מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות ערב · סימן א
בעיקר שעבוד הערב שמשתעבד למלוה משמע לכאורה דהוי טעמא משום דבההיא הנאה דקא מהימן ליה והוציא ממון על פיו הוא שמשתעבד בדברים לחוד:
איברא דמדברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מה' מכיר' שכתב דיכול אדם לחייב עצמו בדברים אף על פי ששניהם מודים שלא היה אצלו כלום שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב עכ"ד נראה דמה שאמרו גבי ערב דמשתעבד בההיא הנאה דקא מהימן ליה היינו להוציא מידי אסמכתא דכל ערבות הוי אסמכתא והוה ס"ד לומר דלא גמר נפשיה לשעבודי' דסבר היה שיפרענו הלוה ולהכי איצטריכו לומר דבההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ושעבד נפשיה וקצת משמע כן מדאמרו שם בפרק גט פשוט ולמ"ד אסמכתא לא קניא ערב אמאי קא משתעבד ומשני בההיא הנאה וכו' גמר ושעבד נפשיה משמע דלא איצטריכו להאי טעמא אלא לאפוקי מדין אסמכתא ולפי זה הא דאמרינן בפרק השוכר גבי מתנה ש"ח להיות כשואל במאי בדברים ומשני בההיא הנאה דקא נפיק עליה קלא דאיניש מהימנא הוא גמר ומשעבד נפשיה וכו' דמשמע דבדברים לחוד אינו יכול להתחייב היינו נמי משום דחיוב שמירה הוו אסמכתא ולא גמר לשעבד נפשיה ולזה קאמר דבההיא הנאה גמר ומשעבד נפשיה ואתי שפיר לפ"ז לישנ' דגמרא דלכאורה היה נראה דהוה סגי באומרו בההיא הנאה משעבד נפשיה אבל כדי לאפוקי מדין אסמכתא נקיט האי לישנא דגמר נפשיה והשתא יתפרשו דברי הרמב"ם במ"ש שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב דאע"ג דגבי ערב אמרינן משום דבההיא הנאה גמר ומשעבד נפשיה לאו למימרא דההיא הנאה עביד קנין אלא ה"ק כיון דאית ליה הנאה גמר ומשעבד נפשיה וכ"ת א"כ בקבלנות דליכא משום אסמכתא אמאי צריך קנין כשהוא לאחר מתן מעות י"ל דלשון קבלנות לא הוי לשון חיוב אבל אי אמר בלשון חיוב הניחהו לו ואני חייב לך בפני עדים אפי' לאחר מתן מעות ה"ז משתעבד:
אבל צריך להבין הא דאמרי' בפ"ק דקדושין דאי אמרה איהי תן מנה לפ' ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב ערב לאו אף על גב דלא קא מטיא הנאה לידיה משתעבד האי איתתא נמי אף ע"ג דלא מטיא הנאה לידה מיקדשא נפשה והשתא איכא למידק דהיכי יליף קדושין מערבות דערבות שאני שאינו אלא שמתחייב עצמו ויכול אדם לחיובי נפשיה במה שאינו חייב כל שגמר נפשיה להשתעבד אבל גבי קדושין שאין האשה מתקדשת אלא בכסף ולא בדברים לא יהא מקודש' בהכי וע"כ צ"ל דעיקר חיוב' דערבות הוי משום דההיא הנאה דקא מהימן ליה חשיב ממונא שנהנה בשוה פרוטה כמ"ש הריטב"א ז"ל יע"ש איכא למימר דלא מייתי התם מערבות אלא למילף דאותה הנאה שהוציא ממון על פיו חשיבא ממונא ומה"ט משתעבד הערב ואע"ג דהוי אסמכתא העולה מדברינו דנראה דהאי מלתא דאמרינן דטעמא דערב הוא משום דבההיא הנאה שהוציא ממון על פיו איכא מאן דס"ל דלא איצטריך אלא לאפוקי מדין אסמכתא ואיכא מאן דס"ל דאיצטריך ג"כ דאם לא כן הוו דברים לחוד וכן נראה מדברי הר"ן בר"פ הנושא על ס"ד יע"ש הצד השוה דבערב כל דלא חסריה ממונא לא משתעבד:
אמנם ראיתי לר' ירוחם ז"ל הביא דבריו הב"י בסי' קכ"ט ז"ל מי שנעשה ערב למי שמחייב עצמו בקנין לתת מתנה לחברו אע"ג דלאו מידי חסריה כיון דלא עביד מצוה משתעבד ואפי' לא קנו מידו עכ"ל ונראה דיליף לה מדברי התוס' בפרק הניזקין דף ן' גבי ערב דכתובה לא משתעבד משום דמצוה עבד ולא מידי חסריה שכתבו התוס' אבל היכא דליכא משום מצוה כגון אחר הנשואין הרי זה מתחייב ואע"פ דלא מידי חסרי' עכ"ל ולכאורה נראה דמיירי בלא קנין אבל הוא תמוה דהא קי"ל דערבות לא משתעבד אלא משום דבההיא הנאה דקא מהימן ליה שהוציא ממון על פיו וע"כ צ"ל דהתוס' אית להו כסברת הרמב"ם בפרק כ"ה מהלכות מלוה דערב דכתובה כיון דמצוה עביד אפי' קנו מידו לא משתעבד יע"ש ולמד כן מדאיצטריך תלמודא לומר דמצוה קא עביד ולא סגי להו בטעמא דלאו מידי חסריה לחוד ונסתלק מה שהקשה ה"ה דמ"ש מערב לאחר מתן מעות דאם קנו מידו משתעבד יע"ש ועל פי זה כתבו התוספת דלאחר הנשואין דלא שייך לומר מצוה קעביד משתעבד בקנין:
וראיתי מי שרצה לומר דהיינו טעמא דרבי' ירוחם שכל שנעשה ערב במה שמתחייב לו חברו השתא חשיב כשעת מתן מעות וכאלו חסריה דאי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה חבריה ולע"ד נראה שאינו מחוור דנהי דאמרינן אי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה מכל מקום הערב לא משתעבד אלא היכא דהוציא חברו ממון על פיו ועל אמונתו הלוהו וגדולה מזו כתבו המפרשים בפ"ק דקדושין דאם א"ל זרוק מנה לים ואתחייב אני לך דלא מתחייב ואע"פ שהוציא ממון על פיו שאין הערב משתעבד אלא בזכות שמגיע ללוה על פי ערבותו איברא דאיכא לאקשויי ע"ז ממה שכתבו התוספת והרא"ש ז"ל בפרק השואל דכל השומרים מתחייבים בשמירה אפי' קודם שמשך והיינו טעמא משום דעל פי דיבורו של זה סילקו הבעלים שמירתן מעליהם ולכאורה נראה דמדין ערבות הוא דקא מתחייבי שעל פיו של זה הניחו ממונם בר"ה שהוא מקום האבוד וזה הוא כסברת הר"ן שהביא הרב בעל נ"י שם דזרוק מנה לים ואתחייב אני לך משתעבד מדין ערב ואין לומר דטעמו של הרא"ש גבי שומרים דמתחייב הוי משום דינא דגרמי שע"פ דבורו סמך המפקיד והפסיד דהאי טעמא לא סגי לשואל לחייבו באונסין שאין ההפסד בא לו בגרמת הנפקד, ולדעת ר"י ז"ל שחילק בין שואל לשאר השומרים אתי שפיר אבל לדעת הרא"ש ז"ל דס"ל דאפילו שואל מתחייב בלא שום משיכה קשה דאיהו גופיה כתב בפ"ק דקדושין דאין הערב מתחייב אלא בזכות שמגיע לאחרים על פי ערבותו ואגב אורחין ראיתי להב"י בסי' ר"ז שהביא תשובת הרא"ש ז"ל בראובן שהיה לו פרה והיה ירא לשוחטה פן ימצא טריפה וא"ל שמעון שחוט אותה ואם ימצא טריפה אני אתן לך בעד בשרה כך וכך דכתב הרא"ש דפטור שמעון מלשלם דהוי אסמכתא ועוד דבמאי נתחייב זה לשלם והקשה הב"י דאמאי לא מתחייב מדין ערב שהרי על פי דיבורו שא"ל לשלם שחטה יע"ש ולפי מ"ש לק"מ דהרא"ש ז"ל ס"ל שאין ערב מתחייב אם לא שיגיע הנאה לאחרים על פי דיבורו דחשיב כאלו הגיע אותה הנאה ליד הערב:
(א"ה נמצא עולה לפי דברינו דלשיטת הרמב"ם ז"ל דערב דכתובה לא משתעבד אפילו קנו מידו ולהכי איצטריך תלמודא לומר דמצוה עביד ולא מידי חסריה א"כ בנדון רבינו ירוחם ז"ל אין ללמוד דמשתעבד אלא בקנו מידו דוקא אמנם לפי שיטתו של הראב"ד ז"ל דסוגיין דפרק הניזקין איירי כשלא קנו מידו כמבואר פי"ז מהלכות אישות ובפרק כ"ה מהלכות מלוה יע"ש אפשר ללמוד דבנדון ר' ירוחם ז"ל דליכא למימר מצוה קא עביד משתעבד אפילו לא קנו מידו וכן נראה מדברי הרב בעל התרומות בדף קמ"ח דנדון ר"י תלוי בזה שאחר שכתב מי שהוא ערב לכתובה אע"פ שקנו מידו אינו חייב וכו' כתב בסוף דבריו ז"ל אבל קנה בקנין גמור להיות ערב במתנה שאדם עושה לחברו בממון אע"ג דלאו מידי חסריה כיון דלאו מצוה קא עביד משתעבד ותו דאנא אמינא דחסריה דאי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה ויש מן המורים שהורו דבקנין נשתעבד ערב דכתובה ולא מסתבר כותייהו וכן סברת הראשונים ז"ל עכ"ל כן נראה להבין ממ"ש דין ערב במתנה וכו' בין שתי הסברות ומ"ש ותו דאנא אמינא דחסריה וכו' הוא מפני דס"ל דכל היכא דלא חסריה אף דלאו מצוה קעביד אפשר דלא משתעבד אפילו בקנין וא"ת מ"ש מערב לאחר מתן מעות דמשתעבד בקנין כבר תירץ זה ה"ה בפרק כ"ה מהלכות מלוה יע"ש וא"ת א"ה אמאי צריך קנין כיון דלא מצוה עביד וחסריה לק"מ דס"ל דהוי כערב שלא בשעת מתן מעות א"נ דמהאי טעמא דעבד ליה נייח נפשיה לא חשיב חסרון גמור אי משום שלא הוציא ממון ואי משום שלא יצא הנותן מידי חיוב המתנה וכן ראיתי לאדוני אבי הרב זלה"ה שרישם על דברי הרב ב' התרומות הנז' וז"ל ואין להקשות ממ"ש הרב בעל התרומות לעיל דף קכ"ה תשובה לקמאי בראובן שהקנה מנה במתנה לחברו במעמד שלשתן ואותו הנכנס ע"ז נתן לזה ערב אף על גב דלא הוי ערב בקנין משתעבד וכו' דהתם שאני שע"י ערבותו של זה קביל זה מתנה מחברו ויצא הנותן מחיובו שהיה חייב לתת לזה מתנה משום דעבד ליה נייח נפש וזה הטעם לא שייך כשנעשה ערב במתנה שאדם עושה לחברו דעדין לא יצא הנותן מחיוב המתנה שרוצה לתת עכ"ל. העול' מהאמור דבנדון ר"י אם לא קנו מידו לא משתעבד כמבואר בדברי הרב בעל התרומות ז"ל ושכל הראשונים פירשו סוגיין דפרק הניזקין דאיירי אפי' בקנו מידו ואף הראב"ד בהשגות ואותם המורים שהביא הרב בעה"ת דס"ל דסוגיין איירי בשלא קנו מידו מ"מ אפשר דס"ל דבחדא מינייהו דמצוה קעביד או דלא חסריה לא משתעבד אלא אם כן קנו מידו וכן נראה מדברי הרשב"א ז"ל הביא דבריו ה"ה בפכ"ה מהלכות מלוה בדין ו' גבי קבלן של כתובה יע"ש וכ"כ הש"ך ובסי' ק"ט ס"ק י"ג וכן נראה דס"ל לא"א הרב ז"ל):