לה והא משועבד לה הקשה הר"ן ז"ל ומאי קשיא לי' והא אמרינן בפרק אע"פ דקונמות קדושת הנוף ומפקיעין מידי שעבוד י"ל דכי היכי דאמר התם דאלמו' רבנן לשעבודיה דבעל ה"נ אלמוה רבנן לשעבודה דאשה וכ"כ הרא"ש בפרק אע"פ ופ"ב דנדרים ומה שהביא מדברי התוס' דפרק אף ע"פ גבי נדרה שלא להניק אין ראי' משם דכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודי' אע"ג דהוה מצי מיפר ה"נ אלמוה אע"פ שקיים לה הוא ומן התימה על הרב ז"ל דהתוס' הכריעו ההיא דב"ח מההיא דפרק המדיר דפריך וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לי' ונימא דמפקא שעבודא ע"י קונם ע"כ ואע"ג דהתם איירי באוסר הנאתו עליה. וראיתי להרב בעל לחם משנה בפי"ב מהל' אישות הקשה לדברי הר"ן ז"ל דכ' דאנן קי"ל דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד מההיא דכ' הרמב"ם פי"ד אמר לה תשמישי אסיר עליך שאינו חל מפני שהוא משועבד והא קונמות מפקיעין מידי שעבוד ותירץ דדוקא גבי ממון קונמות מפקיעין אבל גבי עונה דאין התנאי מועיל ולא ניתן למחילה אין הקונם מועיל להפקיעו עכ"ד ותמהני עליו דבפ"ב דנדרים גבי תשמישי אסור עליך כו' הקשה הר"ן והא קי"ל דקונמות מפקיעין מידי שעבוד ותירץ דכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודי' דבעל הכי נמי אלמוה לשעבודיה דידה:

סימן ד

השאלה נאבדה ומתוך דברי התשובה יובנו דברי השאלה:

תשובה ראיתי את השאלה ומה שהשיב עליה החכם נר"ו לחייב את ראובן מטעמים שונים אם מטעם שמה שאמרו פורע חובו של חברו שלא מדעתו הניח מעותיו על קרן הצבי ה"ד היכא שעשה כן מדעתו בלי שום אונס אבל כל שאנסוהו לזה לפרוע חובו של זה הרי זה חוזר ונפרע ממנו וכמ"ש מוהרי"ט בח"א סי' קס"ד:

ואיברא דזה לי ימים ושנים שעמדתי על דברי הרב אלו דמדברי הטור לא משמע הכי שכתב בסי' שפ"ח ז"ל ראובן שהיה חייב לעובד כוכבים מעות ואנס העובד כוכבים את שמעון עד שפרע בשבילו אין ראובן חייב לשלם אלא אם כן היה החוב מן המס וכו' ע"כ ומסתימת דברים אלו משמע שאע"פ שהחוב הוא ברור עם כל זה אינו חייב לשלם כיון שהעובד כוכבים אנסו לשמעון שלא כדין ומה שדקדק הרב מדברי הרמב"ן ז"ל והביאם הטור סי' ק"ה דנפקד שמסר הפקדון לב"ח של המפקיד דפטור ולא מצי טעין מפקיד לומר מפייס הוינא ליה ומחיל לי כדאמרינן בפורע חובו של חברו דהתם עילה מצאו שלא לחייבו לזה מפני שעשה שלא ברשות וכ' הרב ומדבריו אתה למד דהיכא דנטלו ממונו של זה כנגד חובו של זה דלא שייך לומר שעשה שלא ברשות ודאי מחייב לשלם לזה לע"ד עדין ליכא למילף מידי דכל שאנסוהו לזה או לממונו בעד חברו כיון שאינו בדין לא מיחייב אידך דמשמיא אנסו להאיך כמ"ש הרב בעה"ת ז"ל משם הרמב"ן ז"ל בשער ע' אלא דלגבי פורע חובו של חברו דלא שייך לומר משמיא אנסו לזה כתב הרמב"ן ז"ל דעכ"פ עילה מצאו שלא לחייבו מפני שעשה שלא ברשות מה שא"כ לגבי נפקד שמסר הפקדון דאין לחייבו מה"ט דמי יימר דהוה מתפייס עלה בידינו דכל פורע חובו של חברו אפי' היכא דאנסו אותו לפרוע אבד מעותיו אמנם מדברי תשו' הרא"ש כלל ע"ג סי' ט' וכלל פ"ט סי' ט' נראה כדינו של מהרי"ט ועוד נראה לע"ד לחייב לראובן כיון דהוא גרם שנתפס שמעון בעדו שע"י שא"ל לעובד כוכבים ששמעון לא הביא לו מאומה נתחייב שמעון לשלם לעובד כוכבים נמצא שראובן הכריחו לשמעון שיפרע בעדו לעובד כוכבים ודמי למ"ש התוס' בפרק הכונס גבי מבריח ארי מדעתו האי שלא מדעתו כלומר שחברו מכריחו שיבריח ארי ומשום הכי ראוי שיתחייב וה"נ בנ"ד. ובר מן דין יש לחייבו לראובן מכיון דמה שנתפס שמעון היה ע"י ששלחו ראובן ליקח לו בהלואה מן העובד כוכבים שכל המעמיד את חברו נגד העובדי כוכבים עלי' רמי לסלוקי לעובד כוכבים מעליו מטעם דארי' ארבע עלי' כמ"ש מהר"ם ז"ל בתשו' סימן רנ"ו והרא"ש ג"כ כלל י"ח סימן ו' שכתב ז"ל כיון שמודה ראובן שהכניסו ערב לעובד כוכבים חייב לפרוע לשמעון כל מה שהוצרך ליתן לעובד כוכבים ואפי' אם היה העובד כוכבים תובע ממנו שלא כדין ואנסו ליתן לו כי הדבר ידוע שידם תקיפא עלינו וזה ידע ראובן כששם אותו ערב וקבל עליו שעבוד זה לפצותו ולסלקי מכל היזק שיבא לשמעון מחמת ערבות זה ואע"פ שלא פירש זה בפירוש הוה ליה כאלו פירש והתנה בו ודמי האי מלתא לההיא דאמרינן זבין ארעא לעובדי כוכבי' אמצרא דחברי' משמתינן לי' עד דמקבל עליה כל אונסא דאתי לי' מחמתיהם משום דאמ"ל אריה ארבעת אמצראי עכ"ל ואין לומר דמ"ש הרא"ש כן היינו משום דס"ל דכל כי האי גוונא חשיב ברי היזקא כמו שנראה מדברי הב"י ז"ל בח"מ סי' קע"ה גבי זבין לעובד כוכבים דמשמע מדבריו שאם לא קבל עליו כל אונסא דאתי ליה ובא לו היזק מהעובד כוכבים שחייב לשלם אבל לדידן דלא חשיב זה ברי הזיקא כמ"ש הב"י שם ה"ז פטור זה אינו דא"כ לא היה צריך הרא"ש לומר דמסתמא ידע ראובן כששם אותו ערב וקבל עליו לפצותו דבלאו הכי ה"ז מתחייב כיון דהוי ברי היזקא אלא ודאי נראה דהרא"ש ג"כ ס"ל כסברת הרמב"ן והרשב"א ז"ל דאינו אנא גרמא בניזקין וכ"כ הנ"י בפרק הגוזל משמיה דהרא"ש ז"ל ולהכי איצטריך הרא"ש לומר דראובן ידע וקביל עליה כל אונסא דאתי לי' מחמתיה ואע"פ שלא פירש כאלו פירש דמי ומתחייב בשעבוד זה בקבלה בעלמא בלי שום קנין כיון דאריה ארבע עליה ואע"ג דלא הוי ברי היזקא כיון דקביל עליה מתחייב. (א"ה ע"כ מצאתי ועיין מ"ש א"א הרב ז"ל בסוף הלכות נזקי ממון):

סימן ה

כתב הטור בח"מ סי' ס"ט מי שהוציא כתב יד הלוה על יורשיו אם מודים שהוא כתב יד אביהם אם הוא תוך הזמן גובים מהם ע"כ וכתב הבש"ך דין זה צ"ע כי מה בכך שהם מודים מ"מ אלו היה אביהם קיים והיה מודה שהוא כתב ידו אע"פ שהיה בתוך הזמן היה נאמן לטעון פרוע במיגו א"כ נטעון ליתמי ונראה דהטור לטעמיה אזיל דס"ל דלא טענינן ליתמי נאנסו וכן י"ל דס"ל להבעה"ת משום דמלתא דלא שכיח לא טענינן ליתמי וא"כ קשה על המחבר שהביא לקמן גבי נאנסו ב' דעות וכאן סתם כדברי בעה"ת והטור ואפשר דס"ל דחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו גרע טפי ממלתא דלא שכיח אבל באמת נ"ל דמאן דפליג התם פליג הכא עכ"ד ולע"ד דברי המחבר עיקר וראיה לזה דהרב ב' התרומות ס"ל דטענינן ליתמי נאנסו כנראה מדבריו ריש שער ה' והביאו הבש"ך סי' ק"ח ובשער י"ג כ' הבעה"ת דאם הוא תוך זמן גובים מהם וע"כ צריכין אנו לחלק דחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו גרע טפי ממלתא דלא שכיח וראיתי להרב מוהר"א ששון סי' ק"ל ז"ל הכלל העולה שאפי' בחששא רחוקה שהיא שהאב הודה ואח"כ הוציא כ"י הלוה אם אין היתומים מודים שהיא חתימת יד אביהם מיפטרי והטור כתב דברי בעה"ת ולא חילק עליהם וכו' עד הן אמת שמתוך דברי בעה"ת נראה שיש מקום לדחות זה שהרי כתב אבל טענו יתמי דמשמע דווקא שהם טוענים אבל אנן לא טענינן להו מכל מקום המעיין יראה שמה שטוענים הוא טענת שמא הרי לך דאפי' בטענת שמא מהניא טענתם עכ"ד ומלבד דהטור ס"ל דלא טעני' ליתמי מלתא דלא שכיח כאמור עוד דבריו צ"ע במה שרצה לייחס דאית ליה להטור דמלתא דלא שכ"ח אי טענו יתמי אף שהיא טענת שמא מהניא וזה אינו דבסי' רצ"ז ושס"א נראה בבירור דאית ליה להטור דבמלתא דלא שכיח טענת שמא לא מהניא ליתמי יע"ש בב"י גם מה שראה מדברי הרב ב' התרומות דדוקא שהם טוענים דמשמע דמלתא דלא שכיח לא טענינן להו קשה דהא כבר כתבנו דאית ליה דטענינן ליתמי נאנסו וי"ל ועדין צ"ל במ"ש דחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו גרע ממלתא דלא שכיח ושגם הרב בעה"ת מודה בזה דלכאורה קשה דמדברי הבעה"ת בסוף שער כ"ז אין נראה כן וז"ל הצ"ל ואיכא לעיוני אם מת אביהם תוך הזמן של שטר זה שהאמין המלוה ללוה מהו כיון דכ"ז שיאמר כתב ליה דליהוי נאמן אישתכח דלוה אפי' תוך זמן מהימן ומסתברא כיון דאתני אתני ואינו מהימן אפי' תוך זמן וטענינן ליתמי דאלו אבוהון הוה קיים הוה טעין פרעתי תוך זמן ומהימן אינהו נמי מהימני עכ"ל:

סימן ו

כתב מהרא"ש ז"ל בסי' ע"ד דהא דאמרינן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו היינו במלוה וכיוצא שנתחייב לפרוע דמים אבל נתחייב ליתן סחורה לא יע"ש. ולע"ד אין נראה כן וכן יש לדקדק מתוך דברי הרשב"א ז"ל הביא דבריו ה"ה פ"י מהלכות מלוה דין ב' וז"ל הצ"ל ואין דינם מחוור בעיני שקביעות זמן פרעון לתועלת הלוה הוא שאין המלוה יכול לכופו בנתים אבל אלו בא לוה לפרוע בנתים פורע שאין אדם עשוי לפרוע תוך זמנו אמרו אין אדם רשאי לפרוע תוך זמנו לא אמרו יע"ש ועיין במוהר"י אדרבי ז"ל סימן קי"ג:

סימן ז

כתב ה"ה בפי"ד מה' מלוה דין א' ז"ל אבל אני חוכך בדין פוגם את שטרו דהא איבטילא לה חזקה דאין אדם פורע לגבי האי שהרי פרע והלה מודה לו במקצת יע"ש ונראה לומר דמאי דחזינן דפרע פרע ומאי דחזינן דלא פרע לא פרע וחילוק זה כתבו התוס' בפרק חזקת דף מ"ה בדוחק יע"ש ולדעת הרמב"ם ז"ל יש לי קצת כדמות ראיה ממאי דאמרי' באלו נערות אמר רב פפא ש"מ האי שטרא ריעא לא מגבינן ביה ה"ד שטר' ריעא כגון דאמר זייפו לי שטרא וכתב הר"ן דדעת הרמב"ם דלא מרעינן שטרא אלא על אותו פ' מאותו סך אבל שאר שטרות שיש לו על אותו פ' לא ריעי אלמא אע"פ דאיתרע חזקתו במקצת לא איתרע בכוליה:

סימן ח

כתב הב"י בסי' קי"א בשם בעל התרומות ז"ל וכתב עוד שאם לוה הבעל עמה וקני ממנה תחלה או שקנו ממנה אחר בעלה וכתבה אחריות בכל אלו נשתעבדו למלוה אף באותן ג' שדות ע"כ. וראיתי למהר"ש ז"ל בסי' קכ"א שנשאל על שטר שכתב בו וליותר יפוי כח נכנסה פלו' בעד בעלה ערבנית קבלנית ושמו ראובן ואשתו בתיהם אפותיקי וכתב הרב שם דכיון שכתוב בשטר שהוא ואשתו מנו בתיהם אפותיקי לא גרע מאחריות ע"כ וראיתי בספר נתיבות משפט נתיב כ"ג ח"ד שתמה עליו דאפילו לדברי הרמב"ן שכתב דבהלואה לא שייך טענת נחת רוח כתב אבל אם לוה הבעל ושעבד נצ"ב שלה באפותיקי וחתמה לו בכי האי גוונא שייך נחת רוח ע"כ ולע"ד נראין דברי מהר"א ששון דעד כאן לא קאמר הרמב"ן אלא כשיו' הבעל ושעבד לו שדה והיא חתמה לו דהיא אינה מתחייבת לב"ח ולא חתמה לו אלא על אותו שדה המשועבד לה אבל בנדון מהרא"ש ז"ל דהיא נתחייבה ונכנסה ערבנית קבלנית ודאי כשמינו בתיהם אפותיקי לא גרע מאחריות וחילוק זה מבואר בדברי הרמב"ן שכתב ז"ל לפי שהיא אינה מתחייבת לבע"ח ואינה מפסדת אלא אותו שדה המשועבד לה. (עיין בתשו' מהראנ"ח סי' צ"ב):

סימן ט

במאי דקי"ל דמדינא דגמרא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ראיתי להרא"ש בפרק יש נוחלין דף ר"ה גבי אין הבכור נוטל פי שנים במלוה ז"ל ואע"פ שהורע כח הבכור לענין מלוה דהוי ראוי לגבי כתובת אשה הוי כמוחזק כדתנן בפ' הכותב מי שמת והניח אשה וב"ח ינתנו לכושל שבהן ומפ' בגמרא דהיינו כתובת אשה ואפי' ר"ע לא פליג אלא משום שכולם צריכים שבועה עד ומיהו אין ראיה דלעולם אם גבו היתומים את המלוה אינו גובה מהם משום דהוי ראוי אבל בעוד שלא גבו יפה כחן לגבות כי היכי דיפה כח המלוה ואשה לגבות אע"פ דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח וה"ה לענין ראוי כיון שהם ביד אחרים עכ"ד משמע מדבריו דגם לר"ע אי לא הוי טעמא משום שבועה היו גובין לב"ח דע"כ לא אמרינן מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח אלא כשהם בידם אבל כל שהם ביד אחרים משתעבדי לב"ח וכ"נ מדברי התוס' בפ' הנז' דף קכ"ה וכן כתבו התוס' בפ' יש בכור דף נ"א ע"ב ד"ה ולא בראוי כבמוחזק יע"ש וצ"ע דהא אמרינן בפסחים בפ' כל שעה ד' ל"א גבי ב"ח אי למפרע גובה או מכאן ולהבא דרבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה ופריך תלמודא ומי אמר רבא הכי והאמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה ומת ראובן ואתא ב"ח וטריף ליה משמעון ואתא שמעון ופייסיה בזוזי דינא הוא דאתו בני ראובן ואמרי ליה לשמעון אנן מטלטלי שבק אבון גבך ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח הרי דהתם המעות עדין לא באו בידי היתומים אלא הם ביד אחרים ואפילו הכי אמרינן מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח. שוב מצאתי בירושלמי הביאו הרא"ש בפרק הכותב על מתניתין דלר' עקיבא אפי' אי לא הוה טעמא דשבועה לא היו גובין יע"ש וליישב דברי התוס' והרא"ש דפ' יש נוחלין מסוגיין דפ' כל שעה עיין בתוס' בפ' מי שהיה נשוי דף צ"ב סד"ה ראובן שמכר שדה לשמעון וכו'. (א"ה העולה מהאמור דלדברי התוספת והרא"ש דפי"נ אם פטרו הלוה משבוע' הדין הוא שיפרע מהמטלטלין ומעות שיש לו אצל אחרים אף מדינא דגמרא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח אמנם לפי דברי הרא"ש בפ' הכותב והירושלמי נראה דמדינא דגמרא אפי' מטלטלי שביד אחרים אמרינן מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח וכן מצאתי להריטב"א בחי' כ"י לפ' הכותב שכ' ז"ל נראה מפי' רש"י ז"ל שאם פטרם משבועה בחייו ינתנו לכושל שבהם אבל בירוש' אמרו הגע עצמך שפטרם משבועה זו תורה וזו אינה תורה כלומר דלא בשבועה ממש תלייא מילתא אלא בדין גוביינא שכולם מחוסרים גוביינא והיורשים אינם מחוסרין גוביינא דכל היכא דאיתיה ברשותייהו קאי והכי מוכח לקמן בגמרא דעבדי צריכותא למאי דקתני תרתי מלוה ופקדון דאי כתב פקדון הוה אמינא דוקא פקדון אמר ר"ע והא אמאי תיסק אדעתיה דהא במלוה נמי כלן צריכים שבועה ואין היורשים צריכים שבועה אלא ודאי ה"פ דה"א דבפקדון כיון דהוי בעין ה"א שעומד בחזקת יתומים אבל מלוה דלהוצאה נתנה אינה עומדת בחזקת יתומים יותר מחזקת ב"ח וכתובה קמ"ל עכ"ל וכן נראה מדברי הר"מ ז"ל בפי"א מה' מלוה וכ"נ מדברי הטור בסי' ק"ז יע"ש ונראה דנ"מ מזה גם עתה שתיקנו הגאונים דמטלטלי דיתמי משתעבדי לב"ח דקי"ל דאם לא כתב לו בשטר שיגבה מהמטלטלין והיתומים רוצים שיגבה ממקרקעי ולא ממטלטלי שומעין להם כמבואר בסי' ק"ז ועיין בש"ך ס"ד דלדברי התוספת והרא"ש דפי"נ יכול המלוה ליקח המעות והמטלטלין שביד אחרים כל שפטרו הלוה בחייו מהשבועה ולדברי הרמב"ם והטור והריטב"א הדין עם היתומים):

סימן י

כתב מהראנ"ח בסי' צ"ב בנתן ש"ח ללאה ולאה חייבת ללוה דכי האי גונא לא מהנייא מחילה דהא ודאי במוכר שט"ח דגבה מקבל השטר עד שלא מחלו הנותן מחילה דבתר הכי לא מהניא והכא כיון שלאה היתה חייבת לו הרי מתנה שנתנו לו השטר חשיבא כגבוי ועומד וכו' יע"ש והש"ך בסי' ס"ו ס"ק ע"ג חילק עליו וז"ל ודבריו תמוהים דאדרבה מוכח בההיא סוגיא דהתם וכ"כ הריב"ש הרבה פעמים דזה גובה וזה גובה וכו' הלכך לאה אע"פ שחייבת ללוה יכולה למחול עכ"ד ולע"ד דברי מהראנ"ח ז"ל ברורים דע"כ לא אמרו בגמרא דזה גובה וזה גובה אלא היכא דהאחד עידית והאחד בינונית אבל היכא דשניהם שוים בפירו' אמרו שם אפוכי מטרתא למה לי אמנם צריך להבין במאי דכתבנו דכל היכא דלא מחוסר גוביינא לא מצי מחיל מההיא דאמרינן בפרק החובל דף פ"ט ע"ב אלא הא דתניא וכן היא שחבלה בבעלה לא הפסידה כתובתה אמאי תזביננה ניהליה לכתובתה לבעלה בהא חבל' דאי מחלה לגבי בעל ליכא פסידא ע"כ דמוכח מהכא דאפי' היכא דלא מחוסר גוביינא מצי מחיל ושמא שאני כתובה דלא ניתנה לגבות מחיים ועיין בנ"י בפ"ק דב"ק גבי פרה שהזיקה טלית אין אומרים תצא זה בזה ובנ"י גבי מתני' דפרק המניח שני שוורין תמין שחבלו זה בזה משלמין במותר אמר המחבר וכו':

סימן יא

בעניין ב"ח אי קונה משכון כבר ידוע מחלוקת הראשונים אי ב"ח קונה משכון בשעת הלואתו דדעת התוס' דאינו קונהו וכדאמרינן בס"פ האומנין אימור דאר"י בשעת הלואתו שלא בשעת הלואתו מי אמר יע"ש ולע"ד אינה ראיה לפי מ"ש רש"י ז"ל שם וז"ל אימור דאמרינן שלא בשעת הלואתו וההוא ודאי קני ליה דלגוביינא נקטיה עכ"ל ודבריו מבוארים דכי הוו מפלגינן בין משכנו שלא בשעת הלואתו למשכנו בשעת הלואתו ה"ט משום דס"ל דמשכנו שלא בשעת הלואתו לאו לגוביינא נקטיה אלא לזכרון בעלמא הוא דנקטיה ולפי מאי דקי"ל בפרק הזהב דמשכון דנקיט אפילו בשעת הלואתו לגוביינא נקטיה תו ליכא טעמא לפלוגי בין משכנו בשעת הלואתו למשכנו שלא וכו' ומשום הכי הוה בגמרא דהיאך קאמר דר"א לית ליה לדר"י והלא מודה ר"א כל היכא דנקטי' לגוביינא כגון דהוה מלוה בשטר וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל והשתא אתי שפיר מאי דקאמר שם בשמעתין בתר הכי לימא דר"י תנאי היא אבל לרבא ל"ק מידי דאיהו סבר דבהא פליגי דמר סבר לגוביינא נקטי' והוי כמשכנו שלא בשעת הלואתו דקני ליה משו' דלגוביינא נקטיה וה"ה בשעת הלואתו ומר סבר משכנו בשעת הלואתו לאו לגוביינא נקטיה אלא לזכרון דברים והכי אמרו, בפרק הזהב ולפי זה אין אנו צריכים למה שכתבו התוס' גבי אומן ש"ש הם וכ"ת אם כן מאי קאמר בפרק האיש מקדש גבי עשה לי שיריים ואקדש אני לך דאינה מקודשת משום דאין אומן קונה בשבח כלי ותיפוק ליה משום דב"ח קונה משכון וכבר ראיתי להראשונים ז"ל שהקשו זה ותירצו דמשכנו בשעת הלואתו או שלא בשעת הלואתו על פי ב"ד דעתיה אמשכון וקני ליה כר"י אבל אומן לאו אדעתא דמשכון נקטיה וממילא תפיס לי' ואפי' הכי הוי ש"ש מטעם דקא מרווח ביה ומשום הכי כי אמר לו גמרתיו לא הוי אלא ש"ח משום דסתם אומן לא תפיס ליה אאגרי' עד שיפרש בהדיא ועיין בהר"ן בפ"ק דקדושין גבי מנה אין כאן משכון אין כאן ובפרק האיש מקדש בסוגיא הנז' והיכא דתפס מידי מלוה מיד לוה ג"כ קונה אותו מדר"י ואפי' נכנס לביתו ומשכנו בלא רשות ב"ד וכדאמרינן בפ"ק דמכות גבי בטלו ולא בטלו והרי משכון דרחמנא אמר לא תבא יע"ש בפירוש רש"י והוא הדין לענין שאינו משמט:

איברא דראיתי להר"ן ז"ל בפ' השואל גבי הלואת י"ט לא ניתנה ליתבע דאי תפס מלוה מידי לא מפקינן מידו דלא ניתנה ליתבע קא אמרי' אבל אי תפיס תפיס ולא עוד אלא דאי אזל לוה ותפיס מידו דמלוה מפקינן מיניה דהשתא לאו הלואת י"ט מפקינן מיניה אלא גזילה הוא דמפקינן ומיהו היכא דלא תפס מלוה זוזי אלא משכון והדר לוה ותפס ההוא משכון גופיה לא מפקינן מיניה דהא לא קנייה מלוה לגמרי וכי הדר תפיס לוה לדידיה קא תפיס הלכך אי מפקינן מיניה הלואת י"ט הוא דמגבינן עכ"ל וצ"ל הא כיון דב"ח קונה משכון ואפי' שלא בשעת הלואתו א"כ כי תפיס ליה לוה מיד מלוה גזל הוא בידו ולא פקע קנינו של מלוה ואפי' במשכון של ישראל הממושכן ביד עובד כוכבים כתב הנמקי יוסף ז"ל בפרק החולץ דאין הישראל יכול לגוזלו הימנו ואע"פ שאין עובד כוכבים קונה משכון (ואין לומר דכה"ג אין ב"ח קונה משכון דמתוך דברי הר"ן הנז' נראה דאף בתופס המלוה שלא ברשות קנאו וכן נראה מתוך דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מלוה דין ה' יע"ש) אף על פי שדברי הריטב"א אלו שהביא הנמקי יוסף קשים הם אצלי דהא כיון דעובד כוכבים לא קני משכון אלא לשעבוד בעלמא א"כ כי בא ישראל ולקחו שלא מדעתו של עובד כוכבים דליכא חילול ה' לא מיקרי גזל וכדמוכח בפרק הגוזל בתרא דאי לאו דע"ע גופו קנוי לא הוה חשיב גזילה ואע"פ שמשועבד לעובד כוכבים שקנאו ולכן היה נראה לפרש דמ"ש הנ"י וכאלו היא מלוה שיש עליה משכון דכי שקיל למשכומי' מיני' שלא כדין הוה ליה גזל לאו אמשכון דעובד כוכבים קאי אלא אמשכון אצל ישראל קאי דקנוי לו לב"ח וע"ע הנמכר לעובד כוכבים הוי כמו כן דגופו קנוי לעובד כוכבים כמו משכון אצל ישראל. העולה לנו מכל מ"ש דב"ח קונה משכון בין בשעת הלואתו בין היכא דבא לידו בתורת משכון שנתנו לוה מדעתו ובין היכא דתפיס ליה למשכון שלא מדעת הלוה וכגון שהיה מופקד בידו ותפיס ליה מלוה אזוזי כמ"ש הטור ז"ל בא"ה סי' כ"ח בשם הרמ"ה יע"ש וכן נראה מדברי הר"ן ז"ל בפרק האיש מקדש גבי אין אומן קונה בשבח כלי יע"ש ואפי' היכא דנכנס מלוה לביתו של לוה ותפס מידי אף ע"פ דהוי גזלן כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות גזילה ספ"ג מ"מ קנאו מלוה למשכון (עיין מ"ש ה"ה בפ"ג מהל' מלו' דין ד' ודבריו מגומגמים ולע"ד נראה ליישב מה שהקשה דהיאך לוקה ומשלם וכו' דאנן לא קי"ל אלא דאינו לוקה ומשלם אבל אפשר דקי"ל דלוקה ומפסיד וכ"ש לפי מה שפירש רש"י ז"ל בפרק השוכר את הפועלים דף צ"א ע"א דכל קים ליה בדרבה מיניה אם תפס לא מפקינין מידיה כיון דחייב לצאת ידי שמים יע"ש) ומה שכתב הר"ן ז"ל גבי הלואת י"ט דאי תפס משכון והדר לוה ותפס לא מפקינן ה"ט כיון דהלואת י"ט לא ניתנה ליתבע לא קנה המלוה למשכון:

אמנם ראיתי להר"ן ז"ל בפרק שבועת הדיינין דף שי"ט גבי מה שנחלקו הראשונים ז"ל במודה מקצת הלואה ורוצה ליתן משכון באותו מקצת אי מיקרי הילך כתב ז"ל הצ"ל כי אמרינן בבע"ח דקונה משכון ה"מ בשמשכנו בשעת הלואתו וטעמא דמלתא מפני שמעותיו קונות לו משכון ואי נמי במשכנו שלא בשעת הלואתו קני ליה משום דלגוביינא דב"ד נקטיה וגזרת הכתוב הוא דקני ליה כדר"י אבל בנתן לוה למלוה משכון שלא בשעת הלואתו כיון שמלוה אינה קונה במה קנאו א"ת במשיכ' זו היא שלמד הרב ר' יוסף ז"ל מההיא דקדושין שאין המטלטלין נקנים במשיכה למשכון בעלמא עכ"ד יע"ש נמצא לפי דבריו אלו דאין המלוה קונה משכון אלא או בשעת הלואתו או שלא בשעת הלואתו כשהגביהו לו ב"ד אבל באופן אחר לא אבל הרואה יראה שדבריו אלו הם הפך מ"ש הוא עצמו בפ"ק דקדושין גבי מנה אין כאן משכון אין כאן והעולה מדבריו שם דכל היכא דאמר ליה קני משכון בשעבוד מנה קניא ליה משכון לההוא שעבודא והוי ככסף לקנות בו יע"ש:

תוכן העניינים

מחנה אפרים חלק א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה