מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות שכירות · סימן כג
השוכר את הפועל להציל את שלו מן הנהר ומן הבור וכך אמ"ל הצל את שלי ואתן לך שכרך וירד ולא הציל אם נותן לו שכר טרחו דבפרק הגוזל בתרא אמרינן ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו ושכרו מיהא שקיל ואיכא למימר דהתם איירי כשא"ל אציל את שלך ואתה נותן דמי שלי דכי הציל נותן כל מה שהפסיד וכי לא הציל שכרו מיהא יהיב ליה כמו שהי' נותן לאחר לירד לנהר ולטרוח ולהציל ואף על פי שאפשר שיטרח ולא יציל אבל זה שהתנה וא"ל אם תציל אתן לך שכרך הרי פירש ואמר לו שלא יתן לו אלא לכשיציל והוא הדין נמי אם אמר לו הצל את שלי ואתן לך שכרך דאם לא הציל אינו נותן לו כלום שהרי גילה דעתו דלא יהיב אלא אחר שיציל אבל בסתמא שא"ל הצל את שלי ולא אמר לו ואתן לך שכרך נראה דאפי' לא הציל יהיב ליה שכר טרחו ועיין במרדכי בפרק הגוזל בתרא בתשובת השדכנות ועדיין צריך תלמוד. וכתב הסמ"ע דאם התנה עם חברו ועלה מאליו דנותן לו כל מה שהתנה כיון דהיה לו פסידא ע"י הצלתו ועיין בש"ך בס"ק ד' ונ"ל שלא ראו מ"ש הנמוקי יוסף ז"ל בפ' האומנין בשם הרמב"ן ז"ל וז"ל וההיא דירד להציל ולא הציל יש בכלל אפי' עלה החמור מאליו והכי איתא בהדיא בירושלמי עלה של חבירו מאליו אינו נזקק לכנוס איברא דהראיה שהביא הרמב"ן ז"ל מהירושלמי לע"ד אינה ראיה דהירושלמי קחני אינו נזקק לכלום ומשמע אפי' שכר טרחו לא יהיב ליה וכי מי גרע מירד להציל ולא הציל דשכרו מיהא שקיל ולכן היה נראה לעיר דהירושלמי איירי כשלא התנה: