מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות צדקה · סימן יא
ראובן התנדב סך מעות להקדש ת"ת באופן זה דהיינו שמהפירות יספיקו לעשרה ת"ח שילמדו בישיבה בקבע ועוד בנה ראובן הלז בית אחד לקבוע הישיבה באותו הבית וזיכה הממון הנזכר על ידי אחר שיזכה לשם העשרה ת"ח ואחר כך נטל הוא הממון להתעסק בו ולהוציא ממנו פירות להספיקן להת"ח וכשבקש העשרה ת"ח לקובעם בישיבתו לא מצא בכפר עשרה ת"ח שילמדו בקבע ועתה רוצה לחזור בו מהעשרה ת"ח ורוצה שמהפירות יסתפק מלמד אחד שילמוד תינוקות של בית רבן יורנו מורינו אם יכול לחזור בו ראובן הלז ואין בו עון אשר חטא ושכמ"ה:
תשובה עיקרא דהאי מלתא איתא בפרק קמא דערכין דגרסינן שם תנו רבנן האומר סלע זו לצדקה עד שלא באתה ליד גבאי מותר לשנותה ע"כ ובפירושה דהאי מלתא נחלקו בה המפר' ז"ל דרבינו ברוך פירש דלשנותה דקאמר היינו לשנותה ממש למצוה אחריתי אבל ה"ר משה מאיברא נחלק עליו ואמר דלישנא דלשנותה לא משמע הכי מדקאמר עלה והא ר' ינאי מוזיף ופרע אלא ללוותה קאמר אבל לשנותה ממש אסור ע"כ בתוספות וטעם מחלקותם נראה לעניית דעתי דבהא פליגי דה"ר משה סבירא ליה דמכי אמר סלע זו לצדקה נעשה עליו נדר לתתו לעניים דוקא ורבינו ברוך סובר דכיון דאפרשיה ואמר סלע זו לצדקה תו לא נשאר גבי נודר מידי אלא שהסלע עצמו נתפס לגבוה וכל דלא זכו ביה עניים עדיין מצי לשנותו בכל מידי דלגבוה. ולכאורה נראה דיש קצת סעד לפירוש זה מדלעיל בשמעתין שקיל וטרי באומר סלע זו לצדקה אי מצי ללוותה ולא קא פשיט לה מהאי ברייתא דקתני בהדיא דמותר לשנותה אם לא שנאמר משום דהוה מצי למדחי ולומר דהברייתא לשנותה לדבר מצוה קאמר וכדאמרן וכיון שכן הוא לפום קושטא דמלתא נמי הברייתא קיימא בכל גוונא דעד שלא באתה ליד גבאי מותר לשנותה בין לעצמו על מנת שיפרענה ובין לדבר מצוה אפי' אם לא יפרענה וכמו כן באיסורא דקתני בכל גוונא מיירי דאסור לשנותה כל עיקר וכלהו מחד טעמא כיון שזכו בי' עניים ולהכי הוה מותיב מדר' ינאי דמוזיף ופרע באופן דעדיין לא מכרעא מלתא איזה מהפירוש עיקר ולא עוד אלא דאפילו נימא דלישנא דלשנותה ללוותה משמע עדיין ליכא ראיה לומר דיהא אסור לשנותה ממש לדבר מצוה דהא איכא למימר דהברייתא לדבר הרשות קא מיירי אבל לדבר מצוה מותר לשנותה לגמרי ואפילו לא יפרענה עוד וכמ"ש הרא"ש בפ"ק דבתרא ולזה הסכים מהר"ם ז"ל כמו שכתב המרדכי שם דכל לדבר מצוה שרי לשנות וראיה מהירוש' דמגילה דקאמר התם דרחב"א יהבי לי' זוזי למיפלגן ליתמי ולארמלתאן אזל ופלגינהו לרבנן ובעו עלה מהו שיהא צריך להפריש אחרים תחתיהם עד ר' ייסא אמר א"צ להפריש אחרים תחתיהן דאמר ר' חנינא כל המצות עד שלא באו ליד הגזבר רשאי אתה לשנותן וכ"כ בפשיטות בהגה' מרדכי דכתובות וכיון שכן נראה דלענין הלכה נקטינן כסברת ר' ברוך מכיון דמהר"ם והרא"ש והגהת מרדכי דבתראי נינהו הכי סברי וסוגית הירושלמי ג"כ אזלא כותייהו ולפי זה בנ"ד ג"כ הגם דמעיקרא כשהקדיש היה ע"ד שיתנו הריוח לעשרה ת"ח שילמדו בישיבה מ"מ כיון דבתר הכי נמלך ורצה שיתנו לת"ח אחד כדי שילמוד לתלמידים מה שעשה עשוי וכמ"ש. ואם לחשך אדם לומר דבנ"ד הרי הוא כאלו מטו ליד גבאי מעיקרא כיון דזיכה את הדמים לעשרה ת"ח שילמדו בישיבה וכל היכא דמטו ליד גבאי תו לא הוה מצי לשנותם ואפילו לדבר מצוה כדמוכח מהירוש' שם אינו כן דלע"ד נרא' דלא הוה בזכי' זו ממש שהרי לא היו הת"ח שילמד בישיבה מבוררים מי הם כדי שיזכו בהם דאין אדם מצי לזכות למי שאינו מבורר וידוע שיזכה בהם וכמ"ש מהרימ"ט ז"ל בתשובה ואע"ג דמכי אתו ליד הגבאי זכו בו עניים ומשמע אפילו בשאין העניים מבוררים כמו שהוכחתי במקום אחר גבאי שאני משום דידו כיד כל העניים אבל אדם אחר לא כדמוכח מהירושלמי דלא קא חשיב לר"ח בר אבא גבאי ואע"ג דיהבו לי' בידי' למפלגן ליתמי הואיל ולא היה גבאי קבוע ומיוחד מעיקרא וכמ"ש הרב מהריט"ץ בסי' ע"ט. ואף אם ת"ל דכל שזיכה אותם לעניים ע"י אחר זכו ביה עניים דהשתא נעשה זה גבאי לעניים במעות אלו וכדמשמע לכאורה מדברי הרשב"א בסי' תרנ"ו ומדברי הרמב"ן ז"ל במלחמות ג"כ גבי ההוא עובדא דתקע לחבריה. וקצת איכא למידק הכי מתלמודא דידן פ"ק דקדושין בשמעתין דאגב דבעי לאוכחא דשדה לאחד ומטלטלין לאחד דקני ממעשה דר"ג שאמר ועישור אחר שאני עתיד למוד נתון לר"ע כדי שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו ודאי לי' דשאני ר"ע דיד עניים היא ופירש רש"י ז"ל הואיל וגבאי הוה ע"כ הרי דלא איצטריך להאי טעמא דגבאי הוה אלא משום דלא תהוי כשדה לאחד, ומטלטלין לאחד הא לאו הכי בלאו טעמא דגבאי הוה אמינא דמכי מטו ליד ר"ע כאלו אתו ליד עניים ממש. והא דבירושלמי לא קא חשיב ליה גבאי לרחב"א איכא למימר דכי יהבו ליה מעיקרא לאו לחלקם הוא עצמו הוה אלא כדי לאמטויינהו ליד הגבאים הוה דנמצא שלא נתכוין מעולם רחב"א לזכות ליתמי ולארמלתן ולהכי אזל ופלגינהו לרבנן אבל בעלמא כל שאמר לאחד זכי בסלע זו לעניים מהשתא נעשה זה ידו כיד העניים ואפילו אי לא היה גבאי מעיקרא מ"מ נידון דידן לא הוי הכי משום דאע"פ שזיכה אותם מעיקרא ע"י אחר עדיין נשארו המעות בידו שהוא עצמו היה המפקח בהקדש והכל לפי ראות עיניו דנמצא שהוא עצמו היה הגבאי ולא אותם אחרים שזיכה על ידם שהרי לא השאיר בידם שום דבר כדי שיקראו גבאי' וכיון שכן הוא נסתלקה ג"כ הזכי' ממילא וכמ"ש:
ובר מן דין נראה לע"ד דע"כ לא קאמר הרמב"ן ז"ל דנעשה זה השתא גבאי לעניים בסלע זה אלא בדיהיב ליה בידים שיזכה לעניים סתם דנעשה ידו של זה כיד כל העניים אבל אי יהיב ליה בידים שיזכה לעניים שנים או שלשה שאינם מבוררים לא שייך לומר הכי כיון דהוא עצמו לא ידע לאיזה מהם נעשה גבאי ואין כאן זכיה ומה גם בנ"ד שנראה דמה שעשה המקדיש מעיקרא לתת הריוח לעשר' ת"ח היה בטעות דסבור היה שימצאו שם עשרה ת"ח שישבו בישיבה והרי ביקש ולא מצא כאשר העיד ובא חד מגדולי הכפר עד שמחמת זה נמלך המקדיש לשנות את ההקדש דאין לומר כיון דמעיקרא כשהקדיש סתם דבריו ואמר שיהי' לעשרה ת"ח שישבו בישיבה כונתו היה שילמדו שם בישיבת עראי כמו שלומדים בשאר הישיבות שעה אחת ביום או פחות ולהכי בלבד אפשר שהיו נמצאים שם עשרה אנשים. ומה שאמר אח"כ שבדעתו היה שילמדו שם בישיבת קבע הויין דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברים לאו הכי דכל כה"ג דנ"ד דאיכא הוכחה למלתא לאו דברים שבלב בלבד הוו שהרי הענין מוכח מתוכו כמו שאמר מדבנה להם בית המדרש וכל תשמישיו כאשר נדר ובא מעיקרא לבנות להן בית המדרש דזה מוכיח שלא היתה כונתו מעיקרא לישיבת עראי דא"כ לא היה צריך להוציא הוצאות לבנות להם ב"ה. ואפילו אי עדיין אין זו הוכחה גמורה והדבר שקול מ"מ כל שפירש דבריו אזלינן בתר כוונתו כיון דאינו סותר דבריו דמעיקרא ואינו אלא כמפרש ועוד דאיכא למימר דגם מעיקרא פירש דבריו בהדי' כמו שאמר אח"כ אלא שלא הוצרך להעלותם בכתב מכיון דהוא עצמו היה פקיד וגבאי בהקדש וראיה לזה מדזה כמה שנים בתר הכי היה המקדיש נותן הריוח לת"ח אחד ולא ערער שום אדם על זה לא אנשי הכפר ולא הת"ח שבתוכה דמדשתקו אודויי אודו לדברי המקדיש כאשר אמר. עלה לנו מהאמור דמה שנמלך המקדיש לשנות את ההקדש כדי ליתן הריוח לת"ח אחד שילמוד לתלמידים הרי הוא קיים בפרט שיש יותר מעליותא בזה שילמוד תלמידים כל היום אשר בהבל פיהם העולם מתקיים ממה שילמדו עשרה ת"ח שעה אחת או חצי היום הנלע"ד כתבתי: