אור ברסלב
מחנה אפרים חלק א - ב הלכות שאלה ופיקדון

מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון

הלכות שאלה ופיקדון

הלכות שומרים

סימן א

שומר שמסר לשומר והשני עשה שאלה בבעלים דהיינו השומר הראשון בחושבו כי בעליו הוא ונאנס או נגנב החפץ מידו ופוטר עצמו כי בעליו היו עמו מהו הדין יורנו המורה ושכמ"ה:

תשובה בפרק השואל איבעיא לן בעל שואל הוי או שוכר הוי ונ"מ היכא דאגרה איהו פרה מעלמא והדר נסבה ואליבא דר"מ דאמר תחזור פרה לבעלים הראשונים מאי שואל הוי או שוכר הוי ומסיק דבעל לוקח הוי. מוכח מהכא דאי הוה אמרינן דבעל שואל הוי הוה מתחייב הבעל ואע"פ שהאשה שהשאילה לו היתה עמו במלאכתו מ"מ כיון שאין הפרה שלה לא מיפטר משום בעליו עמו. ואין לומר דההיא מיירי כשהבעל היה יודע שאין הפרה שלה אלא שאולה אצלה אבל בנ"ד שאין השואל השני ידע שהיה שאול אצל הראשון אלא שהיה סבור שהוא שלו ה"ז יכול לומר סבור הייתי שהיה של זה שהשאילה לי שהיה עמי במלאכתי ואלו הייתי יודע שאינו שלו והייתי מתחייב באחריותה לא הייתי שואל אותה. ז"א שהרי מדברי הר"מ ז"ל בפי' מתבאר דכ"ז איירי בשאין הבעל ידע שהיא שאולה אצלה אלא שהי' סבור שהיא שלה שכתב האי דינא דבעל לא שואל הוי אלא לוקח והיינו בשאין הבעל ידע שהיא שאולה דאי ידע הבעל שאינו שלה ה"ז נכנס תחתיה ילפי' מדבריו דהא דשקיל תלמודא ואתי דאי בעל שואל הוה חייב הוה מיירי כשאין הבעל ידע שאינו שלה וכ"נ מתשובת המרדכי שהביא בפ' הגוזל בתרא יע"ש. וכ"ת טעמא אמאי הא כיון דזה הי' סבור שהי' של זה שהשאילה לו מצי למיטען לומר הייתי סבור שהי' של זה שהי' במלאכתי ולא קבלתי עלי חיוב שמירה כיון שהיו בעליו עמי איכא למימר כיון דחיוב דשואל הוי משום דכל הנאה שלו כדידי' חשיב ומתחייב ואף על פי שבדעתו לא הי' רוצה להתחייב:

איברא דבר"פ השואל משמע דחיובא דשואל בקבלתו תלוי ומשום דעל מנת כן שיילי' דקאמר התם שבוי' בשואל מנא לן וכ"ת נילף משבורה ומתה מה לשבורה ומתה שכן אונסא דסליק אדעתי' כלומר וע"מ כן שיילה כפרש"י תאמר בשבוי' דהוי אונסא דלא סליק אדעתיה. אבל כד דייקינן שפיר בה אין משם ראי' דהתם ה"ק דאי לא כתב שבוי' איכא למימר דדוקא שבורה ומתה חייבו הכתוב משום דהוי אונסא דסליק אדעתי' אבל שבוי' דלא סליק אדעתי' לא. אבל לבתר דאשכחן דאיתרבי שבוי' ילפינן משם דלא בקבלתו של שואל תלי' ומשום דעל מנת כן דשבוי' יוכיח דלא אסיק אדעתי' ואעפ"כ חייביה אלא כיון דשואל כל הנאתו שלו דין הוא שיהא חייב באחריותו וכן מוכח במס' סנהדרין בפרק בן סורר אמתני' דהבא במחתרת וגנב ה"ז פטור משום דבדמים קנינהו ואמר רבא עלה ל"ש אלא בדליתי' בעיני' אבל איתי' בעיני' הרי זה חייב להחזיר דגזלן כי אוקמי' רחמנא ברשותיה ה"ד לענין אונסין מידי דהוה אשואל ופי' רש"י ז"ל וכי נאנסו לא מצי מיפטר הגזלן דלא גרע גזלן משואל דמשום דכל הנאתו שלו אוקמינהו רחמנא ברשותי' לשלומי והא נמי כל הנאתו שלו אלמא דחיובא דשואל לאו משום דע"מ כן שיילי' שהרי בגזלן ליכא למימר הכי אלא היינו טעמא כיון דכל הנאתו שלו דין הוא שיהא ברשותי' לגמרי להתחייב בכל אונסי'. איברא דבפרק הגוזל בתרא משמע דחיובא דשואל בקבלתו תלוי משום דסתמא אדעתא דהכי נחית דקאמר התם אמר רבא יתומים שהניח להם אביהם פרה שאולה משתמשים בה כל ימי שאלתה מתה אינם חייבים באונסי'. אלמא דאף על גב דכל הנאתם שלהם שהרי משתמשים בה אפי' הכי פטורים דכיון דאינהו לא שאלו לא קיבלו עלייהו נטירותא כפרש"י שם משמע משום דחיובא דשואל משום דגמר וקביל עליה נטירותא. וכן נראה מדברי הרא"ש ז"ל ולפי זה כתב דיכול המשאיל לומר או קבילו עלייכו אונסין או החזירוה לי יע"ש. הא כל היכא דלא קביל עלייהו נטירותא לא מתחייב ואף על גב דכל הנאתו שלו והכא נמי כיון דהיה סבור שהיה של זה שהיה עמו במלאכתו איכא למימר דלא קביל עליה נטירותא דשואל שהרי יודע הוא דהשואל פטור כל היכא דבעליו עמו וכן מוכח מההיא דפרק ד' וה' דקאמר שם משמי' דר"א דאם הכיר בשור שהוא נגחן לא קביל עליה אלא שלא יזיק אבל לא שלא יוזק יע"ש דף מ' ודף מ"ה ע"ב. וההיא דבעל דמתחייב בפרה דעלמא ואע"פ שהי' סבור שהיא של אשתו שהיא עמה במלאכתו אי הוה סבירא לן דבעל שואל הוי איכא למימר דהתם כיון דרבנן הוא דעשאוהו שואל בכל נכסיה איהו נמי אדעתא דרבנן קא נחית כמו שיחייבו אותו:

איברא דמדברי הרא"ם ז"ל שהביא המרדכי בפרק הגוזל בתרא שלמד משמעתין דה"ה אם השומר הראשון הפקיד ביד השני והיה עמו במלאכתו של שומר שני דאינו נפטר משום שמירה בבעלים משמע דאיירי אפי' כשהשומר השני היה סבור שהיה של זה שמסר בידו ולא אמרינן הא כיון דהשומר השני היה סבור שהיא של זה שמסר בידו שהיה עמו במלאכתו מסתמא לא קביל עליה שמירה שהרי יודע הוא שכל שבעליו עמו ה"ז פטור מכל חיובי והתם לא שייך לומר אדעתא דרבנן קא נחית. ויותר קשה על המרדכי לפי מה שפי' לעיל דחיובא דשואל לא בקבלתו תלוי אלא כיון שכל הנאתו שלו דין הוא שיתחייב דהשתא ודאי אין ללמוד דין ש"ח משואל דש"ח לא מתחייב אלא עד שיקבל עליו. והייתי יכול לומר דבין שואל בין ש"ח כל שזה קיבל לשמור וזה קיבל עליה בשאלה הרי אלו מתחייבים כל חד וחד כדינו ואע"פ שלא גמרו בדעתם להתחייב מ"מ כיון דנתרצו זה לשמור וזה לשאלה הרי אלו מתחייבים וההיא דיתומים דפטורים היינו טעמא משום דלא קיבלו עלייהו בשאלה אלא שבתורת ירושה באה להם וכה"ג חילק הריטב"א בחידושיו לפרק אלו נערות משום דהוקשה לו דמ"ש דהיתומים פטורים אי משום דאמרי אנו ירושת אבינו קא זכינו להשתמש ובדידי' קא זכינו להשתמש בה אם כן מהאי טעמא ליפטר הבעל היכא דאגרא איהי פרה מעלמא ואפי' אי בעל שואל הוי ותירץ ז"ל דהתם כיון דהבעל נעשה עליו שואל דין הוא שיהא דינו אצל בעלים הראשוני' מה שאין כן הכא דהיתומי' לא זכו בהו בתורת שאלה אלא ירושת אביהם קא זכו ורש"י ז"ל בפרק אלו נערות פי' דהא דיתומים פטורים משום דאינהו לאו שואלין נינהו והיינו יכולים לפרש דבריו שם כמו שפי' האמנם מדבריו בפרק הגוזל מוכח דס"ל שאין השואל מתחייב עד שיקבל עליה נטירותא. וכן נראה גם כן מדברי התוס' בפרק אע"פ דף נ"ו ד"ה הרי זו מקודשת ותנאו בטל שכתבו בסוף דבריהם בתירוץ בתרא ז"ל א"נ שאני התם שחייבתו תורה לשואל לפי שכל הנאתו שלו ומשעבדים עצמם לכל הכתוב בפרשה הלכך במקום שאין משעבדים את עצמן פטורים עכ"ל איברא דלפי התירוצים אחרים שם אפשר לומר כמו שפי' לעיל דכיון ששואל כל הנאתו שלו דין היא שיתחייב ואע"ג דלא גמר דעתו לחיובי נפשיה כי הכא בנ"ד שהיה סבור שהיה פטור כי בעליו עמו וההיא דמתנה שואל להיות פטור מאונסין דמהני היינו טעמא משום דנתרצו הבעלים ופטרו אותו אבל הכא בנ"ד אפי' פטר השומר הראשון לשני בהדיא מן האונסין איכא למימר דלא מהני דכוון שאין החפץ שלו אין פיטורו כלום שאין אדם מוחל דבר שאינו שלו ואפי' לתי' בתרא של התוס' דמשמע שאין השואל מתחייב אלא משום דגמר נפשיה להשתעבד וכל שאין משעבדים עצמן פטורים ולא בעינן דעת בעלים שימחלו והכא נמי בנ"ד נלמוד דאם השומר השני פירש להיות פטור מן האונסין הרי זה פטור ולא בעינן דעת בעלים שיפטרו אותו מ"מ עכשיו שלא פירש בהדיא להיות פטור מן האונסין הגם דהיה סבור שהיה של זה שהיה עמו במלאכתו מאן נימא לן דידע האי דינא דבעליו עמו ולא שעבד נפשיה דילמא לא ידע וגמר ושעביד נפשיה ככל שואל ועוד אפי' נימא דידע כל זה התורה חייבתו לזה כיון דלא הוי בעליו עמו ממש דכיון דכל שואל משעבד נפשיה כיון דכל הנאתו שלו אף זה ג"כ אלו היה ידע אנן סהדי דהוה משעבד נפשיה ואע"ג דהשתא לא ידע ומ"ש התוס' ז"ל דשואל לפי שכל הנאה שלו משעבדים עצמם אפשר לפרושי ג"כ הכי דאלו לפי פשטן קשה דהיכי אמרו דשואל חיובא דידיה בקבלתו תלוי והלא שבויה אונסא דלא מסיק אדעתיה הוא ומלתא דלא שכיחא לא מסיק אינש אדעתיה לחיובא נפשיה כדאמרינן בכמה מקומות אבל לפי מ"ש אתי שפיר והכי פי' דהתורה חייבתו לשואל לפי שירדה לסוף דעתו שאם היה מסיק אנפשיה הוה משתעבד כיון דכל הנאתו שלו והשתא אתי שפיר כל מה שהקשינו לעיל:

אבל עדיין איכא למיבעי' אם בנ"ד כשעשה השומר השני שאלה בבעלים כי היה סבור שהוא של זה שמסר בידו עשהו בכונה מכוונת כדי ליפטר עצמו מאונסין וכאותה שאמרו האי מאן דבעי למישאל מידי מחבריה וליפטר נימא ליה השקני מיא וכו' ונמצא כאלו פירש בהדיא ליפטר מאונסין דלפי תירוץ של התוספות ז"ל שהבאתי נראה דלא נשתעבד ואע"פ שהבעלים לא פטרו אותו מכל מקום כיון שזה גילה דעתו שאינו רוצה להשתעבד ה"ז נפטר א"ד איכא למימר דע"כ לא מהני תנאי לפטור השואל מאונסין אלא היכא דהתנה עם הבעלים ופטרו אותו אבל זה שלא פטרו אותו הבעלים הרי זה חייב כדין כל שואל ולפ"ז בנ"ד שלא התנה עם הבעלים עצמם איכא למימר דלא מהני תנאו וכן נראה מפשט דברי הרא"ם שהביא המרדכי פרק הגוזל בתרא שלא חילק וכתב דבכל גוונא חייב השומר השני ולדעתי במחלוקת שנויה והגם שהבאתי ראיות לומר דכיון דשואל כל הנאתו שלו מתחייב אפילו שלא מדעתו עד שיתנו עם הבעלים ויפטרו אותו מ"מ אין בנו כח להוציא ממון נגד מה שנראה מדברי התוס' ורש"י ז"ל שהבאתי לעיל כ"ז כתבתי כנושא ונותן בהלכה ומר ניהו רבם מאריה דאברהם יהיה בעזרו יבחר נאם הצעיר אפרים נבון:

ולענין מה שהקשיתי לעיל על דברי המרדכי ז"ל דחייב את השומר השני ואף על פי שהיה השומר הראשון במלאכתו מטעם דלא קרי' ביה בעליו עמו והקשיתי ע"ז דמ"מ יהא פטור השומר השני אם היה סבור שהיה של זה שמסרה בידו שהיה עמו במלאכתו דאז ודאי אין דעתו לשעבודי נפשיה כדין השומרים כיון דהיה סבור שבעליו היו עמו והוא פטור אפי' מפשיעה ונראה שמפני כך כתבו הרא"ש והטור בסי' שמ"ו דאע"פ דבעל לוקח הוי אם שאלה פרה מעלמא ונשאת דהבעל פטור אפי' מפשיעה ואע"ג דאינהו גופיהו סברי כסברת התוס' דכל לוקח חייב בפשיעה אלא היינו טעמא דנהי דכל לוקח חייב כדין ש"ח שאין לך אדם שתופס דבר לעצמו ואינו אפי' ש"ח כמ"ש הרמב"ן במלחמות בר"פ שור שנגח ד' וה' יע"ש מיהו גבי בעל בנכסי אשתו כל היכא דסבור שהיא שלה אינו מקבל עליה שמירה דכל בעל בנכסי אשתו פטור אפי' מפשיעה. אלא דטעמו של המרדכי נ"ל דהוי משום דכיון דהשומר קביל עליה לשמור אע"פ שבדעתו היה להיות פטור אפילו מפשיעה כיון דהיה סבור דבעליו היו עמו במלאכתו מיהו כיון דקביל עלי' לשמור התורה חייבתו לזה ואע"פ שלא שעבד עצמו לפשיעה וכן נראה מדברי ר' ברוך ז"ל שהביא בהגהת אשירי בפרק הפועלים אמתני' דמתנה ש"ח להיות פטור משבועה שדקדק מדלא קתני להיות פטור אפי' מפשיעה ש"מ דאין תנאי מועיל בזה אלא כיון דקביל עליה לשמור שוב אינו מועיל תנאי להיות פטור אפי' מפשיעה דנמצא תנאי סותר את המעשה שהרי קיבל עליה לשמרם:

ומ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות שאלה ז"ל יש לשומר להתנות שאינו שומר כדרך השומרים אלא מעות אלו שהפקיד אצלי בזוית ביתי אני מניח אותם וכו' אינו סותר לזה דהרמב"ם ז"ל איירי דוקא כשפירש שאינו מקבל עליו להיות שומר כדרך השומרים אלא להניחם במקום שאינו שמור דנמצא שלא קיבל עליה לשמור וכ"כ גבי בעל בנכסי אשתו מסתמא לא קביל עליה לשמור אבל כל היכא דקביל עליה לשמור אלא שמתנה להיות פטור אם יהיה פשיעה נמצא תנאי סותר את המעשה ואפי' נימא דתנאה מהני אף לפשיעה דלא כר' ברוך וכמ"ש מקצת מהאחרונים איכא לפלוגי ולומר דה"ט דכל שהתנה להיות פטור מפשיעה נעשה כאלו פירש שאינו מקבל עליה לשמרם כדינו וכמ"ש הר"מ ז"ל אבל בנדון דידן שלא התנה הגם שבדעתו היה להיות פטור מפשיעה מפני שהיה סבור שבעליו היו עמו מ"מ הא קביל עליה שמירה בסתמא כדרך כל השומרים אלא שבדעתו היה דהגם דקביל שמירה להיות פטור משום בעליו עמו ועיין בש"ך סי' ש"ה ולפי מ"ש הריטב"א ז"ל בההיא דהניח להם אביהם פרה דפטורים משום דיכולה לומר זכות אבינו אנו יורשים ולאו בתורת השומרים באו לידם איכא למימר דכ"ש דגבי בעל בנכסי אשתו דיכולים לומר דבתורת מקח בא לידינו וכאלו לקח מן האשה דמי ואע"ג דלוקח חייב מיהא בפשיעה הבעל פטור משום דהוי פשיעה בבעלים ולא שייך הכא לומר תחזור פרה לבעלים הראשונים דע"כ לא אמרינן הכי אלא כשבא לידו של שני בתורת השומרים כמו שהיה הראשון דאז כי מסר ראשון לשני שליחותיה דמפקיד קא עביד אבל כשבא לידו של שני בתורת מקח אין לו עסק עם המפקיד אלא עם מי שמכרו לו דהיינו האשה ולאשה ג"כ לא מתחייב משום דהוי פשיעה בבעלים:

סימן ב

אשת איש ששאלה כלים למלאכת הבית חייב הבעל באונסין או לא:

תשובה בפרק השואל איבעיא לן בעל אי שואל הוי או שוכר הוי ונ"מ היכא דשאלה איהי פרה מעלמא והדר נסבה ומסיק לא שואל הוי ולא שוכר הוי אלא לוקח הוי ע"כ ויש לדקדק אשמעתין דאמאי נקיט לה בכה"ג דשאלה פרה והדר נסבה ולא נקיט לה באשת איש ששאלה פרה אי בעל שואל הוי כיון דיכול הוא לאשתמושי בה. וראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בדין זה שאם הודיעה את בעלה שהיא שאולה שהוא נכנס תחתיה ע"כ ולפי דבריו אלו איכא למימר דמשום הכי נקט לה תלמודא בכה"ג דשאלה פרה והדר נשאת דכה"ג אפשר דהבעל לא ידע בשאלה אבל היכא דנשא' ואח"כ שאלה הא ודאי ידע בה שהיא שאולה ונכנס תחתיה כמ"ש הרמב"ם ז"ל ואין לומר זה לא קביל עליה שאלה ובדידה קא זכה כדאמרינן גבי יתומים שהניח להם אביהם פרה שאולה דהכא אין האשה מתרצית שיזכה בה בעלה להנאתו והיא תתחייב בזה ואפשר דאף הראב"ד יודה בזה ומטעם שפי' דכל היכא דאיכא פסידא לאשה אין סברא לעשותו לוקח אלא דהראב"ד ז"ל ס"ל דכל כמה דלא קביל עליה בשאלה אין סברא לחייבו כל כמה דלא נשתמש אבל בנשתמש בה ודאי דקבולי קביל עליה לשאלה וכן נראה לי להכריח דהא גבי יתומים כתב הנמקי יוסף בשם הראב"ד ז"ל דאם נשתמשו בה חייבים כשואל יע"ש איברא דיש להקשות לפ"ז דבהדיא כתב הנ"י בשמעתין דהשואל הפך מזה בשם הראב"ד יע"ש וע"כ צריכים אנו לחלק בין ההיא דהתם להכא דהתם יורשים הוו ומטיא להו הנאה בחנם. אבל הכא דלוקח הוי חשיב כאלו לקחה איהו מיד האשה בדמים לאשתמושי בה וראיה עוד לזה דהתם גבי יתומים כתבו כל המפרשים ז"ל דאין היתומים פטורים אלא מאונסין אבל בגניבה ואבידה חייבין ואלו הכא גבי בעל בנכסי אשתו כתבו דאפי' מפשיעה פטור דבעל לוקח הוי ולא קביל עליה שום שמירה. אבל לענ"ד נראה כמו שחילק הרמב"ם ז"ל וקאמר דכל היכא דהודיעה את בעלה שהיא שאולה ה"ז חייב דלפי זה יתיישב ג"כ מה שהקשו התוספות בשמעתין דבעל לוקח הוי ופטור דאמאי הא קי"ל בפרק יש נוחלין דכל היכא דאיכא פסידא לאחריני יורש הוי ולא לוקח והם ז"ל תירצו לזה דלא שווייה כיורש אלא משום פסידא דאלמנותו אבל משום פסידא דמשאיל אין לנו לעשותו יורש דמי דחקו להשאיל ואיהו אפסיד אנפשיה ע"כ ולכאורה קשה דהכא נמי איכא פסידא דאלמנותו דלמחר כשתתאלמן או תתגרש צריכה היא לשלם לבעלים דמי הפרה אבל לפי דעת הרמב"ם ז"ל אתי שפיר דלא חיישינן הכא לפסידא דאלמנותו כיון שהיה לה להודיעו איהי דאפסידא אנפשה:

הג"ה מבואר מדבריו דהאשה חייבת משום שפשעה במה שלא הודיעה לבעלה קודם שנשאת. וקשה לי לפי זה אמאי כתבו הראשונים וגם בש"ע סי' שמ"ו דהאשה חייבת לשלם כשיהיה לה ממון ומבואר מדבריהם דמהנכסים שהכניסה לא תשלם וכן כתב הריטב"א וז"ל כי כבר זכה הבעל בנכסים משעת נשואין ושואל לא מחייב אלא משעת האונס יע"ש. ולפי הנ"ל קשה אמאי לא תשלם מהנכסים שהכניסה הא משעת העת שפשעה שלא הודיעה לבעלה מאז נתחייבו הנכסים. וכמו דקיי"ל גבי יתומים שהניח להם אביהם פרה שאולה וטבחוה חייבים לשלם אם הניח להם אביהם א"נ. וכתבו הטעם דמשעת פשיעת האב במה שלא הודיעם שהוא פקדון מאז נתחייבו הנכסים כמ"ש בש"ע סי' שמ"א והקושיא עצומה לדעתי. והנ"ל לומר בזה דהנה בעובדא דפרק המפקיד גבי אשלמינהו לאמיה דפטור הנפקד משום שיכול לומר דכ"ש דכי אמינא לה דדידי היא טפי מזדהרה ביה וכתב שם הנ"י דהיינו דוקא בש"ח אבל ש"ש לא מפטר בזו הטענה יע"ש ונראה מדבריו דבש"ש הוי פשיעה. ולפ"ז הקשתי לשאול על הריטב"א שכתב ליישב דעת הרמב"ם שפסק בפ"ב מה"ש דבפשיעה חייב השומר אף בהקדשות והקשו עליו דא"כ מאי פריך הש"ס ב"מ נ"ח מהא דתנן השוכר את הפועל כו' אחריות שבת עליו הא י"ל דמיירי שפשע. ותירץ הוא ז"ל דא"כ אמאי פטור ברישא הא בפשיעה אף ש"ח חייב יע"ש בא"ז ובש"ך ח"מ סי' ס"ו. ולפ"ד הנ"י אכתי קשה דלמה לא משני הש"ס שפשע כה"ג שמסרה לאימיה לא הודיעה דבש"ח לא הוי פשיעה ובש"ש הוי פשיעה. ועלה על רעיוני ליישב ע"פ דברי התוס' שם ד"ה לשמור שכתבו דגבי זרעים דעומר ל"ש שמירה רק שעומד שם להודיע שיחדם לעומר ומעצמן היו נמנעים מליקח יע"ש. וא"כ תו לא משכחת כה"ג שמסר לאמו וע"כ שאמר לה שתעמוד שם להודיע שיחדם לעומר. וא"כ תו לא פשע דהא אמר לה שאינו שלו. ובזה ישבתי ע"נ מה שמקשים על הרמב"ם שמביא בפ"ו מה' שבת הך ברייתא דהשוכר את הפועל ולא הביא מסקנת הש"ס בשקנו מידו. ולפי מ"ש ניחא דהוא ז"ל לא העתיק רק פרה ותינוק והשמיט זרעים ושפיר מתוקמא הברייתא לדידיה בשפשע באופן שכתבתי ודו"ק. אמנם באמת נ"ל דבר נכון דהקושיא מעיקרא ליתא. דמה שחילק הנ"י בין שומר חנם לש"ש לאו משום דבשומר שכר הוי פשיעה דא"כ גם בשומר חנם לחייב דלענין פשיעה אין חילוק וכנראה מתוספות ב"מ צ"ג ד"ה איבעי יע"ש. אלא טעם הדבר הוא משום דדבר דלא הוי ליה למידע ולאסוקי אדעתיה הוי אונס כמבואר בדין מי שפרע מקצת חוב והשליש השטר דאם עכבו אונס מלבא לא יתן השטר והיינו דוקא באונס דלא הו"ל לאסוקי אדעתי' להתנות ולכך הוי אונס אבל באונס דשכיח דהו"ל לאסוקי דעתיה להתנות ל"ה אונס וא"כ לכך פטור השומר חנם דלא הוי לאסוקי אדעתיה שאמו לא תשמור אבל בשומר שכר לעולם חייב אף באונס בגוף של השומר עד שיבא אונס בדבר הנפקד. ואף שלא פשע חייב וכן מבואר בא"ז שם בעובדא דתורא דלא הוי ליה כמ"ש דכתב בשם תוס' שאנץ ז"ל דאף שלא פשע הבקרא מ"מ בשומר שכר ישלם ובש"ח פטור דלא הוי לאסוקי אדעתיה דהא אוכלא שדא ליה בינא תורא יע"ש. והיינו ודאי משום דהוי אונס בגוף של השומר דיש חילוק בין שומר חנם לש"ש דהשומר שכר חייב כמבואר מתשובת רמ"א שכתב דשומר שכר שהי' טרוד להציל את שלו ונשרף דבר הנפקד דחייב. ומביא ראיה מדברי הנ"י שכתב בשם הרשב"א דשומר שכר לעולם חייב אפילו באונס המגיע לגופו עד שמגיע לגוף של פקדון (עיין בס' ישועות יעקב סי' ש"ז בקונטרס ש"ש של מר ניהו רב האי גאון המובהק סיני ועוקר הרים מהור"ר מרדכי זאב א"ש במה שהביא הסוגיא דבעל שואל הוי דוק בדבריו ותמצא ג"כ מש"ס הנ"ל ראיה גדולה לדינו של הרמ"א הנ"ל) ולפי"ז עלה בידי ליישב מה שהקשו על הטור שפסק סי' שמ"ו דאע"פ שבעל בנ"א לוקח הוי מ"מ היכא ששאלה פרה מעלמא פטור הבעל אף מפשיעה ואיהו גופיה פסק כהר"י דלוקח לל' יום חייב בפשיעה. ולפי מ"ש ניחא דהא הסוגיא מיירי שהבעל א"י שהוא שאול והי' סבור שהיא שלה והוי בבעלים ולכך פשע ולא הוי ליה לאסוקי אדעתיה והוי אונס ושומר חנם פטור כיה"ג כמ"ש. ולפי"ז יתישב קושית הרב לח"מ בפ"ב וד' מה' שו"פ שהקשה אמאי קאמר הש"ס דבעל לא שואל הוי ולא שוכר הוי אלא לוקח הא אף אם הוי שואל או שוכר פטור בכאן שיכול לומר שסברתי שהיא של אשתי והוי בבעלים ולכך פשעתי וכמו שפטרינן התם לאימי' משום שתאמר צא אמר לי דלאו דידיה הוא יע"ש שהניח בצ"ע. ולפמ"ש לק"מ דדוקא שומר חנם יכול לפטור עצמו מטעם זה כנ"ל אבל שוכר ושומר שכר כיון שקיבל עליו השמירה לא יפטר בטענה זו דלא הוי רק אונס בגוף השומר כמש"ל והבן. ומעתה יתיישב מה שהקשתי ברא"ש דלמה לא תשלם מהנכסים שהכניסה דהא נתחייבו משעת פשיעה שפשעה במה שלא הודיעה לבעלה כמו ביתומים. ולפי הנ"ל ניחא דבשלמא גבי יתומים שפיר נתחייבו הנכסים דפשע האב פשיעה גמורה דהו"ל לאסוקי אדעתיה שהיתומים יסברו שהוא שלהן ויעשו בה כאדם העושה בשלו. וא"כ הוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס שלא ידעו שהוא פקדון והאונס בא מכח הפשיעה לכך נתחייבו הנכסים. אבל הכא הרי תוכל האשה לומר סברתי שאם לא אודיעו שהוא של פקדון ויסבור ששלי היא ישמור יותר ובכי ה"ג הוי אונס בגוף כמש"ל ולא פשיעה וא"כ הוי תחילתו באונס וסופו באונס ולא נתחייבו הנכסים רק משעת הוצאות הדבר מן העולם ודו"ק היטב (ועיין בסמ"ע סימן שמ"א ובש"ך שם עכ"ה) מאתי הצעיר שמואל פנחס המביא לבית הדפוס מבוברקא:

איברא דעדיין צריך להבין כי הודיעה לבעלה נמי אמאי נכנס תחתיה להתחייב כדין שואל ולא מצינו לבעל שיהיה אלא או יורש או לוקח והכא כי נמי הוי יורש אמאי חייב באונסין מ"ש מיתומים שהניח להם אביהם פרה שאולה ומתה אינם חייבים באונסי' ולפי מ"ש הראב"ד ז"ל גבי יתומים דאם נשתמשו בה חייבים באונסי' דכיון דאחזיקו ונשתמשו בה בתורת שאלה אחזיקו בה ומה שאמרו דאינם חייבים באונסים היינו היכא דמתה באגם אתי שפיר נמי הכא דכל שהודיעתו ה"ז חייב היכא דנשתמש בה כמו יורש ולפי זה למדנו דגבי יתומים ג"כ כל היכא דלא ידעו שאינה של אביהם אפי' נשתמשו בה הרי אלו פטורים ואפי' מפשיעה דהא לא קבילו עלייהו שמירה איברא דלפי מ"ש דחייבים בגניבה ואבידה הואיל ונהנה אפי' לא ידעו ג"כ חייבים ומ"ה איצטריכו לומר גבי בעל לוקח הוי כדי לפוטרו אפילו מפשיעה ויותר נראה דכל כמה דלא ידעו שאינה של אביהם לא שייך לומר הואיל ונהנה מהנה דלא נשתמשו בה אלא מפני שסבורים שהיתה שלהם ומאי דנקטו גבי בעל לוקח הוי ולא אמרו יורש הוי היינו כדי לפוטרם אפילו כשידע שהיא שאולה אבל לפי הנראה מהחולקים על הרמב"ם וס"ל דאפילו הודיעה האשה לבעלה שהיא שאולה ה"ז פטור ואפילו נשתמש בה צ"ל מה שהקשינו לעיל ונראה לע"ד דאפשר דס"ל דדוקא נקיט לה בכה"ג דשאלה והדר אינסיבא דאז זכה הבעל בפרה להשתמש בה כמו שירצה אבל בא"א ששאלה פרה או כלי לעשות מלאכתה כגון לחרוש שדה של נ"מ או לרכוב היא עצמה עליה בזה לא חשיב בעל כלוקח להשתמש בה במלאכתו וראיה לזה מההיא דבעי שם לעיל מינה אשה ששאלה ונשאל לבעלה מהו ופירש"י ששאלה פרה לחרוש בה נ"מ מי חשיב בעל כשואל וקרי' ביה בעליו עמו ואם איתא דבכה"ג ג"כ חשיב בעל לוקח על גוף הפרה אם כן מאי מספקא ליה אי חשיב כשואל אלא מוכח דכל כה"ג דלא שאלה איהי אלא לעשות מלאכתה אין לבעל לשנותה למלאכתו. ולפי זה נראה לי דהאשה ששאלה משכנתה כלי אחד לעשות מלאכת הבית הצריכה לה ולבעלה דכל שידע בה בעלה ה"ז חייב משום שואל כיון דמטי ליה הנאה דהבעל חשיב שואל ואפילו בשאלה איהי כלי להתקשט בו כתב הרא"ש בתשובה דאי פשע בהם הבעל ה"ז חייב (ועיין בטור סי' שמ"ט) וה"ט משום דכל שבאו לרשותו ה"ז מתחייב בשמירתן דהאיש חייב במלאכת אשתו הצריכה לה:

וראיתי להמבי"ט בח"א סי' רמ"א שהשיב על מי שהניחה תכשיטין לכלה להתנאות בהם ואח"כ כשרצתה בעלה התכשיטין ליקח אותם לא הניח החתן ואמר שאם יארע בהם שום אונס שהוא יתחייב דפטור החתן מלשלם כיון שלא נשתמש הוא בהם יע"ש ולע"ד אנ"כ דהא ודאי מטיא ליה הנאה לחתן בהתקשט עמהם הכלה וחשיב כאילו נשתמש בהם ואפילו כי לא מטיא ליה הנאה לחתן ה"ז מתחייב מדין ערב שעפ"י של זה שאמר ואני אשלם הניחו לה התכשיטין:

סימן ג

מי שהשאיל ספר לחבירו ונאנס מידו כתב הר"ן בתשובה שאינו חייב באונסין דכיון דמצוה עבד נמצא שאין כל הנאה של שואל שאף המשאיל נהנה משום פרוטה דר"י והו"ל כהשאילני והשאילך עכ"ד ואני בעוניי עם שאיני כדאי יש לדון בדבריו הרבה דמ"ש דהמשאיל נהנה משום פרוטה דר"י נראה דפרוטה דר"י לא שייכא הכא שאין המשאיל עושה מצוה בשעה שמשאיל הספר עד דנימא דאי איזדמן ליה ענייא פטור מלמיהב ליה ריפתא אלא בשעה שלומד חבירו בספרו אית ליה מצוה לבעלים ובאותה שעה ודאי דאי איזדמן ליה עני חייב למיהב ליה דלא אמרו אלא העוסק במצוה פטור מן המצוה וכמ"ש הר"ן במסכת סוכה יע"ש ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' שכירות נראה דהמצוה הוי בשעה שקורא בו השואל והב"י בסימן ע"ב הביא תשובה להרשב"א על מי שמשכן ספר לחבירו ונתן לו רשות ללמוד בו דאפילו לא התנה עמו בנכייתא לא חשיב שואל לחייבו כי אם ש"ש כיון דע"ת זה הלוהו לו מעות מוכח מדבריו דטעמא משום דע"ת זה הלוהו מעות הוא דלא נעשה שואל הא לאו הכי שואל הוי וחייב באונסין ועוד ק"ל ע"ד דהרי בהשאיל את הפרה דהמשאיל נהנה במזונות ובנטירותא ואפ"ה דין שואל יש לו כדמוכח בפ' השואל דלא בעינן כל הנאה שלו אלא רוב הנאה של שואל שעושה מלאכתו בחנם ואע"ג דמטייא ליה הנאה לבעלים מ"מ כיון שהשואל עושה מלאכתו בחנם דין שואל יש לו ואע"ג דאיכא אוקמתות אחרות שם מתוך דברי הפוסקים נראה דהכי עיקר כמ"ש איברא דיש כאן לשאול דבפרק השואל איבעיא לן שאלה לראות בה מהו ממונא בעינן והאיכא או דילמא ממונא דאית ליה הנאה מינה בעינן וליכא ולא אפשיטא וא"כ בשואל ספר ללמוד בו לית ליה הנאה לשואל הנאת ממון דמצות לאו ליהנות ניתנו ולדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דבעיין לא הוי אלא לענין שאלה בבעלים אבל לענין אונסין ה"ז חייב ולע"ד נראה כן וראיה מהתוספתא שהביאו התוספות בפרק הרבית והטור בי"ד וז"ל המשכיר מעות לשולחני להתראות בהם נגנבו או נאבדו חייב נאנסו פטור מפני שהוא נושא שכר:

סימן ד

מי ששאל ספר כדי ללמוד בו ונתקלקל הספר מחמת מה שלמד אי חייב השואל או נימא דפטור מכיון דנתקלקל מחמת מלאכה ושואל פטור במתה מחמת מלאכה או בנכחשה מחמת מלאכה. איברא דלפי הטעם דיהיב הרמב"ן והריטב"א ז"ל לפטור במתה מחמת מלאכה ואע"ג דשואל חייב בכל האונסין משום דמתה מחמת מלאכה או נכחשה המשאיל פשע בה דאיבעי ליה לעיוני בפרתו אם היתה ראוי' למלאכה וכיון דלא עיין ואושלה איהו דאפסיד אנפשיה עכ"ד יראה דבנ"ד דלא שייך האי טעמא לומר דפשע המשאיל הרי השואל חייב לשלם. אבל דברי הרמב"ן אלו נראה דלאו כ"ע מודו ליה שהרי כתב הרמ"ה והביאו הטור סימן ש"מ דהשואל בהמה לילך למקום ידוע ובאו עליו לסטים ואנסוה ממנו דחשיב שפיר מתה מחמת מלאכה והביא ראיה מההיא עובדא דשאל שונרא והתם ודאי לא פשע המשאיל ואפילו הכי פטרו ואפילו למ"ש הטור דהרא"ש ז"ל חילק ע"ד הרמ"ה לא חילק עליו מטעם זה של הרמב"ן ז"ל אלא משום דס"ל ז"ל דנטלוה לסטים לא חשיב זה מחמת מלאכה שאפילו לא היה עושה מלאכה היו נוטלים אותה ממנו משמע דלא ס"ל לטעמו של הרמב"ן. ולעיקר קושיתו של הרמב"ן ראיתי להרב בעל נימוקי יוסף שכתב בשם האחרונים נוחי נפש וז"ל ואע"ג דבמתה שלא מחמת מלאכה חייב לא אמרינן הכי כשמתה מחמת מלאכה אלא כיון שהשאילה למלאכה ידע המשאיל דאפשר דמתכחשא במלאכה ואפילו הכי השאילה לו אם כן מתירה למיתה הלכך המשאיל הוא דפשע בנפשיה עכ"ד. ולכאורה דברים אלו נוטים לסברת הרמ"ה ולפי זה יראה דבנ"ד פטור השואל שהרי ידע המשאיל שיתקלקל הספר בקריאתו ואפילו הכי השאילו. אבל מדברי הרא"ש שהבאתי נראה דלא ס"ל להאי טעמא מדחייבו לשואל בנטלוה לסטים בדרך ואע"ג דידע המשאיל כשהשאילה דאפשר שיאנסו אותה בדרך ולע"ד היה נראה לי טעם אחר בפיטור מתה מחמת מלאכה משום דסתם שואל כלי או בהמה למלאכה הראויה למלאכה קא שאיל והלכך כשמתה מחמת מלאכה או נכחשה הבהמה מחמת מלאכה כחש דלא הדרא איגלאי מלתא דבהמה זו לא היתה ראוי' למלאכה והוי שאלה בטעות דאי הוה ידע בה השואל שלא היתה ראוי' למלאכה לא היה שואל אותה ולפי דרכנו זה יראה דבנ"ד דלא שייך להאי טעם הרי זה השואל חייב לשלם והיה נראה לע"ד להביא ראיה לזה דלא בכל מתה מחמת מלאכה פטור השואל מההיא דאמרינן בפרק הרבית ההיא דודא דבני מר עוקבא דהוה קא מוגיר לה מר שמואל תקיל ויהיב לה תקיל ושקיל לה ופריך עליה אי אגרא לא פגרא ואי פגרא לא אגרא ע"כ ופירש"י והריטב"א ז"ל אי אגרא לא פחתה כלומר דשוכר לא מחייב בפחתה דהא להכי יהבי אגרא עכ"ד. משמע דפיטור פחתה בשוכר הוי טעמא משום דלהכי יהיב אגרא הא אלו לא הוה יהיב אגרא מדינא חייב בפחתה ואע"ג דהפחת מחמת מלאכה:

סימן ה

מי שהשאיל לחברו כלי שלו שלא מדעת השואל כגון שהניח בגדו ע"ג לכסותו כתב המבי"ט בח"א דכל שנהנה בו נעשה שואל והביא ראיה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות שאלה דאי הודיע' את בעלה שהיא שאולה ונשתמש בה ה"ז נכנס תחתי' אלמא דנשתמש בה חשיב כשאלה. ולע"ד אין משם ראיה דהתם נשתמש בה בפועל ואדעתא דשאלה אחזיק בה וכמ"ש הנ"י בפרק הגוזל בתרא גבי יתומים בשם הראב"ד ז"ל יע"ש ואדרבא מדברי המפרשים שהביא הנ"י שם דיתומים פטורים אפילו נשתמשו בה מטעם דהם לא שאלו מידי ואף ע"פ שנהנים בה נראה דלאו בשימוש תליא חיובא אלא בשאלה וכל כמה דאיהו לא שאיל מידי אע"פ שנהנה לא משתעבד אבל הא ודאי בגניבה ואבידה מחייב דהואיל ונהנה מהנה וראיתי להב"י ז"ל בסי' ע"ב שהביא תשו' להרשב"א ז"ל מי שנתן רשות לחברו להשתמש במשכון דאפשר דאפילו בנתינת רשות בלבד נעשה שואל ועיין תשובת להרא"ש והביאה הטור סי' ש"ה שכתב דההיא עובדא דחד אריך וחד גוץ הוי השאילני ואשאילך דהוה שאלה בבעלים אלמלא דבלא דעתיה שקליה ובלא דעתיה אותביה:

סימן ו

מה שאמרו אין השואל רשאי להשאיל צריך לברר אם עבר השואל והשאילה לאחר אם יכול לחזור ולהוציא מידו של שני מטעם דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר דלפי מ"ש הרי"ף ז"ל בפרק המפקיד דמה שאמרו אין השואל רשאי להשאיל הוא דוקא לכתחלה אבל אם עבר ועשה לא מיקרי גזלן דלא קי"ל כר"מ דאמר כל המעביר ע"ד בע"ה נקרא גזלן יע"ש היה נראה לומר גם כן דאין השואל הראשון או הבעלים יכולים להוציא מידו של השואל השני דשואל הראשון זכה בה לאשתמושי בה כל ימי שאלתה וזה הזכות שיש לו בה נתנו לשני ומה שאמרו בפ"ק דגיטין פקדון אמאי אינו יכול לחזור בו לימא ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר וכו' התם שאני משום דאינו אלא פקדון ואין לו שום זכות בו לנפקד לאישתמושי ביה לא לראשון ולא לשני אלא שנתנו לזה כדי להוליכו לבעליו וע"ז אותיב ליה אמאי אינו יכול לחזור אי משום דזכה זה השני לבעלים הלא אין כאן זכיה דלא ניחא להו לבעלים בכך דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר. וכ"ת אפ"ה האיך יכול לחזור בו אחר שנתנו לו להוליכו לבעלים כיון דטעמא דאין רצוני לא הוי קפידא גמורה אם איתא דהשואל שהשאיל לאחר מה שעשה עשוי. איכא למימר דכיון דאין זכיה לבעלים יכול זה הראשון להוציאו מידו משום שהוא חייב באחריותו עדיין וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"א מהלכות שכירות דהרי זה יכול להוציאו מידו משום שהוא חייב באחריותו יע"ש ולכאורה הוה קשה דאמאי לא סגי ליה מטעם דאין רצוני לחוד אבל לפי מ"ש אתי שפיר וכ"כ הרב בית חדש בסימן קכ"ה יע"ש. והטור בא"ה סימן כ"ח הביא משם בעל העיטור ור"ש דהמקדש בטבעת שאולה דאיכא מ"ד דהויא מקודשת בההיא הנאה שיכולה איהי לאשתמושי בה כל ימי שאלתה והרא"ש כתב דאם נתנו לו רשות להשאילה לאחר והודיעתו לאשה ה"ז מקודשת יע"ש והבת"ה כתב דמה שאצטריך הרא"ש ז"ל לכשנתנו לו רשות להשאיל לאחר אינו אלא לכתחלה אבל בדיעבד אפי' לא נתנו לו רשות להשאיל הויא מקודשת יע"ש:

אבל לע"ד נראה דבהא פליגי דמאן דאמר מקודשת אפילו לא נתנו לו רשות להשאיל סבירא ליה כמו שכתבנו לעיל דאם עבר השואל והשאיל לאחר מה שעשה עשוי ואין מוציאין מידו של שני. והרא"ש ס"ל דכל שלא נתנו לו רשות להשאיל לא זכתה בו האשה כדי שתתקדש בו שהרי יכול לחזור ולהוציא מידה מטעם דאין רצוני והרב בעל העיטור ז"ל כתב באות פקדון אחר שהביא דברי הרי"ף והגאונים ומיהו סברא דרבוותא דאם עבר והשאיל אינו יכול לחזור בו משום טעמא דאין רצוני שיהא ביד אחר אלא כשהוחזק כפרן עכ"ל ולכאורה נראה שטעות סופר נפל וצ"ל יכול לחזור בו דהכי מוכח מהראיה דאייתי מגיטין. ואני בע"ד במ"א הבאתי ראיות לסברא קמייתא מההיא דמתה יורשים משתמשים בה כל ימי שאלת' וכיון דמידי ספיקא לא נפקא נראה לע"ד דאין אנו יכולים להוציא מידו של שואל שני כיון דהוא תפוס בה וברשות בא לידו וכמ"ש התוספות בס"פ השואל ד"ה פרדסי יע"ש והבעלים ג"כ אינם יכולים להוציא מידם ואע"פ שלא החזיקהו בה. והב"ח ז"ל בא"ה כתב דכל שלא נתן לו המשאיל רשות להשאיל הוי ליה קידשה בגזל יע"ש. ולע"ד לא מיקרי גזל כמבו' בדברי הרי"ף והרא"ש בפרק המפקיד גבי אין השואל רשאי להשאיל אלא טעמא הוי כמש"ל דכיון דלא זכתה האשה בשאלה שהרי הבעלים יכולים להוציא מידה אישתכח דלאו מידי יהיב לה בשעת הקידושין ועיין מה שכתב המרדכי ז"ל בפרק הספינה והביאו הב"י ז"ל דאין קונין בסודר שאול יע"ש וכן כתב הרא"ש בתשו' והעיקר נראה לי דאם השאיל לאחר הרי הבעלים יכולים למחות ולומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ומוציא מידו ואף אם השאיל לראשון לזמן מכי עבר והשאילו לאחר נסתלק הוא ממנו ועיין בחידושי הרב מהור"ר בצלאל בפרק השואל מ"ש משם הרמ"ך גבי שואל אדם בטובה לעולם:

סימן ז

והיכא דהשאיל חפץ לחברו לזמן ובתוך הזמן אמ"ל השואל למשאיל אין לי צורך עוד ואיני שואל עליו לכאורה נראה דדבר זה במחלוקת שנוי שכתב הרב בעל נימוקי יוסף בפרק השואל גבי ההיא דתקינו משיכה בשומרים וכו' וז"ל הצ"ל אבל בשואל לא הוה מסתברא הכי דנהי דמשמשך אין משאיל יכול לחזור בו שואל מיהא יכול לחזור בו דעיקר שאלה לצרכו הוא אבל הרא"ה ז"ל כתב שאף בשואל השוו מדותיהן ואינו יכול לחזור בו דאע"ג דודאי אם רצה להחזיר לרשות הבעלים מחזיר מיהו אם חזר בו ונאנס בשעה שמחזירו חייב ולא אמרינן דליהוי כהחזירה לאחר ימי שאלתה עכ"ל. ומפשט דבריו נראה דסברא קמייתא ס"ל דכל שחזר השואל והודיעו למשאיל אף שעדיין לא החזירה בפועל פטור מאונסין ולע"ד נראה כסברת הרא"ה מפשטא דמתניתין דקתני השואל את הפרה ושלח לו ביד בנו וכו' או שאמר לו הריני משלחה לך ביד בני ביד עבדי ואמר ליה שואל שלח חייב וכן בשעה שמחזירה ופירש רש"י ז"ל או שאמר לו השואל הריני משלחה ואמר ליה המשאיל שלח ושלחה ומתה פטור יע"ש. וכן כתב הטור בסי' ש"מ ז"ל או שאמר לו השואל הריני מחזירה על ידם ואמר לו המשאיל הן יע"ש. אלמא דאע"ג דאמר לו הריני משלחה לך עדיין חייב באונסין עד שיגיע לרשות הבעלים כל שלא אמרו הבעלים שלח וא"ת מ"ש מלאחר ימי שאלת' דפטור מאונסין ואפי' בביתו של שואל מתה כמ"ש רש"י ז"ל בפ' האומנין דף פ' ז"ל אבל לאחר ימי שאלתה פטור ואפי' בביתו של שואל מתה משכלו הימים אינו שואל עליה יע"ש וה"ט התם דלא צריך לאודועי דהא ידע שלכך וכך ימים השאילה לו וא"כ בתוך ימי שאלתה נהי דצריך לאודועי מכל מקום כל שהודיעו אמאי לא מיפטר מאונסין אפשר לומר דהיינו טעמא דבתוך ימי שאלתה חייב באונסין אף שהודיעו משום דאין הבעלים יכולים ליקח אותה בעל כרחך דעדיין ביד שואל לחזור בו ולהשתמש עד סוף הזמן ולפי זה נראה דהיכא דשאל סתם והודיע לבעלים שאינו צריך לה עוד נפטר בכך דהרי כבר כלתה שאלתו:

איברא דהב"י ז"ל בסי' שמ"ג הביא הירושלמי וז"ל השואל את הפרה שאלה היום ושכרה למחר לילה שבנתים מהו כו' ופירש ת"ר דה"ק שדרך הפרות ללון אצל בעליהם כלומר שעל השואל להחזירן כל שלא החזירן ודאי שאולות נינהו ואי אין דרך הפרות כלומר שאין על השואל להחזירן זו ודאי אינה כשאולה יע"ש ולפ"ז צריך לומר דהא דקאמר בגמרא דידן אבל לאחר ימי שאלתה פטור משואל איירי כשאין על השואל מוטל להחזיר לבעליהן אבל לע"ד נראה פירוש אחר בירושלמי והכי הוא דאי דרך הפרות ללון אצל בעליהן וזה על ידי שהיתה שכורה אצלו למחר לא החזירה בלילה א"כ נמצא דמה שעומד אצלו בלילה הוא להנאתו שהרי מרויח זה שאין צריך עכשיו לטרוח למחר לילך לשכור ותכף ומיד ישכים למלאכתו ומ"ה. הוי כשאולה אצלו וחייב ואי אין דרך הפרות ללון אצל בעליהן כלומר להחזירה בלילה אם כן מה שלא החזירה אינו מפני ששכורה למחר דבלאו הכי אין דרך להחזירה בלילה אם כן לא הרויח זה כלום מה שלנה אצלו דבלאו הכי היתה לנה אצלו פטור עיין לעיל בהלכות שומרים סימן י"ט ולכן נראה לי עיקר דהיכא דשאל סתם והודיע לבעלים שאינו צריך לה עוד נפטר בכך שהרי כלתה שאלתו. ולענין שאלתינו דבתוך הזמן אמר לו השואל למשאיל אין לי צורך עוד בו נראה דכ"ע מודים דחייב באונסין ועדיין יש לחקור היכא דשאל סתם לעשות מלאכה פלונית וגמר מלאכתו ונאנסה קודם שהודיעו לבעלים ומפרש"י בסוגיין דפרק האומנין נראה דעדיין ברשותיה דשואל קיימא עד שיודיע לבעלים:

אמנם נראה לכאורה שיש חולקין עליו בזה שהרי בההיא דלוקח כלים לשגרן לבית חמיו יש מפרשים דחייב משום שואל כמ"ש התוספות בפרק הספינה ואפי' הכי בחזרה פטור מאונסין ואע"פ שלא הודיעו לבעלים ונראה שרש"י ז"ל מפני כך הוצרך לפרש דלאו משום שואל מחייב אלא משום לוקח דאי משום שואל הא צריך שיודיענו לבעלים וסוגיין דשמעתין שם מוכח הכי דהאומנין שומרי שכר הם עד שיאמר לבעלים גמרתיו הא לאו הכי הוי חייב ואע"פ שנגמרה מלאכתו כיון שלא הודיעו ולדעת הי"מ צ"ל דכי בעינן שיודיענו ה"ד לחייבו בגניבה ואבידה שהרי אומרים לו הבעלים אם היית מודיע לנו היינו שומרם אבל באונסין דלא שייך לה"ט לא. והא דאמר ר"א ד' שומרים צריכים דעת ושואל חד מנייהו היינו כדי לחייבו בגניבה א"נ איירי כשהחזיר' תוך הזמן א"נ איכא למימר דהא דבעי גבי אומן שיאמר גמרתיו היינו משום דתפיס אאגריה וכי א"ל גמרתיו הוי כאלו א"ל קחהו ואיני מעכבו ומכל מקום נראה לע"ד עיקר דצריך שיודיענו לב"ה ואפי' קיבל כבר שכרו משום דהב"ה מצי א"ל אילו היית מודיע לי הייתי מטפל בשמירתה ואי לא היה יכול להודיעו עיין בהר"מ ז"ל פ' ט"ז מה' מכירה ועדיין צ"ע. (א"ה כל ענין זה הנז"ל לא מצאתי בדברי מורי' ורבינו כי אם רמז דברים וסדרתי אותם לפי ע"ד):

סימן ח

גרסינן פרק הגוזל קמא אר"ח בר אבא אר"י הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל איתיביה ר' אבא לר"ח כי יתן איש אין נתינת קטן כלום ואין לי אלא נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד האלהים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוים כאחד דאם איתא תהוי כאבידה עד דאמר רב אשי אבידה קא אתייא מכח בן דעת הא לא אתייא מכח בן דעת ופרש"י אין נתינת קטן כלום ואין נשבעים על טענתו משמע מדבריו דשבועה הוא דאינם נשבעים אבל אם יש עדים שפשע או ששלח בו יד חייבים לשלם לקטן והכי צריך לומר דאל"כ מאי פריך מדין אבידה שאני אבידה דחיוב שמירה חל עליו דשומר אבידה כש"ש הוי ומ"ה נשבעים על טענתו ובאים לידי כפל ע"י משא"כ בקטן דאין נתינתו כלום ואם פקדון א"כ שבועה א"כ וכ"ת היא גופא קא קשיא ליה אמאי באבידה יש חיוב שמירה כיון דנתינה ליכא זה אינו דא"כ מאי ק' לי' על מימרא דר"ח והו"ל לאקשויי ההיא דאמרו דשומר אבידה הוי כש"ח או כש"ש ואמאי והא ליכא נתינה והיכי מחייבו בדין שמירה וכ"ת היא גופא קא משני אבידה קא אתיא מכח בן דעת כלומר ויש בו דיני שמירה מ"ה נשבע הא לא אתיא מכח בן דעת דלא חל עליו חיוב שמירה ומ"ה אינו נשבע וכ"נ מדברי הראב"ד בהשגת מ"מ ק' ממתני' דשבועות דאין נשבעין על טענת קטן ואמרו עלה דה"ט משום דכתיב כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום ומנ"ל הא דילמא כי ממעטינן מאיש דאין נתינת קטן כלום ואין נשבעין על טענתו ה"ד בפקדון דכיון דפקדון אין כאן שבועה א"כ אבל בטענת הלואה מ"ל אם נתינתו נתינה או לא דבהלואה א"צ קבלת שום דבר ולעולם אימא לך דטענת קטן טענה מעלייתא היא ובפקדון ה"ט משום דבפקדון צריך שיקבל הנפקד שמיר' וצריך שימשוך כדי לחייבו בדין שמיר' ונתינת קטן אינו כלום ואם פקדון א"כ שבועה א"כ ורש"י פי' בפ' כל הנשבעין דטענת קטן טענה מעלייתא הוי היכא דאתי מכח בן דעת כגון שנתנו אביו דאיכא נתינה לפי פי' לא קפיד קרא אלא אשעת נתינה ור"י הקשה על פי' דהא אמרי' עד האלהים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביע' שוין כאחד דמשמע דבעינן שתהא התביעה בגדלות וא"ז קושיא דלא קפיד קרא אלא אשעת נתינה שיהא גדול אלא דהוה ס"ד לומר דהאי כי יתן אשעת תביעה קאי דבעי' שיהא גדול ואע"ג דהנתינה היתה בקטנות והרמב"ם כתב בפ"ה מה' שכירות קטן שהפקיד ביד גדול ה"ז הגדול נשבע על טענת קטן הורו רבותי שא"ז נשבע בטענת הקטן שכל השומרין שבועתן שמא היא ולפי דבריו כי ממעטי' קטן אינו אלא לענין כפל וכ"כ בה' וכתב ה"ה אבל הרמב"ן והרשב"א והרבה מהמפרשים ז"ל חולקים ע"ז ואמרו שדבר תורה אין נשבעין לקטן ומ"מ יש שהורו שנשבע שבועת היסת ע"י קטן שלא כדברי הראב"ד ז"ל בהשגות שכתב שאפי' היסת אינו נשבע עכ"ל ולא הבנתי דבריו דהראב"ד ז"ל לא קאמר דאין נשבעין היסת אלא בשבועת השומרים משום דאין חל חיוב שמירה על פקדון של קטן וכיון דפקדון אין כאן מה שבועה שייך אבל כל היכא דחל חיוב כיון שנמסר החפץ לידו בחיי אביו גם הראב"ד יודה דנשבעין בטענת הקטן כל היכא דנשבעין על טענת שמא וכ"נ מדברי הראב"ד פ"ה מהלכות טוען על מ"ש הרמב"ם אבל אם שמר ה"ז נשבע לפי שאינו נשבע מחמת טענה וכן אם הודה שהיה שותף לקטן כתב הראב"ד נראים הדברים שנמסר החפץ לשמירה לידו בחיי אביו כלומר דאז כל חיוב שמירה חל על החפץ נשבעין על טענת הקטן כיון דשבועת השומרים אינו נשבע מחמת טענה ודברי הרמ"ה שהביא הטור סימן כ"ו דבשומרים הכל תלוי בנתינה ולא בתביעה יע"ש הם כדברי הראב"ד. וקשה דהא משמע בפרק הגוזל דבעינן שתהא ג"כ התביעה בגדלות ומ"מ נראה לפי דבריהם דהאי כי יתן איש דממעטינן מיני' קטן בדיני שמיר' דבעינן חיוב שיקבל הנפקד לשמור קאי אשעת נתינה ואין מעשה קטן. כלום דבדיני הלואה דלא בעינן קבלה לחיובי האי כי יתן קאי אשעת תביעה:

ואחר שהוכחנו שיש דיני שמירה בנכסי קטן ואפי' אם קיבל מידו של קטן וכ"פ מרן בש"ע והש"ך יש לחקור אם החזירה השומר לקטן ונאבד מיד הקטן אי חייב השומר מי נימא דכשהחזירה ליד קטן ה"ז כמשליך לאיבוד דמי וכמ"ש רשב"ם בפ' חזקת גבי קיבל מהקטן אל יחזיר לו משום דהוי כמשליך לאיבוד אבל ראיתי להרמב"ן שם בחי' שהקשה אמאי לא יחזירם לקטן וליפטר וכ"ת כיון דאגבהה מחייב בהשב' מעלייתא לאו מלתא היא דכי אמרי' הכישה נתחייב בה ה"מ בב"ח דאנקטינהו נגרי ברייתא אבל בשאר מילי לא כדאיתא בפרק הספינה וכו' והעלה דלצאת ידי שמים קאמרי' משום השבת אבידה של תינוק כענין שאמרו בחבלות ואם החזיר ליד תינוק אינו חייב לשלם עכ"ל וכ"כ הר"ן ז"ל בחידושיו מכ"י ולע"ד צריך להבין כיון דנתחייב זה שלא להחזיר ליד קטן משום השבת אבידה. כי החזירם לקטן אמאי פטור וה"ז דומה להחזיר את האבידה במקום שאינו משתמר ונאבד שם דחייב לשלם וכ"ש בהחזירן ליד קטן דאין לך פשיעה גדולה מזו. וראיתי להרשב"א בתשובות החדשות סי' רצ"ט שהביא הברייתא ונסתפק בזה אם החזיר ליד הקטן אי חייב לשלומי דהוי פשיעה או דילמא כיון ששקל מידו לשמור נעשה כאפטרופוס דאפי' פשע פטור משום תקנה ומצאתי להרמב"ן בפרק חזקת שכתב שהוא פטור אם החזיר עכ"ד ולכאורה נראה מדבריו אלו שכל טעמו של פיטור הוא משום דס"ל דאפטרופוס שפשע פטור וזהו טעמו של הרמב"ן א"כ לדידן דקי"ל דאפטרופוס שפשע חייב כדעת הגאון והתוס' והרא"ש כמו שפסק בש"ע אם החזירם לקטן ה"ז חייב. אמנה ראיתי להר"ן ז"ל שכתב הכא כדברי הרמב"ן ממש ואלו בדיני האפטרופוס פסק שהוא חייב ובדברי הרמב"ן יש לדון במה שאמר דאם החזיר לתינוק פטור דמה שאמרו אין מחזירין לו היינו טעמא משום השבת אבידה של תינוק דשמא מציאה אשכח עכ"ל ואיכא למימר דע"כ לא אמרה הרמב"ן ז"ל אלא הכא דוקא שהיא מציאה בידו של תינוק ולהכי לא מתחייב בהשבתה לידו משום דלית ליה לתינוק בה זכיה גמורה אבל היכא דהפקיד בידו נכסי אביו ה"ז נתחייב בהם לשומרם לו משום השבת אבידה ואם החזירם לידו לאו השבה היא דחזרה ליד תינוק לאו השבה היא כדמוכח בפרק הספינה. א"ד ס"ל להרמב"ן ז"ל דאפי' כי הפקיד הקטן נכסי אביו לא נתחייב הנפקד בהם משום השבת אבידה עד שיחזירם למקום המשתמר דאפי' פשע בהם פטור כיון דלא אתא לידו מכח בן דעת והר"ן בסוגיין דפרק שבועת הדיינים הביא שהרמב"ן ז"ל נסתפק בזה ומדברי הרשב"א שהבאתי נראה דאם החזיר ליד התינוק ונאבד דחייב לשלם למאן דאמר דאפטרופוס שפשע חייב לשלם שכן כתב שם על הברייתא דקתני ואם קיבל מן הקטן יעשה לו סגולה דאם החזיר ליד התינוק חייב לשלם ועיין מש"ל בה' שומרים סי' ט'. אבל ראיתי לו תשובה אחרת בסימן תתקצ"ז שכתב דאם לא נעשה עליו אפטרופוס כדי לשומרם אלא שמסרו לו כדי שיזכה בו לקטן מסתברא דאסור למסור לו לכתחלה דלא גרע מהשבת אבידה שצריך להחזיר במקום המשתמר אבל אם החזיר לו אינו חייב בתשלומין דכל שהגיע לידיעת צרור וזורקו יש לו זכיה מן התורה וצריך להבין דהלא כיון דנתחייב בה זה שבא לידו מכח השבת אבידה וצריך להחזירה למקום המשתמר כי החזירה ליד תינוק אין לך פשיעה גדולה מזאת והרי הוא כמשליך לאיבוד ואין לומר דאעפ"כ לא נתחייב בה ככל שומר אבידה משום דלא נטלה בידו לשומרה אלא לזכות לו בה לבד כדי למוסרה בידו של קטן ולא נתרצה להיות שומר מעולם הא ליתא דהא אמרינן בפרק הספינה דאפי' לא נטלה מיד התינוק אלא כדי למוד בה נתחייב בהשבתה מכי אגביה ואע"ג דלא קי"ל הכי שם התם דוקא משום דהוי אבידה מדעת ומעיקרא לא נתחייב בהשבתה אבל הכא דמחויב הוא בהשבת אבידתו כמ"ש הרשב"א ז"ל עצמו אם כן כי בא לידו מיד נתחייב בה מדין השבת אבידה ואע"פ שלא נתכוין להשיב אבידה וכמ"ש המרדכי שם בפרקין יע"ש ועיין מש"ל בה' שומרים בסי' הנזכר:

תוכן העניינים

מחנה אפרים חלק א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה