מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות מלוה ולוה דיני רבית · סימן כ
אי שרי לומר לחבירו הלוני עכשיו מנה ואני אלוה לך כ"כ לאחר זמן הנה הרב בעל התרומות ומהר"ם ז"ל התירוהו והביאו ראיה ממתני' דנכש עמי חדש זה ואנכש עמך בחדש אחר. ולע"ד אינה ראיה דנכש עמי חדש זה ואנכש עמך בחדש אחר כיון דהמלאכות שוות מה איסור יש ואינו אלא פורע חובו אבל הלוני ואלוה לך הרי זה כמי שאמר השאילני ואשאילך דנעשו ש"ש זה לזה ונמצא דבשכר מה שהלוה לו חבירו מקודם הוא מלוה לו עתה וגם הלוה נחסר במה שמלוה לו מעותיו ויהיו בעלות וכאותה ששנינו במס' מכות אומדין כמה היה נותן זה שיהיו מעות אלו בידו כדי להרויח בהם ומיהו נראה דאין זה רבית קציצה דהוי רבית מוקדמת או מאוחרת לכל אחד משניהם:
איברא דעדיין יראה דלגבי ראשון בהלוה לשני על מנת שילוה לו אח"כ כיון שהתנה כן הרי זה רבית קצוצה דלא אמרו רבית מאוחרת דאינו אסור מן התורה אלא משום שלא התנה מעיקרא בשעת ההלואה. ואיכא למימר דמה שנחסר זה השני שהלוה לו לראשון אין זה חשיב חסרון ממש כיון שלא נחסר ממש אלא שנחסר מלהרויח במעות וכה"ג לא חשיב חסרון ממון דהא קי"ל המבטל כיסו של חבירו פטור מלשלם דאין זה אלא גרמא בנזיקין ודמי למה שכתב הב"י דאם התנה המלוה ע"מ שכל, מלאכה שתבא לידו יתן אותה למליה לעשותה דלא הוי ר"ק אלא איסורא לבד ולמד כן מדברי הרא"ש ז"ל בפרק איזהו נשך דאי אמר הלוני ואתן לך תרומות ומעשרות דלמ"ד טובת הנאה אינה ממון לא הוי רבית כלל ומשמע מזה דהיא הדין באמר לו על מנת שכל מלאכה שתבא לידך תתנה לי דלא הוי אפי' אבק רבית כדי שיתחייב להחזיר אפי' בדיני שמים כיון דלא חיסרו ממון אלא איסורא לחודים הוא דהוי אבל לע"ד נראה דמה שדימה הב"י זה לההוא דמעשרות אינו כן דהתם כיון שטובת הנאה אינה ממון ולא מצי ליטול פרוטה מישראל כדי ליתנה לכהן א"כ לא נחסר זה הישראל כלום במה שנותנה לכהן זה אבל בהתנה ליתן למלוה כל מלאכה שתבא לידו הא ודאי זה הלוה נחסר במה שנותן המלאכה שבא לידו וזכה בי כדי להרויח בה ויכול היה ליקח פרוטה מאחר כדי ליתנה לו לעשותה וראיתי להש"ך שפירש דברי הש"ע דמה שאמר שכל מלאכה שתבא לידו יתננה למלוה איירי כשאין הלוה בעל מלאכה אלא שנותן לאיזה בעל מלאכה אם צריך לשום מלאכה ולפי זה ניחא. אבל מדברי מור"ם שכתב על דברי הש"ע ולמאן דאמר טובת הנאה הוי ממון מיקרי רבית קצוצה מאחר שהתנה עכ"ל אין נראה כן דאי הכי מאי שייך הכא לומר טובת הנאה הוי ממון כיון דאינו נותן לזה המלוה שכר יותר ממה שצריך ליתן לאחר ולא אמרו טובת הנאה הוי ממון אלא כשהי' זה הנותן יכול להרויח בה אם יתננ' לאחר וכתב הש"ך עוד בסי' ק"ס דאם הלוה לו ע"מ שיעשה מלאכתו בזול דהוי רבית קצוצה ונראה מתוך דבריו דאפי' לא קצב עמו כמה פוחת לו אלא שא"ל שיעשה לו מלאכתו בג' ואותה מלאכה שוייא ד' וכן השער יע"ש אבל מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק ו' מהלכות מלוה וכן אם הלוה ע"מ שידור בזול וקצב עמו כמה פוחת לו וכו' נראה דכל שלא קצב אפי' אם היתה חצרו נשכרת בד' לא הוי רבית קצוצה וכי תימא התם שאני משום דהוי קרקע וקרקע אין לו אונאה הלא שכירות פועלים נמי הוי קרקע כמ"ש בה' מכירה פי"ג: