מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות שומרים · סימן מא
ואומן העושה מלאכה בביתו של בעל הבית אי נעשה שומר אי לא. בפרק האומנין תנן כל האומנין שומרי שכר הם ואמרו עלה לימא מתניתין דלא כרבי מאיר דאמר שוכר כיצד משלם רבי מאיר אומר כשומר חנם ומשני אפי' תימא רבי מאיר שאני אומן הואיל ותפס לי' אאגרי' הוי שומר שכר ואיבעית אימא כדמחליף רבה בר אבוה ותני שוכר כיצד משלם ר"מ אומר כשומר שכר ע"כ. ולכאורה נראה דאיכא בין הני תרי לישני דללישנא קמא דטעמא דהוי שומר שכר משום דתפיס לי' אאגריה הוי דוקא באומן העושה מלאכה בביתו אבל אם עושה מלאכה אצל בעל הבית דלא שייך האי טעמא לא הוי ש"ש אבל ללישנא בתרא דסבירא ליה דשוכר משלם כשומר שכר הואיל ולהנאתו הוא אצלו הכא נמי באומן אפי' עושה מלאכה בבית בע"ה חייב כשומר שכר שזהו שכרו שמשתכר במה שנותן לו לעשות מלאכה וליטול שכר ולפי זה יראה דהוא הדין בשכיר יום דהוי שומר שכר. אבל רש"י ז"ל פירש במתני' כל האומנים קבלנים המקבלים עליהם לעשות מלאכה בבתיהם ע"כ. ולכאורה קשה עליו דאמאי לא פירש לה בסתמא בין באומן בין בשכיר העושה מלאכה אצל בעל הבית דלשון אומנין משמע בין בקבלנות בין בשכירי יום וכמ"ש התוספו' בר"פ ואי משום דללישנא קמא הוי דוקא באומנין העושים מלאכה בבתיהם יותר טוב הו"ל לפרושה אליבא דלישנא בתרא דהויא אליבא דהלכתא. אשר על כן נ"ל דאין האומן נעשה ש"ש אלא בעושה מלאכה אצלו דהואיל ולהנאתו הוא אצלו גמר נפשיה לשמרו מגניבה ואבידה דאם הוא לא ישמרנו מי ישמרנו אבל בעושה מלאכה אצל בעל הבית ואינו עומד אצלו ברשותו לא וכן מוכח מפירוש רש"י ז"ל ואומן דמי לשוכר שלהנאת שכר אומנותו היה אצלו ע"כ, ומשמע דאם עושה מלאכה אצל בע"ה לא חשיב ש"ש דלאו משום הנאתו הוא דקאי שם דבלאו הכי ברשותיה דב"ה הוה קאי ועומד ונראה דלא מיבעיא דכה"ג לא הוי ש"ש וכמ"ש אלא אפי' ש"ח נמי וכמ"ש הב"ח דהא לא נסתלקו הבעלים משמירתן כיון שאין האומן רשאי להביא הכלי בביתו ולתקנו שם וסתם שמירה הוי כשמסלקים הבעלים החפץ מרשותם לרשות הנפקד והכי איתא במכילתא. ולכאורה היה. נראה דלפי מאי דקי"ל דשוכר כש"ש דמי תו אין צריכין לחייבו לאומן משום דתפיס ליה אאגריה אלא אפי' בלאו ה"ט וכגון שהקדים לו שכרו דתו לא שייך לומר משום דתפיס ליה אאגריה אפ"ה חייב כש"ש כיון שמשתכר במה שהוא עומד אצלו. אבל ראיתי לראב"ן ז"ל בספרו שהשיב בתשובה שכל שהקדים לו שכרו אינו כש"ש וכ"כ המרדכי משמע דס"ל דטעמו של אומן אינו אלא משום דתפיס ליה אאגריה וכן כתב בשאלתות דרב אחאי גאון ז"ל וכ"כ הנ"י יע"ש אבל כל היכא דלא שייך האי טעמא ה"ז פטור מדין ש"ש ול"ד לשוכר דשוכר שאני שמשתמש בגוף הפרה ולהנאתו הוא אצלו שצריך שיהא הפרה ברשותו כדי להשתמש בה מה שאין כן באומן שאינו משתמש בגוף החפץ וג"כ לא חשיב שלהנאתו עומד אצלו דאין זה מטי ליה הנאה כשעומד ברשותו יותר משאם היה עומד ברשות בעלים והיה עושה מלאכתו אצלם והא דמדמי ליה תלמודא אומן לשוכר היינו במכ"ש דאי אומן חייב מטעם שמשתכר בה א"כ היכי פוטר ר"מ לשוכר דיותר יש לחייבו לשוכר מה"ט:
וראיתי להרמב"ם ז"ל בהלכות שלוחין שכתב דסתם עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ועל חלק הפקדון אינו אלא כש"ח ע"כ והראב"ד ז"ל השיג עליו וכתב דדינו כש"ש כיון שנוטל עליו שכר כפועל בטל וכתב הבכ"מ דטעמו של הרמב"ם ז"ל משום שאינו נוטל שכר על שמירת הממון אלא על שמתעסק בה והראב"ד מדמי ליה לשוכר שאע"פ שאינו נוטל שכר על שמירתו מ"מ בההיא הנאה דמשכת בהמה לעשות בה מלאכתו חשיב כאלו נוטל שכר על שמירתו ה"נ בההיא הנאה דמשכח זוזי למעבד בהו עיסקא חשיב כאלו נוטל שכר על שמירתן עכ"ל ויש בו מן הקושי דהלא דברי הראב"ד מפורשים בהדיא משום שנוטל שכר כפועל בטל ודומה לאומן שמתחייב לשוכר משום שמשתכר במה שעומד אצלו ואפשר דרמב"ם ז"ל ס"ל דטעמו של אומן אינו אלא משום דתפיס ליה אאגריה ול"ד לשוכר שמשתמש בגוף החפץ והטור בסי' ר' כתב דאם הסרסור מודד להם בשכר ונשברה המדה חייב עליה אף על פי שלא נתנו לו שכר עליה אלא על המדידה: