מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות נזקי ממון · סימן ב
והנאה הבאה לו לאדם שלא מדעתו אי חייב לשלומי כל מה שנהנה. ראיתי להתוס' ז"ל שכתבו בפ' הגוזל דף ק"א גבי מאי דבעי תלמודא יש שבח סמנין ע"ג צמר דאי אין שבח סמנין ע"ג צמר מצי אמר ליה לית לך גבאי ולא מידי וז"ל תימה הרי נהנה שצמרו מעולה בדמים יותר וישלם מה שנהנה כמו אכלה מצדי רחבה ובפרק אלו נערות אמרי' תחב לו חברו משקין של אחרים בבית הבליעה דמשלם מה שנהנה' ותירצו דדוקא כשגופו נהנה ע"י אחר או ממונו נהנה ע"י מעשה בהמתו חייב לשלם אבל כשממונו נהנה ע"י אחר פטור עכ"ד מוכח מהכא דכל שנהנה גופו אפילו הוה שלא מדעתו משלם כל מה שנהנה. אבל הדבר קשה לי דאמאי לא יוכל זה לומר לא הייתי רוצה בהאי הנאה וגדולה מזאת כתבו התו' בפרק הזרוע דף קל"א גבי מאי דאמר תלמודא התם המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם ופריך תלמודא על זה מההוא דאנסו בית המלך גרנו אי בחובו חייב לעשר ומשני שאני התם דקא משתריש ליה. והקשו התוספות על זה וא"ת מתנות כהונה כשאכלן משתרשי ליה דבמקום זה לא אכל דבר אחר ותירצו דאכלן לא משתרש שהי' אפשר להתענות עכ"ד וא"כ הכא נמי כשהאכיל חברו בע"כ נימא נמי הכי לא הוה ניחא לי בהאי אכילה ולא קא משתרש לי. ומה שהביאו התוס' מתחב לו חברו בבית הבליעה דמשלם מה שנהנה איכא למדחי דהתם איירי דמצי לאהדורה ולכך כי לא הדרה מרצונו נהנה ומשלם והא דקאמר שם ואי לא מצי לאהדורה אמאי חייב לא כמו שפירש רש"י ז"ל דמחיוב מיתה בלבד קא פריך אלא כמו שפירש ר"י ז"ל דמחיוב ממון קא פריך דבשעה שהוא נהנה ממנו כבר הוא אבוד מן העולם ואין זה מזיקו שהוא במקום דאי אפשר לאהדורה ואין לו על השני כלום. ומשמע מדבריו אלו דאפילו במניח לו מרצונו כל שהוא לא עשה מעשה אלא ממילא מטייא לי' הנאה פטור וה"ה נמי בצבע צמרו של זה בסמנין דחברי' דבשעה שנהנה צמרו כבר הסמנין אבודים מן העולם ולא הזיקו זה בכלום וממילא קא מטי לי' הנאה לבעל הצמר ואפילו תימא דהכא גבי סמנים אינם אבודים שהרי הצמר מעולה בדמים מ"מ נראה דכיון דממילא מטי ליה הנאה לבעל הצמר פטור מלשלם כאמור וכי תימא דבפרק המפקיד דף מ"ב גבי ההוא מעשה דההוא גברא דאפקיד כשותא גבי חברי' ואזל סרסיה ורמא ליה לתוך שיכרא דמפקיד פריך תלמו' והא קא משתרשי לי' כלומר וישלם המפקיד וכו' משמע דאפילו כשנהנה ממנו על ידי אחר וממילא מטי ליה הנאה חייב לשלם התם שאני משום דכשות שלו היה עומד להטילו בשכר וכן פירש רש"י וז"ל והא קא משתרשי ליה והלא הוא נשכר הכשות ושלו עומד ע"כ הא לאו הכי פטור ואע"ג דמטי לי' הנאה מכשות דחברי' ולפי האמור הי' נראה דאין חלוק בין מטי הנאה לגופו למטי הנאה לממונו דבשניהן כל היכא דהוי הנאה דלא אפשר בלאו הכי אי נמי שהי' עומד לכך אפילו בהנאת ממונו חייב לשלם מה שנהנה שהרי לכך הי' עומד וניחא לי' בהאי הנאה ואין להקשות מנתן לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור שכתבו רש"י והרמב"ם ז"ל דנותן לו דמי הוצאתו ואע"פ שזה לא הי' רוצה בשחור משום דסוף סוף נהנה שהרי השביח הצמר דהתם שאני דכבר גילה דעתו בעל הצמר שרוצה להוציא ולהשביח אבל כל זמן שלא גילה דעתו מצי אמר ליה לא הייתי רוצה בהאי הנאה א"נ דהתם שאני משום דלא גרע מיורד לתוך שדה חברו שלא ברשות דאם השבח יתר על ההוצאה נותן לו כל ההוצאה כיון דמתכוין להשביח לחברו בממונו משא"כ בתחב אוכלין של אחרים לתוך פיו של בהמת חברו וכה"ג חילק הש"ך סי' שצ"ב. ולכאורה למילף הכי משמעתין דיש שבח סמנים ע"ג הצמר מדלא אוקמוה בשצבעם זה בסמנים שלו וקא תבע ליה לבעל הצמר שיתן לו דמי צבעו אלא נראה דכל כה"ג לא מיבעיא לי' דאפילו אין שבח סמנין על גבי הצמר מ"מ הא קא משביח לי' וכיון להשביחו. וכן נראה ממ"ש הפוסקים דף ק"ב ע"ב ד"ה מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לאשה יע"ש. אבל במ"ש הש"ך שם דאם האכיל מדיליה לבהמתו של חברו דמשלם לו משום דכיון להשביח הא לאו מלתא פסיקתא דזה שייך היכא דפיטמה הבהמה דהשבח בעין אבל היכא דלא פיטמה דליכא שבחא בעיניה דמי למבריח ארי. וכן נראה מדברי התוס' בפרק המניח דף ל"ד גבי פיטמה מזיק וכן נראה ממ"ש התוס' פ"ב דכתובות גבי מתני' דחנן אומר איבד את מעותיו יע"ש. וכן נראה גם כן ממ"ש הר"ן ז"ל בפרק אין בין המודר דף ל"ח גבי מתני' דזן את אשתו ואת בנו לפי מ"ש דהרשב"א פי' בהפך יע"ש: