מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות מלוה ולוה דיני רבית · סימן לב
גרסינן בפרק הרבית ספינתא אמר רב אגרא ופגר' כלומר דשרי להשכיר ספינ' ולהתנות שאם תשבר ישלם אותה השוכר וכ"כ בשוכר פרה מחברו ולא חשיב רבית משום דלא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה ופירש רש"י ז"ל שלא עשאה דמים מחיים שאם יוזלו פרות בשוק לא ישלם וכל כמה דלא קביל עליה זולא לאו מלוה הוא עכ"ל וכן פי' הריטב"א ז"ל וכן כ' הרב בעל התרומות ולפי דבריהם לא שנא כלים שנפחתים מחמת מלאכה לא שנא כלים שאינם נפחתים מחמת מלאכה כגון כלי כסף וזהב הכל שרי כל כמה דלא קביל עליה יוקרא וזולא לאו מלוה היא וכ"כ בהגהת אשירי לדעת רש"י. אבל התוספות כתבו דאע"ג דקביל נותן יוקרא וזולא היה אסור משום דאחריות על המקבל ואע"ג דאחריות לא הויא אלא משעת שבירה ודקדקו הכי מההיא דאמרינן לקמן בעובדא דדודא דטעמא דשרי משום דקא מקבל נותן חוסרא דנחשא הא לאו הכי היה אסור ואע"ג דקא קביל עליה נותן חוסרא דנחשא ולפי דבריהם לא שרי להתנות הכי אלא בכלים שנפחתים מחמת מלאכה אבל בכלים של כסף וזהב שאינם נפחתים מחמת מלאכה אסור. ולע"ד נראה דליכא ראיה לאסור אפי' בכלים שאינם נפחתים דכיון דברשות בעלים לזולא קיימי נמצא שעד אות' שעה שנשבר הוא אצלו בתורת שכירות ואע"פ שנשבר ונעשה הלואה מ"מ כבר נתחייב בשכירות קודם שנעשה הלואה וכמ"ש הטור משא"כ בההיא עובדא דדודא דהוו שקלי ליה מעיקרא מיד נעשה הלואה וכמ"ש הטור משום הכי איצטריכא לומר מטעם דקא מקבל עלייהו חוסרא דנחשא ודעת בעל התרומות כסברת רש"י ז"ל. איברא דגבי נותן מעות לשולחני כדי להתנאות בהם כתב הרב בעל התרומות דאי קביל שולחני עלי' אונס הרי זה אסור ואע"ג דלא קביל עליה יוקרא וזולא. וראיתי להב"י ז"ל בסי' קס"ט בדין נותן מעות לשליח כדי שילוה אותם לעובד כוכבים ברבית דאי קביל שליח עלי' אונסין ה"ז אסור כתב הרב ז"ל דכל שקיבל עלי' אונסין הרי זה יכול להוציאם בההיא הנאה דקביל עליה אונסין ולפי דברים אלו אתי שפיר כמ"ש. אבל לע"ד אין דברי הרב שם נ"ל דמהיכא תיתי שיוכל להוציאם מכיון דלא נתנם לו אלא כדי להלוותם ברבית ומה שכ' הטור בדין השליח דאסור משום דזוזי לא הדרי בעיניה לאו למימרא דיכול השליח להוציאם לצרכו אלא הכי פירושו כיון דהשליח קביל עליה אונסין ואותם המעות לא הדרי בעיניה שהרי הוא מלוה אותם לעובד כוכבים ברבית ומחזיר אחרות. ולעיקר הקושיא נראה לי דמ"ש ב"ה דאם קיבל שולחני אונסין הר"ז אסור היינו טעמא משום דבמעות לא שייך יוקרא וזולא וכדאיתיה בר"פ כ"כ מהרי"ק שורש קי"ט ודעת הרמב"ם ז"ל כפי מה שכתב הרב המגיד היה נראה דסבירא ליה כס' התוספות שכתב דע"כ לא שרי להתנות בכלים אנא מפני שהם נפחתים מחמת מלאכה אבל בצאן ברזל שאינו עושה בהם מלאכה לא שרי עכ"ד נראה דהבין בדברי הרמב"ם ז"ל במ"ש לפיכך אם קיבל עליו בעל הצאן שאם הוקרו או הוזלו או אם נטרפו הרי הם ברשותו הרי זה מותר היינו לומר שקיבל כולם יחד. אבל מדברי הרב בעל התרומות אין נראה כן אלא בחדא מינייהו סגי. ועוד נראה דאפי' למ"ש ה"ה דטעמא דהיתר כלים משום שהם נפחת מחמת מלאכה הא לאו הכי אסור ה"ד בקוצב דמים במעיקרא וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל אבל בקוצב דמים בשעת שבירה אפי' בכלים שאינם נפחתים שרי להתנות שאם תאנס ישלם כשעת שבירה ואין כאן מלוה אלא כדין ש"ש שמתנה להיות כשואל וכמ"ש הטור בסי' קס"ט דכל מידי דהדרא בעיני' אפי' קביל עלי' אונסין שרי ואין זה אלא שואל:
כללא דמלתא נראה לע"ד דכיון דכל הני רבוותא מסכימים להקל דבקבלת זולא תליא היתרא אזלינן לקילא ומה גם דפשטא דברייתא בפרק אלמנה לכ"ג דקתני כהן השם פרה מישראל מאכילה בכרשיני תרומה וטעמא דהואיל ואחריותו עליו משמע דאיירי בששכר' הכהן או כדפיר' לה הרמב"ם ז"ל בהלכות תרומות ששמה לעצמו כדי לפטמה ולחלוק הריוח לאמצע וא"א לאשכוחי בה היתרא אלא בדקביל הנותן יוקרא וזולא והיינו כסברת ריב"ן שהביאו התוספות בשמעתין וכן הוא דעת הרב בעל התרומות ז"ל: