מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות נדרים · סימן א
מי שנשבע לומר דבר לחבירו ואח"כ אמר קונם פי מלדבר לו אי חייל נדרא. תנן התם חומר בנדרים מבשבועו' שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר רשות פי' בגמרא בפ"ב דנדרים דף ט"ו ע"ב דהיינו טעמא משום דנדר בדין הוא, שיחול ע"ד מצוה לפי שהוא אוס' החפץ עליו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל לשון שבוע' הוא אוסר עצמו מלעשות אותה מצוה ולאו כל כמיניה להפקיע עצמו מחיוב המצוה והתוס' בפ"ג דשבועות דף כ"ה ע"א הקשו דמהו חומר בנדרים מבשבועות והלא כי האי גונא דאוסר החפץ עליו שבועה נמי חיילא אי אמר ישיבת סוכה עלי בשבועה ותירצו דנדרים בכל גוונא דחייל ארשות חייל ע"ד מצוה דהיינו כשאוסר החפץ על עצמו אבל כשאוסר עצמו על החפץ אפילו על דבר הרשות לא חייל יע"ש ולע"ד דבריהם תמוהים במה שרצו לומר דאין נדר חל כשאוסר גופו קונם על החפץ דקונם הוי קרבן ולא שייך על עצמו והלא משנה שלימה שנינו בפ"ק דנדרים קונם פי מדבר עמך וקונם עיני בשינה ה"ז נדר אלמא דקונם חייל על גופו דעל השינה אי אפשר דהוי דבר שאין בו ממש ונדרים אינה חלים ע"ד שאין בו ממש. (א"ה יש לגמגם בזה דנראה לע"ד דכוונת התוס' לומר דאין החפץ נאסר אם אומר קונם גופו על החפץ דאף אם יהיה הוא כקרבן מה איסור יש אם יהנה הוא מהחפץ וההיא דקונם עיני בשינה ה"ט משום דהגוף הוא חול והעין הוא קדש) ובפ"ק דנזיר דריש יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ופריך והא מושבע ועומד מהר סיני הוא ופרש"י ואע"ג דנדרים חלים על דבר מצוה היינו היכא שאוסר החפץ על עצמו אבל נזיר אסר נפשיה אחפצא יע"ש ולמדנו מזה דבנדרים אי אסר נפשיה אחפצא כגון שאמר קונם פי מלקרות קריאת שמע או שנשבע לומר דבר לחבירו ואחר כך אמר קונם פי מלדבר לו לא חייל נדרא. ולפי מ"ש נראה לע"ד דאתי שפיר מה שהקשה הר"ן ז"ל בפ"ב דנדרים דף ט"ו דמקשה תלמודא בקונם שאני משמשיך היאך חייל נדרא והא משועבד לה מן התורה וכתב הר"ן ומאי קושיא והא קי"ל דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיעין מידי שיעבוד וכפי מה שכתבנו לא ק"מ דכה"ג שאוסר עצמו על המצוה לא חייל נדר' ויתיישב שפיר גם כן מה שפי' רש"י בר"פ המדיר את אשתו מליהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס אבל הנא' תשמישו לא נאסר דהא משועבד לה והקשו עליו דמשמע שיש בלשון זה איסור אלא שאינו נאסר משום דמשועבד לה אם כן כי פריך בגמרא והא משועבד לה וכו' מגופא דמתני' הוה ליה למפרך דלא נאסר בתשמיש משום דמשועבד לה יע"ש אבל לפי מ"ש אתי שפיר דהנאת תשמיש שאוסר גופו עלי' הא ודאי לא חייל דמושבע ועומד מהר סיני אבל הנאת מזונות שאוסר נכסיו עליה בהנאה אין הנכסים מושבעים וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שהרי בפ' י"ב מה' נדרים כתב דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד אלא מפני שמעשה ידיה דרבנן הוו עשו חיזוק עכ"ד משמע דטעמא משום דהוי דדבריהם וצריכים חיזוק והרי גבי תשמישי עליך כתב דלא חייל מפני שגופו משועבד לה ואע"ג דהוי דאוריית' והיינו טעמ' מפני שגופו משועבד ואינו יכול לאסור גופו במה שהוא משועבד מן התורה וע"כ לא אמרו דקונמות מפקיעין מידי שעבוד אלא כשאוסר נכסיו על הלוה שאינו עוקר החיוב של פריעת ב"ח שהרי ירויח אח"כ ויתן לב"ח אבל אם אסר על עצמו מלפרוע לב"ח לא חייל והכי אמרו בירושלמי אמתני' דהמדיר את אשתו מליהנות לו וכי אדם נודר שלא לפרוע לב"ח ומשני כמ"ד אין מזונות לאשה דבר תור' וראיתי להב"י שהביא משם הרשב"א דאם נשבע לישן ואח"כ אסר השינה עליו דחל הנדר ולפי מ"ש אין נראה כן. שוב ראיתי להריטב"א בחידושיו למס' כתובות קרוב למ"ש וצריך לחוש: