מחנה אפרים חלק א - ב· רבי אפרים נבון
הלכות גזילה · סימן יח
ושואל שלא מדעת הוי גזלן ואיכא פלוגתא מאימת. נתחייב זה כדין גזלן דהטור ז"ל כתב דלא מתחייב בה עד שישתמש בה. ולכאורה נראה שלמד כן מההיא דאמרינן בפרק המפקיד לא תימא שליחות יד ותיתי משואל מק"ו ואמאי איצטריך הכתוב אלא לומר לך שליחות יד אינה צריכה חסרון. והקשו התוס' והא נמי נלמוד משואל דהא שואל מתחייב באונסין משע' משיכה ותירצו דאיכא למימר שואל שאני דכיון דלדעת בעלים הוא מושך דין הוא שיתחייב באונסין משעת משיכה דחשיב כאלו נשתמש בה דלדעת כן שאלה אבל שלא לדעת לא חשיב כאלו נשתמש בה ע"כ פי' לדבריהם כיון דאיסורא קא עביד אפשר שיחזור בו ולא ישתמש וכ"כ הריטב"א שם בחידושיו ומכאן למד הטור דשואל שלא מדעת לא מתחייב עד שישתמש בה ואע"ג דלענין שליחות יד מתחייב משעת משיכה התם הוא חידוש שחידשה תורה ולא ילפינן מיני' לשואל כך היה נראה לכאורה וכ"כ בספר בני אהרן. אבל עדיין יראה לדחות דאין מכאן ראיה לזה דאיכא למימר נהי דמדין שואל מדעת לא הוה ילפינן לשואל שלא מדעת וכמ"ש התוס' ולא הוה מתחייב עד שישתמש היינו אי לא הוה גלי לן קרא דשליחות יד אינה צריכה חסרון אבל בתר דגלי לן קרא דא"צ חסרון והוי גזלן משעת משיכה ילפינן נמי לשואל שלא מדעת דמתחייב משעת משיכה. וזה נראה שהוא דעת הריטב"א בחידו' שכתב כדברי התוס' ממש ולפסק הלכה כתב דמתחייב שואל שלא מדעת משעת משיכה וכ"כ הרמב"ן והר"ן:
ולכאורה היה נראה לי להביא ראיה על זה מההיא דאמרינן בפרק בן סורר אמתני' דהבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור אמר רבא מסתברא בדליתנהו אבל איתנהו בעיניה הרי זה חייב דכי אוקמיה רחמנא ברשותיה לענין אונסין אבל לענין מקנה ברשותא דמריה קיימא מידי דהוי אשואל ופירש רש"י ז"ל והא דכי נאנסה חייב משום דלא גרע משואל דמשום דכל הנאה שלו אוקמינהו רחמנא ברשותיה לשלומי אם נאנסו והאי נמי לא שנא דהא כל הנאה שלו עד כאן לשונו. ולכאורה איכא לאקשויי דהיכי יליף משואל לגזלן ולומר דמאי דמתחייב גזלן באונסין ה"ט משום דכל הנאתו שלו מידי דהוה אשואל והיכי מדמי לשואל דאיכא למימר שאני שואל משום דאדעתא דבעלים קא נחית וחשיב כאלו נשתמש בה אבל גזלן דאיסורא קא עביד אמאי חייבו רחמנא באונסין משעת משיכה וכמ"ש התוס' הכא אלא נראה כמש"ל דבתר דגלי לן קרא בשליחות יד דמתחייב משעת משיכה משום דלהנאתו קא משיך תו ליכא לפלוגי בין היכא דהוי מדעת להיכא דהוי שלא מדעת. ומדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות גזילה נראה לכאורה כסברת הטור שכתב ז"ל הי' כלי ביד בנו של בע"ה או ביד עבדו ולקחו אחד מהם ונשתמש בו. הרי זה שואל שלא מדעת ונעשה ברשותו ונתחייב באונסיו עד שיחזירנו לבעלים עכ"ל. הרי דלא מתחייב אלא עד שישתמש בו אבל עדיין איכא למדחי ולומר דכל שנכנס לרשות חבירו והוציא כלים משם כדי להשתמש בהם כיון דבעלים לא ניחא להו בההיא הוצאה שרוצה להשתמש בהם משע' משיכה הוי גזלן כסברת הרמב"ן והר"ן ולא כתב הרב ז"ל דאינו נעשה ברשותו עד שישתמש בה אלא בלוקח כלי מיד בנו הקטן או מיד עבדו דעודנו בידם לא חשיב כאלו עומד ביד בע"ה שידם של אלו הם בחזקת אבודים והמוציא מידם זכות קא עביד לבעלים ולא קפדי בעלים על מה שנטל מידם והלכך לא מתחייב משום שואל שלא מדעת קודם שישתמש בה כיון דאיכא הנאה וזכיה לבעלים במשיכתו של זה ודומה קצ' לזה כתוב בחידושי רב בצלאל משם הרמב"ן בפ' המפקיד דף מ"א גבי מאי תלמודא התם והא לא חסרה וז"ל אבל הרמב"ן תירץ דמשום שואל א"א לחייבו שאינו נקרא שואל אלא כשהוא יוציאה בשעת שאלתה מרשות בעלים לגמרי ושאין בה הנאה לבעלים כלל אלא כל הנאה של שואל ע"כ יע"ש ומ"ה כתב הרמב"ם ז"ל דלא מתחייב קודם שישתמש בה משום גזלן על משיכתו בלבד כיון דאיכא הנאה לבעלים במשיכתו של זה ולא קפדי על מה שהוציא מידם. ולפי מ"ש אפשר לומר דמ"ש הטור דלא מתחייב משום שואל עד שישתמש בה מיירי דוקא בנפקד שמשך הכלי להשתמש בו דבהכי איירי הטור ומ"ה כתב דלא מתחייב קודם שישתמש משום דכל דעומד ביד הנפקד חשוב עדיין כאלו עומד ברשות בעלים אבל היכא דמוציא הכלי מרשות בעלים שלא מדעתם הרי זה מתחייב משעת משיכה ועיין מ"ש הסמ"ע סי' שמ"ח דאסור לגנוב ע"מ להחזיר דר"ל שרוצה לעשות מלאכתו ולהחזירו: