מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות נדרים · סימן לב
כתב הטור בי"ד סי' רי"ו וז"ל אמר קונם בשר ויין שאני טועם אסור בתבשיל שיש בו טעם בשר ויין ובמשקין היוצא מהן ע"כ ובגמרא אמרו טעמא דכיון דאמר זה שוייה עליה חתיכה דאיסורא ובשאני טועם מספקא להו אי אסור במשקין היוצא מהן ואי אסור ה"נ נתינת טעם אסור דמדמי להו אהדדי כ"כ הרא"ש ז"ל וכתב הר"ן ז"ל וכ"ת תינח. בשאני טועם כיון דלא צריך וקאמר אפושי איסורא הוא אבל שאיני אוכל ליכא שום הוכחה למיסר דלא סגי בלאו הכי איכא למימר דכיון דהוה מצי לומר קונם פירות באכילה וקאמר שאיני אוכל אף יוצא מהן משמע. ולפי זה בשבועה דלא מצי לומר באכילה עלי דהוי לשון נדר לא מיתסר ביוצא מהם אבל דעת הרמב"ם דלא שנא נדר לא שנא שבועה דלאו משום יתורא דלישנא הוא אלא דהלשון בעצמו שאיני אוכל מוכיח כן שאוסר כל אכילה הבאה מהן וק"ל דהא כתב הרמב"ם ז"ל מי שנאסר, עליו מין ממיני מאכל בין בנדר בין בשבועה ונתערב עם מינים אחרים ה"ז מותר אע"פ שיש בהן טעם המין האיסור ע"כ והא ע"כ כשנאסר בשבועה צ"ל שאמר בשבועה שאיני אוכל מין זה כמ"ש הר"ן דאי לאו הכי לא הוי לשון שבועה וא"כ כיון שאמר שאיני אוכל הא מספקא לן בגמרא אי אסור במשקין היוצא מהן ואי אסור ה"נ אסור בנתינת טעם (ומדברי הטור נראה דע"כ לא מספקא לן שיהא אסור אלא בשאיני טועם דוקא דלשון זה משמע כל טעימה הבאה מהן וכ"נ מדכתב בסי' רי"ז דבאומר קונם כבוש עלי אינו אסור אלא בכבוש של ירק משום דסתם כבוש הוי של ירק אפי' הכי כי אמר כבוש שאיני טועם אסור בכל מיני כבושים). ולכן נ"ל דהרמב"ם לית לי' כסברת התוס' והרא"ש שכתבו דבשאני טועם דמספקא לן אי אסור היוצא מהן הכי נמי נתינת טעם אסור והא דמדמי להו בגמרא ומייתי ת"ש מעשה ואסר ר' טרפון עלי בצים שנתבשלו אמרו לו אימתי בזמן שאמר זה דמשמע דאין חילוק בין נתינת טעם למשקין היוצא מהן לאו משום דשוין הן אלא במכ"ש קא מייתי דהוה ס"ד דבאלו קא מיבעיא ליה משום הכי מייתי ליה שפיר דהא באלו אפילו נתינת טעם אסור וטעמא הוי דכיון דאמר אלו שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא כ"ש דהמשקה היוצא מהן אסור ולא נתערב דאסור אבל לפי מאי דמסיק דבאלו לא קא מיבעי' לי' כי קא מבעיא ליה בשאיני טועם דכיון דנחית כ"כ לדיוק' משמע דעתיה אכל מאי דנפיק מיניה או דהלשון בעצמו מוכיח הכי איכא למימר דהיינו דוקא כי איתיה בעיניה אבל שנתערב עם דבר אחר אסור וע"כ לא אמרו נתערב אלא לאלו משום דשוייה חתיכה דאיסורא ואי ק"ל מההיא דכתב הרמב"ם בשאני טועם דאם היה דבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין וכתב הר"ן דכיון דאין זרעו כלה הרי בגידולין הללו מעורב מהאיסור ומשום הכי אסור איכא למימר דטעמא הוי כמו שכתב הרא"ש דכיון. דאין זרעו כלה הוי כמו גוף האיסור ולדברי כולם קשה אמאי לא פשיט מהכא דקתני בדבר שאין זרעו כלה ה"ז כגידולין דהוי נותן טעם. וכתב הב"ח יש להקשות אמאי לא תניא כשאמר תמרים אלו או שאני טועם דאסור היוצא מהן והבש"ך כתב אטו תנא כי רוכלא ליחשב וליזיל אבל לקושטא דמלתא דינא הכי ע"כ והיה נראה לי לומר דע"כ לא אמרו הכי דבדעתיה אכל מאי דנפיק מיניה אלא בדברים שניתנו למשקה כגון זתים וענבים אבל שאר דברים כיון שלא ניתנו למשקה לאו דעתיה דאיניש עליה אלא דטעם זה לא סגי אלא באומר שאני טועם דמשום משמעות הלשון אתינ' עליה אבל שאומר אלו דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא יהי' אסור בכל גוונא. איברא דיש טעם אחר דכיון דלא ליתן למשקה זיעה בעלמא הוא וכ"כ רש"י בפרק כיצד מברכין דף ט"ל ובפרק כל שעה גבי דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן א"ר זעירא אף אנן נמי תנינא אין סופגין את הארבעים אלא על היוצא מן הזתים ומן הענבים ואלו מתאנים ורמונים לא מ"ט לאו משום דלא קאכיל לה דרך הנאתן ומדחי לא ה"ט משום דזיעה בעלמא הוא ומטעם זה אפילו באלו לא מיתסר בדבש תמרים דזיעה בעלמא הוי איברא דדברי הרמב"ם עומדים לנגדנו שכתב אם היה דבר שזרעו כלה כגון בצלים ושומין אפילו גידולי גידולין אסורין ובין כך וב"כ המשקין היוצא מהן ספק ע"כ. ולכאורה נראה דקאי אמאי דסליק אשומין ובצלים דקאמר ואיכא למימר דה"ק ובין כך ובין כך כלומר בין שהוא דבר שזרעו כלה בין שאין כלה המשקין אסורים ואיירי היכא שהוא דבר שנותן למשקה ועיין בתוס' בפרק העור והרוטב דף קכ"א וגבי האומר קונם בשר ויין עלי שמותר בתבשיל שיש בו טעם בשר או יין כתב הש"ך נראה דהיינו מסתמא אבל אם היה טעם בשר או יין קשה לו כה"ג אזלינן בתר כונתו ואסור בטעמן ולא דק דכיון דהאומר בשר עלי בשר ממש קאמר לא אזלינן בתר כונתו וגבי קונם לביתך שאיני נכנס טיפה צונן שאני טועם מותר ליכנס לביתו שלא נתכוון אלא לאכילה מרובה וכתב ברא"ש דמותר גם באכילה ושתיה כיון שלא הוציאו בפיו ובנודר מן הסתוניף אע"ג דאין דרכו לאכול ודרך היוצא א לאכול קי"ל כת"ק דאינו אסור אלא בהן אבל לא ביוצא מהן: