מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות שכירות פועלים · סימן ח
מי שלוקח שכר כדי להיות עד אי שרי נראה מדברי הרשב"א בתשו' דשרי אבל ראיתי למהר"ר שמחה הכהן ז"ל שכתב דמה שהתיר הרשב"א אינו אלא שכר הליכה שהולך להיות עד ושכר טרחו קא שקיל אבל שכר עדות עצמו אסור והביא ראיה מההיא דפרק שני דייני גזירות דקאמר שם לא רצו מוסיפין להם שכר אטו ברשיעי עסקינן ופירש"י ברשיעו שנוטלין שכר כדי להיות דיין והוא הדין נמי אם נוטל שכר כדי להיות עד ואע"פ שאינו מחויב להיות עד דאותם החכמים גם כן לא היו מחוייבים להיות דיינים קבועים ואפי' הכי אסור להם לימול שכרן יותר מכדי חייהן עכ"ל. ולע"ד אין דבריו נראין אצלי ול"ד עדות לדיינות דגבי עדות בשעה שנעשה עד לא קא עביד שוב מצוה כדי שיהא אסור משום שכר מצוה מה שאין כן בדיינו דאפילו אי אינו מחוייב להיות הוא דיין מכל מקום אסור למישרי שכר על ההוראה משום דהוראה גופיה מצוה היא ואע"ג דבעלמא כשעושה מצוה שאינו מחוייב בה מצי למישקל אגרא אף על המצוה בה"ש הטור בח"מ סי' רס"ז שכר לימוד והוראה שאני משום דכתיב ראה למדחי אתכם מה אני בחנם אף אתם בחנם. ונראה שלזה כיון רש"י במס' בכורות אמתני' דהנוטל שכר לדון ולהעיד בעי תלמודא מנ"ל דאסור ופירש רש"י ז"ל מנ"ל דאסור ליטול שכר הוראה ולימוד ע"כ ולכאורה איכא למידק דמהאי קרא ליכא למילף אלא שכר הוראה ולימוד אבל שכר שאר מצות מנ"ל דאסור אלא נראה אה דהא ודאי פשיטא ליה דשכר מצות אסור היכא דמחויב בהם אבל שכר הוראה ולימוד שאינו מחוייב בהם היכא שהוא רוצה ללמוד לעצמו מנ"ל דאסור ליטול שכר: