מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות שלוחין ושותפין · סימן א
ראיתי את השאלה ומה שנגזר עליה מאת הרב המובהק הפוסק נר"ו ואנכי היום גולה אני ממקומי וספרי אינם אתי עכ"ז הוכרחתי לגלות את דעתי קמי חד מהגדולים הוא הרב המובהק מר שמואל נר"ו אשר רצה לעמוד על דעתי כי ע"כ אמרתי לכתוב שורותים מן הרשום בזכרוני ותחלת דברי אביא מ"ש ה"ה הפוסק נר"ו ועלימו תטוף מלתי. וזה יצא ראשונה הנה הפוסק נר"ו יצא לידון בדבר חדש דע"כ לא אמרו דשליח ששינה נתבטל שליחותו היינו היכא ששינה ולא לתועלתו של המשלח אבל היכא שהשינוי היה לתועלתו של המשלח כנ"ד לא נתבטל שליחותיה וכופין למשלח לקבל המקח אלו ת"ד הפוסק נר"ו:
ואני הכותב שואל ממנו דכפי דבריו מוכח שכל שבשעה ששינה היה לתועלתו של המשלח הגם כי נפחתו אח"כ ברשותיה דמשלח נפחתו ולפי זה איכא לאקשויי מההיא דנתן מעות לקנות חטים לסחורה ואזל וזבן שעורים דמוכח מהגמרא דלא חשיב שינוי אפי' לר"מ משום דלהרוחה נתכוון ואפי' הכי אמרינן דאם פחתו פחתו לשליח כיון דזבין שלא ברשות וכמ"ש הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ז"ל. ומ"ש הרא"ש שם בפסקיו עלה דהאי מימרא דאם הותירו הותירו לו משום דשליחותיה קעביד לאו למימרא דהוי שלוחו לגמרי עד שכופין למשלח לקבל המקח אלא לענין זה בלבד הוא דקאמר לה שאם הותירו הותירו למשלח וה"ט משום דהשליח נתכוון לזכות לבעל המעות ולהכי כל שרוצה המשלח לזכות בהם זכה בהו מעיקרא כדין כל הזוכה בשביל חברו שלא מדעתו אלא דלדידי חזי לי מתוך דברי הרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות שלוחין דמה שאמרו אם פחתו פחתו לשליח ה"ד במידי דנפחת מחמת שינוייו שאם לא הי' משנה והיה עושה כמי שא"ל המשלח לא הוה אתי פחתא. אבל בפחת דאונסין שנגנבו או נאבדו דאפי' אם לא היה משנה והי' קונה חטים היו ג"כ נגנבים כי זבן שעורים ג"כ ונאבדו נאבדו למשלח דמאיזה טעם אתה מחייבו אי משום דחשיב גזלן ליתא וכמ"ש המרדכי ואי משום שהוא שומר הא לא אתיא תקלה מחמת פשיעתו וזאת הסברא לא נפלאת היא ולא רחוקה היא דעת י"מ שהביא הר"ן ז"ל בתשו' וכבר ראיתי להרב המבי"ט בתשובה שהבין כן בדעת הרמב"ם ז"ל וזכורני שכ"כ הרב מהר"י לבית הלוי ז"ל והש"ך בסי' קפ"ג פסק שכן עיקר ולפי דברים אלו צריכים אנו לחלק ולומר דכל כה"ג לא אמרי' כיון ששינה נתבטל שליחותו ואם נגנבו החטים נגנבו לשליח דכיון דהמשלח הוי קרוב לשכר ורחוק להפסד שאם הותירו הותירו לו ואם פחתו פחתו לשליח כה"ג לא בטיל שליחותיה כיון דהשליח חייב לשלם את אשר עוותו ולהכי כי נגנבו השעורים נגנבו למשלח דפחת זה לא אתא מחמת שינוייו מעתה דון מינה ואוקי באתרין דאע"פ ששינה השליח בשליחותיה כיון דלהרווחת המשלח ולתועלתו נתכוון לא בטיל שליחותיה ולא מחייב השליח בפחת הסחורה שלקח אלא בכדי סכום הדמים שהותיר אבל בכדי סכום הבגדים שאפילו אם לא היה משנה השליח משליחותיה הוה אתי האי פחתא כי שינה נמי קיימי ברשותיה דמשלח ואע"פ שיש חולקים בזה ע' בתשו' הר"ן סי' ע"ג דף קנ"ט ע"א מ"מ מצי למימר המוחזק קי"ל כסברת הני רבוותא ז"ל:
ועוד ראיתי לה"ה הפוסק נר"ו טעמא אחרינא לזכות לשליח דאין זה חשיב שעבר על דעת המשלח אלא שליחותיה עבד והוסיף ע"ד ודימה לה לאומר לשלוחו זבין לי ליתכא ואזל וזבן כורא דקי"ל דמוסיף ע"ד וליתכא מיהא קני וה"ה בנ"ד וגם בזה לע"ד עדיין איכא לדחויי ולומר דע"כ לא אמרינן דמוסיף ע"ד וליתכא מיהא קני ה"ד בא"ל זבין לי ליתכא דאע"ג דאזל וזבן כורא לא עקר שליחותיה דמסתמא אין המשלח מקפיד על מה שהוסיף כיון דלא מטי ליה שום פסידא שהרי אין הלוקח יכול לקנות יותר מליתכא משא"כ כי פריש וא"ל הזהר שלא תזבין יותר מליתכא כי אזל וזבן יותר ה"ז מעביר על דעתו הוי כיון דהקפיד המשלח בכך שלא יעשה כן שלא היה צריך להקפיד כיון דהקפיד קפידתו קפידא ובטל שליחותיה וכיוצא לזה כתב ה"ה בפ"ט מהלכות גירושין בדין אמר ליה לשליח טול ממנה חפץ והב לה גיטה יע"ש. אלא שעדיין יראה דבנ"ד כיון דדרך הסוחרים בכך שמשתתפים דמים עם הסחורה כדי למצוא חליפיו איכא למימר דזה שא"ל המשלח שלא ישתף דמים על הסחורה לאו למימרא שאם יעשה כן שיתבטל שליחותיה לגמרי אלא אצטריך לומר לו כן דאי לאו הכי הי' השליח מוסיף דמים דאורחייהו דתגרי בכך ואי הוה מטי אח"כ שום פסידא הוה מטי למשלח ואפי' במה שלקח כנגד הדמים ולהכי גילה לו דעתו שאם יוסיף דמים עם הבגדים כל מה שהוא כנגד הדמים שיהיה לשליח אבל לא שיתבטל שליחותיה לגמרי דאין טעם להקפיד בכך. ומנא תימרא דלא דייקינן בלישניה דמשלח ממש כל היכא דאיכא למיתלי טעמא לקפידתו ולא יותר מההיא שאמרינן בפרק אלמנה פשיטא זיל זבין לאחד ולא לשנים הא קא"ל ולא לשנים ופירש רש"י ז"ל מכרו בטל אם מכרו לשנים דגלי דעתיה דקפיד באפושי שטרא עכ"ל. משמע מדבריו דאם מכרו לשנים בשטר אחד מכרו קיים ואף על פי שא"ל ולא לשנים ול"ד לאומר אל תגרשנה אלא בימין וגרשה בשמאל דאינה מגורשת כיון ששינה ואע"פ שאין טעם לקפידא דהכא שאני דאיכא למיתלי ולו' דמה שא"ל ולא ב' היינו בב' שטרות דאיכא צד לאקפודי וכל כמה דאיכא למתלי לקפידא בטעמא תלינן בה ולא יותר. ובמקום אחר הארכתי בזה והוכחתי לה מדברי הרשב"א וכעת איני יכול להאריך. ולפי זה עלה לנו דהדין עם השליח לכפות למשלח שיקבל הסחורה שלקח בעד חליפי הבגדים והשאר יהיה לו לבדו. ועוד איכא טעמא אחרינא לזכות לשליח ממה שבא כתוב בשאלה שהשליח בראייתו שאם לא ישתף מעות עם הבגדים כדי לעשות חליפין לא ימכרו לעולם ואזלי לאיבוד ככה"ג יראה דה"ז השליח כל מה שעשה הוא כדי להשיב אבידה ואיכא למימר ג"כ שאם היו הבעלים יודעים בזה לא הוו קפדי לומר שלא ישתף מעות עם הבגדים וכיוצא לזו כתב מהרד"ך בתשו' וכעת אין ספרו בידי להעתיק את דבריו. כללא דמלתא אמינא כי דעתי נוטה לזכות לשליח וכמ"ש ה"ה הפוסק נר"ו הנלע"ד כתבתי: