אור ברסלב
מחנה אפרים חלק א - ב הלכות שכירות

מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון

הלכות שכירות

הלכות שאלה ופיקדון

סימן א

המשכיר בית לחבירו וצבר כליו לתוכו הרי זה חזקה וכ"כ הרב בעל העיטור והכי איתא בירושלמי וכן פסק הרמב"ם ז"ל אבל קצת מהמפרשים כתבו דזה לא הוי אלא כאכילת פירות ואכילת פירות לא הוי חזקה ועיין במהרי"ט ז"ל ח"א סימן ס"ה ולע"ד עם שאיני כדאי מ"מ נראה לי עיקר כסברת הרמב"ם ז"ל דכל שנותן כליו לתוכה הרי זה חזקה מכמה מקומות דבפרק הפרה דף מ"ח פריך על הברייתא דתניא כנוס שורך ושומרו הזיק חייב הוזק פטור הא גופא קשיא אמרת כנוס שורך ושומרו פטור טעמא דא"ל ושמרו הא סתמא חייב דבסתמא מקבל עליה נטירותא אימא סיפא כנוס שורך ואני אשמרנו הוזק חייב טעמא דא"ל ואני אשמרנו הא סתמא פטור דבסתמא לא מקבל עליה נטירותא כרבי ומשני רב פפא כולה רבי היא וסבר לה כרבי טרפון דאמר קרן בחצר הניזק משלם נזק שלם הלכך אמ"ל שומרו לא אקני ליה מקום בחצר והוי ליה קרן בחצר הניזק לא אמ"ל שומרו אקנויי אקני ליה מקום בחצר והוי חצר השותפין ע"כ אלמא דבהכנסת הפרה לתוך חצר חבירו קנה ליה מקומה ובפ"ק דקדושין נמי אמרינן בעי רב ביבי סלע של שניהם מהו ופירש הר"ן ז"ל ואף על גב דקי"ל בפרק הספינה דחצר השותפין אין קונים זה מזה הכי קא מיבעיא ליה מי אמרי' כי אמרה ליה תנם ע"ג הסלע אקנויי אקני ליה מקום בחצרו וקנייא לה יע"ש. ובפ"ב דבכורות דף ח"י אמרו דר' טרפון סבר אקנויי אקני ליה מקום בחצרו ופרש"י ז"ל כדי שיזכה בהם בבכורות מיד כשיולדו דתקני ליה חצרו ופי' התוס' ז"ל טעמא אי משום דגמר ושעבד נפשיה אי משום דפעמים הרועה פותח ונועל הא דאיצטריכו להני טעמי משום דאין לרועה בגוף הבהמות כלום כדי דנימא דתיקני ליה מקום כשהכניס בו בהמתו ובפ' הספינה דף פ"ה גבי ברשות המופקדים אצלו לא קנה עד שיקבל עליו או עד שישכיר את מקומו פירש רשב"ם ז"ל דמסתמא הקנה לו נפקד למפקיד את רשותו לצורך פירותיו יע"ש ובפרק קמא דפסחים כתב הרא"ש דאע"פ שהנפקד קיבל עליו אחריות מ"מ עיקר הממון של בעלים הוא וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינן ביה ביתו משמע מדבריהם ז"ל דבהכנסת הפירות שם נעשה רשותו בלא חזקה אחרינא:

איברא דיש להבין בדבריהם במה שאמרו דכל נפקד סתמא משאיל רשותו למפקיד דבפ' משילין אמתני' דמי שהיו פירותיו בעיר אחרת ועירבו בני אותה העיר לא יביאו לו מפירותיו אתמר עלה המפקיד פירותיו אצל חברו רב אמר כרגלי מי שהפקידו אצלו ואותביה ליה ממתני' דתנן ואם עירב הוא פירותיו כמוהו ומשני אמר רב הונא מתני' כגון שייחד לו קרן זוית ופי' רש"י שייחד לו קרן זוית דאושלי ביתא הלכך ברשות המפקיד הן יע"ש אלמא מוכח דכל נפקד סתמא לא משאיל מקום למפקיד עד שמייחד ליה מקום אבל כי לא ייחד לו מקום ואין צריך לומר היכא דקביל שמירה לא השאיל ליה מקום וכי תימא מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש דביחד קרן זוית דאושלי ביתא הוא ואמאי לא פירש דה"ט דייחד קרן זוית משום דחשיב כאלו פירש ואמר דאינו מקבל עליה שמירה ותו אינם ברשותיה דנפקד אלא ברשותיה דמפקיד איכא למי' דהוצרך לפרש הכי משום דרב ס"ל דאפי' בסתמא קביל עליה נטירותא וא"כ ביחד ליה קרן זוית אמאי לא קביל עליה שמירה ולזה פירש דהיינו טעמא משום דכל שמייחד לו קרן זוית אושלי ליה ביתא וכן משמע מאותה שאמרו בפרק קמא דפסחים ייחד לו בית זקוק לבער דקרינן ביה ביתך ועיין בספר מלחמות להרמב"ן ז"ל בסוף ב"ק גבי גונב מן העדר למקום שנטל יחזיר שכ' דמתני' דהמפקיד חבית אצל חבירו וייחדו הבעלים מקום וכו' דכיון דיחדו הבעלים מקום נעשה רשותו של מפקיד יע"ש:

כללא דמלתא לע"ד דלענין שכירות או שאלת מקום כיון דאינו אלא זכיה לפירות המקום דהיינו לאשתמושי בהו כדרך תשמישו כך דרך זכייתו וכענין שאמרו מודים חכמים לר"א בשביל של כרמים שקונה בהלוך כיון דלהלוך בלבד הוא דקא זכי ביה וה"נ כיון דלהניח כליו שם שכר ליה בהנחת כליו ה"ז זכה וכ"כ הריטב"א בחדושיו פ"ק דקדושין גבי הגבהה לר"ש הגבהה בפיל היכי מצי עביד:

סימן ב

השכיר לו שני בתים כיון שהחזיק באחד מהם זכה בשתיהם ואפי' לא נתן הדמים כן נראה מדברי הר"מ ז"ל בפרק א' מהלכות מכירה וה"ט כיון דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף דמי למתנה דאם החזיק באחת מהם קנה כולם אבל מדברי הרא"ש אין נראה כן שכתב דמתנה הוי כמכר ונראה דבהא פליגי דהרמב"ם ס"ל דהא דבמכר בעינן שיתן דמי כולם ואי לא לא קנה אלא כנגד מעותיו ה"ט משום דלא סמכא דעתיה דמוכר לאקנויי עד שיובא כל המעות לידו ומש"ה במתנה ושכירות דלא שייך להאי טעמא בחזקת אחת מהם קנה כולם אבל רשב"ם ז"ל בפרק חזקת דף ד"ן פי' דהא דהחזיק באחת מהם קנה כולם ה"ד במכר דכיון דנתן כל הדמים נשתעבדו כל השדות לזה שנתן הדמים וכ"כ התוס' שם וכ"כ הרא"ש ז"ל בפסקיו ונראה שסובר דהתוס' דקתני אותה בשכירות ג"כ איירי בשנתן את הדמים אבל קשה דא"כ אמאי צריך לקנין חזקה בכסף לחוד קונה בשכירות ואפי' באתרא דכתבי שטרא כמ"ש הב"י בסי' קצ"ב ובהגהת מור"ם סימן קצ"ה:

סימן ג

ראובן ששכר בית משמעון לחדש אחד והשאילו ללוי לאותו זמן ונשרף הבית וטוען ראובן שיחזיר לו השכירות מזמן שנשרף הבית ואילך ושמעון טוען לאו בעל דברים דידי את אחר שהשאלת אותה ללוי לא נשאר לך שום זכות בבית:

תשובה לכאורה היה נראה דראובן דינא קא משתעי דקי"ל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכל שנשרף הבית באמצע הזמן לא זכה המשכיר בשכירות שלא דר בו השוכר או הבא מכחו ויכול השוכר לתבוע השכירות מזמן שנשרף הבית ואילך. אבל ראיתי להתוס' בפרק האומנין דף ע"ט ע"ב שכתבו ז"ל וא"ת מ"מ אם נתן כל השכירות אמאי לא יטול השוכר שכר חצי הדרך שלא הלך ועוד דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וי"ל דכיון שהקדים לו שכרו נתרצה שיהא שלו לאלתר דאף ע"ג דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף לדעת כן נותנו שיהא שלו לאלתר עכ"ד למדנו מזה דכל שהקדים לו השכר לא שייך לומר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכיון שכן בנ"ד שחזר ראובן והשאיל הבית ללוי כבר פקע זכותי' דראובן מהבית דשאלה ליומיה ממכר הוא תו לא מצי ראובן לתבוע משמעון שיחזיר לו השכר מזמן שנשרף הבית ואילך וכן מוכח מההיא דפרק המפקיד דף ל"ה ע"ב דאמר ר' זירא פעמים שהבעלים משלמין כמה פרות לשוכר ה"ד דאגרא מיניה מאה יומי והדר שייליה מיניה תשעים יום הדר אגרא תמנין יומי והדר שייליה מיניה שבעים יומי ומתה בתוך ימי שאלתה דאכל שאלה ושאלה מחייב חדא פרה ע"כ ופירש רש"י ז"ל דמחייב להעמיד לו הד' פרות שתים נחלטות לו בשביל שתי פרות שהשאיל לו ושתים על שתי שכירות לעשות אצלו עשרים יום עכ"ל. והשתא יש לדקדק דאמאי לא חשיב עוד דאם מתה הבהמה בתחלת השבעים יום שיעמיד לו פרה אחרת לעשות מלאכה שבעים יום. וכ"ת הרי השאילה לו לבעלים לשבעים יום ואם היתה קיימת היה עושה אצל בעלי' שהוא השואל מ"מ נימא ליה לבעלים כיון דמתה כלתה שאלתך ואתה חייב להעמיד לי השכירות דאינה לשכירות אלא מתחלה ועד סוף. וראיתי למהרש"א ז"ל שדקדק זה ופירש דאיירי כשהשכיר לו בהמה זו דאז אינו חייב להעמיד לו חמור אחר אלו ת"ד אבל לע"ד זה א"א לאומרו דא"כ גם להשלים העשרה ימים לא יתחייב לו להעמיד לו פרה אחרת כיון דפרה זאת א"ל וכבר ראיתי למהרש"א ז"ל שנדחק בזה ואישתמיטתיה מיני' דברי הריטב"א ז"ל בחידו' שכתב בהדיא דאיירי בשא"ל בהמה סתם ומש"ה חייב להעמיד לו בהמה כדי להשלים העשרה ימים. אבל לע"ד נראה ליישב עם מ"ש דהכא איירי כשהקדים לו השוכר השכירות מקודם וכן נראה מפרש"י שפי' ז"ל חזר ושכרה ראובן מצ' יום שהיא שאולה ואמ"ל השכירנ' לי וטול שכרך עכ"ל משמע דטול שכרך מהשתא קא יהיב ליה דאל"כ אמאי איצטריך תו לומר וטול שכרך אחר שא"ל השכירנה לי והלכך לא מצי השתא לתבוע לו שיעמיד לו בהמה לסמנן יומי שהמשכיר א"ל כבר זכיתי בשכר' מעת שבא לידי ואח"כ כשחזרתי ושאלתי אותה ממך מחלת לי על שיעבוד השבעים יום שנשתעבד בה אני וראיתי בחי' בתרא לפרק הספינ' שכתבו משם הרא"ם גבי ההיא דמדינר ליום ולגורן יפה סלע שאין זה אגר נטר דאע"ג דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ה"מ היכא דלא בעי למיהב ליה מתחלה אבל היכא דיהיב ליה מתחלה שכירות הוי ולא הלואה:

סימן ד

מי ששכר מלמד לבנו ומת הבן תוך הזמן פסק רבינו מאיר והביאו המרדכי פרק האומנין מנין דהוי פסידא דמלמד דקי"ל כל אונסא הוי פסידא דפועלים ולמד כן מהשוכר פועלים ואתא מטרא דאמר רבא דהוי פסידא דפועלים יע"ש ולכאורה איכא לאקשויי פסקא אפסקא דר"מ גופי' ס"ל דאם חלה המלמד הוי פסידא דב"ה וצריך לשלם כל שכרו משלם משום דמשעה שהתחיל במלאכתו חל עליו חובת תשלום שכירותו וכי חלה נסתחפה שדהו דבע"ה יע"ש והשתא נראים הדברים ק"ו ומה כשחלה המלמד אמרינן דהוי פסידא דבע"ה משום דמזלו של בע"ה גרם ואע"פ שאין המלמד יכול ללמוד פ"ש בחלה הבן דלהוי פסידא דבע"ה כיון דהמלמד קאי ועומד לקיים תנאו ואי משום טענת אונס אתה פוטרו לבע"ה מליתן אם כן כי חלה המלמד נמי להוי פטור הבע"ה מהאי טעמא. והיה נראה לחלק ולומר דס"ל לר"מ ז"ל דמלמד גופו קנוי לבע"ה כמ"ש הוא ז"ל בתשו' אחרת ולכך כי חלה המלמד הוי פסידא דבע"ה דהוי כלוקח שדה מחברו ושטפה נהר דנסתחפה שדהו וכמו כן בחלה המלמד כיון דגופו קנוי לבע"ה נסתחפה שדהו של בע"ה קאמרינן ומזליה גרם ותו לא מצי טעין טענה ולומר אדעתא דהכי לא קניתי ותדע מדאמרינן בפרק המקבל שדה ההוא גברא דקביל ארעא אגודא דנהר מלכא ואסתכר נהר מלכא אתא לקמיה דרבא אמר ליה נהר מלכא לא עביד דמסתכר מכת מדינה היא זיל נכי ליה ע"כ משמע מהכא דאי לא הוה מכת מדינה לא הוה מנכי ליה לשוכר ואע"ג דהוי אונס דלא שכיח ולא מצי טעין אדעתא דהכי לא שכרתי כיון דמזליה גרם ועליו נגזרה גזירה שיפסיד ממונו. משא"כ בחלה הבן ומחמת זה אין המלמד יכול ללמוד לא שייך לומר נסתחפה שדהו דבע"ה כיון שלא נולד שום ריעותא בקנינו שהוא המלמד. ולפי זה היה נראה לע"ד ליישב מה שהקשו התוס' בפ' הגוזל קמא גבי יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה והקשו התוספות א"כ אדם הלוקח פרה ונטרפה יאמר לו אדעתא דהכי לא לקחתי וכו' יע"ש ולפי מ"ש ל"ד כלל דלוקח פרה ונטרפה שנולדה ריעותא בגוף קנינו הרי זה נסתחפה שדה הלוקח ומזלי' גרם ולכך לא מצי טעין אדעתא דהכי לא לקחתי משא"כ גבי יבמה שנפלה לפני מוכה שחין דלא שייך לומר נסתחפה שדה דידה דאשה הוי שדה של בעל ובעל אינו שדה של אשה וכמ"ש התוספות רפ"ק דכתובות משום הכי הוי ס"ד לומר דנימא אדעתא דהכי לא קדשה נפשה. והשתא מתיישב מה שהקשה המרדכי במסכת יבמות לר"מ שהביא ראי' לסברת הגאונים דאמרו דיבמה שנפלה לפני משומד דאינה זקוקה ליבם מההיא דפ' הגוזל והקשה המרדכי עליו דה"ט לא סגי אלא ביבמה מן האירוסין משום דלא איכפת ליה לבעל וכמ"ש התוספות שם ליישב קושיא שהקשו מלוקח פרה אבל ביבמה מן הנשואין הא ודאי איכפת ליה כי היכי דלא ליהוו כל בעילותיו זנות למפרע אבל לפי מ"ש א"ש דס"ל לר"ס ז"ל דההיא דפרק הגוזל מיירי אפי' ביבמה מן הנשואין ולא איכפת לן לדעתה דידיה משום דאנן סהדי דאי הוה מסיק אדעתא לא הוה מקדשא נפשה ול"ד ללוקח פרה ונטרפה דלא מצי למיטען הכי משום דמזלו גרם ונסתחפ' שדהו וכ"נ שהוא דעת הרא"ש ז"ל בתשוב' כלל ל"ד שכתב במי ששידך אשה ואח"כ יצאת אחותה מן הכלל שהוא פטור מן הקנס דאיכא אומדנא דאדעתא דהכי לא שידך אותה וסיים בה וכ"ז בשלא קידשה אבל אם קידשה אשתו היא ונסתחפה שדהו ע"כ אלמא דכל היכא דנסתחפה שדהו ליכא טענה למימר אדעתא דהכי לא עשיתי כיון דמזלו גרם:

ובעיקר דינו של מהר"ם ז"ל דמדמי מת הבן לאתא מיטרא דהוי פסידא דפועלים לכאורה נראה דלא דמי דהתם לא מצי פועל לומר אנא הא קאמינא וכו' דבע"ה ג"כ יכול לומר הרי השדה לפניך ונמצא דאין העיכוב בא לא מזה ולא מזה משא"כ במת הבן דיכול לומר תן לי בנך ואלמדנו וזה נראה שהיא דעת ר' יואל ז"ל שאף ע"פ שפסק דחלה הבן הוי פסידא דמלמד במת הבן פסק דהוי פסידא דבע"ה וה"ט משום דיכול לומר המלמד אנא הא קאמינא תן לי בנך ואלמדנו וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשו' והביאה הב"י בסי' של"ה שהשיב על בע"ה ששכר פועל שישמשנו ומת בע"ה בחצי הזמן דנוטל הפועל כל שכרו משום דיכול לומר אנא הא קאימנא יבא ואשמשנו דהכי שנינו שם בפרק מי שאחזו הרי זה גיטך ע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים ומת האב הרי זה גט דיכולה לומר תן לי אביך ואשמשנו עכ"ל. איברא דלכאור' נראה דליכא ראיה מהתם דהתם שאני משום דס"ל לרשב"ג דמעיקרא האי גברא להרוח' התנה והשתא לא צריך מה שאין כן בשוכר פועל לעשות לו מלאכה דליכא למימר דלהרוח' שכרו וכמ"ש התוס' שם בפרק מי שאחזו דף ע"ב בד"ה רבא אמר הא לא איצטריך וא"ת דהא אמרינן בפ' האומנין שכר את הפועלים ואתא מיטרא הפסד דפועלים ותירצו דשאני התם שאינו אלא שכיר יום שלא שכרו בע"ה אלא לדלות וכיון שלא הוצרך אינו שכירו עכ"ד וכ"כ כל המפרשים. וכבר ראיתי להמרדכי בפ' האומנין שדחה ראיית הרשב"א כמ"ש. אבל כד דייקינן בה יראה דשפיר מייתי הרשב"א ז"ל מהתם מסיפא דקתני ע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים דיכולה לומר תן לי את אביך ואשמשנו דכיון דקצב זמן לשימושה ליכא למימר להרוח' התנה ולזמן המצטרך קאמר דכי אמרינן להרוח' התנה והא לא איצטריך היינו בדלא קצב לה זמן דאיכא למימר לזמן המצטרך התנה אבל היכא דקצב לה זמן ליכא למימר לזמן המצטרך התנה וכמ"ש התוס' שם באות' סוגיא דוק ותשכח וכ"כ הרשב"א בחידושיו וטעמא דרשב"ג דאמר ה"ז גט היינו משום דאין העיכוב ממנה ומעיקרא כי התנה אדעתא דהכי התנה אבל עדיין איכא למידחי דאין ראיה משם לדינו של הרשב"א דהתם תנאה הוא דקא מתנה ויהיב לה גיטא על מנת שתשמש לאבא וכל מאן דיהיב מתנה והתנה על מנת שתעשה כך וכך ס"ל לרשב"ג דה"ק ליה על מנת שלא יבא העיכוב ממנה והלכך כי מת האב הוי גט משום דאין העיכוב ממנה אבל בשוכר פועל לעשות לו מלאכה איכא למימר דלא שכרו אלא אדעתא שיעשה לו מלאכה וכי לא הוצרך אינו שכירו:

וראיתי בירושלמי שם פ' מי שאחזו על פלוגתא דרשב"ג ורבנן מייתי כיצד סדר סימפון אנא מקדש לך ע"מ שאבא ביום פלן ואינסוב אירע לו אונס ר"י אמר אונסא כמאן דלא עביד וריש לקיש אמר אונסא כמאן דעבד חד בר נש אקדים זוזי לאילפא ונגב נהרא אמר רב נחמן מצי א"ל הא אילפא אתי נהרא ור' אבא הוה פליג ומסיים שם ר"י ור' אבא סברי דלא כרשב"ג דאמר כל עכבה שאינה ממנה ה"ז גט ור"ל ור' נחמן סברי כרשב"ג כך גריס הרשב"א שם בחי' פ' מי שאחזו וכ' דהלכה כר' נחמן כיון דעבד עובדא יע"ש ולכאורה איכא למילף מהכא דכל אונסא פסידא דשוכר הוי כ"כ דמצי הפועל לומר לו הא קאימנא אבל ראיתי להר"ן בפ' האומר דקידושין דמייתי האי ירושלמי וכתב דהלכה כר"י דאמר אונסא כמאן דלא עבד דמי וכתב עוד דבקידושין דוקא הוא דקאמר ר"י הכי דאונסא כמאן דלא עבד לפי שאין האשה מתקדשת אלא מרצונה ומדעת' ואינה מסכמת לקידושיו אלא א"כ נתקיים התנאי אבל כל שלא נתקיים אפי' באונס אינה נתרצה בקידושיו ודמי למי שנתחייב לחבירו סך מה ע"מ שיעשה לו דבר פלוני ונאנס ולא עשהו וכו' דאע"ג דאנוס רחמנא פטרי' מ"מ זה לא חייב עצמו אלא ע"מ שיקיים אותו דבר עכ"ל ולפי זה יראה דה"ה בשוכר את הפועל ע"מ שילך לירושלים או שישמשנו שתי שנים שכל שלא נתקיים אותו דבר אין לו לפועל כלום דזה לא חייב עצמו בשכירותו אלא כשיקיים אותו דבר אבל אם לא נתקיים לא ואע"פ שאירע אונס למתחייב והמקבל יכול למימר אנא הא קאימנא מדקאמר שם דר"י ורבי אבא סברי דלא כרשב"ג דאמר כל עכבה שאינה ממנה ה"ז גט כפי גרסת הרשב"א ז"ל בירושלמי:

איברא דלפי גירסא זו איכא לאקשויי טובא להר"ן דאיך קאמר שם דר"י דלא כרשב"ג דמשמע דרשב"ג ס"ל אונסא כמאן דעבד דמי ואדרבא איפכא איכא למידק מרשב"ג דמדקאמר יכולה היא לומר תן לי אביך ואשמשנו דאנא הא קאימנא ואין העכבה משלי משמע דכל היכא שנאנסה איהי ואינה יכולה לומר הכי אינו גט משום דאונסא כמאן דלא עבד ולכן היה נראה לע"ד לקיים גירסת הספרים דגרסי ר"י כרשב"ג והכי דייק דמדקאמר רשב"ג יכולה היא וכו' שאין העכבה ממנה משמע דכל היכא שעכבה ממנה אינו גט ואע"פ שנאנסה ודלא כר"ל דאמר אונסא כמאן דעבד דמי ודחי ואמר חתכה ידה כמי שעכבה דמי נחתכה ידה כמי שלא עיכבה דמי כלומר דר"ל אמר לך אנא דאמרי אפי' כרשב"ג וכי אמר רשב"ג כל עכבה שאינה ממנה וכו' דמשמע דכ' היכא דהויא עכבה ממנה לא הוי גט ה"ד בשעכבה איהי בידים דה"ז כאומרת איני רוצה לעשות וביטלה התנאי בידים אבל אם נחתכה ידה באונס אין העכבה ממנה קא חשיב דאונסא כמאן דעבד דמי כן נלע"ד בכוונת הירושלמי ולפי זה איכא למימר דע"כ לא פליגי ר"י ור"ל אי אונסא כמאן דעבד דמי אי לא אלא כשנאנס המקבל ואינו יכול לקיים תנאו אבל היכא דהמקבל יכול לקיים תנאו והנותן הוא דנאנס ה"ז דומה לדרשב"ג דאמר כל עכבה שאינה ממנה ה"ז גט ואפי' חכמים לא פליגי עליה אלא גבי גט דוקא משום דס"ל לצעורא קא מכוין ובהקפרה התנה עמה אבל לגבי ממונא לא וכמ"ש הרשב"א באותה תשו':

ומעתה איכא למימר דל"ד נ"ד לההיא דאילפא דאיפליגו בירוש' דהתם שניהם מזומנים לקיים התנאי ולכך ס"ל לר"א דהוי פסידא דמשכיר כי ההוא דהשוכר את הפועל להשקות שדהו ופסק נהרא דהוי פסידא דפועלים ואע"ג דקיימי פועלים לעשות ולא מצו לומר אנא הא קאימנא דב"ה נמי קאי ועומד לקיים התנאי דיכול לומר הרי שדה לפניך בא והשקהו אבל היכא דב"ה מת שאינו יכול לומר אנא הא קאימנא והפועל יכול לומר ליה אנא הא קאימנא ה"ז דומה ממש לדרשב"ג. איברא דעדיין יש לומר דעדיין ליכא למילף מהכא אלא היכא דהקדים לו שכרו דכיון שנתן לו שכרו נתרצה שיהא שלו לאלתר ע"מ שלא יהיה העכבה מצידו וכמ"ש התוספות בשמעתין פרק האומנין בד"ה אי אתה מוצא אלא בספינה זו ויין זה אבל היכא דלא נתן עדיין לא:

סימן ה

והיכא דשכר בית לשנה ומת השוכר בתוך השנה אי חייבים היורשים לשלם כל שכירות השנה דהמרדכי הביא משם ר"מ ז"ל דפטורים מלשלם כיון דנאנס השוכר וקי"ל כל אונסא פסידא דפועלים כיון שבאים להוציא וצריך להבין לדעתו דהוא עצמו ז"ל כתב במלמד שחלה דצריך הב"ה לתת כל שכרו משום דפועל הוי קניינו של ב"ה וכי חלה מזלו של ב"ה גרם ונסתחפה שדהו וכמ"ש המרדכי בשם ר"ס שם בפרק האומנין נראה בהדיא דס"ל דשכירות ליומיה ממכר הוא והלכך כי חלה ואינו יכול ללמוד הוי פסידא דבע"ה דנסתחפה שדהו א"כ בשוכר בית נמי לזמן כיון דשכירות ליומיה ממכר הוא כי מת השוכר או חלה שאינו יכול לדור שם נימא גם כן דמזליה גרם ואע"פ שאינו יכול לדור מחמת אונס אין זה פוטרו מדמי השכירות כי היכי דחלה המלמד. אבל כד דייקינא בה איכא לפליגי דס"ל לר"מ דודאי שכירות ליומיה ממכר הוא והוי קניינו של בע"ה והלכך כי חלה המלמד מזליה דבע"ה גרם דאפשר שאם לא היה שכיר אצלו לא היה נופל למשכב ומש"ה צריך לתת לו כל שכרו וזה הטעם לא שייך בשוכר בית ומת השוכר דמזלו גרם ונסתחפה שדהו שאין שום ריעותא בבית ולא נשתנה מכמות שהיה והלכך פטור השוכר בטענת אונס דאדעתא דהכי לא שכרה וגבי חלה המלמד שאמרנו דנסתחפה שדהו של בע"ה כיון דנולד ריעותא בקניינו לא מצי טעין ב"ה טענת אונס מכיון דמזלו גרם דאנן אמרינן ליה דאלו לא היה שכור אצלך לא היה נולד זה האונס כמו שהוכחתי כ"ז כבר בדין חלה הבן ואינו יכול ללמוד יע"ש. והרשב"א ז"ל חולק עם ר"מ וכתב דאם מת השוכר חייבים היורשים לתת כל דמי שכירות הבית משום דשכירות ליומיה ממכר הוא ומשעה שהחזיק בבית נתחייב בכל ימי השכירות בין ידור בה ובין לא ידור וטענת אונס אינו פוטרתו שזה לא מחמת דירתו ממש הוא מתחייב לו אלא מפני שמכר לו ביתו לשנה שאם ירצה ידור בה וכ"כ הראב"ד ז"ל. ולכאורה היה נראה להביא ראיה לדבריו מההיא דהשוכר את הספינה וטבעה בנהר דאי אמ"ל ספינה סתם ויין זה דצריך השוכר לתת כל דמי שכירותה כיון דהמשכיר יכול לקיים תנאו והשוכר אינו יכול לקיים תנאו כמ"ש הרי"ף והרמב"ם ז"ל וכן הוא דעת הרשב"א בתשובה שהביא הב"י סי' של"ה וכן נראה ג"כ מפרש"י שם בשמעתין וכ"כ ראב"ן ז"ל בספרו. וה"ה בשוכר בית ומת השוכר שצריך לתת כל השכירות כיון דהמשכיר יכול לקיים תנאו והשוכר אינו יכול לקיים תנאו הן אמת דהתוס' והרא"ש חלקו שם עם הרי"ף דאפי' הכי למה יתן כל השכירות ומ"ש מהשוכר הפועל להשקות את השדה ונגב נהרא דאמרינן לעיל דהוי פסידא דפועלים ואע"ג דקיימי פועלים מאחר דאנוס ב"ה ולפי זה יראה דנדון דידן הוי מחלוקת שקול והמוציא מחברו עליו הראיה:

אבל לע"ד עם שאיני כדאי נראה עיקר כס' הרי"ף והרמב"ם ז"ל חדא דסוגיא דשמעתין כפשטא הכי משמע דצריך לתת לו כל השכירות וכן בדין שהרי קי"ל דשכירות ליומיה ממכר הוא וכמ"ש הרא"ש ז"ל גופיה כמה פעמים בתשו' ועיין סי' א' וכן הוא דעת הרשב"א ומהר"ם והריטב"א והרמב"ם כמו שהוכחתי בה' פועלים ומ"ש התוס' בפ' הזהב דדוקא לעניין אונאה הוא דהוי הכי אבל בעלמא לא אמרי' שכירות ליומיה ממכר הוא דהא אמרי' בפ"ק דע"ז דכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה תרומה משום דשכירות לא קניא איכא למידחי ולומר דלעולם אימא לך דשכירות ליומיה ממכר הוא לקנין פירות וביתו קרינן ליה כל זמן שהיא שכורה אצלו ומצי להקדישה כדאיתא בתוס' שהביאו התוס' במס' ערכין דף כ"א ואעפ"כ לענין תרומה לא מצי להאכילה משום דכספו המיוחד לו בעינן כדאיתא בפרק החובל ומ"ש הש"ך דאפי' נימא דשכירות ליומיה ממכר הוא כל יומא ויומא ממכר בפני עצמו וכו' אינו כן כדמוכח בפ' הספינה גבי השוכר את הפועל לעשות עמו בגורן וכיון דשכירות ליומיה ממכר הוא תו לא מצי טעין השוכר טענת אונס אדעתא דהכי לא קניתי כיון דלאו בלוקח לחוד תליא מילתא אלא כמו כן בדעת מוכר ומוכר לא אקני ליה אדעתא דהכי וכמ"ש התוס' בפרק הגוזל דף ק"י ע"ב יע"ש. ומה שהביאו התוס' והרא"ש ראי' לפטור לשוכר משוכר את הפועל ואיסתכר נהרא דאע"ג דקיימי פועלים אפ"ה מאחר שנאנס הבע"ה פטור לשלם לע"ד לא דמי דהתם הבע"ה ג"כ מוכן לקיים תנאו דיכול לומר לפועל הרי השדה לפניך בא השקהו ונמצא דאין הפועל יכול לקיים תנאו שנתחייב לעשות. משא"כ בשוכר את הספינה סתם וא"ל ליין זה דהמשכיר יכול לקיים תנאו ולמסור ספינה בידו כמו שהתנה והשוכר אינו יכול לקיים תנאו הלכך צריך לתת לו כל השכירות ואע"פ שהוא אנוס דמזליה דשוכר גרם ויש לי להבי' ראיה עוד לזה מדאמרי' בפ' המקבל ההוא גברא דקביל ארעא אגודא דנהר מלכא בשכירות לסוף איסתכר נהר מלכא אתא לקמיה דרבא א"ל נהר מלכא לא עביד דמסתכר מכת מדינה היא זיל נכי ליה ופירש רש"י ז"ל מכת מדינה היא ולא עליו בלבד עברה זו ואתנויי נמי לא איבעי ליה לאתנויי כיון דלא עביד דמסתכר ע"כ. אלמא משמע דאי לא הוי מכת מדינה לא הוה צריך לנכויי והוה פסידא דשוכר משום דמזלי' גרם ואע"פ שהוא אנוס ומשמע עוד דאפי' היכא דהוי מכת מדינה אי הוי מידי דשכיח הוי פסידא דשוכר כיון דלא התנה השוכר סבר וקביל בכל גוונא:

והשתא איכא לאקשויי דגבי פועל אמרי' דכל אונסא הוי פסידא דפועלים כיון דהוא בא להוציא איבעי ליה לאתנויי. אבל עם מ"ש יתיישב דלא דמי לפועלים דהפועלים שכרם ב"ה ע"מ שיעשו לו המלאכה וכי אינם עושים אפי' הוי מחמת אונס תו אינם שכורים שלו כמ"ש התוס' בפרק מי שאחזו דף ע"ב שהרי לא קיימו המעשה שקבלו לעשות אבל משכיר בית או ספינה וכלים משעה שהחזיק בהם השוכר כבר קיים תנאו המשכיר משעה שמסרן בידו ותו אין על המשכיר להטפל אם יעשה בהם השוכר מלאכתו או לא. ובמ"ש יש טעם למאי דמחלק התוספתא שהביאה הרי"ף והרא"ש בין פועל שנאחז באנגריא לשוכר את החמור ונאחז באנגריא דגבי חמור א"ל המשכיר לשוכר הרי שלך לפניך ונוטל כל שכרו וגבי פועל לא מצי א"ל הרי שלך לפניך דלכאורה הוא קשה דמ"ש זה מזה ובשלמא לדברי התוס' שכתבו פ"ק דקדושין דפועל אין גופו קנוי לב"ה איכא ליישובי דדווקא פועל הוא דאינו קנוי לב"ה משום דכל אימת דבעי חוזר בו והלכך כי חלה או נאחז באנגריא לא אמרי' מזליה דבע"ה גרם כיון דלא הוי קניינו משא"כ בשוכר את החמור כיון דקנה ליה השוכר לגמרי שאין המשכיר יכול לחזור בו קניינו קא חשיב והלכך כי נאחז באנגריא מזליה דשוכר גרם אבל לפי דעת ר"מ שסובר דפועל ג"כ גופו קנוי לב"ה וכן הוא דעת הריטב"א והרמב"ם ז"ל וכן נראה עיקר כמו שהוכחתי בהלכות פועלים הדרא קושיא לדוכתא דמ"ש פועל שנאחז באנגריא דהוי פסידא דב"ה ואלו בשוכר את החמור ונאחז באנגריא הוי פסידא דשוכר. אבל לפי מ"ש טעם נכון לחלק ביניהם דפועל שאני משום דבהדיא א"ל הב"ה כששכרו ע"מ שיעשה לו מלאכה וכי אינו יכול לעשות אינו שכירו מה שא"כ בשוכר בהמה או כלים דמשעה שמסר המשכיר בידו תו לא נשאר למשכיר לעשות לו ולהשתדל שיוכל השוכר לגמור מלאכתו ולא רמי עליה מידי וכן מצאתי בחידושי מהר"ר בצלאל ז"ל שהביא משם הרמב"ן ז"ל דדוקא בפועלים הוא דאמרינן הכי:

סימן ו

והשתא איכא למיבעי בשוכר בית לזמן ובתוך הזמן באו עובדי כוכבים ודרו בה למי הוי הפסידא והיכא דנלקחו בתים הרבה לא קא מיבעיא לן דכה"ג הוי ודאי מכת מדינה דהוי פסידא דמשכיר כי קא מיבעי לי היכא דלא נלקחה בית אחרת כי אם זו בלבד מי אמרינן מזליה דשוכר וכר גרם ויתן כל השכירות או דילמא כיון דאין השוכר יכול לדור שם דמי לנפלה דקי"ל דאינו צריך לתת לו שכר ממה שלא דר בו וכ"כ הרב המבי"ט בח"א סי' מ' וכתב דאפילו לדעת הרמב"ם שכתב בשוכר את החמור ונאחז באנגריא דא"ל המשכיר הרי שלך לפניך ויתן לו כל השכירות מ"מ מאחר שהניחוה מעבודת המלך ישלים השוכר שכירותו ועוד דבחמור דמצי אמ"ל הרי שלך לפניך איירי דוקא בנלקחה דרך הליכתו אבל אם היו מחפשים בבתים ולוקחים הוי פסידא דמשכיר וגבי בית לא שייך לומר נלקחה דרך הליכתו עכ"ד ולכאורה נראה דבנ"ד איירי אפי' שלא נלקחו בתים אחרות אלא זו בלבד ואם הדבר כן עדיין יראה דמזליה של שוכר גרם ול"ד לנפלה דלתות הבית בעיניה אבל כל היכא דאיתיה הבית בעיניה כמות שהשכירה יכול לומר הרי הבית לפניך וכן מצאתי להרב בספר פני משה בח"ב סי' ל"ב שחילק בהכי וכתב דהא דמפלגינן גבי חמור בין ניטלה דרך הליכתו וכו' וגבי בית לא שייך לומר הכי מ"מ הרואה יראה בטור דאית ליה דהך סברא דדרך הליכתה ניטלה לא איתמר בגמרא אלא בהשכיר את החמור סתם אבל בא"ל חמור זה אע"פ שאינו בדרך הליכה א"צ להעמיד לו חמור אחר ומינה דלהר"מ ז"ל ג"כ בא"ל חמור זה לא שנא דרך הליכה וחייב ליתן לו כל שכרו עכ"ד והגם כי במ"ש ז"ל דהיכא דא"ל חמור זה אין חילוק בניטלה דרך הליכתו וכו' לע"ד אין נראה כן דכל שמחפשים בבתים ה"ז מכת מדינה וכל היכא דהוי מכת מדינה הוי פסידא דמשכיר שאפי' לא היה שוכרה זה היתה נלקחת שכן מחפשים ולוקחים כל החמורים. אבל בנ"ד דלא נלקחה כי אם בית זו בלבד כיון דלא הוי מכת מדינה איכא למימר דמזליה דשוכר גרם דאפשר שאם לא היתה שכורה אצלו לא היתה נלקחת:

וראיתי להתוס' ז"ל במסכת ערכין דף כ"א שהקשו על הבריית' דקתני, חלטו כהן א"ל הרי שלך לפניך והא בית הנחלט אסורה בהנאה וא"כ היכי מצי א"ל הרי שלך לפניך דהוי כמתה או נשברה דחייב להעמיד לו חמור אחר יע"ש ולכאורה היה נראה דזה סותר למ"ש דכל היכא דהבית קיימת אע"פ שלקחוה עובדי כוכבים ואינו יכול לדור בה דהוי פסידא דשוכר ואלו התוספות כתבו דדמי לנפלה. אבל עדיין איכא לפלוגי דבית הנחלט אינה ראויה לדירה לשום אדם ולכך דמי לנפלה מה שאין כן בלקחוה עובדי כוכבים שהבית ראוי לדירה. ועוד דהתם ליכא למימר מזליה דשוכר גרם וכמו שפירש רש"י ז"ל דמשום מזליה דמשכיר הוא שנחשד על הגזל ולפי פירוש הרמב"ם ז"ל דאית ליה דמאי דקתני בברייתא נאחזה באנגריא א"ל הרי שלך לפניך הוי כפשוטו דצריך השוכר לתת כל שכרה מינה נמי למדנו בחלטו כהן דא"ל הרי שלך לפניך דר"ל דצריך לתת לו כל שכרו כיון דהבית קיימת ולא נשתנה מכמות שהיה. ומה שכתב הרב המבי"ט ז"ל דאפי' בנלקחה מחמת השוכ' שאם היה ביד המשכיר לא היתה נלקח' אחר שיצאו העובדי כוכבים משם ישלים השוכר ימי שכירותו אינו נראה כן מדברי הרמב"ם ז"ל ואנגריא שאינה חוזרת יוכיח דאפי' הכי צריך לתת לו כל השכירות כיון דמזליה דשוכר גרם שהרי בדרך הליכתה ניטלה ומ"מ בעיקר הדין היכא דלקחוה עובדי כוכבים אפי' כי לא הוי מכת מדינה דמי לנפלה ומזל שניהם גרם ואינו נותן השוכר שכר דלהבא דמזל שניהם גרם והכי מוכח מפי' רש"י בפרק האומנין שכתב חייב להעמיד חמור או יחזיר לו שכרו:

סימן ז

והיכא דשכר בית לזמן ואח"כ ברחו מחמת המגפה לכאורה נראה כיון דהוי מכת מדינה יפסיד המשכיר וכ"כ ראב"ן ז"ל בסי' צ"ח אלא שכתב עוד דא"צ להחזיר המשכיר כל השכירות שלקח אלא כל א' יפסיד מחצה מדמי השכירות הזמן אשר ברחו משום דהכא הגזירה היתה על שניהם על הבתים להיות נדודים ועל האנשים להיות גולים עכ"ד. ולפי הירושלמי שהבאתי לעיל מפר' מי שאחזו דהקדים זוזי לאילפא ואח"כ נגב נהרא דפטרו רב נחמן להחזיר השכר איכא למילף דאפי' היכא דהוי מכת מדינה דקי"ל דהוי פסידא דמשכיר מ"מ אם הקדים לו השכר א"צ להחזירו דהא נגב נהרא הוי מכת מדינה והלכתא כרב נחמן כיון דעבד עובדא כמ"ש הרשב"א בחידושיו ואפי' הכי מצי א"ל המשכיר הא אילפא אייתי נהרא. ונראה דה"ט דכיון דהקדים לו השכירות נתרצה השוכר שיהא שלו לאלתר כמו שכתבו התוס' ז"ל בהאומנין גבי ספינה זו ויין זה דאם נטל לא יחזיר ולא דמי לנשרף כל העיר שכתבו בהגהת מיימון דאפי' נטלו השכר יחזיר דנשרף הבית דמי לספינה זו ויין סתם דהשוכר יכול לקיים תנאו והמשכיר אינו יכול לקיים תנאו וכדיהיב טעמא בהגהה שם משום דהשוכר אומר לו אנא הא קאימנא והמשכיר אינו יכול לקיים תנאו אבל הכא אין העיכובא מצד המשכיר שיכול לומ' הא ביתא קמך:

וראיתי למהרש"ך בח"ב סימן צ"ח שנשאל על ראובן ששכר חנות בשוק הקאזאזים לזמן שתי שנים ובתוך הזמן גזר המלך שלא ישבו קאזאזי' באותו השוק והשיב דה"ז מכת מדינה וא"צ ראובן לתת שכירות מאותו זמן ואילך ומהר"ש יונה הקשה ע"ד דכיון דשכירות ליומיה ממכר הוא מזלו של שוכר גרם והביא ראיה מאותה תשובה של הרשב"א שהבאתי לעיל יע"ש. ולכאורה נראה שאין מזה קושיא עליו דנדון הרב מהרש"ך הוי מכת מדינה והיכא דהוי מכת מדינה בודאי דהוי פסידא דמשכיר. אבל עדיין יראה דבנדון הרש"ך יש להעמיד השכירות ולחייבו לשוכר כיון דלא נשתנה החנות מכמות שהיה וראויה היא לאומנות אחרת אלא שלזה השוכ' אינה ראויה כה"ג לא שייך לומר מזליה דמשכיר גרם ונרא' דמה"ט כתב המרדכי דאם ברחו מחמת הדבר דצריך לתת כל השכירות והביאו הש"ך סי' של"ד משום דס"ל דהמכה לא נגזרה על הבתי' אלא על האנשים והמשכיר א"ל הא ביתא קמך וכן נראה מההיא דאמרי' בפ"ב דנדרים באשת כהן שנאנסה אי יש לה כתובה משום דמצי אמ"ל אנא הא קאימנא וגברא הוא דנסתחפה שדהו ומדאיצטריך לטעם דאנא הא קאימנא ולא סגי ליה לומר גברא הוא דנסתחפה שדהו ואפי' כי לא מצית איהי למיקם וכגון דנתקלקלה וסתה דיש לה כתובה ואפי' דהוחזקה בכך כמו שהוכחתי במ"א יר' דמיירי אפי' היכא שנשבית כל העיר דהוי מכת מדינה דאפ"ה יש לה כתובה דכיון דמצי א"ל אנא הא קאימנא גברא הוא דנסתחפה שדהו וכ"ש בנ"ד דמצי א"ל משכיר לשוכר זיל את והשכירה לאחרים:

סימן ח

במאי דקי"ל דכל אונסא הוי פסידא דפועלי' נראה מדברי התוס' בהאומנין דף ע"ט גבי ספינה סתם ויין זה דלריב"ן ז"ל אף דיכול הפועל לומר אנא הא קאימנא אינו יכול ליטול שכר על חצי הדרך שלא הלך כי אם כשהפסיד ספינתו ומזומן לקיים תנאו או שהוא מוחזק וטענותיהם שוות ולריב"ם ז"ל אף כשהפסיד ספינתו ומזומן לקיים תנאו אינו יכול על חצי הדרך שלא הלך כי אם כשהוא מוחזק ומזומן לקיים תנאו ומהר"ם ז"ל הביא דבריו המרדכי תפס סברת ריב"ן והרא"ש ז"ל תפס סברת ריב"ם יע"ש. ולע"ד נראה דגדולי הראשונים חולקין על סברת ריב"ן וריב"ם ז"ל וס"ל דכל דהפועל יכול לומר אנא הא קאימנא אף שלא הפסיד ספינתו ואינו מוחזק נוטל כל שכרו כפ"ב והם ר' יואל שפסק שאם מת התינוק דצריך לשלם לו כל שכרו כמבואר במרדכי יע"ש והרשב"א בתשובה הביא דבריו הב"י בסי' של"ה שכתב שאפי' אם מת ב"ה בתוך הזמן שקצב נוטל המשרת כל שכרו והביא ראיה מדין ספינה סתם ויין זה וכן נראה מדברי ר"ח הביא דבריו הרב בצלאל בחי' בפרק האומנין דף ק"ע ע"ד וז"ל הצ"ל ובתשו' אחרת מצאתי כי יש מחייבים ליתן לו כל שכרו כמו בספינה סתם ויין זה ומביאין ראיה מפר"ח ז"ל דפי' גבי אגר אגירי לרפקא ואתא מיטרא אי סיירה הוי פסידא דפועלים דיכול ב"ה לומר לפועלים לכו חפרו ולא סיירוה יכול הפועל לומר תן לי שדה אחרת וכו' עד מ"ש משמע לפי' דפסידא דפועלים היינו טעמא כי היכי דאמרינן ביין סתם וספינה זו וכו' יע"ש ולע"ד זו היא סברת הרי"ף והר"מ ז"ל שפסקו בספינה סתם ויין זה שנוטל שכרו כפ"ב ונראה להביא ראיה לסברא זאת מההיא דאמרינן בפרק הזהב דף נ"ח דמוקי תלמודא הברייתא דקתני בני אדם ששלחו את שקליהן ונגנבו או שאבדו דנשבעין לבני העיר דנשבעים ליטול את שכרם יע"ש והשתא בשלמא לס' ר"ח והרשב"א והנלוים עליהם ניחא דנשבעים ליטול את שכרם משום דיכולים לומר אנא הא קאימנא תן לנו אותם שקלים להוליכם ואם נאנסו השקלים הם לא נתחייבו באונסין אבל לסברת ריב"ן וריב"ם והנלוים עליהם קשיא אמאי נשבעים ונוטלים שכרן כיון שנאנס ב"ה וזה ימים ראיתי למהר"ם ז"ל בתשו' שישב זה לפי דרכו דע"כ לא אמרינן כל אונסא פסידא דפועלים כי אם באונס דשכיח אבל באונס דלא שכיח הוי פסידא דב"ה ובפ' הזהב מוקי לה תלמודא בנגנבו בליסטים מזוין דהוי אונס דלא שכיח וכן כתב הב"י בסי' של"ג וז"ל מצאתי כתוב על שוחט ובודק ששכרוהו לכך והקצבים אינם מניחים אותם לבדוק וכו' עד אבל אם מקפידים בדבר שאין טבחי עובדי כוכבים מקפידים כלל ומעולם לא שמע אדם שהקפידו בכך דמי לאונסין ולא מפסיד אגריה עכ"ל ולפי מ"ש נראה דאין מקום למ"ש הגהות מרדכי האחרונות על אותו שליח שהיה נושא אגרות בשכר ומצא תגר וחזר בו דיתן להם שכרם משלם והביא ראיה מההיא דפ' הזהב יע"ש דמשם אין ראיה דהתם יכול לומר אנא הא קאימנא כדכתיבנא לא כן הכא דהאגרות בידו ואינו יכול לילך מפני התגר נמצא דאין יכול לומר אנא הא קאימנא ולפי דברי מהר"ם ז"ל הנז"ל אף אם היה יכול לומר אנא הא קאימנ' לא דמי לההיא דפ' הזהב דכה"ג לא הוי אונס דלא שכיח ודברי הגהות ראשונות שכתבו דכה"ג הוי פסידא דפועל בין היה לשניהם לידע האונס בין לא היה לשניהם לידע ואפי' מחצי הדרך שנטל יחזיר שהרי לא נהנה כלו' וכו' יע"ש שרירים וקיימים:

ועוד היה נראה להביא ראיה לסברת ר"ת והרשב"א ז"ל מההיא דאמרינן בפ' הגוזל בתרא דף קי"ו גבי ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו ופריך תלמודא מהברייתא דקתני השוכר את הפועל להביא כרוב ודורמסקין לחולה והלך והביא ומצאו שמת או שהבריא נותן לו שכרו משלם ומשני התם עביד שליח שליחותיה הכא לא עביד שליח שליחותיה ע"כ והשתא בשלמא לסברת ר"ח והרשב"א ניחא דאף דלא הציל ולא עביד שליחותי' נוטל שכר טורחו משום דיכול פועל לו' אנא הא קאימנא ומה שהיה לי לעשות עשיתי אבל לסברת ריב"ן וריב"ם והנלוים עליהם קשיא אמאי נוטל שכר טורחו והא קי"ל דכל אונסא הוי פסידא דפועלים דכה"ג לא הוי אונסא דלא שכיח וראיתי להרב בעל מאירת עינים שהביא משם מור"ם דאיירי כשהתנו עמו שהגם שלא יציל יתן לו שכרו כפועל אבל זה דוחק דאיירי בסתמא דאי בדפריש מה שאלה ששאל מרב אם יתן לו שכרו משלם וכן כתב הסמ"ע וכן נראה מתשובת הרא"ש שהביא הב"י בהלכות שלוחין סי' קפ"ד יע"ש. ועוד יש להביא ראיה מהתוספתא הביאה הרמב"ם פ"ט מהל' שכירות ז"ל השוכר את הפועל להביא לו שליחות ממקום למקום והלך ולא מצא שם מה יביא נותן לו שכרו משלם שכרו להביא קנים מהכרם והלך ולא מצא ולא הביא נותן לו שכרו משלם עכ"ל ולסברת ר"ח והרשב"א ניחא אבל לס' החולקין קשיא כאמור:

אמנם ראיתי בירושלמי פ"ב דע"ז ז"ל השוכר את הפועל להביא יין לחולה אם הביא חייב ליתן לו ואם לאו אין חייב ליתן לו אבל אם א"ל להביא לו ממקום פלו' בין הביא בין לא הביא חייב ליתן לו כאן דמי רגליו הוא נותן בכאן לא דמי רגליו הוא נותן לו עכ"ל למדנו מהירושלמי שיש חילוק בין היכא דא"צ להביא לו יין סתם דאז אינו נותן לו שכר אלא בשביל שימציא יין וכל שלא מצא אין לו כלום אבל היכא דשכרו להביא לו יין ממקום פ' שהיין הוא מצוי שם אין נותן לו שכר אלא בשביל פסיעותיו וכל שהלך שם הרי עשה שליחותו ולפ"ז מ"ש הטור סי' של"ה ז"ל השוכר את הפועל להביא קנים והלך ולא מצא נותן לו שכרו ע"כ ט"ס הוא וצריך להגיה ולומר להביא קנים מהכרם. ולמדנו מכל זה דע"כ לא אמרי' כל אונסא דאירע פסידא דפועלים אלא היכא דלא עביד שליחותי' וכגון ששכרו לעשות לו מלאכה ואירע לו אונס ולא עשאה אבל היכא דשכרו להביא לו שליחות ממקום למקום כל שהלך שם הרי עשה שליחותו אע"פ שהלך ולא מצא ולפ"ז יש ליישב ההיא דאמרי' בפרק האומנין דף ע"ו דאם הלכו חמרין ולא מצאו תבואה נותן להם שכרן וכו' דלכאורה קשה דהא בע"ה אנוס הוא דאיירי ששכרם להביא לו תבואה ממקום פ' וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ק"ד יע"ש. איברא דראיתי בחי' רב בצלאל שם בסוגיין דפי' טעמא משום דפשע בע"ה שהיה לו לידע אם יש לי שם תבואה כ"כ בשם הראב"ד והרשב"א ז"ל ולפי מ"ש לאו משום פשיעה הוי וכ"כ שם משם המפרשים ואפשר לומר דמשום הכי איצטרך לומר דטעמא דברייתא דקאמר בהלכו חמרין ולא מצאו תבואה דנותן להם שכרן משום דפשע בע"ה משום דס"ל דברייתא איירי בפועל יום כמו שפירש"י ז"ל וא"כ כי חזרו פועלים בחצי היום אמאי יתן להם שכרם על חצי היום הנשאר דבשלמא על חצי היום שעבר צריך ליתן להם כיון שטרחו אבל על חצי היום הנשאר שאינם טורחים לא יתן להם ולהכי איצטריכו לההוא טעמא. ועדיין נשאר לנו להבין דבסוגיין דפרק הגוזל בתרא אמרינן דבירד להציל ולא הציל דאין לו אלא שכרו ואף דלא עביד שליח שליחותיה ואלו בתוספתא קתני דאם שכר שליח להביא לו דבר ממקום למקום והלך שם ולא הביא דנותן לו שכרו משלם וכי תימא מההיא דפרק הגוזל כיון דאמר לו ששכר אותו להציל הוי כאומ' שאינו נותן לו שכר אלא בשביל שיציל א"כ דמי' לההיא דאמרו בירושלמי הנז"ל דאם שכרו להביא לו יין סתם דאינו נותן לו שכר אלא בשביל שימציא לו יין וא"כ קשה דבפרק הגוזל בתרא אמרו דאף שלא הציל נותן לו שכרו ואלו מהירושלמי משמע דכה"ג אין חייב ליתן לו כלום ואפשר לומר דהאמת הוא כמ"ש דכי אמרי' כל אונסא פסידא דפועלים היינו דוקא היכא דלא טרח הפועל כגון דאתא מיטרא ולא מצי עביד מלאכתו אבל כל היכא דטרח הפועל במלאכתו אע"פ שלא נעשה המלאכה נותן לו שכר טרחו והלכך בירד להציל ולא הציל נוטל שכרו והא דמשמע בירושלמי דכל שא"ל להביא יין סתם אינו נותן לו כלום ואע"פ שטרח ולא מצא התם אין השכר בשביל טרחו שהרי אפשר שימציא לו יין בלא שום טורח הלכך כל שלא מצא אינו נותן לו כלו' לא כן גבי ירד להציל דהשכר הוא בשביל הטורח גם כן:

סימן ט

מי ששכר בית והחזיק בה ואח"כ נמלך השוכר ואמ"ל למשכיר איני רוצה בה ומסתלק עצמי ממנה אם נסתלק זכות השוכר בדברים אלו דלכאור' היה נראה דהואיל והשוכר יש לו קנין בגוף הבית לפירות אינו מסתלק בדברים כדאמרינן בפ"ק דקדושין ע"ע גופו קנוי ואדם שמחל על גרעונו אינו מחול וכן ראיתי לריב"ש בסי' תק"י שהשיב והביא ראי' מדאמרי' בא"נ האי משכנת' באתרא דלא מסלקא וא"ל לא מסתלקנ' צריך למיקנא מיניה ומשכנתא אינו אלא שכירות ואפ"ה לשון סילוק לא מהני. אבל לע"ד נראה דכיון דגוף הבית הוא של משכיר כל שסילק השוכר ממנה זכה בה המשכיר וראיה מדאמרינן בפ"ק דקדושין דל' אין לי עסק בך גבי עבד מועיל והקשה הריטב"א ז"ל דל' אין לי עסק בך אינו לשון מועיל כדאמרינן בר"פ הכותב דאין לי עסק בך לא אמר כלום ותירץ דלשון אין לי עסק בך אינו לשון הקנאה אלא ל' סילוק וגבי עבד מועיל דכיון דסלק עצמו ממנו ממילא זוכה העבד בעצמו אם הוא גדול ואם הוא קטן זוכים בו שמים עכ"ד וכ"כ הר"ן ז"ל ג"כ בר"פ הכותב ואפי' למ"ש התוס' בפרק חזקת דל' אין לי עסק בך הוי ל' הקנאה ומשום הכי מהני גבי עבד דה"ק ליה אין לי עסק בך והרי את של עצמך ולע"ד היה נראה כדבריהם דאלו לדברי הריטב"א והר"ן קשה דאמרינן בפ' השולח למ"ד המפקיר עבדו יצא לחירות דתיקשי ליה ממתני' דגר שמת והניח עבדים בין גדולים בין קטנים זכו עצמם בני חורין אבא שאול אומר גדולים קנו עצמם בני חורין קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם וכי מי כתב גט שחרור לאלו כלומר והוי סייעתא לשמואל דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור ולפי דברי הריטב"א והר"ן ז"ל לשמואל נמי לא אתיא ותיקשי ליה לשמואל ג"כ מסיפא דקתני אבא שאול אומר קטנים כל המחזיק בהם זכה משום דאין להם יד לזכות בעצמם ואמאי הא כיון דנסתלק זכות רבו מהם זכה בהם שמים ולפ"ז ע"כ צ"ל דל' א"ל עסק בך הוי ל' הקנאה ומיהו עדיין נראה דכל שאמר בל' סילוק אפילו התוספות יודו דמועיל גבי עבד דל' סילוק נראה דהוי ל' הפקר כדמוכח בפ"ב דכריתות דלשון סילוק כאומר א"א דמי ובאומר אי אפשי קאמר שם דהוי לשון הפקר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות זכיה ומה שאמרו בברייתא דידי מסולקו' הימנה דלא אמר כלום ולא הוי הפקר כבר פירש"י דאיירי באומר כל אלו הלשונות ביחד והלכך כולהו מדין ודברים קא"ל ואפילו למ"ש התוספות דאפילו לא אמרן ביחד לא הוי הפקר ה"ד באומר ידי מסולקות הימנה דמשמע מסולקות מדין ודברים אבל באומר אי איפשי בביתך והריני מסתלק ממנה הרי היא הפקר וכל שנסתלק השוכר ממנה ממילא זכה בה בע"ה וראיה עוד מפרק חזקת דאמר שמואל דהלוקח בית מעובד כוכבים ונתן לו הדמים ולא כתב לו שטר כל המחזיק בה זכה בה מ"ט עובד כוכבים מכי שקיל דמים נסתלק בה אלמא דאע"פ שאין העובד כוכבים הפקיר ביתו כל שנסתלק עצמו הוי הפקר והראיה שהביא הריב"ש מפ' הרבית דסילוק אינו מועיל גבי שכירות מדאמר שם דאי אמ"ל מיסתלקנא צריך למיקנא מיניה לע"ד אינה ראיה דהתם לא סלק עצמו מהשתא אלא שהתנה לומר שכשיביא לו הדמים יסתלק עצמו ולהכי צריך למיקנא מיניה ומצאתי בחידושי הר"ן מכ"י למס' גיטין בפ' השולח שכ' דכיון דקי"ל דבע"ח קונה משכון מחילה לא מהני ביה כדאמרינן גבי ע"ע גופו קנוי ובעי שטרא אבל משכנתא אפי' באתרא דלא מסלקי מחילה מהניא עכ"ד וע"כ צ"ל לפי דבריו דהא דקאמר שם אי אמר מסתלקנא צריך למיקנא דהוי טעמא כמ"ש משום דלא סילק עצמו מהשתא והגם כי בעיקר דברי הר"ן שכ' דמשכנתא אפי' באתרא דלא מסלקי מחילה מהניא אינו נראה כן וכמו שהוכחתי במ"א דכל שיש לו קנין פירות לא מהני ביה מחילה מ"מ באומר אי איפשי בה דהוי סילוק מועיל וכמ"ש. ובזה נ"ל ליישב דברי הר"מ שכתב בפ"ח מה' עבדים המשחרר עבדו בכל לשון והוציא דברים מפיו שלא נשאר עליו שום שיעבוד שיצא לחירות ולכאורה קשה מההיא דאמרי' ע"ע גופו קנוי ולא מהני להוציאו לחירות בדברים אבל לפי מ"ש א"ש דהכא מהני משום דגילה דעתו שסילק רשותו ממנו ולשון סילוק מועיל גבי עבד וכמ"ש הריטב"א והר"ן ומכאן נ"ל ללמוד דמי שיש לו קנין אויר והקנהו לבעל הקרקע דא"צ שום קנין אלא כיון שסילק המוכר עצמו ממנו זכה ביה בעל השדה. (א"ה ע"כ מצאתי ועיין לעיל בהלכות זכיה מהפקר סי' ט' וסי' י' וצ"י):

סימן י

ראובן שמשכן ביתו לשמעון במשכנתא דסורא ואחר שעבר השתי שנים שלא היה המשכיר יכול לסלקו בא המשכיר וא"ל לשוכר שיצא מהבית ויפרע לו את דמי המשכונ' אז א"ל השוכר אם יש בידך לפרוע לי דמי המשכונא אמור כמה אתה רוצה בשכר הבית ואני אשכיר אותה וכן עשה ונתן לו בשכרו סך מה מפני שאמר לו המשכיר להביא לו דמי המשכונא בתוך ל' יום ועבר המשכיר ולא הביא המעות מהו הדין:

תשובה עתה באתי לגלות דעתי בענין משכנתא דנא דלכאורה נראה שכיון שכבר עבר הזמן שלא היה יכול לסלקו ה"ז כמשכנתא באתרא דמסלקי כדמוכח מדברי הריב"ש שכל שיכול לסלקו בדמים באמירה בעלמא נמי מסתלק אי אמר השוכר מסתלקנא וכ"כ בתשו' מוהראנ"ח יע"ש ואף שהרשב"א כתב בתשו' שכל שלא היה יכול לסלקו מעיקרא אפי' עבר הזמן אתרא דלא מסלקי איתקרי משום שקנויה היא למלוה עד שיחזור ויפרנה. הן רבים חולקים עליו בזה וסברי שכל שעבר הזמן שלא היה יכול לסלקו אזלא לה הקנייה ולא נשאר עליו כי אם מלוה בעלמא וראיה לזה מאותה שאמרו סתם משכנתא שתא דמשמע דמיירי אפי' באתרא דמסלקי וכמו שפרש"י והגם שהרשב"א לפי שיטתו פי' דאתרא דמסלקי שאמרו לא איירי בסתמא אלא בשפירש לסלוקי בכל עת שירצה אבל בסתמא כיון שאינו יכול לסלקו עד שתא קנויה היא למלוה עד שיחזיר לי מעותיו לע"ד עם שאיני כדאי להכריע מ"מ לדידי חזי לי כסברת החולקים מההיא עובדא דרב מרי בר רחל משכן ליה ההוא עובד כוכבים בית' נטר שתא ואמטיי' ליה אגר ביתא א"ל הא דלא אמטייה לי' למר עד האידנא אגר ביתא משום דסתם משכנתא שתא אי בעי עובד כוכבים לסלוקי לי לא הוה יכול כלומר והוה כמכורה לי השתא נשקול מר אגר ביתא משום דכיון דיכול לסלוקיה הוי הלואה ואיכא ביה משום לתא דרבית יע"ש מוכח מהא שכל שעבר הזמן שלא היה יכול לסלקו אזלא המכירה ונשאר מלוה בעלמא איך שיהיה מידי פלוגתא לא נפיק ובכל ספיקא דדינא לא מפקי' ממונא מיד המוחזק ואוקי ארעא בחזקת מריה קמא ויכול המוחזק לומר קים לי ככל הני רבוותא דסברי שכל שעבר הזמן שלא היה יכול לסלקו אזלא לה הקניה והוי כאתרא דמסלקי דבדיבורא בעלמא נסתלק השוכר כמ"ש:

איברא שעדיין יש לחלק ולומר שמ"ש הריב"ש ז"ל שכל שיכול לסלקו בדמים בדיבורא בעלמא מסתלק השוכר אינו אלא בסתם משכנתא שהדמים שנתן אינם אלא הלואה אצל המשכיר ולהכי באתרא דמסלקי אישתכח דלית ליה למלוה שום קנין בשדה כי אם שיעבוד בלחוד וגבי שיעבוד באמירה בעלמא מסתלק מיניה כדאמרי' בפ"ק דקידושין ש"מ ע"ע גופו קנוי דאלת"ה לימא ליה באפי תרי זיל. אבל בנ"ד דהויא משכנתא דסורא שמעיקרא נתן המעות בתורת שכירות מוקדם לכל כך שנים שכן כתוב בה ובמשלם שנייא אלין תיפוק ארעא דא כו' הרי זה כעין מכר ואפי' באתרא דמסלקי ומטעם זה כתב הרמב"ן דעדיפא משכנתא דסורא משאר משכנתות דאפי' באתרא דמסלקי שרי לכל אדם וכ"כ התוס' ג"כ שכל שכותב במשלם שנייא אלין וכו' לא מחזי כהלואה אלא כלוקח ממנו פירות כל השנים הללו באותם דמים ולפי זה יש לומר דמשכנתא דלא קנויה היא לשוכר עד שיחזיר לו את מעותיו ויפדנה דשכירות ליומיה ממכר היא ואין לומר שכל שיכול המשכיר לסלקו לא קרינן ביה לשכירות ממכר שהרי פועל שיכול לחזור בחצי היום ואפ"ה קרי ליה הרמב"ם והטור שהוא קנוי לזמן ואין בו דין אונא' וכ"כ הריטב"א בחידושיו פ"ק דמציעא יע"ש ומהר"ם ג"כ כתב בתשו' שב"ה שא"ל לפועל זיל מעמדי לא נמחל שעבודו באמירה בעלמא דפועל גופיה קנוי יע"ש ולפ"ז יש לומר דבנ"ד כיון דהמקום מושכר לשוכר ועד שיחזיר לו את מעותיו ברשותיה קאי ואינו יכול לסלקו מלאכול הפירות הרי זה חשיבא קנויה לשוכר ובאמירה בעלמא לא נמחל שעבודי' ותדע דהכי הוא דל"ד נ"ד למסכנתא באתרא דמסלקי שהרי באתרא דמסלקי אם בא הלוה וא"ל למלוה לא תיכול שוב אינו אוכל ואילו במשכנתא דסורא כנ"ד מעולם לא שמענו שיוכל המשכיר לומר לשוכר לא תיכול ועד שיחזיר לו את מעותיו השוכר עומד בתוכה ועוד בה בנ"ד דאעיקר' דמילתא אין בדברי השוכר משמעות לומר שהפקיע זכותי' מן הבתים שהרי עינינו הרואות שהוא חפץ לישב בבתים ונתרצה ליתן בשכר' הרבה יותר מכדי שכרם ואיך יעלה על הדעת שהוא ימחול זכותו למשכיר ויתן בשכרה כפלים ממה שהיה נותן אלא הדעת נוטה שמה שחזר והשכיר' ממנו הוא מפני שא"ל המשכיר שהיה מזומן להחזיר המעות ולפדות את הבית כלפי זה א"ל השוכר אם רצונך להחזיר את מעותי כמה אתה רוצה בשכירותו וטול כדי שיהא מושכרת בידו אחר שיביא את מעותיו ותבטל המשכונא ואחר שהמשכי' לא החזיר את דמיה נשאר המשכונ' קיימת כדמעיקר'. הנלע"ד כתבתי ומורינו יבחר ויקרב נאם הצעיר אפרים נבון:

ראה ראיתי את השאלה ואת אשר נגזר עלי' מאת אחי יפת הגדול החכם השלם הדיין המצויין עצום ורב הי"א ואף כי לאו למודעי הוא צריך אך מרוב ענותנותי' כי רבה רצה לעמוד על דעתי ואען ואומר כי כל דרכיו האמת והצדק דודאי כל שתחילת המשכנת' היתה משכנתא דסור' אלא שלאחר זמן הי' יכול הממשכן לסלקו בממונ' מ"מ משכנתא קנוי' לשוכר עד שיתן לו מעותיו ובדיבורא בעלמא לא מסתלק כאשר הורה גבר עליון למענה גם הטעם השני שכתב המורה נר"ו הוא שריר וקיים ולבלתי סור ממשמעתו באתי על החתום נאם הצעיר יהודה רוזאניש:

סימן יא

אם שכר בית לזמן ואח"ז עמד השוכר שם בשתיק' אינו נותן לו שכירות אלא כפי השנה הראשונה ואפי' הוקרו הבתים כ"נ מדברי הר"ן והריב"ש ז"ל שהביא הב"י בס' שי"ב אבל מדברי הרשב"א בתשו' הביאה הב"י שם אנ"כ ודוק בדבריו שכ' שכל המשכיר בכל כך לשנה לא לשנה אחת בלבד השכירה לו אלא ה"ק לי' כל זמן שלא אוציאך משם תתן כ"כ לשנה יע"ש ואפשר דהריב"ש ז"ל מודה לזה ובנ"ד שאני שהשכירוהו בשנה שניה ומסתמא ע"ד התנאי הראשון הי' וכ"נ מדברי מור"ם סי' של"ג ודלא כהש"ך שם ובסי' שי"ב:

סימן יב

השכיר ביתו לג' שנים כל שנה בכך וכך נראה דיכול לתבוע לו השכירות בסוף כל שנה ושנה ומ"ש הר"מ ז"ל בפ"ז וכן אם שכר ממנו ופי' שיתן לו השכר בכל שנה וכו' הא דאיצטריך לפרושי איירי בששכר בכ"כ ליום או לחדש ופי' שיפר' לו שכירותי' בכל שנה הא לאו הכי שלא פי' בכל חדש וחדש הוה זמניה אבל היכא דשכר לג' שנים כל שנה בכך וכך כל שנה ושנה הוי שכירות בפני עצמו ועיין בפ' הספינה גבי כור בל' ועיין במהריט"ץ סי' ח"י ועיין בתוס' בפ' בית כור דף ק"ד בד"ה פרושי קא מפרש שכתבו דה"ק לי' בשנים עשר זהו' לשנה משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף הוצרך להתנות שהי' לו ליתן כל חדש דינר עכ"ד ונראה דהתם דוקא הוא דלא אמרי' הכי משום דסוף סוף אינו מתפרש לשונו יפה שהרי בחדש העיבור אין לו לתת כלום ואיהו קאמר דינר זהב לחדש ולכן איכא למימר דמיהדר קא הדר ביה כדי להרויח את חדש העבור אבל בנ"ד דלא שייך לומר הכי שאינו מרויח כלום וגם כן מתפרש שפיר, לישניה כללא דמלתא דהיכא דשכר בית סתם שא"ל השכיר לי בית זה בכך וכך ליום אע"ג דא"ל כל יום כך וכך ה"ז שכורה אצלו לחדש אחד דסתמא דמלתא לא אגר אינש ביתא לפחות משלשים יום כדאמרי' בפ"ק דר"ה והיכא דשכר ואמר השכיר לי בית לג' שנים כל שנה כך וכך או כל חדש וחדש כך וכך נראה דכל חדש וחדש הוי חד שכירות כדמוכח מההיא דפרק הספינה דמדמי השוכר את הפועל לעשות עמו בגורן לאומר כור בל' סאה בסלע והכי פי' לה הטי"ד:

סימן יג

מי שהשכיר בית לחברו לשנה אחת ובתוך השנה נתפשרו השוכר עם המשכיר שידור שם שנה אחרת ואח"כ חזר המשכיר באמרו שלא הי' קנין בדבר אלא דברים בלבד ראיתי להרב מהרדב"ז ז"ל שכתב בסי' קכ"ב במי שמכר ביתו לשוכר שהי' דר בה שאפי' אי א"ל לך חזק וקנה כל שלא עשה השוכר בה דבר חדש שלא הי' עושה בה תחלה אפי' אם נועל ופותח אין זו חזקה שכך הי' עושה בה מתחלה. ולע"ד אין נראה כן מההיא דאמרי' בפ' איזהו נשך האי משכנתא באתרא דמסלקי ואמר לא מסתלקנ' לא צריך למיקנא מיני' וכ' הריטב"א בחי' כ"י ז"ל דלאחר שירד בה קא מיירי דאי אמר לא מסתלקנ' והודה לו בעל השדה לא מסתלק דעכשיו מחזיק בשדה בתנאי זה כיון שהוא מוחזק בתוך השדה ומחזיק בה כל שעה ר"ל כאלו א"ל לך חזק וקנה וקרקע נקנית בחזקה עכ"ד ואפי' להחולקים שם ופי' דמיירי כשהתנה כן בשעת ההלואה נראה דטעמא דידהו הוי משום דלא א"ל הלוה כלום אלא שהמלוה הוא דקא מתנה והלוה שתק והא קמ"ל דאי א"ל לא מסתלקנא בשעת נתינת הדמים אע"פ שהלוה שתק חשיב כאלו פירש בהדיא אדעתא דהכי וכשאמר המלוה מסתלקנא צריך למיקנא מיניה משום דפטומי מילי בעלמא הוא דקא"ל כמ"ש הראב"ד ז"ל והביאו הנ"י ועיין בתוס' פ"ב דבכורות דף י"ח ע"ש ובתוס' פ"ק דמציעא דף י"ו ד"ה חספא בעלמא הוא ומשמע מדבריהם דאפי' בסתמא שאינו מכוין עכשיו לקנות בהאי נעיל' ה"ז קנה כיון שדעתו של מקנה להקנותו עוד נראה מדברי מהרדב"ז בסי' הנז' דס"ל דשותף שוה לאינש דעלמא דשלא בפניו צ"ל לך חזק וקנה יע"ש ועיין בתוס' דבתרא דף ג' ע"א ד"ה רב אשי וכו' שכתבו דכשהקרקע היא שניהם מועלת חזקה מדעתו שלא בפניו אפי' לא א"ל לך חזק וקנה וכ"כ הרא"ש שם יע"ש:

סימן יד

מי שבקש מחבירו שיעשה לו שדוכין עם פ' ויתן לו חפץ פ' או בית פ' כדי שידור בה אם קנה השדכן אותו החפץ ממש דבפ"ב דע"ז גבי נתן לה ואח"כ בא עלי' מוקי לה באו' התבעלי לי בטלה זה ופריך והא מחסרא משיכה כתבו הרא"ש והר"ן ז"ל מוכח מהכא דהשוכר את הפועל וא"ל עשה עמי מלאכה זו ואתן לך חפץ זה בשכרך יכול ליתן דמי החפץ אבל בגוף החפץ א"א לקנות לו אלא במשיכה והביאה מור"ם בהגה. ולכאור' יש לדקדק במה שכתבו סתם דיכול ליתן הדמים ומשמע דיכול לעשותו לכתחלה ואמאי נהי דלא משך ולא קנה קנין גמור מ"מ ה"ז קנה לענין שאם יחזור בו יקבל מי שפרע כמו כל הנותן מעות על המקח ושכירות נמי דמים קא חשיב והי' נרא' לומר דה"ט דהכא אפי' מי שפרע ליכא משום דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף והוי מלוה וקי"ל דמלוה אינה קונה ואפי' לענין מי שפרע כמ"ש הטור בסי' ר"ד בשם הראב"ד והרא"ש והרשב"א והר"ן והכי מפורש בירושלמי ולפ"ז נראה לע"ד דבנ"ד לא מצי לחזור בו דע"כ לא אמרי ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ואינו קונה היינו בפועל שעושה מלאכה דכל פרוטה ופרוטה שנגמרה נתחייב בע"ה לפועל ונעשה מלוה אבל כי נ"ד לא שייך לומר ה' ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף שאין זה נתחייב לשדכן אלא כשיביא הדבר לידי גמר דכמה שדכנים טורחים ואינם עושים ודכוותה כתב ר' יונה בפרק הספינה גבי ההיא דהמוכ' פשתן דמוקי לה תלמודא בא"ל יפה לי קרקע כל שהוא וקנה הפשתן כלומר דבשכר היפוי מקנה לו קרקע וכתב ז"ל דלא שייך הכא לומר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והויא מלוה דשכר היפוי אינו אלא שוה פרוטה וכן כתב המרדכי בפרק איזהו נשך ותוס' רי"ד בשמעתין דקידושין פ' האיש מקדש יע"ש וה"ה בנדון דידן דלא שייך לומר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ומגופא דשמעתין דפ"ב דע"ז יש ללמוד כי בכל כי האי גוונא לא אמרינן הכי מדאוקמה בזונה בת עובד כוכבים דאינ' צריכ' משיכה וקונה בדמים משמע דאין כאן מלוה ושפיר הוה קונה אפי' ישראל מדינ' אלא כיון דחכמים הפקיעו קנין דמים מש"ה אוקמ' בזונה בת עובד כוכבים וצריך להבין עדיין ההוא דפ' האומר גבי מתני' דהאומר לאשה בשכר שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל מקודשת מוקי לה בשנתן לה שוה פרוטה אבל בשכר לא פריך עלה מדתניא שב עמי בצוותא ואקדש לך רקוד לפני ואקדש לך אם יש בה שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ומשני תנא ברא סבר אינה לשכירות אלא לבסוף ותנא דידן סבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ע"כ משמע מהכא דאפי' בכה"ג כנ"ד אמרינן ביה ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והויא מלוה שהרי אדבר עליך לשלטון דומה ודאי לנ"ד ואפי' הכי חשיב מלוה:

איברא דלא עלי דידי בלבד קשיא אלא גם על ר' יונה והמרדכי גם כן קשה כמו כן דמהכא משמע דאע"פ ששכרו אינו אלא שוה פרוטה אפילו הכי אינה קונה דישנה לשכירות מתחל' ועד סוף והויא מלוה דאם לא כן אמאי לא מוקי מתניתא דרקוד לפני אפילו כתנא דידן וטעמא משום דכל ששכרו אינו אלא שוה פרוטה לא שייך לומר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ומשום הכי הויא מקודשת. וכ"ת דהא דלא אוקמיה למתניתא כתנא דידן משום דפשטא דברייתא דקתני שמין אם יש בה שוה פרוטה מקודשת משמע דלא בא אלא לאפוקי פחות משוה פרוטה אבל אם שוה פרוטה וכל שכן אם שוה יותר משוה פרוטה וע"כ צ"ל דס"ל אינה לשכירות אלא לבסוף דאל"כ הויא מלוה סוף סוף עדיין קשה דמסתימת דברי הפוסקים משמע דבכל גוונא אינה מקודשת ולא חילקו בין אם שכרו שוה פרוטה ליותר משוה פרוט' וצ"ע. ומדברי הר"מ ז"ל למדנו ישוב לכל זה והוא במה שנדקדק בדבריו דגבי בשכר שאדבר עליך לשלטון כתב דאינה מקודשת משום שהנא' הבא לה מדבריו הרי היא כמלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת ואח"כ כתב אמר לה הרי את מקודשת לי במלאכה זו שאעש' עמך אינה מקודשת לפי שהשכירות יזכה בו הפועל מתחלה ועד סוף והוי מלוה עכ"ל. ומדלא כיילינהו כולהו בחדא מחתא ונימא משום דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף שמעינן דברישא באדבר עליך לשלטון אע"ג דלא שייך לומר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף שהרי כל עוד שלא הועילו דבריו לשלטון עדיין לא זכה בשום דבר אפי' הכי אינה מקודשת משום דהנאה זו הבאה לה מדבריו שדבר לשלטון הוי כמו מלוה דאינו אלא מבריח ארי ודמי למקדש במלוה דאינה מקודשת משום דהשתא לא מטיא לה הנאה. וכי תימא והרי נהנית במה שהיתה איהי צריכה לתת שכר לשום אדם כדי שידבר עליה לשלטון והשתא מחל לה אותו השכר איכא למימר דס"ל דלא חשיב זה דמטיא לה הנאה השתא ואינו אלא שנפטרה מחיובא ואע"ג דבעלמא כל כי האי גוונא הנאה חשיב ואסור במודר הנא' קידושין שאני דאינה מתקדשת עד דמטיא לה הנאה ממש ואפי' בבע"ח דוחק אמרו בירושלמי דאינו חייב לשלם משום דהוי מבריח ארי:

איברא דמדברי הטור מוכח בהדיא דבאדבר עליך לשלטון הוי טעמא משום דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ולדידיה תיקשי ליה ההיא דאתנן כמו שהוכחתי לעיל דלא חשיב מלוה אבל לפי מ"ש לדעת הרמב"ם יראה דבנדון דידן גם כן לא חשיב מלוה והרי זה קנה החפץ לענין שיקבל מי שפרע ואפי' לדעת הטור ז"ל דנראה דסבירא ליה דאפי' כי האי גוונא ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והוי מלוה מכל מקום הא איכא כמה גדולים ועצומים דסבירא להו דמלוה קונה לענין מי שפרע והוא דעת רש"י בריש פרק איזהו נשך גבי היה נושה בחברו והגהת אשירי שם והרמב"ם ז"ל. ועוד איכא לפלוגי ולומר דאפי' בשוכר את הפועל לעשות לו מלאכה מרוב' דהוי ודאי ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ואין אשה מתקדשת קדושין שאני משום דאין האשה מתקדשת לחצאין ונמצא שאין הקדושין חלין עד שיגמר מלאכתו ואז כבר נעשית מלוה. אבל באומר לפועל עשה עמי מלאכה ואתן לך כור חטין כל פרוטה ופרוטה דעביד קנה שכרו וקנה כנגדו שווייה של חטין ולא דמי למה שאמרו כור בל' אני מוכר דיכול לחזור אפי' בסאה אחרונה דהתם שאני משום דגלי דעתי' שרוצה למכור כור יחד דצריך הוא למעות וכמו שפירש רשב"ם ז"ל שם ועוד דהא כתב רבינו ירוחם ז"ל שם דההיא איירי כשלא נתן את הדמים אבל נתן את הדמים ראשון ראשון קנה והכא נמי כל פרוטה ופרוטה דעביד קנה כנגדו חטים ועוד טעם אחר היה נראה עם מ"ש תוספות רי"ד שם בקידושין דף מ"ח ז"ל אי קשיא לך התינח פרוטות הראשונות הויין מלוה מ"מ תתקדש מיהא בפרוטה אחרונה דאתיא עם גמר כלי תשובה גם פרוטה האחרונ' הוא מלוה עד שיגיע הכלי לידה עכ"ל:

והשתא יש ללמוד מדבריו דבנדון דידן דאין השדכן צריך להגיע לידו של זה שום דבר כל שגמר מלאכתו הרי זה קנה בפרוטה אחרונה והוא הדין בפועל שעושה מלאכה אצל בעל הבית דאינו צריך להגיע שום דבר אצל בעל הבית הרי זה קנה בפרוטה אחרונה אבל דברי תוספות רי"ד לע"ד הם תמוהים דהלא בשכר שהושבתיך בקרון או רקוד לפני וכל הני כולהו דמתנייא בפרק האומר לא צריכי הפועלים להגיע שום דבר אצל בע"ה שהרי ברשותי' דבע"ה קא עבדי ולעיקר הקושיא שהקשה דאמאי לא תתקדש בפרוטה אחרונה נראה לע"ד דעד כאן לא אמרינן הכי אלא במקדש במלוה ופרוטה דדעתייהו אפרוטה דיהיב לא השתא ולא אמלוה דמעיקרא אבל בפועל העושה מלאכה דעתייהו הוי על כל מלאכה. ועוד אחרת כתבו בתוס' רי"ד שם דף ס"ב ע"ב ז"ל קשיא לי דהיכי דמי אי דאמר לה הרי את מקודשת לי בשכר שאדבר עליך לשלטון ואעש' עמך כפועל א"כ אע"ג דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אמאי אינה מקודשת והא כל פרוטה ופרוטה דעביד קניא לה לשם קדושין ודמי למאי דאמרינן שאם אמר לה התקדשי לי באלו אע"פ שהיתה אוכלת ראשונה ראשונה מקודשת דמדידה קא אכלה ומשום הכי נ"ל לפרש דהא דתני שאדבר ושאעשה שידוכין הן אלה אבל צ"ל לאחר שדבר ולאחר שעשה הרי את מקודשת לי בשביל שדברתי דבעינן שתהא נתינה בשעת אמירה עכ"ל. ולפי זה יראה דבמקח וממכר דלא בעי' שתהא נתינה בשעת אמירה שפיר קונה ולא חשיב מלוה אבל גם זו אינו נראה כן מדברי שאר המפרשים ולעיקר קושיתו עי' בדברי התוס' בפרק האשה רבה ותמצא נחת: (א"ה עיין בחידושי הרשב"א לקידושין לדף מ"ח שכתב ליישב זה דכל פורתא ופורתא קודם שהגיע לפרוטה נעשית מלוה כיון דבשע' דאיתיה להאי פורתא ליתיה להאי לא חזי לאיצטרופי וע"ש ועיין בתוס' בפרק הגוזל עצים דף צ"ט ע"א ד"ה אלא במאי מקדשה שתי' באופן אחר יע"ש):

אבל מן הטעמים שכתבתי לעיל נראה דבנדון דידן הרי זה קנה לענין לקבולי מי שפרע ולפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה בפרק הספינה בההיא דהמוכר פשתן דאיירי בעומד ליתלש ובשכר היפוי קונה הפשתן היה נראה לכאורה דפועל כל שעשה מלאכתו קנה מה שהתנ' עמו דהיינו הפשתן שלא כדברי הרא"ש והר"ן שדקדקו מההוא דפ"ב דעבוד' כוכבים וכן נראה מפירוש רש"י בפרק הבית והעליה שכתב דחייב לתת לו שכרו כמו שהתנ' עמו דבל תלין שכרו כתיב מאי דאתני בהדיה משמע וההיא דאתנן איכא לדחויי כיון דאיסורא קא עבדי לא קרינן בהו האי קרא אבל עדיין איכא לדחויי ולומר דמדברי הרמב"ם ז"ל ליכא ראיה דאפשר דיסבור דכל היכא דלא שכיח לדליקה לא גזרו ביה רבנן ומעות קונות:

וראיתי להריטב"א ז"ל בחידושיו לפרק הזהב שכתב דאע"פ שאין מלוה קונה מיהו אם ייחד לו כלי מיד בשעה שנתחייב לו שכיר במלאכה מקמי דליהוי מלוה אפי' הכי לא קנה משום דמחסרא משיכ' מדרבנן מיהא והכי מוכח בפר' השוכר עכ"ד ומדבריו אלו יש ללמוד כמ"ש דאי חזר בו מקבל מי שפרע:

סימן טו

השאלה נאבדה ומתוך התשובה יתבאר: תשובה בפרק הגוזל בתרא אמתני' דשטף נהר חמורו וחמור חברו וכו' אין לו אלא שכרו ואם אמר אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו דמי שלו פריך בגמרא אמאי נותן לו דמי שלו ולימא ליה משטה הייתי בך מי לא תניא הרי שהי' בורח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו וא"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו אלמא מצי א"ל משטה הייתי בך ומשני שאני הכא שמפסיד הוא את שלו ע"כ מוכח מהכא שכל הנודר לחבירו יותר מכדי שכירותו מחמת האונס אין לו אלא שכרו בלבד וטעמא משום דעליה רמיא להצילו וליטול שכר טורחו ואע"פ שנדר לו יותר ממה שמפסיד מצי א"ל משטה הייתי בך כן נראה מפירוש רש"י בפרק מצות חליצה וכפירוש הרב ר' חזקיה ז"ל והביאו המרדכי בפרקין ז"ל וטעמא דהא איכא איסור מסוכן וחייב להצילו ומצוה עבד וכ"כ הרמב"ן בספר ת"ה ז"ל איכא מ"ד דטעמא דבורח משום דחייב להצילו וליטול הימנו שכר טורחו ולדבריהם אין לרופא אלא שכר בטלה ע"כ. ולפ"ז נראה דכל היכא דלא רמיא עליה חיובא להצילו אע"פ שזה נדר לו מחמת הדחק חייב לתת לו כל מה שהתנה עמו, אבל הרמב"ן ז"ל חולק ע"ז דאי משום חיובא דמצוה אתינן עלה אם כן מאי מדמינן בפרק מצות חליצה לחלוץ לה ע"מ שתתן לו מאתים זוז והא התם לאו חיובא רמיא עליה לחלוץ ואי כניס לה לאו איסורא עבד אלא ש"מ דלאו משום חיובא דמצוה הוא אלא דינא הוא דלא מיחייב איניש בתנאין בשעת הדחק ביותר מכדי דמי' ולפי זה כתב דאם התנה עם הרופא הרבה דחייב לתת לו כל מה שהתנה דחכמתוו מכר לו והיא שוה הרבה ע"כ:

איברא דיש לדקדק בדבריו במה שרצה להכריח דלאו משום חיובא דמצוה הוא דאם כן בההיא דיבמה לאו חיובא רמיא עליה לחלוץ דלכאורה נראה דאין זו הכרח כלל לפי מה שפי' רש"י ז"ל שהיה ניכר שלא היה רוצה לייבם משום מצוה אלא שנתן עיניו בממונה וכי האי גוונא ודאי מצות חליצה קודמת כיון שאינו מכוין לשם מצוה ולפי סברת רש"י ז"ל היו יכולים לכוף אותו ואפי' לס' ר"ת שהקשה לס' רש"י דא"כ אמאי היו צריכין להטעות וס"ל דאין כופין מ"מ כ"ע מודו דכל שאינו מכוין לשם שמים מ"ח קודמת וכופין אותו במילי לחלוץ דמצוה רמיא עליה מן התורה לחלוץ וכ"כ הנ"י שם בהדיא בשם כל האחרונים ולפ"ז איכא למימר דטעמא דבורח נמי היינו משום דחיובא דמצוה רמיא עליה ויטול שכר טרחו וה"ה לרופא שאין לו אלא שכר טרחו כיון דחייב הוא לרפאותו וכ"כ נ"י בשם הריטב"א יע"ש הן אמת די"ל כפ"ז במאי דקאמר דאין לו אלא שכרו משום דמצי אמר ליה משטה הייתי בך כלומר לא גמר בלביה. ואי משום חיוב מצוה הוא שחייב להצילו אפי' כי גמר נמי ורוצה לתת לו כל שכרו הרי זה אסור למשקלינהו דנמצא שכר מצות קא שקיל וגבי השבת אבידה שחייב להשיבו, בחנם וכ"כ בפריקה דחייב לפרוק בחנם מוכח מדברי הרא"ש דאפי' אם הבעלים רוצים לתת לו שהוא אסור ולא מצי למשקליה דהוי שכר מצוה. ועוד דאי משום חיוב מצוה הוא חייב להצילו א"כ אפי' שכר טרחו נמי לא לישקול משום שהוא בטל ממלאכה מידי דהוה כהשבת אבידה דאם הוא בטל אינו נוטל כלום ואפי' שכר טורחו. ובשלמא לדעת הרמב"ן ז"ל דס"ל דאפי' שכר מצוה כל שהתנה לא מפקינן מידו חיוב שלו א"ש אבל לדעת החולקים עליו קשה וראיתי להסמ"ע בסי' רס"ד שכתב דהאי דנוטל שכר טרחו ואע"פ שהוא בטל ממלאכה מכיון דכל השנה כשרוצה לעבור בנהר דרכו ליתן עליה שכר אינו מן הדין שיהא זה עדיף משום צורך גופו או הצלת ממונו עכ"ד ולא הבנתי אותם דהשבת אבידה יוכיח שאע"פ שדרכן לתת שכר להוליכם ממקום למקום עכ"ז כיון דהשתא מצוה קא עביד לא מצי ליטול עליה שכר. ולע"ד היה נראה לומר שגם המפרשים שפירשו דטעמא משום דחייב להצילו ס"ל דכל היכא דגמר זה בלבו לתת כמו שהתנה חייב לתת לו ואע"פ שהוא שכר מצוה מיהו כיון שהתנה וגמר ליתן לא מפקינן שכירותיה ואע"ג דעובר על מה אני בחנם זולת היכא דא"ל משטה הייתי בך מעיקרא. ומ"ה נוטל שכר טרחו דלכדי שכר טרחו ודאי גמר בלביה מעיקרא לתת לו וראיה מההיא דע"מ שאדבר עליך לשלטון דמקודשת. ומ"מ למדנו מדברי כולם דטעמא דאין לו אלא שכרו בלבד היינו או משום דחייב להצילו למר כדאית ליה או משום דלא מחייב איניש בתנאין בשעת הדחק ביותר מכדי דמיו למר כדאית ליה. אבל כל היכא דמתנה שלא בשעת הדחק נראה דחייב לתת כל מה שהתנה ואפי' ביותר מכדי דמיו ולפ"ז נראה דסברת מהר"ם ז"ל שהביא המרדכי בפרק הגוזל שה"ה לשדכן שאינו מחוייב לתת לו אלא שכר טרחו יחידאה הוא ולא קי"ל הכי. ולא מבעיא בשכר שדכנין שהרגילות הוא לתת הרבה דודאי נותן לו כל מה שהתנה. אלא אפי' במידי דאין רגילות לתת שכר הרבה כל שהתנה שלא בדוחק שלא היה לו אונס וגם כן לא היה מחוייב חבירו לעשותו צריך לתת לו כל מה שהתנה כמ"ש לעיל ומ"ש אצטריך ר"י ז"ל בההיא עובדא דהשבעת שדים לומר משום דרגילות הוא לתת יותר מכדי טרחו ומשמע דהא אם אין רגילות לא היינו משום דהתנה בשעת הדחק כדי להוציא את גניבתו וזהו ג"כ כוונת התוס' והרא"ש בפ' מצות חליצה אבל היכא דמתנה שלא מדוחק איכא למימר דיודו לסברת הרמב"ן וה"ר חזקיה ז"ל דאפי' אין רגילות דחייב לתת כל מה שפסק עמו וכדמוכח מההיא דהמבשרני אם ילדה אשתי זכר יטול מנה וכתבו בהגהות מיימון לספר נזקין משם ר"י דה"ט משום דשכר אמירה קא שקיל וה"נ אמרינן בפרק הרבית לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה הכא שכר אמיר' קא שקיל וכ"כ בהגהת סביבות המרדכי לפ"ק דמציע' משם רש"י ז"ל. אבל מדברי הרא"ש בתשו' נראה דקאי בשיטת מהר"ם ז"ל שכתב בכלל ס"ד סימן ג' דאין חייב לתת לערב מה שהתנה עמו כי ערבות אינו דבר שלוקחים עליו שכר שיקנה באמירה לבד בלא קנין ודמי לההיא דטול דינר והעבירני דאין לו אלא שכרו אלמא כיון דהוי יותר מכדי שכרו לא קנה ואע"פ שהתנה עכ"ל נראה דזה אינו אלא לשיטת מהר"ם. אבל לפי שיטת רש"י ז"ל בפ' מצות חליצה והיא סבר' ה"ר חזקיה והרמב"ן ג"כ כל שאינו מתנה מתוך הדוחק או משום דחייב להצילו הרי זה חייב לתת לו כל מה שהתנה ואפי' שכר אמירה ואע"פ שאין רגילות לתת עלי' שכר כי ההיא דפרק הרבית וכ"ש בערבות שעפ"י ערבותו של זה הלוה לו ומטייא ליה הנאה דבההיא הנאה משתעבד לו ונראה דהנודר לשדכן יותר מכדי שכרו חשיב כאנוס כדמוכח בח"מ סי' רמ"ב ולהכי איצטריך ר"ש לומר הוי מידי שרגילים עליו יותר מכדי טרחו ולפי מש"ל נראה דאם נדר לתת לחבירו יותר מכדי שכרו דמצי א"ל משטה הייתי בך דה"ד שכן היה בדעתו מעיקרא אבל אי בדעתו היה מעיקרא לתת לו כל מה שא"ל ה"ז חייב לתת לו וכ"נ מתשובת מהר"ם ז"ל שהביא המרדכי בפ' ז"ב על מי שא"ל לחתנו שילמוד עם בנו ותשו' זו הביאה בהגהה מיימון באורך יע"ש ועיין במהרש"ך ח"ב סי' פ' שכתב ששלש מחלוקות בדבר יע"ש ומתוך מש"ל יראה המעיין שאין דבריו מוכרחים:

סימן טז

כתב הב"ח סי' ט' דהנוטל שכר להעיד אע"ג דעדותו בטל מ"מ אינו חייב להחזיר השכר בדין ע"כ. ולע"ד אין נראה כן דבס"פ האיש מקדש גבי ההיא דמקדש במתנות ובאפר פרה הרי זו מקודשת פריך מההיא דהנוטל שכר להעיד דעדותו בטל וכו' כלומר וכיון דמעשיו בטלים היאך מקודשת וכתב הריטב"א ז"ל שם וז"ל וכ"ת ואפי' אי הוה מתני בשכר הזאה וקידוש נהי דדינו בטל מ"מ כיון שנטל שכר זכה בה הא ליתא כיון דאין במעשיו כלום אינו ראוי ליטול שכר עליו דהא לא עבד ליה ולא מידי ואע"פ שעדיין יש לדחות דמשם ליכא ראיה דהתם שאני דכיון דלא אהניא ליה מידי במאי מקדשה מ"מ נ"ל דצריך להחזיר השכר דהוי נתינה בטעות. ומה שהביא ראיה מההיא דלא מצא בחנם ילמוד בשכר ואי חייב להחזיר אף בשכר לא ימצא אינה ראיה דהתם איירי בנוטל שכר בטלתו ואפי' תימא דאיירי בכ"ג ה"ט דזכה בשכרו משום דאהנייא ליה וחכמתו מכר לו וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל והביאו הטור בי"ד סי' של"ה מה שאין כן הכא דלא אהניא ליה מידי ועיין בפירו' רש"י בפ"ב דר"ה גבי עובדא דבייתוסין:

סימן יז

מי שהציל את חבירו מיד הישמעאלים ושואל ממנו שכרו מהו דינו:

תשובה בי"ד סימן של"ו הביא הטור בשם הרמב"ן ז"ל דהרופא מותר ליטול שכר הבטלה ושכר טרחו והביא הרמב"ן ראי' לזו דשכר הטורח מותר דהו"ל כשכר הבאה ומילוי דמותר וכן שכר הבטלה מותר כדתנן אם היה זקן מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל בטל עכ"ל. ולכאורה נראה מדבריו דאם זה שרפאו היה בטל ממלאכה ואין לו שכר בטלה שכר טרחו מיהא צריך לתת לו כי ההיא דשכר הבאה ומילוי ולפי זה בנ"ד לא מיבעיא דנותן לו שכר הבטלה אלא דצריך לתת לו שכר טרחו אם יש לזה טירחא השתא יותר ממה שהיה עוסק במלאכתו אבל בטור ח"מ כתב דראה את האבידה אם הוא בטל ממלאכה חייב להשיבה בחנם ואם היה עוסק במלאכה יכול ליטול שכר על ההשבה כיון שלא חייבתו תורה להניח את שלו ולהתעסק בהשבה יכול ליטול שכר על ההשבה מוכח בהדיא דשכר טרחו לא שרי זולת בעוסק במלאכה וכטעמא דיהיב ואם כונת הטור בכאן בי"ד דשכר הטורח דקאמר ר"ל כמ"ש בח"מ דהיינו שהיה עוסק במלאכה שהיה שוה ד' ולהניחה ולישב בטל היה נוטל דינר ולטרוח בהשבתו היה נוטל ב' דינרים דיטול ב' דינרים דנמצא נוטל דינר בשכר הטורח קשה דא"כ מאי מייתי משכר הבאה ומילוי דהתם איירי אפי' באדם בטל ממלאכה והיינו טעמא כמו שפי' רש"י דלא חייבתו תורה לטרוח להביא העפר או למלאות המים אבל הכא דחייבתו תורה למטרח לא מיבעיא דאם היה בטל ממלאכה שאין לו שכר טירחא אלא אפי' היה עוסק במלאכה ונתבטל זה ממלאכתו איכא למימר דאין לו שכר אלא כפועל בטל אבל לא שכר הטורח כיון שהיה יכול להתנות עם הבעלים כמו שכתב הטור ח"מ ואם נאמר דהרמב"ן ז"ל נמי איירי כשהתנה עם החולה א"כ מאי איריא שכר בטלה ושכר טרחו הלא אפילו ביותר מזה יכול להתנות שיטול וכל מה שמפסיד כמ"ש בה"מ. והייתי ר"ל דס"ל להרמב"ן דרופא יכול למשקל שכר מוכח הליכתו ואין זה שכר מצוה כי היכי דשרי שיודע עדות לחברו דאע"פ שמחוייב להעידו בחנם מכל מקום אם צריך לילך למקום רחוק יכול למישקל שכר הטורח דאגר טרחיה קא שקיל ולא הכשר המצוה כמו שפי' רש"י ז"ל פ"ד דבכורות וכן נראה מדברי הריטב"א ז"ל בחי' לס"פ האיש מקדש שכתב בשינויא דכאן בשכר הבאה ומילוי והוא הדין לענין עדות ודין דאגר טירחיה הוא ולא שכר מצוה וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשוב' וראיתי להרמב"ן שמפרש כפועל בטל דר"ל כמו שפי' ר"ח מ"ש בתוספות וה"ה (א"ה עיין בפי"ב מה' גזילה ואבידה דין ד') ולפ"ז צ"ל דמ"ש כאן ברופא דנוטל שכר טורחו היינו לומר אפי' אם הוא בטל ממלאכה מכל מקום שכר טורח ההליכה קא שקיל:

וראיתי להרב מהר"ר שמחה הכהן ז"ל שכתב דכל היכא דידע ליה עדות חייב להעידו ואפי' אגר טירחא לא שקיל אלו ח"ד וכן משמע מדברי הרא"ש ז"ל במסכת בכורות וכן כתב ר' ירוחם ז"ל. ולכאורה הכי יש ללמוד מפי' רש"י שבפרק האיש מקדש שכתב דהא דשרי ליטול שכר הבאה ומילוי היינו טעמא משום דהתורה לא רמיא עליה למיטרח ולהביא עכ"ל ואיכא למישמע מינה דגבי עדות שכבר יודע לחברו שמחוייב לילך ולהעיד אפי' אגר טירחיה לא שקיל וההיא דבכורות דקתני אם היה זקן מרכיבו על החמור ליכא למילף מינה למשקל אגר טירחא דזקן שאני דכיון שאינו יכול לילך כי אם ע"ג החמור אין זה לוקח אלא מה שמפסיד אבל למשקל אגר טירחא כיון דמחוייב הוא לילך ולהעיד נראה דהוי שכר מצוה ועדיין איכא לצדודי ולומר דשכר טורח ההליכה אינו חשוב שכר המצוה וכמו שפי' רש"י ז"ל במסכת בכורות דהכשר המצוה היא ההבאה והקידוש אבל ההליכה אינו גוף המצוה ומצי למישקל שכר טורח ההליכה וכמ"ש הריטב"א בקידושין כאמור ומה שהוצרך רש"י ז"ל בקדושין לפרש דבשכר הבאה מקודשת משום דלא רמי עליה טירחא הכי קאמר דטעמא משום דלא רמי עליה לאטרוחי ולפיכך מדינא יש לו שכר הא לאו הכי אלא דהוה רמי עליה לאטרוחי כמו לענין עדות שמחוייב לילך ולהעיד לא הוה מקודשת ואע"פ שאינו שכר מצוה והיינו טעמא כיון דמחוייב הוא לילך א"כ לאו מידי מהני לה. וכיוצא לזה אמרו בפ"ק דקדושין גבי היה כלב רץ אחרי' ואמרה לו תנהו לכלב אינה מקודשת משום דמצי א"ל מן התורה חיובי מחויב אתה להצילה יע"ש ובפרק אלו מציאות פריך ואי ס"ד צער ב"ח דאורייתא מה ל' איתי' למרי' בהדי' מה לי אי ליתיה למריה בהדי' ומשני לעולם צער ב"ח דאורייתא ואמר רחמנא כי איתיה למרי' בהדיה עביד גביה בחנם וכי ליתיה למריה בהדי' עביד גביה בשכר וכתב הרא"ש ז"ל ונ"מ שאם נותן לו שכר יכול לקבלו ע"כ משמ' מדבריו דאע"ג דכה"ג לא הוי שכר מצו' ושרי ליטול אם נותן לו אפי' הכי לא מצי להוציא שכרו בע"כ של בעל הבהמה ולכאורה קשה עליו דאמאי לא יטול ממנו שכרו בע"כ כיון דהוי בריא היזקא תו לא חשיב מבריח ארי וכמ"ש התוס' והרא"ש בפרק הכונס וכן נראה ג"כ מפירוש רש"י ז"ל שם בפ' אלו מציאות דה"ז פורק וחוזר ונוטל שכרו בע"כ של בע"ה ואפשר דס"ל להרא"ש ז"ל דפריקה שאני דכיון דמחוייב הוא לפרוק בעל כרחו משום צער בעלי חיים מדינא לית ליה אגרא כיון דמתחלה לא מצי לאתנויי לומר אם תתן לי שכרי לא אפרוק וכמ"ש הסמ"ע יע"ש. והוא הדין בנ"ד כיון שמחוייב הוא על כל פנים להצילו לא מצי לתבוע שכר טרחו כי אם שכר הבטלה דהיינו כפועל בטל ממש שאם היה עוסק במלאכה והניח מלאכתו כדי להציל את חבירו לא יתנו לו אלא כפועל בטל שאומדין אותו כמה היה רוצה זה להניח מלאכתו ולישב בטל לגמרי ואע"פ שעכשיו ג"כ טורח בהצלתו אין נותנין לו שכר על הטורח ולא דמי לאבידה שאם היה עושה במלאכה והניח מלאכתו שאומדין אותו כמה היה רוצה זה להניח מלאכתו ולישב בטל לגמרי ואע"פ שעכשיו ג"כ טורח בהצלתו אין נותנין לו שכר על הטורח ולא דמי לאבידה שאם היה עושה במלאכה והניח מלאכתו שאומדין אותו כמה היה דוצה זה להניח מלאכחו ולטרוח בהשבת' דנמצא שכר טורח ההשב' וכמו שכתב הטור בח"מ דאבידה שאני שלא חייבתו תורה זה להשיב היכא דהוא עסוק במלאכה והלכך אם רצה להשיב נוטל ג"כ שכר טורחו אבל לענין עדות וכ"כ בהצלת חברו שאינו יכול ליפטר עצמו מהן שעכ"פ מחויב הוא לילך להעיד ולהציל לא מצי למשקל כלל שכר טורחו וקרוב לזה כתב הריטב"א ז"ל בשם התוס' בפרק אלו מציאות (א"ה ע"כ מצאתי):

תוכן העניינים

מחנה אפרים חלק א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה