מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות נזקי ממון · סימן ו
המעיד שקר מחמת אונס אי מחייב לשלם. ראיתי מ"ש מר לחייב למעידים שקר מחמת אונס משום דעקימת שפתיו הויא מעשה עכ"ד. ולע"ד זה אינו דמראה דינר לשולחני יוכיח דאם הוא אומן פטור משום דאנוס הוא וכ"כ בהראה ממון חברו לאנס ע"י שאנסוהו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות חובל פ' ח' וז"ל אבל אם אנסוהו כותים או ישראל אנס. להראות והראה הרי זה פטור מן התשלומין אלא אם כן נשא ונתן ביד עכ"ל ולא אמרינן על פי דבורו קלייה. וכן כתב הרמב"ן ז"ל במלחמות בפ' הגוזל בתרא דכל הגורם להפסיד ממון חברו אם הוא באונס ה"ז פטור דכל גרמא על ידי אונס פטור ומשום הכי כתב הרי"ף ז"ל דאנסוהו להראות והראה הרי זה פטור ומטעם זה חכם שדן את הדין וטעה כתב הרי"ף ז"ל דכל שלא עשה מעשה פטור. איברא דלכאורה היה קשה לי ע"ז מההיא דאמרינן בפ' הנשרפין דף ע"ו מצמצם בנזקין חייב מק"ו ומה רוצח שלא עשה בו שוגג ואונס כרצון חייב בו את המצמצם נזקין שעשה בהן שוגג כמזיד ואונס כרצון אינו דין שחייב בהן את המצמצם והשתא קשה דהא מצמצם גרמא חשיב כמו שכתבו המפרשים יע"ש ואם איתא דכל גרמא על ידי אונס פטור א"כ מאי ק"ו איכא דהא דאתרבי אונס כרצון היינו דוקא באדם המזיק אבל בדינא דגרמי לא הוי אונס כרצון. אח"כ ראיתי להרמב"ן ז"ל בקונטרי' לדינא דגרמי שמחלק בין גרמא שנעשה על ידי מעשה כגון שורף שטרותיו של חברו דהתם אין חילוק בין אונס לרצון אבל גורם שאין בו מעשה כגון מוחל חובו או אנסוהו להראות ממון אז יש חילוקי בין אונס לרצון וז"ל שם בדף קי"ב א"נ אע"ג דדינא דגרמי דינא הוא פטרו האנוס ממש כל זמן שלא עשה מעשה וכן בדן את הדין הורה רבינו ז"ל שאינו משלם אלא כשנשא ונתן ביד דאנוס מיקרי וכו' ומיהו ליתיה להאי דינא אלא בהאי גרמא אבל השורף שטרות באונס חייב דהא לאו מחילה הוא עכ"ל:
איברא דעדיין מקום יש לבעל דין לחלוק ולומר דעקימת שפתיו הויא מעשה וחשיב כאלו מזיק בידים שכן מוכח מדברי הרא"ש בפ' אחד דיני ממונות שכתב דכל היכא דקם דינא אפילו דבור כמעשה חשיב ולא כגרמא וחייב אפי' לרבנן דלית להו דינא דגרמי והא דהאומר בפרק עד כמה לימא סתמא כר"מ משום טיהר את הטמא וחייב את הזכאי דמחייב במה שעירבו בע"ה על פיו עם פירותיו ובמה דשילם הזכאי אחר כך אבל טימא את הטהור וזיכה. את החייב דיבורו של חכם חשיב כמעשה ע"כ וכ"כ התוס' בפרק הגוזל דף ק' לחד תירוצא יע"ש ונ"מ מזה שאם העידו באונס בנ"ד לזכות את החייב שיהיו, חייבים לשלם. דע דאין תירוץ זה עולה קצת אלא לדברי התוס' ז"ל דס"ל דמראה דינר לשולחני דחייב איירי אע"ג דאלו הוה קמן הוה מהדר ליה אבל לפי פירוש, המפרשים דס"ל דהא דמראה דינר לשולחני איירי שאם אומן אומר טוב צריך לקבלו בעל כרחו ואינו יכול לשמוט והנותנו פטור וכנ"ק מדברי הרא"ש ז"ל דכשבא לחלק בין דינא דגרמי לגרמא בנזיקין כתב ז"ל ומראה דינר לשולחני ואמר שהוא טוב מיד סומך עליו ונעשה לו ההיזק כי פטר אותו שנתנו לו ע"כ. לכאורה נראה דאין תירוץ זה עולה דאם כן אמאי אוקמיה הא דמראה דינר לשולחני כר"מ דדאין דינא דגרמי אבל לרבנן פטור ואמאי לא חשיב דבורו כמעשה עיין בש"ג ובפרק לא יחפור כתב הרא"ש ז"ל דזיכה את החייב חייב משום דינא דגרמי יע"ש. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' סנהדרין שאם טמא או שהאכיל דבר המותר לכלבים ישלם כדין כל גורם להזיק וכ"כ רבינו ירוחם ז"ל בנ"ב ח"ב הביאו הב"י סי' ל"ח דאם אמרו העדים שקר העדנו משלמין ע"פ עצמם למאן דדאין דינא דגרמי וכ"כ הרא"ש בתשו' יע"ש:
והיה נראה לענ"ד לומר דאפילו נימא כסברת התוס' והרא"ש ז"ל דדיבוריה חשיב מעשה כאלו עשה ההיזק בידים וגם בעדים זוממים נמי אמרו בפ"ק דנזיקין דאף על גב דדיבורא דלית ביה מעשה היא רחמנא קרייה מעשה. מ"מ הכא בנדון דידן כיון דהוי אנוס באונס גמור הרי זה פטור ותדע דהא גבי אדם המזיק דחייב באונס כרצון אפי' הכי כתבו התוס' בפרק המניח דבאונס גמור הרי זה פטור ואע"פ שהזיקו בידים והביאו ראיה לזה מההיא דהניח להם אביהם פרה שאולה כסבורים של אביהם וטבחוה ואכלוה דאינם משלמים אלא כפי מה שנהנו ולא מה שהזיקו. איברא דהיה נראה לכאורה דהרשב"א חולק על זה שכתב בח"ה דף קל"ח גבי עובד כוכבים דנסכיה לחמרא דישראל שרי למשקל מיני' דמי חמרא שכתבו המפרשים דוקא בדנסכיה בכונה הא אם היה סבור שהוא של עצמו ונסכיה אסור דהא בישראל בכענין זה פטור וכדאמרינן המטמא והמדמע והמנסך פטור עכ"ל אלמא דאפי' כסבור שהוא שלו ונסכו אינו פטור אלא משום דהוי היזק שאינו ניכר דהכי קי"ל ודלא כהרב בכ"מ בפרק י"ג מהלכות מאכלות אסורות יע"ש שאין מקום למ"ש שם ומה שהביאו התוס' ראיה מההיא דטבחוה ואכלוה דאינם משלמים כל מה שהזיקו איכא לפלוגי ונרדף ששבר את הכלים יוכיח דהוי אנוס ואין לך אונס גדול מזה ואפ"ה חייב לשלם. (א"ה עיין מ"ש לעיל דהרמב"ן ז"ל כתב בפירוש דאדם המזיק אפילו אם הוא אונס גמור חייב ועיין בש"ך סימן שע"ח ס"א שישב ההיא דנרדף ששבר את הכלים שהביא מורנו):
ומצאתי למהרש"ל ז"ל בחדושיו לפרק הגוזל בתרא שכתב בהדיא דעדים שחתמו בשקר מחמת אונס נפשות אע"פ שנשסתפקו המרדכי והגהמי"י אי חייב לשלם דהוי מציל עצמו בממון חברו לא מסתב' לי כלל אלא כל דינא דגרמי פטור כל שהוא אנוס והיינו הטעם דאנוס רחמנא פטריה ולא מחייבינן אלא נשא ונתן ביד משום דזכה ביה בהגבהתו והוי שלו לענין אחריות עכ"ל ומההיא תשוב' מהר"ם ז"ל נראה דאפילו זיכה את החייב פטור כמ"ש. איברא דעדיין קשה ע"ד מהרש"ל דיהיב טעמא משום דאנוס רחמנא פטריה ונשא ונתן ביד דחייב משום דזכה בהגבהתו וכו' והא נרדף ששבר את. הכלים דלא זכה בהגבהתו ואפי' הכי חייב לשלם ולא מיפטר משום דאנוס רחמנא פטריה וע"כ צ"ל דכל גורם שאינו מזיק בידים מיפטר היכא דהוי אנוס כמו שאר נזקי ממונו שאם הניח קנקנים על גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו שהוא פטור ואע"פ שאינו אונס גמור וכמ"ש הנ"י בסוף פרק האומנין ודלא כמ"ש בפרק המניח ואע"פ שגרם להפסיד ממון חברו מ"מ כל שלא עשה ההיזק ממש בידים פטור כיון דהו' אנוס אבל היכא דעשה המזיק ההיזק בידים ממש בהא הוא דאיתרבי אונס כרצון. וגדולה מזאת נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דכל דינא דגרמי כל היכא דלא מתכוין להזיקו פטור שכתב בפ"ד מהלכות נזקי ממון דפירץ גדר, לפני בהמת חברו כיון דמתכוין להזיק הרי זה חייב אם יצאתה והזיקה אבל פרצוה לסטים המתכוונין לגנוב פטורים וכ"כ הראב"ד ז"ל הביאו הרב בעל התרומות בדף ש"י יע"ש וכן כתב הטור. ואל תיקשי לך מדין מראה דינר לשולחני דחייב מדינא דגרמי ואע"פ שלא כיון להזיק דהתם כיון שאינו בקי חשיב כאלו כיון להזיק שלא היה לו לראותם. וכ"ת והא כהנים שפיגלו במקדש דפריך בפ' הניזקין למ"ד היזק שאינו ניכר שמי' היזק אמאי אינם חייבים. ולפי דברינו מאי ק"ל דהא ודאי כהנים שפיגלו אינו אלא גרמא וכיון שהם שוגגין שלא כיונו להזיק מדינא הם פטורים ולא דמי לכל הני דמתני' שעוש' מעש' בידים איכא למימר דהתם נמי גבי כהנים שפיגלו חשיב מזיק בידים דהוי כאלו הרג את הבהמה. (א"ה עיין בדברי התוס' בפרק הגוזל קמא דף ק' ד"ה וטהר את הטמא וכו' ועוד היכא דקם דינא אמאי לא יתחייב אפי' לרבנן דלא דייני דינא דגרמי מ"ש מכהנים שפיגלו במקדש דמדין חייבין וכו' יע"ש ולפי דברי מורי הרב זלה"ה נראה דלא ק"מ). וגבי עבד שקדם וטבל לשם בן חורין כתבו הפוסקים דחייב לכתוב לרבו שטר על דמיו משום דקא משתרשי משמע דטעמא משום דמשתרשי ליה אבל מדינא דגרמי לא מיחייב משום דלהנאתו כיון וכיוצא לזו כתב הטור במוחל שטר חוב לעצמו שהוא פטור משום דלהנאתו כיון: