אור ברסלב
מחנה אפרים חלק א - ב הלכות מלוה ולוה דיני רבית › סימן ז

מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון

הלכות מלוה ולוה דיני רבית · סימן ז

סימן ו

ובמעות של הקדש עניים אי שרי להלוותם בר"ק הנה הרשב"א ז"ל נטה סברתו להתיר מטעם דמעות אלו אין להם בעלים ידועים ואין כאן מלוה דגזבר לא בשל עצמו הוא מלוה ונמצא שאין הרבית בא מלוה למלוה ע"כ והרא"ש ז"ל פליג עליו וס"ל דהקדש עניים רעהו קרינן ביה ועיין בב"י בח"מ סי' רכ"ז שכתב ר"י משם הגאון ז"ל דבהקדש עניים אין להם אונאה ונראה דה"ט דס"ל דבהקדש עניים לאו אחיו מיקרי יע"ש ולע"ד נראה לאיסור' והיינו טעמא דכיון דממון זה הקדישוהו בעלים לעניים שאינן ידועים עדין לא זכו ביה עניים זכיה גמורה ואפי' אם מסרם לאחר לחלקם לעניים נהי דלא מצי למהדר ביה ואפי' בדיבור לחוד משום בפיך זו צדקה אבל הא ודאי אי מתשיל על נדרו אין כאן זכיה לעניים וכיון דמצי לאיתשולי עליה ממון דידיה הוא והכי אמרו בפ"ג דפסחים אין מפרישין חלה בי"ט דלמא יחמיץ ועבר על בל יראה דשלך קרינן ביה מטעם דבידו לאיתשולי עלי'. וכ"ת סוף סוף הני זוזי כי מסרם לגזבר להלותם ברבית ע"מ שיחלקו הפירות והקרן יהא קיים אין הגזבר עושה אלא שליחות עניים ודמי למי שאמר ללוה אני אתן לך מנה של פלוני שילוה לך ותתן לי עשרים דינרים בכל שנה או לעניים דאין הלוה מתחייב ברבית לבעל המעות אלא לאדם אחר ואין הרבית בא למלוה דאין להם זכיה כלל על דמי דרביתא זה אינו דאמדינן דעתיה דמקדיש שכונתו הוא לעשות צדקה בכל עת ובהדיא פירש שיתנו המעות בריוח ויחלקו הריוח לעניים והגזבר שליחותי' דמקדיש קא עביד לזכות בעדו לעניים ותחשב לו לצדקה למקדיש המעות ועניים כי שקלי רווחא משל מקדיש שהוא בעל המעות שקלי ובירושלמי פ"ק דקדושין גבי תנהו לעני ואקדש אני לך בעי במאי מקדש' אר"י העני זכה לאשה ונמצאת העני זוכה ממנה ובמ"א כתבתי דמי שנשבע שלא ליתן לעני פלוני לא מצי ליתן לגזבר ועני יקח מן הגזבר מה"ט גופ' וכן הוא דעת הרשב"ץ ז"ל:

איברא דכ"ז אינו אלא במעות שהקדיש לעניים דאין המקדיש סילק עצמו מהם לגמרי להפקירם אלא רוצה שיהיו קיימים לעולם א"נ באדם אחר שהקדיש סך מאה לעניים ומסרם לאחר לחלקם לעניים סתם אין דעתו לסלק עצמו מהם לגמרי עד שיבאו ליד עניים ונמצא עניים נהנים ממנו. אבל אי גבו לעניים סתם נראה דמשעה שבאו ליד גבאי כל אחד סילק עצמו ממה שנתן כמ"ש הנמקי יוסף בפ' נגמר הדין ובפרק הגוזל בתרא דנמצאו מעות אלו הפקר לעניים ואין כאן בעלים כלל:

וראיתי למהרי"ט ז"ל בי"ד סי' מ"ה שהעיד שבא"י נהגו להתיר להלות מעות עניים ברבי' קצוצה במעות שהוקדשו ע"מ שיהא הקרן קיים ומהפירות יעשו מהם צדקה והוא ז"ל כתב לקיים המנהג מטעם דהני עניים לאו בעלי הממון מיקרו כיון שאין להם בגוף הקרן ודמי למי שמלוה מעות חבירו כדי ליקח רבית לעצמו והבי' ראי' מההיא דברי' דרב פפא דאמר רב פפא כל כי האי נישקול לא אסר' תורה אלא רבית הבא מלוה למלוה יע"ש ולכאורה הוה קש' עליו דא"כ אמאי איצטריך שם לומר הכא שכר אמיר' קא שקיל וראיתי בחי' הריטב"א ז"ל שם דאיצטריך לזה הטעם דאעפ"י שלא נתרצה המלוה להלוות לזה עד שנתן ד' זוזי שרי יע"ש ועדין יש לגמגם על ראייתו דהתם לא היה לוקח המעות מאביו ומלוה אותם וגם מדברי הריב"ש בסי' תס"ה אין נראה כן, יע"ש ונראה דאף כה"ג הרי אלו העניים מלוה מיקרו דאם המקדיש כבר נסתלק עצמו מאותם מעות שהקדיש וזיכה אותם לעניים אלא שתנאי הטיל בהקדשו שיהא קיים לעולם כמי שנותן מתנה לחבירו והתנה עמו ע"מ שלא ימכרנה לעולם אלא שיהא קיימת בידו של מקבל ויהנה ממנה א"כ ודאי אסור ואם הקרן של בעלים ונתנם לגבאי להרויחם ושיחלק הריוח לעניים א"כ בעלים הוו המלוים וראיתי בספר לחם רב שכתב דבעל שהלוה מעות מנכסי מלוג של אשתו ברבית דלא הוי רבית קצוצה כיון דאין לבעל בנכסים כי אם קנין פירות ולאו מלוה קא חשיב כיון דאינו מיקרי כספו יע"ש ולע"ד אין נראה כן דהרשב"א ז"ל בתשו' סי' שס"ו כתב וז"ל ואף היא כשותפות אף בולדות של נכסי מלוג שלה דהא היא אוכלת פירות כבעל דלא תיקנו לו אלא משום רווח ביתא וכן כתב הר"ן ז"ל בתשו'. מכל זה נראה דהכא הוי ר"ק שהרי האשה שהיא בעלת המעות יש לה זכות בריוח שהרויח הנכסים ועיין תשוב' להר"ן כ"י שהביא בספ' כנה"ג הנדפס עתה בסי' ק"ס שכתב בנותן נכסיו מהיום ולאחר מיתה דאסור ליתנם ברבית:

תוכן העניינים

מחנה אפרים חלק א - ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה