אור ברסלב
מחנה אפרים חלק א - ב הלכות שומרים › סימן כט

מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון

הלכות שומרים · סימן כט

סימן כח

ראובן שמסר פקדון ביד שמעון וא"ל שישמור לו דבר זה בביתו והלך שמעון ומסרם לאחר ונגנב משם באונס מה דינו גרסי' בגמרא שומר שמסר לשומר רי"א חייב משום דא"ל את מהימן לי בשבועה איהו לא מהימן לי בשבועה וכתב הרי"ף ז"ל שמעינן מינה דהיכא דאיכא עדים דנטרה שני כי אורחיה ונאנסה לא מחייב שומר קמא לשלומי דהא ליכא למימר את מהימן לי איהו לא מהימן ואע"ג דלכתחילה לא מצי למימסר פקדונו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר בדיעבד לא מחייבינן ליה דלא קי"ל כר"מ דאמר כל המעביר ע"ד בע"ה נקרא גזלן עכ"ל וכ"כ הרא"ש דאפי' פושע לא הוי יע"ש וע"כ צריך לפרש הכי דאי חשיב פושע כי נמי מייתי שומר בתרא ראיה דנטריה כי אורחיה ונאנסה ברשותו ליחייב עדיין שומר קמא דתחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא דאי הוה קיימא ברשותיה דשומר קמא לא היתה נאנסה. אבל מדברי הר"מ ז"ל בפ"ד מהל' שאלה מוכח בהדיא דס"ל דשומר שמסר לשומר הרי זה פושע שכתב שם ז"ל אבל אם מסרן לבניו ובני ביתו הקטנים או לעבדיו בין גדולים בין קטנים או לאחד מקרוביו שאינם שרויין עמו בבית ואצ"ל אם מסרן לאחר הרי זה פושע וחייב לשלם ע"כ וכ"נ לדקדק מדברי הרא"ש בפסקיו בפרק המפקיד גבי ההיא עובדא דאשלמינהו לאימיה שכתב וז"ל והא דאמרינן בפרק הכונס דמסרה לרועה היינו בר בר זיליה לאו למיפטר רועה קמא אלא לומר לך דלא מיקרי פושע במה שמסר לאחר כשומר שמסר לשומר ע"כ וכ"כ הנ"י בפרק הגוזל ומאכיל בשם הרא"ה ז"ל דשומר שמסר לשומר הרי זה פושע משום דאין השואל רשאי להשאיל יע"ש. ולפי דבריהם הדרא קושיא לדוכתא דלחייב שומר קמא כי נאנסה ברשות השני מטעם דהוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס שאילו היתה עומדת ברשות הראשון לא היה אירע זה האונס שהרי לא באו גנבים שם והיה נראה לומר דנהי דשומר שמסר לשומר חשיב פושע שלא היה לו למסור פקדונו של זה ביד אחר ומ"ה מתחייב כי פשע השני בשמירתו שאומרים לו הבעלים למה לא שמרת אתה ומסרתן לאחר כמ"ש הר"מ ז"ל בפ"ד מהלכות נזקי ממון וכ"כ אי ליכא ראיה דנטר שומר בתרא כי אורחיה ואפי' בנשבע השני דנטר כי אורחיה משום דא"ל את מהימן לי בשבועה איהו לא מהימן לי:

מ"מ כי איכא ראיה דנטר שומר בתרא כראוי ונגנב או נאבד פטור הראשון ולא מתחייב משום תחילתו בפשיעה וסופו באונס דכי אמרינן תחילתו בפשיעה חייב היינו היכא דהניח הפקדון במקום שאינו ראוי לשמירה כי ההיא דאוקמיה בצריפא דאורבני ואתו גנבי ואיגנוב דאע"ג דלענין גנבי אונסא היא מ"מ לענין שריפה פשיעה היא דהיה לו לשומרם תחת הקרקע ואם היה שומרם תחת הקרקע כדינו בודאי שלא היה אירע זה האונס והלכך חשיב האי אונסא דאתי מחמת הפשיעה שלא שמר כראוי תחילה. אבל בשומר שמסר לשומר נהי דחשיב פשיעה דשמא לא ישמור כדינו מ"מ כי איגלאי מלתא דנטר כי אורחיה ונגנבו איגלאי מלתא למפרע דלא היה פשיעה בשמירתם וגברא מהימן הוה השני כמו הראשון ועוד דאין הראשון חייב לשמור דבר המופקד ברשותו דוקא אלא באיזה מקום שירצה יכול לשמרם ואין פשיעה על מקום שמירתן ונמצא שאין מקום הנחתם שם גרם האונס וכ"כ הש"ך סימן ע"ב ס"ק קכ"ה ובסימן רצ"א ס"ק מ"ז. והשתא בנדון דידן שא"ל המפקיד לנפקד שישמור לו דבר זה בביתו או שאמר לו שמור לי זה בביתך במקום פלוני והלך הנפקד ומסרם לאחר ונגנבו משם באונס מי אמרינן כיון דלא מסר לו אלא כדי לשמרם בביתו ואילו היה שומרם בביתו לא היו נגנבים אע"פ שביתו של שני הוא מקום המשומר כמו ביתו של ראשון מ' מ הוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס א"ד כיון דביתו של שני הוי מקום הראוי לשמירה ונטר כי אורחיה אע"פ שעבר זה על דעת בע"ה לא חשיב פשיעה לחייבו וראיה לזה משומר שמסר לשומר דכתב הרא"ש דהוי פושע ואפי' הכי כי מייתי ראיה דנטר כי אורחיה לא חשיב פושע ואעפ"י שעבר ע"ד בע"ה מכיון דנטר שני כי אורחיה ונאנסו:

וראיתי להטור בסי' רצ"ב כתב משם הרמ"ה דאם יחדו לו הבעלים מקום ושינה הנפקד והניחם במקום אחר ונאנס שם מחמת שינוי המקום ה"ז חייב דהוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס עכ"ל נראה דס"ל דמה ששינה ממקום שיחדו לו הבעלים הוי פשיעה ואע"פ שהניחה במקום הראוי מכיון דעבר ע"ד בעלים. והתוס' ז"ל בפרק האומנין דף ע"ח הקשו אשינוייא דרבה דאוקי למתני' דהוליכ' בהר והוליכה בבקעה דחייב כגון שהכישה נחש וכו' דא"כ אמאי נקט הר ובקעה אפי' מבקעה לבקעה נמי אם ידוע שהיום נמצאים שם נחשים יותר ממקום אחר ותירצו דרבה ס"ל דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב כלומר דאיירי אפי' באין ידוע שנמצאים שם נחשים יותר ואפי' הכי משום דהוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס דאפשר דאם לא היה משנה לא היה אירע אותו אונס ע"כ משמע מדבריהם דלא חשיב תחילתו בפשיעה אלא במשנה מהר לבקעה משום דפשיעתו נכרת אבל אם שינה מבקעה לבקעה והכישה נחש לא מחייב משום תחילתו בפשיעה ולומר אם היה מוליכה במקום שנתנה לא היה אירע משום דשינה מדעתו של בעלים לא מיקרי פשיעה כיון דשניהם שוים. וה"ה במשנה ממקום למקום ושניהם ראוים לשמירה דלא מיקרי פשיעה ואי אפשר ליישב דברי הרמ"ה אלא במשנה ממקום למקום והמקום הראשון היה יותר ראוי לשמירה מן השני ואע"פ שהוא ג"כ ראוי לשמירה:

תוכן העניינים

מחנה אפרים חלק א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה