אור ברסלב
מחנה אפרים חלק א - ב הלכות שכירות › סימן יז

מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון

הלכות שכירות · סימן יז

סימן טז

מי שהציל את חבירו מיד הישמעאלים ושואל ממנו שכרו מהו דינו:

תשובה בי"ד סימן של"ו הביא הטור בשם הרמב"ן ז"ל דהרופא מותר ליטול שכר הבטלה ושכר טרחו והביא הרמב"ן ראי' לזו דשכר הטורח מותר דהו"ל כשכר הבאה ומילוי דמותר וכן שכר הבטלה מותר כדתנן אם היה זקן מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל בטל עכ"ל. ולכאורה נראה מדבריו דאם זה שרפאו היה בטל ממלאכה ואין לו שכר בטלה שכר טרחו מיהא צריך לתת לו כי ההיא דשכר הבאה ומילוי ולפי זה בנ"ד לא מיבעיא דנותן לו שכר הבטלה אלא דצריך לתת לו שכר טרחו אם יש לזה טירחא השתא יותר ממה שהיה עוסק במלאכתו אבל בטור ח"מ כתב דראה את האבידה אם הוא בטל ממלאכה חייב להשיבה בחנם ואם היה עוסק במלאכה יכול ליטול שכר על ההשבה כיון שלא חייבתו תורה להניח את שלו ולהתעסק בהשבה יכול ליטול שכר על ההשבה מוכח בהדיא דשכר טרחו לא שרי זולת בעוסק במלאכה וכטעמא דיהיב ואם כונת הטור בכאן בי"ד דשכר הטורח דקאמר ר"ל כמ"ש בח"מ דהיינו שהיה עוסק במלאכה שהיה שוה ד' ולהניחה ולישב בטל היה נוטל דינר ולטרוח בהשבתו היה נוטל ב' דינרים דיטול ב' דינרים דנמצא נוטל דינר בשכר הטורח קשה דא"כ מאי מייתי משכר הבאה ומילוי דהתם איירי אפי' באדם בטל ממלאכה והיינו טעמא כמו שפי' רש"י דלא חייבתו תורה לטרוח להביא העפר או למלאות המים אבל הכא דחייבתו תורה למטרח לא מיבעיא דאם היה בטל ממלאכה שאין לו שכר טירחא אלא אפי' היה עוסק במלאכה ונתבטל זה ממלאכתו איכא למימר דאין לו שכר אלא כפועל בטל אבל לא שכר הטורח כיון שהיה יכול להתנות עם הבעלים כמו שכתב הטור ח"מ ואם נאמר דהרמב"ן ז"ל נמי איירי כשהתנה עם החולה א"כ מאי איריא שכר בטלה ושכר טרחו הלא אפילו ביותר מזה יכול להתנות שיטול וכל מה שמפסיד כמ"ש בה"מ. והייתי ר"ל דס"ל להרמב"ן דרופא יכול למשקל שכר מוכח הליכתו ואין זה שכר מצוה כי היכי דשרי שיודע עדות לחברו דאע"פ שמחוייב להעידו בחנם מכל מקום אם צריך לילך למקום רחוק יכול למישקל שכר הטורח דאגר טרחיה קא שקיל ולא הכשר המצוה כמו שפי' רש"י ז"ל פ"ד דבכורות וכן נראה מדברי הריטב"א ז"ל בחי' לס"פ האיש מקדש שכתב בשינויא דכאן בשכר הבאה ומילוי והוא הדין לענין עדות ודין דאגר טירחיה הוא ולא שכר מצוה וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשוב' וראיתי להרמב"ן שמפרש כפועל בטל דר"ל כמו שפי' ר"ח מ"ש בתוספות וה"ה (א"ה עיין בפי"ב מה' גזילה ואבידה דין ד') ולפ"ז צ"ל דמ"ש כאן ברופא דנוטל שכר טורחו היינו לומר אפי' אם הוא בטל ממלאכה מכל מקום שכר טורח ההליכה קא שקיל:

וראיתי להרב מהר"ר שמחה הכהן ז"ל שכתב דכל היכא דידע ליה עדות חייב להעידו ואפי' אגר טירחא לא שקיל אלו ח"ד וכן משמע מדברי הרא"ש ז"ל במסכת בכורות וכן כתב ר' ירוחם ז"ל. ולכאורה הכי יש ללמוד מפי' רש"י שבפרק האיש מקדש שכתב דהא דשרי ליטול שכר הבאה ומילוי היינו טעמא משום דהתורה לא רמיא עליה למיטרח ולהביא עכ"ל ואיכא למישמע מינה דגבי עדות שכבר יודע לחברו שמחוייב לילך ולהעיד אפי' אגר טירחיה לא שקיל וההיא דבכורות דקתני אם היה זקן מרכיבו על החמור ליכא למילף מינה למשקל אגר טירחא דזקן שאני דכיון שאינו יכול לילך כי אם ע"ג החמור אין זה לוקח אלא מה שמפסיד אבל למשקל אגר טירחא כיון דמחוייב הוא לילך ולהעיד נראה דהוי שכר מצוה ועדיין איכא לצדודי ולומר דשכר טורח ההליכה אינו חשוב שכר המצוה וכמו שפי' רש"י ז"ל במסכת בכורות דהכשר המצוה היא ההבאה והקידוש אבל ההליכה אינו גוף המצוה ומצי למישקל שכר טורח ההליכה וכמ"ש הריטב"א בקידושין כאמור ומה שהוצרך רש"י ז"ל בקדושין לפרש דבשכר הבאה מקודשת משום דלא רמי עליה טירחא הכי קאמר דטעמא משום דלא רמי עליה לאטרוחי ולפיכך מדינא יש לו שכר הא לאו הכי אלא דהוה רמי עליה לאטרוחי כמו לענין עדות שמחוייב לילך ולהעיד לא הוה מקודשת ואע"פ שאינו שכר מצוה והיינו טעמא כיון דמחוייב הוא לילך א"כ לאו מידי מהני לה. וכיוצא לזה אמרו בפ"ק דקדושין גבי היה כלב רץ אחרי' ואמרה לו תנהו לכלב אינה מקודשת משום דמצי א"ל מן התורה חיובי מחויב אתה להצילה יע"ש ובפרק אלו מציאות פריך ואי ס"ד צער ב"ח דאורייתא מה ל' איתי' למרי' בהדי' מה לי אי ליתיה למריה בהדי' ומשני לעולם צער ב"ח דאורייתא ואמר רחמנא כי איתיה למרי' בהדיה עביד גביה בחנם וכי ליתיה למריה בהדי' עביד גביה בשכר וכתב הרא"ש ז"ל ונ"מ שאם נותן לו שכר יכול לקבלו ע"כ משמ' מדבריו דאע"ג דכה"ג לא הוי שכר מצו' ושרי ליטול אם נותן לו אפי' הכי לא מצי להוציא שכרו בע"כ של בעל הבהמה ולכאורה קשה עליו דאמאי לא יטול ממנו שכרו בע"כ כיון דהוי בריא היזקא תו לא חשיב מבריח ארי וכמ"ש התוס' והרא"ש בפרק הכונס וכן נראה ג"כ מפירוש רש"י ז"ל שם בפ' אלו מציאות דה"ז פורק וחוזר ונוטל שכרו בע"כ של בע"ה ואפשר דס"ל להרא"ש ז"ל דפריקה שאני דכיון דמחוייב הוא לפרוק בעל כרחו משום צער בעלי חיים מדינא לית ליה אגרא כיון דמתחלה לא מצי לאתנויי לומר אם תתן לי שכרי לא אפרוק וכמ"ש הסמ"ע יע"ש. והוא הדין בנ"ד כיון שמחוייב הוא על כל פנים להצילו לא מצי לתבוע שכר טרחו כי אם שכר הבטלה דהיינו כפועל בטל ממש שאם היה עוסק במלאכה והניח מלאכתו כדי להציל את חבירו לא יתנו לו אלא כפועל בטל שאומדין אותו כמה היה רוצה זה להניח מלאכתו ולישב בטל לגמרי ואע"פ שעכשיו ג"כ טורח בהצלתו אין נותנין לו שכר על הטורח ולא דמי לאבידה שאם היה עושה במלאכה והניח מלאכתו שאומדין אותו כמה היה רוצה זה להניח מלאכתו ולישב בטל לגמרי ואע"פ שעכשיו ג"כ טורח בהצלתו אין נותנין לו שכר על הטורח ולא דמי לאבידה שאם היה עושה במלאכה והניח מלאכתו שאומדין אותו כמה היה דוצה זה להניח מלאכחו ולטרוח בהשבת' דנמצא שכר טורח ההשב' וכמו שכתב הטור בח"מ דאבידה שאני שלא חייבתו תורה זה להשיב היכא דהוא עסוק במלאכה והלכך אם רצה להשיב נוטל ג"כ שכר טורחו אבל לענין עדות וכ"כ בהצלת חברו שאינו יכול ליפטר עצמו מהן שעכ"פ מחויב הוא לילך להעיד ולהציל לא מצי למשקל כלל שכר טורחו וקרוב לזה כתב הריטב"א ז"ל בשם התוס' בפרק אלו מציאות (א"ה ע"כ מצאתי):

תוכן העניינים

מחנה אפרים חלק א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה