מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות זכיה ומתנה · סימן לו
קטן פחות מבן עשרים שמכר קרקע דקי"ל דהמכר בטל ומחזיר כל הפירות שאכל אם מת הלוקח קודם שהוציאו מתחת ידו אם מוציאין הפירות מיד היורשים דלפי מ"ש הרב בעל התרומות בשער מ"ז דמשום לתא דרבית הוא דצריך להחזיר הפירות וכ"כ ה"ה בפט"ז מהל' מכירה איכא למימר דכל שמת הלוקח קודם שהוציאו הפירות מתחת ידו תו לא מפקינן מיד היורשים דקי"ל דזוזי דרביתא אין היורשין חייבין להחזיר ואפילו כי איתנהו בעיניה. אבל עדיין יראה דכל כה"ג דהמכר בטל הרי הפירות גזל הם בידו דלוקח וכ"כ הסמ"ע בחה"מ סי' רל"ב ולע"ד הכי נראה עיקר ולא דמי למוכר פירות דקל עד שלב"ל דקי"ל דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה משום דמחילה בטעות הוי מחילה דהתם שאני וכמו שפירש ר"ת דדוקא בההיא הוא דאמרינן דהויא מחילה בטעות מחילה משום דאפי' אם היה יודע שיוכל לחזור לא הי' חוזר בו כי היכי דליקום בהמנותיה שהרי מתחלה רצה למכור לו הפירות וגם עכשו רוצה הוא לקיים ממכרו מה שאין כן במוכר באסמכת' דהמכר בטל וחוזר השדה לבעלים אדעתא דהכי לא נתרצה לו שיאכל הפירות בחנם:
הן אמת שמדברי הרמב"ם ז"ל נראה שחולק עם ר"ת וס"ל כפירוש רש"י ז"ל שפיר' דגבי מוכר באסמכתא ה"ט דהדרי פירי משום דהוי הלואה ודמי לר"ק ומשום לתא דרבית הוא דמחזיר את הפירות וכמ"ש הרמב"ם בפרק ט"ז מהלכות מלוה ומשמע מדבריהם דאי לא הוה משום לתא דרבית משום לתא דגזילה לא הוה לן למיחש דמחילה בטעות הויא מחילה ואפי' במוכר באסמכת' שהמכר בטל והדרא ארעא וע' בתשו' הרמב"ן סי' ב' ולפ"ז צריכין אנו לפרש ולומר דמ"ש הרמב"ם ז"ל דכל היכא דהמכר מתבטל דצריך להחזיר הפירות לאו משום איסורא דגזל הוי אלא משום רבית וכמ"ש הרב בעל התרומות ז"ל. אבל עדיין איכא לאקשויי על זה דנראה דכל כה"ג דהתם דאדעתא דמקח נחתו אלא שאח"כ נתבטל המקח מחמת שנמצא בו מום וכיוצא לא שייך בזה ללתא דרבית וה"ז דמי למכר שדה גזולה ולא הכיר בה הלוקח דקי"ל דיש לו שבח וליכא משום רבית משום דכיון דלא הכיר בה הלוקח אדעתא דמקח קא נחית ולא דמי למוכר שדה באסמכתא דאיכא משום רבית דהתם מעיקרא לא גמר להקנותו ומשום הלואה נקיט לי' לזוזי וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' מלוה דין ז'. ואיברא דכל היכא דהמקח מתבטל מחמת שהלוקח רוצה להחזיר וכגון שנמצא בה מום הא ודאי מצי המוכר לומר לו אם הייתי יודע שהיית חוזר לא הייתי מניחר לאכול הפירות אבל היכא דהמוכר הוא דרוצה לבטל המקח בכה"ג הוא דאיכא למימר דמשום גזילה ליכא דמחילה בטעות הויא מחילה שהרי מדעתו של זה אכלם הלוקח אלמלא משום איסורא דרבית ועלה לנו ג"כ דפחות מבן עשרים שמכר בנכסי אביו כל זמן שאינו חוזר ה"ז הלוקח יכול לאכול הפירות ואין בו משום רבית עד שיחזור בו כמו שכתב הרב בעל התרומות. (א"ה ע"כ מצאתי וחבל על דאבדין):